סיפור בהמשכים מפלצת המקוואות

[נ. גל]

סיפור נהדר! עוקבת.
במיוחד אהבתי את:

צרחת הזוועה שלה לא נישאה בחלל הערב, כי היא לא נשמעה מעולם.

הוא לא חושש משדים מדומיינים. רק יטבול את הסט המשוגע וכבר יחזור הביתה

ושאר משחקי המילים שמסייעים להגביר את האפקט.

רוח הרפאים של בלעם בתור נבל

אולי חוטי הציצית יכרכו סביב גרונו של דרקון האש?
והחתולה השחורה תענה אמן יהא שמיא רבה,
ובאמצע טיסה על המטאטא נעצור לקידוש לבנה
ומכל אמן שנאמר, הפיה תייצר אבקת קסמים...
ניתן לעוף רק אם אומרים לפני כן את כל סימני הטהרה בעופות...
וישנו לחש סודי 'המכשיר' כל מאכל שתחשוק בו הנפש.

אישית, אני רואה הבדל משמעותי בין לקחת רוח רפאים של דמות מקראית ולהשתמש בה לצרכים אחרים, ובין לקחת מצוות והוראות אלוקיות ולהשתמש בהן לצרכים אחרים. סיפור שמשתמש בשמות ממקורות יהודיים יתקבל על ידי בהכלה רבה יותר, מאשר גיבור על שיכשיר את השרץ בלחשי חרטומים.
כלומר, יש פה מדרג, שתחילתו באיזכור קל לכך שהגיבור מתפלל בין קרב לקרב, המשכו בקרב מול נבלים תנ"כיים, סופו - מי ישורנו.
(אם יש מי שחולק עליי ורוצה להזכיר שכל התורה שמותיו של הקב"ה, וגם מצוות שאדם דש בעקביו הן קדושות וכו' - אענה: אמת, ואכמ"ל להתדיין או לשבור מקלדות עד זוב פלסטיק. בעיניי זה נראה כמו מדרג, מהצד האנושי של הדברים.)

אני לא מתיימרת לייצר משהו חדש בעולם.
המטרה שלי היא דווקא להביא את דיסני ומארוול אלינו הביתה, בגרסה יהודית.

שזה בעצם סיכום לכל הדיון שנערך פה.
האם תרגום כזה, "מוריד" כביכול את הרמה היהודית כך שתשתווה לרמה הגויית. או שהוא בסך הכל תיבול של העולם הקדוש שלנו, בעזרת אמצעים כאלה ואחרים.
(אישית - דעתי היא שסופר שבא לערב קודש וחול, צריך לפנות לרב שיפסוק בדיני התערובות הללו. לא הייתי רוצה שיהיה כאן שוק פתוח, שכל החובש כיפה יבוא ויטול כתרה של ספרות פנטזיה חרדית. עניינים המסורים ללב הם עניינים שקשה להעיד בהם נחתום על עיסתו וד"ל.)

 

[משולש ברמודה]

האם תרגום כזה, "מוריד" כביכול את הרמה היהודית כך שתשתווה לרמה הגויית. או שהוא בסך הכל תיבול של העולם הקדוש שלנו, בעזרת אמצעים כאלה ואחרים.

אולי אפשר לומר כי תרגום שמכוון לקחת את ז'אנר הפנטזיה ולהעביר אותו לעולם יהודי יותר על ידי שימוש באלמנטים וקישוטים מהמקורות משול לתחפושת לא מוצלחת ולא יותר מזה.
אסביר את הכוונה:
בז'אנר הפנטזיה נפוץ מאד למצוא מלחמה בין כוחות הטוב לרע. כשהרע מייצג רצח, אלימות ותאוות שליטה וכנגדם באים הגיבורים שמייצגים את הטוב (גם אם באופן לא מושלם) ומשתמשים בערכי חברות, נאמנות ואהבה כדי להילחם בכוחות האלו.
זה מוטיב חוזר ובולט מאד בז'אנר הזה (הוא בוודאי מעודן הרבה יותר כיום, הגיבורים המודרניים של מארוול אינם פוטוגניים ומלאי תשוקות אפלות אבל בד"כ נוקף אותם מצפונם והם מוותרים בסוף על רצח לשם נקמה לדוג').
אם סיפור פנטזיה יהודי מתיימר רק לקחת מפלצות ולהפכן ליהודיות יותר על ידי החלפת שמות, מקומות וכדו' אז לא עשינו הרבה.
אם הגיבורים שלו רק החליפו חיים, כינויים וסביבה אז לא יצרנו הרבה מעבר לחיקוי.
כי גם אם כתבנו מדהים בסופו של דבר הקונפליקטים יישארו דומים, רק המימוש יהיה שונה. (כוחות קסם לעומת כישופים של בלעם, תנינים שהופכים לנחשים... ואפשר למצוא דוגמאות יפות מאד לפנטזיה במקורות שלנו).
ואז רק כדי להשלים את ההמרה באופן מלא ניתן לגיבור לשפוך את ליבו לפני אלוקיו כשסביבו יורקים תנינים אש (מהמטות הנ"ל)....
אז לילדים ואולי גם לנוער זה די נחמד. אני בעד. עדיף בהרבה לדעתי מבחורי חמד שבבין הזמנים מצליחים להתגנב לעזה ולהציל את עמ"י כולו. אבל למבוגרים? הרבה פחות.
כמה סיפור כזה יכול להחזיק?
לכאורה הוא יחזיק אפילו פחות מסיפור פנטזיה לציבור הכללי.
כי שם נסתפק בערכים שצוינו למעלה ואפילו נהנה מהם. ואילו בסיפור כזה נאלץ כל הזמן להדביק מחוסר ברירה משמעות יהודית יותר למהלכיו של הגיבור כי איך נישא פנים וגיבורינו יאבק על חייו בכוחות הרשע והרוע וכל מטרתו בחיים היא למצוא אהבה?
וככה נולדים גיבורים אשר רצים בין יריית אקדח לזריקת רימון להתפלל, לא שוכחים להניח תפילין גם בשוחות ולא מפספסים זמן ק"ש אפילו לאחר לילה מלא קרבות.
סופרמנים חרדים נקרא להם. ומה אומר, גם אותו גיבור בגרסתו רודפת הצדק הפסיק להיות מעניין באיזה שהוא שלב.

