הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
חילקתי את הקטע לשלושה חלקים, כי הוא קצת ארוך.
אבל לא לדאוג - קוראים אותו בשלוק...
כמובן שכל הזכויות שמורות וכו'
מראש ידעתי שבמסיבת יום ההולדת שאליה הוזמנה גילי, ביתי בת השנתיים, אני רק אסבול. מי מביא פינת חי למסיבה של ילדה קטנה? מהרגע כשנכנסנו צבטתי את אפי, כדי שלא לנשום את ריח החיות הדחוס. גילי הסתערה מייד על היצורים הדוחים, ואני סובבתי את פני אל הקיר והתחרטתי בפעם-המי-יודע-כמה על שנכנעתי לנדנודים ולבכיות שלה ונכנסתי אל תוך הסיוט הזה.
מהרגע שאפשר היה לצאת, תפסתי את גילי ונמלטתי החוצה. נעמדתי על המדרכה ונשמתי באובססיביות את אוויר הרחוב. אפילו ריח הדלק ועשן המכוניות נדמו לי כמו ריח של פרחים. באותם רגעים החלטתי שזו הפעם האחרונה בחיי שאני מתקרבת לחיות.
חמושה בהחלטתי המנחמת, התחלתי ללכת בדרך הארוכה אל תחנת האוטובוס שיוביל אותנו הביתה. צעדנו בנחת בטיילת שהתעקלה לפנינו כמו נחש פיתון רחב. הבטתי בסיפוק בגילי שלי ששמש הצהריים פיזזה על צמות הברונזה שלה כששיחקה בצמחים שבצידי הדרך. ידעתי שזה טוב להתפתחות שלה והנחתי לה. שיח אחד משך את תשומת ליבה במיוחד והיא נברה בו בריכוז.
"הנה פושית!" היא קראה. לפני שהספקתי להתנגד, היא כבר משכה אותי אל השיח והצביעה על חיפושית אדומה. בלי להתמהמה היא רכנה אל העלים ותפסה באצבעותיה את השרץ כששש רגליו השחורות מפרפרות באוויר.
גל צמרמורת עבר בי. "איכס, גילי, תזרקי את זה!" הפצרתי.
"גם מרים הביאה פושית לגן!" היא קראה בגאווה.
הבטתי בעיניה הנוצצות. היא בטח מדמיינת את כל ילדי המעון עומדים סביבה ומתפעלים מהחיפושית שלה. לא. אני אהיה אמא איומה אם אהרוס לה את החוויה הזו.
לא אמרתי לגילי כלום. הגננת מרים בטח הייתה גאה בי עכשיו. המשכתי ללכת במרחק בטוח מגילי, שמרוב שהייתה מרותקת אל החיפושית שלה, כמעט לא שמה לב שנעצרתי מול מעבר החצייה.
הרמזור היה אדום. בשעה שהמתנו לרמזור שיתחלף, שמעתי קול משק כנפיים מתרומם מהעץ הסמוך. הבטתי אל הכיוון והבחנתי בזוג יונים שמביטות בי בעיניהן החדות. הבטתי בחשש אל גילי, אך זו הייתה שקועה מדי בחיפושית שבכף ידה ולא שמה לב אל היונים בכלל. נשמתי לרווחה.
בדיוק כשהרמזור התחלף לירוק היונים הקימו רעש חזק כשהתרוממו מן העץ וגילי הרימה את מבטה אליהם.
"ציפור!" היא אמרה.
"זו לא ציפור, אלה יונים, ואין, הן עפו" אמרתי בסיפוק.
"אוצה ציפור!" שתי דמעות גדולות צצו לפתע בזויות עינה וזלגו על לחייה.
בדיוק אז התחלף הרמזור. תפסתי בידה של גילי ומשכתי אותה אחרי לכל אורך הכביש. גילי המשיכה להביט לאחור ולקרוא לציפור בקולות מעוררי רחמים.
בעברו השני של הכביש חיכתה לנו אישה מבוגרת שצפתה בנו. היא חבשה כובע אדום רחב שוליים שבלט על רקע חליפתה השחורה. "למה היא בוכה, המתוקה?"
האדמתי כולי. "היא רוצה את היונה שראתה על העץ. אבל היא עפה." התנצלתי כמו תלמידת בית ספר.
"את רוצה ציפור, מתוקה?:" היא שאלה בקול נוטף. "הנה יש לי ציפור." היא חיטטה כמה שניות בתיקה, צמידיה מקרקשים, ושלפה ממנו כמו קסם סוכריית תרנגול אדומה עטופה בעטיפה שקופה שרק חותמת הכשרות התנוססה עליה בצד. היא פתחה את העטיפה והגישה את הסוכרייה לגילי.
גילי בחנה את הציפור בחשדנות והפילה בטעות את החיפושית שבידה השנייה.
"אוההה!"
"תרגעי, תרגעי! הנה החיפושית שלך!" כיווצתי את פי בסלידה והרמתי את החיפושית. "אני אשים אותה בתיק שלך כדי שלא תיפול לך, טוב?" מילא, כשאגיע הביתה, אכניס את התיק הישר למכונת הכביסה.
גילי הנהנה בשתיקה והחלה למצוץ את הסוכריה בריכוז.