בעיני סיפור פנטזיה יהודית מעולה, עד כדי כך שיתאים גם לקהל הבוגר יותר, אינו יכול להתחמק מנושא היהדות ולעקוף אותו באלגנטיות משל היה אדם רחוק המחזיק במכוניתו כיפת חתונות לבנה.
להפך, כדי להחזיק מעמד בפני עצמו ולא להיות צל חיוור של רעיונות שכבר נכתבו הרבה לפניו - היהדות חייבת להיות הליבה של הסיפור. לא המסמרים הקטנים שיחזיקו אותו בחיים על מנת שלא ייפול.
ומזה אני מגיעה לדעה הרווחת הבאה:

דעתי היא שסופר שבא לערב קודש וחול, צריך לפנות לרב שיפסוק בדיני התערובות הללו. לא הייתי רוצה שיהיה כאן שוק פתוח, שכל החובש כיפה יבוא ויטול כתרה של ספרות פנטזיה חרדית. עניינים המסורים ללב הם עניינים שקשה להעיד בהם נחתום על עיסתו וד"ל.

זאת אכן עבודה קשה מאד. ואם כדי ליצור פנטזיה יהודית איכותית במיוחד צריך להתחכך בענייניי השקפה דקים ולהכיר בגוונים העדינים של הנפש אזי באמת אפשר לומר כי זה מאתגר מאד אבל לא בלתי אפשרי.

אבל לדעתי בדיוק כמו שסופר אינו יכול להתחשב ברצונותיו של כל אחד ואחד מהקוראים שלו כך הוא גם לא יכול להתחשב בהשקפתו של כל אחד מקוראיו.
אם בהלכה לא כולם שווים אז בהשקפה בוודאי שיש יותר מידי דעות. וכל אדם בוגר יכול ורצוי שיעשה לעצמו את הבחירה מה מתאים לו לקרוא ומה לא.
אבל ספרות איכותית לא תוכל לצאת אם הסופר ינסה לעשות את הבחירה הזאת במקום הקוראים.

 

[מ. י. פרצמן]

אישית, אני רואה הבדל משמעותי בין לקחת רוח רפאים של דמות מקראית ולהשתמש בה לצרכים אחרים, ובין לקחת מצוות והוראות אלוקיות ולהשתמש בהן לצרכים אחרים. סיפור שמשתמש בשמות ממקורות יהודיים יתקבל על ידי בהכלה רבה יותר, מאשר גיבור על שיכשיר את השרץ בלחשי חרטומים.
כלומר, יש פה מדרג, שתחילתו באיזכור קל לכך שהגיבור מתפלל בין קרב לקרב, המשכו בקרב מול נבלים תנ"כיים, סופו - מי ישורנו.

לא בטוחה שהבנתי למה התכוונת. יכולה להסביר?

אולי אפשר לומר כי תרגום שמכוון לקחת את ז'אנר הפנטזיה ולהעביר אותו לעולם יהודי יותר על ידי שימוש באלמנטים וקישוטים מהמקורות משול לתחפושת לא מוצלחת ולא יותר מזה.
אסביר את הכוונה:
בז'אנר הפנטזיה נפוץ מאד למצוא מלחמה בין כוחות הטוב לרע. כשהרע מייצג רצח, אלימות ותאוות שליטה וכנגדם באים הגיבורים שמייצגים את הטוב (גם אם באופן לא מושלם) ומשתמשים בערכי חברות, נאמנות ואהבה כדי להילחם בכוחות האלו.
זה מוטיב חוזר ובולט מאד בז'אנר הזה (הוא בוודאי מעודן הרבה יותר כיום, הגיבורים המודרניים של מארוול אינם פוטוגניים ומלאי תשוקות אפלות אבל בד"כ נוקף אותם מצפונם והם מוותרים בסוף על רצח לשם נקמה לדוג').
אם סיפור פנטזיה יהודי מתיימר רק לקחת מפלצות ולהפכן ליהודיות יותר על ידי החלפת שמות, מקומות וכדו' אז לא עשינו הרבה.
אם הגיבורים שלו רק החליפו חיים, כינויים וסביבה אז לא יצרנו הרבה מעבר לחיקוי.
כי גם אם כתבנו מדהים בסופו של דבר הקונפליקטים יישארו דומים, רק המימוש יהיה שונה. (כוחות קסם לעומת כישופים של בלעם, תנינים שהופכים לנחשים... ואפשר למצוא דוגמאות יפות מאד לפנטזיה במקורות שלנו).
ואז רק כדי להשלים את ההמרה באופן מלא ניתן לגיבור לשפוך את ליבו לפני אלוקיו כשסביבו יורקים תנינים אש (מהמטות הנ"ל)....
אז לילדים ואולי גם לנוער זה די נחמד. אני בעד. עדיף בהרבה לדעתי מבחורי חמד שבבין הזמנים מצליחים להתגנב לעזה ולהציל את עמ"י כולו. אבל למבוגרים? הרבה פחות.
כמה סיפור כזה יכול להחזיק?
לכאורה הוא יחזיק אפילו פחות מסיפור פנטזיה לציבור הכללי.
כי שם נסתפק בערכים שצוינו למעלה ואפילו נהנה מהם. ואילו בסיפור כזה נאלץ כל הזמן להדביק מחוסר ברירה משמעות יהודית יותר למהלכיו של הגיבור כי איך נישא פנים וגיבורינו יאבק על חייו בכוחות הרשע והרוע וכל מטרתו בחיים היא למצוא אהבה?
וככה נולדים גיבורים אשר רצים בין יריית אקדח לזריקת רימון להתפלל, לא שוכחים להניח תפילין גם בשוחות ולא מפספסים זמן ק"ש אפילו לאחר לילה מלא קרבות.
סופרמנים חרדים נקרא להם. ומה אומר, גם אותו גיבור בגרסתו רודפת הצדק הפסיק להיות מעניין באיזה שהוא שלב.

בעיני סיפור פנטזיה יהודית מעולה, עד כדי כך שיתאים גם לקהל הבוגר יותר, אינו יכול להתחמק מנושא היהדות ולעקוף אותו באלגנטיות משל היה אדם רחוק המחזיק במכוניתו כיפת חתונות לבנה.
להפך, כדי להחזיק מעמד בפני עצמו ולא להיות צל חיוור של רעיונות שכבר נכתבו הרבה לפניו - היהדות חייבת להיות הליבה של הסיפור. לא המסמרים הקטנים שיחזיקו אותו בחיים על מנת שלא ייפול.
ומזה אני מגיעה לדעה הרווחת הבאה:

זאת אכן עבודה קשה מאד. ואם כדי ליצור פנטזיה יהודית איכותית במיוחד צריך להתחכך בענייניי השקפה דקים ולהכיר בגוונים העדינים של הנפש אזי באמת אפשר לומר כי זה מאתגר מאד אבל לא בלתי אפשרי.

אבל לדעתי בדיוק כמו שסופר אינו יכול להתחשב ברצונותיו של כל אחד ואחד מהקוראים שלו כך הוא גם לא יכול להתחשב בהשקפתו של כל אחד מקוראיו.
אם בהלכה לא כולם שווים אז בהשקפה בוודאי שיש יותר מידי דעות. וכל אדם בוגר יכול ורצוי שיעשה לעצמו את הבחירה מה מתאים לו לקרוא ומה לא.
אבל ספרות איכותית לא תוכל לצאת אם הסופר ינסה לעשות את הבחירה הזאת במקום הקוראים.

אני מתחברת לדעה שלך ומסכימה עם מה שאת כותבת.
אישית, לא מפריע לי בכלל להדביק סיפורי אימה על מקווה כלים. הוא מקום מצווה, נכון, יש לו כוחות רוחניים, נכון, אבל בסופו של דבר הוא מים ואבן וברזל. וסיפורי אימה יכולים לקרות בו, בדיוק כמו שאנשים יכולים לגנוב מבית כנסת ואבן יכולה ליפול מהכותל.

 

[נ. גל]

לא בטוחה שהבנתי למה התכוונת. יכולה להסביר?

מוסכם על כולם שההגדרה של "ספרות יהודית" היא אוסף מילים המכיל אלמנטים ספרותיים ואלמנטים יהודיים.
אבל שאלת האחוזים, כמה אחוזים צריך לקחת הצד היהודי וכמה צריך לקחת הצד הספרותי - היא שאלה בלתי פתירה.
כאן נוצר בעצם מדרג, שבקצה האחד שלו יש סיפור עלילתי שבעצם יכול להתרחש גם עם גיבוי גוי, אלא שגיבורו יוצא לתפילות ומברך לפני האכילה.
הקצה השני, שבו יש עלילה שכולה בנויה מתוך המושגים היהודיים ועליהם. אז הנבל יהיה רשע מהתנ"ך, והגיבור יעזר בקבלה מעשית (הגרסה היהודית ללחשים), והניצחון יהיה הכנסת ספר תורה או משהו בסגנון. את זה קל למצוא (איך לא) בסוגות ההומור.
אני מאמינה שגם בקצוות אפשר ליצור ספר קריאה. השאלה היא האם נכון ליצור ספר כזה.
וכאן נפער הויכוח, כשחלק מהקוראים יטענו שספר יהודי חייב להשתמש בערכים יהודיים ולכן הקצה הספרותי פסול. יהיו כאלה (ובתוכם אני) שיטענו שיש כאן זילות מסויימת ולכן הקצה השני פסול.
בעצם כל הויכוח הוא עניין של רגש אישי, איפה עובר הגבול בין "להכניס את היהדות לחיים" ובין פגיעה בקדושה (קדושה מלשון הפרשה והבדלה) של היהדות.

אם סיפור פנטזיה יהודי מתיימר רק לקחת מפלצות ולהפכן ליהודיות יותר על ידי החלפת שמות, מקומות וכדו' אז לא עשינו הרבה.
אם הגיבורים שלו רק החליפו חיים, כינויים וסביבה אז לא יצרנו הרבה מעבר לחיקוי.
כי גם אם כתבנו מדהים בסופו של דבר הקונפליקטים יישארו דומים, רק המימוש יהיה שונה.

מסכימה, עם כי קשה לי להסכים עם האמירה "לא עשינו הרבה", כיוון שיצירת ספר איכותי היא תמיד "לעשות הרבה".
אם הספר באמת נבנה מאפס, ולא מדובר בפלגיאט - זו תהיה עבודה קשה בכל מקרה.

וככה נולדים גיבורים אשר רצים בין יריית אקדח לזריקת רימון להתפלל, לא שוכחים להניח תפילין גם בשוחות ולא מפספסים זמן ק"ש אפילו לאחר לילה מלא קרבות.
סופרמנים חרדים נקרא להם. ומה אומר, גם אותו גיבור בגרסתו רודפת הצדק הפסיק להיות מעניין באיזה שהוא שלב.

כאן יש בעיה אחרת. ספרים שאין בהם אמירה. דבר מאוד רווח בציבור החרדי, על כל סוגותיו.
אמירה היא הבסיס לכל החלק האומנותי של הספר. וספר שאין לו אמירה ברורה - אכן לא יהיה מעניין לאורך זמן.
הבעיה האמיתית היא שאין ביהדות הערכה למלחמת דם ואש. לכן בספרים כאלה קשה מאוד ליצור אמירה יהודית, מה שמותיר חלל ריק.

אבל לדעתי בדיוק כמו שסופר אינו יכול להתחשב ברצונותיו של כל אחד ואחד מהקוראים שלו כך הוא גם לא יכול להתחשב בהשקפתו של כל אחד מקוראיו.

לא הצעתי שיתחשב בקוראים, בדיוק בגלל הסיבה הזו.
הצעתי שהסופר יתחשב בדעה של הרב שלו. והקוראים - כמובן - יבחרו את חומרי הקריאה שלהם בעצמם.

 

[משולש ברמודה]

הקצה השני, שבו יש עלילה שכולה בנויה מתוך המושגים היהודיים ועליהם. אז הנבל יהיה רשע מהתנ"ך, והגיבור יעזר בקבלה מעשית (הגרסה היהודית ללחשים), והניצחון יהיה הכנסת ספר תורה או משהו בסגנון. את זה קל למצוא (איך לא) בסוגות ההומור.

בעיני המתכון הזה הוא לא הקצה השני, הוא תחפושת, הרשי לי לומר - ילדותית קצת.
מי אמר שהאלמנטים חייבים להיות יהודיים כדי להפוך סיפור פנטזיה ליהודי? מה עם המסר המרכזי בסיפור? אני לא חושבת שחייב להזכיר בכל רגע שהגיבור שומר שבת או מברך, זה אפילו פתטי אם כל המטרה היא להביא 'הכשר' לסיפור.
אגב זה משהו שאהבתי בסיפור יומנם של האבודים שאת מפרסמת כאן.
אין לי מושג מאיפה באו הגיבורים ולמען האמת זה גם לא מעניין אותי. מה שיפה בסיפור הוא שזרקת אותם לעולם מוזר ומקביל מלא שאלות בלי קשר למציאות לכאורה ונתת להם לעסוק במסרים שקשורים מאד לחיים עצמם. ודווקא העובדה שאין בסיפור אלמנטים יהודיים מוחשיים הופכת את המסרים לעוצמתיים הרבה יותר לפי דעתי.

מסכימה, עם כי קשה לי להסכים עם האמירה "לא עשינו הרבה", כיוון שיצירת ספר איכותי היא תמיד "לעשות הרבה".

אם הספר נוצר על פי המתכון הנ"ל אני לא חושבת שההגדרה שלו היא 'ספר איכותי'.

הבעיה האמיתית היא שאין ביהדות הערכה למלחמת דם ואש

מלחמת היצר למשל? וזה מחזיר אותי למסקנה לפחות על פי דעתי כי כדי לכתוב סיפור פנטזיה בוגר ויהודי - כלומר שונה במהות מסיפור פנטזיה גויי, צריך להסתמך על רעיון יהודי עמוק ורציני ולא רק על קישוטים יהודיים המייפים את העלילה והופכים אותה ל'כשרה' בעיני רבים.

 

[נ. גל]

מי אמר שהאלמנטים חייבים להיות יהודיים כדי להפוך סיפור פנטזיה ליהודי? מה עם המסר המרכזי בסיפור? אני לא חושבת שחייב להזכיר בכל רגע שהגיבור שומר שבת או מברך, זה אפילו פתטי אם כל המטרה היא להביא 'הכשר' לסיפור.

על מסר יהודי אין ויכוח, וזה נכון בכל סוגות הספרות. אני יוצאת מנקודת הנחה שבמנותק משאלת המסר, צריכים לחשוב גם על האמצעים בהם משתמשת העלילה כדי לקדם אותו. נניח ויש לנו כבר מסר יהודי, האם כל הדרכים כשרות כדי לבטא אותו?
סוגת הפנטזיה ייחודית בכך שיש בה שאלה על שימוש באלמנטים יהודיים, כיוון שטבעה של פנטזיה הוא לעוות מעט את המציאות.
אתן דוגמא מסיפור שכעת נרקם תחת ידי. הגיבור (אברך כולל חרדי) מגלה שיש לו תפקיד נוסף בחיים - למשול בעולם בעזרת כוחות העל שלו. החרדיות של הגיבור מתבטאת בשני מישורים:
1. הגיבור מתפלל, לומד תורה וכו'. יש לו אפילו רב לענייני כוחות על (שיפסוק לו האם מותר לו, נניח, לעוף מחוץ לתחום שבת).
2. המסרים הערכיים בסיפור, שמשתדלים להתאים לערכים היהודיים.
בדיון כאן התמקדתי בחלק הראשון, ובשאלה האם זה בסדר להשתמש באלמנטים יהודיים כדי ליצור פנטזיה. כי למשל הייתי יכולה לכתוב שבשבת יש לגיבור נשמה יתרה ולכן הכוח שלו כפול בשבתות. האם זה ראוי, להגשים כך את המושג "נשמה יתרה" ולעוותו לכדי כוח על?
כאן זו לא שאלה של מסר, אלא של דרך ביטוי.

אגב זה משהו שאהבתי בסיפור יומנם של האבודים שאת מפרסמת כאן.
אין לי מושג מאיפה באו הגיבורים ולמען האמת זה גם לא מעניין אותי. מה שיפה בסיפור הוא שזרקת אותם לעולם מוזר ומקביל מלא שאלות בלי קשר למציאות לכאורה ונתת להם לעסוק במסרים שקשורים מאד לחיים עצמם. ודווקא העובדה שאין בסיפור אלמנטים יהודיים מוחשיים הופכת את המסרים לעוצמתיים הרבה יותר לפי דעתי.

תודה!

מלחמת היצר למשל? וזה מחזיר אותי למסקנה לפחות על פי דעתי כי כדי לכתוב סיפור פנטזיה בוגר ויהודי - כלומר שונה במהות מסיפור פנטזיה גויי, צריך להסתמך על רעיון יהודי עמוק ורציני ולא רק על קישוטים יהודיים המייפים את העלילה והופכים אותה ל'כשרה' בעיני רבים.

כאן יש ערבוב קל בין פנטזיה ואלגוריה. כיוון שאם לצד הרע קוראים "הנחש הקדמוני" ולצד הטוב קוראים "המחולל" (למשל בלוחמי התמורות) - זו כבר אלגוריה, ואז פשוט שהרעיון המרכזי הוא יהודי, עמוק וחינוכי.
הסיפור של @מ. י. פרצמן אינו כזה. הוא סיפור מתח שאין בו הקבלה כזו לחיים, ואינו מבוסס על אלגוריה יהודית. האם יש בו גם אמירה משמעותית? אני מקווה שכן, את זה נדע בפרקים הבאים.
לו נניח והאמירה של הסיפור תהיה איך להתמודד עם פחד ולהצליח לעשות את הדבר הנכון (סתם זורקת, מחילה מהסופרת). זה יהיה מסר איכותי מאוד, יהודי מאוד, אבל לאו דווקא אלגורי.

 

[מ. י. פרצמן]

בסיפור הזה לא הולך להיות מסר.
אפילו לא אמירה מכוונת.
מתנצלת בפני אלו שזה מאכזב או מכעיס אותם, אבין את מי שיפנה אחורה ויעבור לאשכולות אחרים. אני מכבדת את הדעה שטוענת שכל סיפור צריך משמעות ערכית, אבל לא מצדדת בה.
הסיפור הזה נכתב בשביל הכיף. סתם, כיף, פשוט ועממי, סיפור קריאה לפני השינה.
הוא נכתב כי כיף לי לכתוב סיפור פנטזיה עסיסי, וכי אני מאמינה שיש אנשים, אולי בודדים, שכיף להם לקרוא סיפור פנטזיה עסיסי. בלי מסר ובלי אמירה ובלי שום מטרה אחרת מלבד סיפור פנטזיה.

אז למה קראתי לו פנטזיה יהודית, תשאלו?
כי הוא נוצר על ידי אומן יהודי, עבור קהל יהודי.
וכי אני רוצה ליצור פנטזיה, גם אם היא לא באותה רמה, שתהווה תחליף לסרטי הפנטזיה שגדלנו עליהם, כי הם היו כיפיים ולא הייתה לנו הצעה אחרת. אני רוצה ליצור מצב שהילדים שלי לא יצטרכו לקרוא סדרות אימה מלאות זימה וכפירה, מכיוון שתהיה להם מפלצת נקייה ליד הבית.

 

[נ. גל]

בסיפור הזה לא הולך להיות מסר.
אפילו לא אמירה מכוונת.
מתנצלת בפני אלו שזה מאכזב או מכעיס אותם, אבין את מי שיפנה אחורה ויעבור לאשכולות אחרים. אני מכבדת את הדעה שטוענת שכל סיפור צריך משמעות ערכית, אבל לא מצדדת בה.

כמה טוב שבסופו של דיון, כל אחד חוזר למקלדתו ומייצר ממנה את אמונותיו האישיות.
ככה נוצר גיוון.

מפלצת נקייה ליד הבית

אהבתי. ביטוי נפלא מספיק כדי לפתח רק ממנו סיפור עסיסי.

 

[מ. י. פרצמן]

פרק 3

חלק א'

שאגות הצחוק של מני היו קולניות עד כדי כך שהן הריצו את אמא למטבח, לבדוק מה קרה. מה שקרה הוא שבנה, הישבע בוחער שחזר הביתה מוקדם כי לא הרגיש טוב, ישב עכשיו על הכיסא מול שאריות ארוחת הצהריים שלו, שתי ידיו אוחזות את בטנו, והוא צוחק צחוק גדול ועליז בקולי קולות.
"שדים!" זעק בין גל צחוק למשנהו, "רוחות! שדים ורוחות! הו, אמא, זה כל כך טוב!"
גברת גולדמן נענעה בראשה בחוסר שביעות רצון, והסיטה מבטה אל בכורתה, שישבה על הכיסא ליד מני ונראתה משועשעת למדי. "מה קרה, אסתי?"
"הוא קרא על פרשיית ההיעלמות", אסתי הרימה את העיתון שהתגלגל על הרצפה מתחת לכיסאו של אחיה, "והחליט משום מה שזה נורא מצחיק".
"משום מה!" חזר אחריה מני, מוחה דמעות צחוק, "משום מה היא אומרת! ועוד חושבת שזה לא מצחיק!"
"מה מצחיק בזה?" אסתי התלהטה, "מה מצחיק בזה ששני אנשים הולכים למקווה ולא חוזרים הביתה?"
גברת גולדמן נדה בראשה ויצאה מהמטבח, מותירה לשני בני הנעורים שלה להתקוטט בינם לבין עצמם. מי צריך אותה שתתערב ביניהם? הרי שום דבר רציני לא ייצא מהשיחה הזו.
"טוב, החלק הזה באמת לא מצחיק", הוכרח מני להסכים חלקית עם אחותו. "החלק המצחיק הוא שמישהו מדומיין עם חוש דרמה מפותח החליט שבמקווה יש שדים, ועוד הצליח לגרום לכולם להאמין בזה!"
"לא כולם מאמינים!" מחתה אחותו, "הנה, אתה לא מאמין!"
"זה בגלל שיש לי קצת שכל בקודקוד, שלא כמו אנשים אחרים שאני מכיר!" הטיח בה מני בבוז. "באמת, אסתי! קצת סיפורי אימה ואת כבר מאמינה שהמקווה הזה מקולל? תחיי במציאות. שני אנשים שתו קצת אלכוהול ואיבדו את דרכם הביתה, ואנשים עושים מזה סרטים כאילו מי יודע מה קרה".
"מי יודע מה קרה!" זעמה אסתי. "שני אנשים הולכים לאותו מקום ומאותו רגע לא נודעים עקבותיהם! נראה אותך בעצמך הולך למקווה ושם פס על שדים ורוחות!"
מני קם מכסאו בחיוך ערמומי. "אין בעיה, באמת נראה. רוצה לבוא לעקוב אחריי, או שאת מפחדת שהשד המפלצתי יאחז בך בזרועות תמנוניות ויגיש אותך היישר למפלצת אכזרית בעלת שיני כריש?"
אסתי נענעה בראשה בחוסר אמון. "אתה לא שפוי", היא פסקה נחרצות, "ואתה לא הולך לשום מקום. אבד לך השכל לגמרי".
"עבד לי השכל", מני הדגיש את הע' בחיוך לגלגני וגלש אל תוך נעליו, "וכרגע זה נראה שאני היחיד בבית המשוגעים הזה שהשכל שלו עוד עובד. בדרך למנחה אקפוץ להגיד שלום למערת השדים, ונראה מי פה השפוי".


מישהו ציני במיוחד החליט להתלבש על האזור הנטוש הזה, כי תכלס הוא באמת לוקיישן נהדר לסרטים. מחשבותיו של מני היו מהורהרות שעה שספק פסע ספק דילג על אבני החצץ שהפרידו בינו לבין מקווה הכלים. אין מה להגיד, בהשראת התפאורה הזו אפשר להדביק כל סיפור אימה על המקווה התמים, ואפילו לגרום לאנשים להאמין לו.
אבל הוא, הוא לא יאמין. בארשת בטוחה גמע מני את הצעדים האחרונים. הוא בחור רציני עם ראש על הכתפיים, ולא פתי שמקבל בעיניים סגורות סיפורי שדים על אנשים שהלכו ולא חזרו. הוא יבדוק את העניין מקרוב ויוכיח לעולם את צדקתו.
באחת טיפס מני על מדרגת האבן עליה הוצב מבנה המתכת האימתני, והושיט את ידו קדימה לכיוון ידית המקווה. הוא נשם נשימה עמוקה, מביט מטה בשמץ חשש. או-אה, הוא מפחד? לא יכול להיות. אסתי והסיפורים שלה! והרי לא יכול להיות שיש פה משהו רציני.
בדממה ספר מני עד שלוש, נשם נשימה עמוקה, אחר כך עוד אחת עמוקה, ואז, בבת אחת, הניף את ידו ופתח את דלת המקווה בתנופה.
מים עכורים צפו בו מלמטה, שקטים ושלווים. צבעם היה כהה, למרות השמים הבהירים, אבל עדיין ניתן היה להבחין באינספור רמשים קטנים ששטו בהם במהירות מסחררת.
אההה! מני נשף בהקלה ושמץ של חיוך ניצחון עלה על פניו. לא שדים ולא יער, אפילו לא שאריות גופות. מקווה תמים וסולידי, בדיוק כמו שציפה. האח! הוא יוכיח לעולם את צדקת דבריו!
כדי לוודא הוא רק צריך לגעת במים, לדאוג ששום נחש לא ינשוך אותו. בזהירות התכופף מני מעל משטח האבן המוכתם, והושיט את ידו, בתנועה חוששת אך מהירה, אל תוך המים.
המגע היה חמים למדי, אך ללא ספק מגע סטנדרטי של מים רגילים. מזוהמים, נכון, אבל מים. לא כף הקלע ולא שום דבר כזה, מי היה מאמין. יוהו, הוא ניצח! אסתי תהיה מוכרחה להאמין לו. אחרי ערבית הוא יבוא לכאן שוב עם מצלמה, על אפה ועל חמתה של אחותו הפחדנית.

חלק ב'

 

[מ. י. פרצמן]

חלק ב'

"אתה לא הולך לשום מקום! אתה לא שפוי!"
"מי שלא שפוי פה זה את. אני מדבר איתך עובדות, המקום ריק ושקט ויד אדם לא נגעה בו, ואת שבויה לי בסרטי אגדות פרנואידים!"
"אתה לא שפוי ואתה לא הולך לשום מקום".
"תשחזרו את ההקלטה אני רוצה לשמוע אותה עוד פעם". מני נשף, ניער בזעף את ידה של אחותו שניסתה לתפוס בו, ומיהר לקחת את המצלמה שלו. "לא רוצה לבוא, אל תבואי. אני אצלם לך שלא תפסידי, אל תדאגי".
אסתי הביטה אחריו בעיניים זעופות, ותחושה קשה החלה לעטוף אותה חזק מכל הכיוונים. היא ניסתה להתעלם ממנה, אבל התחושה הייתה קשה ממנה. בחוסר אונים פנתה משם, שומעת מאחוריה את הדלת הנסגרת מעבר גבו של אחיה. קול הנקישה לא עזב אותה מעולם.


הדרך הייתה אמורה להיות עכשיו קצרה יותר, הודות למצב רוחו המשופר פלאים מאז הצהריים, ובכל זאת היא נדמתה בעיני מני כנצח. למה כל כך חשוך הלילה? הוא הרים את עיניו לשמיים, תר אחר פיסת ירח. הקרניים החזקות יקדו עליו, גורמות לו לסנוור, ובכל זאת היה כל כך חשוך. איך זה מסתדר? מני משך מכתפיו, מתעלם מהתחושה הרעה שליפפה את צווארו. הוא יוכיח לאסתי ולעולם שאין שום שדים ושום רוחות במקווה, הוא יוכיח. הנה, רק יצלם את המקווה הפתוח ומיד יחזור. מקצת חושך לא מתים.

דלת המקווה הייתה סגורה. מני מצמץ לרגע, לא השאיר אותה פתוחה? אולי מישהו היה כאן בינתיים. לא כל כך הגיוני, בהתחשב בעובדה שהמקווה הזה נטוש בדרך כלל והדי סיפורי האימה ודאי כבר הצליחו להפחיד אנשים, אבל מסתבר שזה מה שקרה, כי לא הוא היה זה שסגר את הדלת.
שוב טיפס מני על מדרגת האבן, ושלף את המצלמה שלו מהכיס. זה לא מפחיד ולא מסוכן ולא מדאיג בכלל. בכלל! ואין שום סיבה שהוא יפחד והכל שטויות. ובכלל לילה עכשיו וטיפשי להזיע כשהשמש נעלמה מזמן ואתה בסך הכל הולך לצלם מקווה שרק בצהריים היית בו ולא קרה לך כלום.
בשרירים נוקשים הושיט מני את ידו ופתח את דלת המקווה. הוא לא הספיק לדעת מה קרה איתו אחר כך.


שעה אחר כך יצאה אסתי לחפש את אחיה, אבל רק את המצלמה שלו היא מצאה על גבי אבני החצץ, דוממת.

לפרק הבא

 

[המלמד מבני ברק]

ברררר.... איזהפחדדדדדד....

 

[מירי11111]

צמרמורת......



אין על הציניות של מני!!!

 

[בובה בובה]

דייי
זה באמת מפחיד
מתחילה לשמוח שלא נחשפתי להרבה ספורי אימה כאלה...

 

[דנמרק]

קטע יפיפה. פנטסטי ומצמרר כמו שצריך.
סתם שאלה: את מאלו שבמחנה בסמינר ריתקו את כל המחזור בצ'יזבטים?

 

[ifatrosh]

שעה אחר כך יצאה אסתי לחפש את אחיה, אבל רק את המצלמה שלו היא מצאה על גבי אבני החצץ, דוממת.

איך היה לה אומץ, ללכת לשם ועוד לבד?
אפשר אולי להוציא משלחת לחפש אותו? לא נראה לי שאסתי היתה יוצאת לבד למקום המסוכן הזה.
ו...תודה שהוא לא הלך להטביל כלים
סיפור מרתק.
כיף אמיתי

 

[מ. י. פרצמן]

איך היה לה אומץ, ללכת לשם ועוד לבד?
אפשר אולי להוציא משלחת לחפש אותו? לא נראה לי שאסתי היתה יוצאת לבד למקום המסוכן הזה.

האמת? לא יודעת. שאלה טובה. באמת שאין סיכוי שהיא הלכה לבד, אבל נזכרתי בזה מאוחר מדי.
חושבת שכשכתבתי את זה עמד לי בראש שהסכנה היא רק כשתמקרבים למקווה הכלים, ולכן היא לא חששה ללכת למתחם. אבל זה לא הגיוני, בהנחה שהיא עצמה לא יודעת את זה.
טוב, למעשה זה מה שקרה, מה נעשה

 

[Talya kadosh]

מחכים להמשך.

 

[מ. י. פרצמן]

מחכים להמשך.

תודה, גם אני

 

[המלמד מבני ברק]

זה היה כואב....
לראות ש @מ. י. פרצמן השאירה הודעה ב'מפלצת המקוואות', הצליחה להעלות על פני חיוך ולעיני להסתער על הפרק החדש.
ואז לגלות את זה???....

תודה, גם אני

 

[היהלומן]

זה היה כואב....
לראות ש @מ. י. פרצמן השאירה הודעה ב'מפלצת המקוואות', הצליחה להעלות על פני חיוך ולעיני להסתער על הפרק החדש.
ואז לגלות את זה???....

תיארת את תחושתי במדויק!