אבל לא לדאוג - קוראים אותו בשלוק...
כמובן שכל הזכויות שמורות וכו'
מראש ידעתי שבמסיבת יום ההולדת שאליה הוזמנה גילי, ביתי בת השנתיים, אני רק אסבול. מי מביא פינת חי למסיבה של ילדה קטנה? מהרגע כשנכנסנו צבטתי את אפי, כדי שלא לנשום את ריח החיות הדחוס. גילי הסתערה מייד על היצורים הדוחים, ואני סובבתי את פני אל הקיר והתחרטתי בפעם-המי-יודע-כמה על שנכנעתי לנדנודים ולבכיות שלה ונכנסתי אל תוך הסיוט הזה.
מהרגע שאפשר היה לצאת, תפסתי את גילי ונמלטתי החוצה. נעמדתי על המדרכה ונשמתי באובססיביות את אוויר הרחוב. אפילו ריח הדלק ועשן המכוניות נדמו לי כמו ריח של פרחים. באותם רגעים החלטתי שזו הפעם האחרונה בחיי שאני מתקרבת לחיות.
חמושה בהחלטתי המנחמת, התחלתי ללכת בדרך הארוכה אל תחנת האוטובוס שיוביל אותנו הביתה. צעדנו בנחת בטיילת שהתעקלה לפנינו כמו נחש פיתון רחב. הבטתי בסיפוק בגילי שלי ששמש הצהריים פיזזה על צמות הברונזה שלה כששיחקה בצמחים שבצידי הדרך. ידעתי שזה טוב להתפתחות שלה והנחתי לה. שיח אחד משך את תשומת ליבה במיוחד והיא נברה בו בריכוז.
"הנה פושית!" היא קראה. לפני שהספקתי להתנגד, היא כבר משכה אותי אל השיח והצביעה על חיפושית אדומה. בלי להתמהמה היא רכנה אל העלים ותפסה באצבעותיה את השרץ כששש רגליו השחורות מפרפרות באוויר.
גל צמרמורת עבר בי. "איכס, גילי, תזרקי את זה!" הפצרתי.
"גם מרים הביאה פושית לגן!" היא קראה בגאווה.
הבטתי בעיניה הנוצצות. היא בטח מדמיינת את כל ילדי המעון עומדים סביבה ומתפעלים מהחיפושית שלה. לא. אני אהיה אמא איומה אם אהרוס לה את החוויה הזו.
לא אמרתי לגילי כלום. הגננת מרים בטח הייתה גאה בי עכשיו. המשכתי ללכת במרחק בטוח מגילי, שמרוב שהייתה מרותקת אל החיפושית שלה, כמעט לא שמה לב שנעצרתי מול מעבר החצייה.
הרמזור היה אדום. בשעה שהמתנו לרמזור שיתחלף, שמעתי קול משק כנפיים מתרומם מהעץ הסמוך. הבטתי אל הכיוון והבחנתי בזוג יונים שמביטות בי בעיניהן החדות. הבטתי בחשש אל גילי, אך זו הייתה שקועה מדי בחיפושית שבכף ידה ולא שמה לב אל היונים בכלל. נשמתי לרווחה.
בדיוק כשהרמזור התחלף לירוק היונים הקימו רעש חזק כשהתרוממו מן העץ וגילי הרימה את מבטה אליהם.
"ציפור!" היא אמרה.
"זו לא ציפור, אלה יונים, ואין, הן עפו" אמרתי בסיפוק.
"אוצה ציפור!" שתי דמעות גדולות צצו לפתע בזויות עינה וזלגו על לחייה.
בדיוק אז התחלף הרמזור. תפסתי בידה של גילי ומשכתי אותה אחרי לכל אורך הכביש. גילי המשיכה להביט לאחור ולקרוא לציפור בקולות מעוררי רחמים.
בעברו השני של הכביש חיכתה לנו אישה מבוגרת שצפתה בנו. היא חבשה כובע אדום רחב שוליים שבלט על רקע חליפתה השחורה. "למה היא בוכה, המתוקה?"
האדמתי כולי. "היא רוצה את היונה שראתה על העץ. אבל היא עפה." התנצלתי כמו תלמידת בית ספר.
"את רוצה ציפור, מתוקה?:" היא שאלה בקול נוטף. "הנה יש לי ציפור." היא חיטטה כמה שניות בתיקה, צמידיה מקרקשים, ושלפה ממנו כמו קסם סוכריית תרנגול אדומה עטופה בעטיפה שקופה שרק חותמת הכשרות התנוססה עליה בצד. היא פתחה את העטיפה והגישה את הסוכרייה לגילי.
גילי בחנה את הציפור בחשדנות והפילה בטעות את החיפושית שבידה השנייה.
"אוההה!"
"תרגעי, תרגעי! הנה החיפושית שלך!" כיווצתי את פי בסלידה והרמתי את החיפושית. "אני אשים אותה בתיק שלך כדי שלא תיפול לך, טוב?" מילא, כשאגיע הביתה, אכניס את התיק הישר למכונת הכביסה.
גילי הנהנה בשתיקה והחלה למצוץ את הסוכריה בריכוז.
נערך לאחרונה ב:
