דיון איך שומרים על הרוח בלי לאבד את הסיפור?

[יובל אמיל רז]

כל כך חיכינו שהסיפור יתחיל כבר להרקם לנו בראש לפרטי פרטיו, נראה את הדמויות הפועלות בדימיונינו מניעות את הסיפור הלוך ושוב, נתקלות בקונפליקט עוצמתי, ובדרך יוצאת דופן צולחות אותו ואת הבאים אחריו.

אבל לפעמים, דווקא אחרי שמגיעה אותה תחושה טובה, שהכל רץ כמו שרצינו והנה העלילה שלנו מקבלת חיים לפתע - אנחנו צועדים לרגע צעד אחורה, בוחנים שוב הסיפור במבט ביקורתי, מראים את הטיוטה לחבר והוא מגיב בדיוק איך שציפינו: "זה מאוד יפה... ממש. אבל... אתה בטוח שתצליח למכור את זה בציבור שלנו..? בציבור החרדי?"
הסיפור נהדר, יש בו מסר אדיר, חדשני וערכי שחייב להיות בכל בית, לכל מי שנמצא בתוכו יש סטנדרט בסיסי ומעלה של יראת שמיים והקפדה על קלה כבחמורה, ובכל זאת - הסיפור לא מכיל ציביון ורוח חרדית.
ולא. אני לא מדבר על הקלישאות שחסרות כאן, שהנבל פתאום הוא לא כומר קירח מהאינקוויזיציה או גנרל קומוניסטי בעל שפם עצום, או שבכלל כל העלילה היא לפתע לא משהו ששמענו כבר עשרות פעמים בווריאציות שונות ומשונות.
הרוח היא לא הרוח. האווירה לא אותה אווירה. ההרגשה לא אותה ההרגשה, והאופי אינו אותו האופי.

מה דעתכם?
מה מגדיר סיפור כחרדי, ומה יכול לעזור לו להפוך להיות כזה?
האם אלו השפה והסגנון של הדמויות?
ההחלטות שלהן?
הידע שלהן?
האידיאולוגיה שלהן?
או שעד שלא נוסיף כמה קלישאות לא נגיע לסיפור חרדי אותנטי..?
ובנוסף, שאלת השאלות, אחרי שהשגנו את אותה הרוח והאוירה, איך נוכל לשלב אותה מבלי לפגוע בסיפור שבידינו?

(אולי עדיף להתמקד במיוחד בסיפורי ילדים כי כאן זה צריך להיות מעט בולט יותר)

מצפה לדיעותיכם המגוונות, מרנן רבנן ורבותי.

 

[משולש ברמודה]

ובכל זאת - הסיפור לא מקבל ציביון ורוח חרדית.

הרוח היא לא הרוח. האווירה לא אותה אווירה. ההרגשה לא אותה ההרגשה, והאופי אינו אותו האופי.

רציתי לענות, אבל ההגדרה הזאת בשלילה קשה מאד להבנה.
אשמח לדעת מה משמעות המילים: "הרוח היא לא הרוח" (לא בציניות, אבל אלו הגדרות כל כך מופשטות, וכאשר הבעיה היא בשלילת ההגדרות המופשטות האלו זה נשמע תלוש מאד).

ובנוסף, שאלת השאלות, אחרי שהשגנו את אותה הרוח והאוירה, איך נוכל לשלב אותה מבלי לפגוע בסיפור שבידינו?

הסיפור נהדר, יש בו מסר אדיר, חדשני וערכי שחייב להיות בכל בית, לכל מי שנמצא בתוכו יש סטנדרט בסיסי ומעלה של יראת שמיים והקפדה על קלה כבחמורה

בעיני ענית על התשובה.
לא רואה בעיה בספר שיש בתוכו את כל מה שציינת.

 

[א. פרי]

נראה לי שברגע שאדם שומר מצוות כותב סיפור אז הסיפור טוב בעצם מהותו.

כשאני התחלתי לכתוב לא הייתי מספיק שלימה עם עצמי - היו לי אמונות לא נכונות
והרגשתי שאני לא אמורה לכתוב לציבור.
כששלחתי את השאלה הזו לסופרת בקשר לתחושה שלי היא ענתה משהו בסגנון שאף אחד לא באמת מרגיש מושלם, וזה אנושי להרגיש כך.
מה שכן - עבדתי מאוד קשה כדי שהסיפורים יהיו מתוקנים. אני חושבת שכל אדם יכול לפתח בעצמו את התחושה שבוחנת אם הוא שלם עם היצירה. אם הוא מרגיש שהיצירה טובה - אפשר להעביר לציבור, ואם יש לו תחושה קלה שיש ביצירה משהו לא מדויק אז צריך לבחון את התחושה: מה מפריע לי? מה לא בסדר? תוך כדי כך אפשר לשנות

לגבי היצירה - סיפור לא אמור להיות חרדי, הוא אמור להיות סיפור ערכי לעניות דעתי. וגם אם הוא לא ערכי זה בסדר...

 

[ליאורהA]

"זה מאוד יפה... ממש. אבל... אתה בטוח שתצליח למכור את זה בציבור שלנו..? בציבור החרדי?"

מה הוא אומר? למה מבחינתו הסיפור לא חרדי?

האם אלו השפה והסגנון של הדמויות?
ההחלטות שלהן?
הידע שלהן?
האידיאולוגיה שלהן?
או שעד שלא נוסיף כמה קלישאות לא נגיע לסיפור חרדי אותנטי..?

לדעתי התשובה גם משתנה בין קהלים וסגנונות מתוך הציבור. לכל אחד יש ציפיות שונות וסטנדרטים שונים; אין תשובה גורפת.

כשאני התחלתי לכתוב לא הייתי מספיק שלימה עם עצמי - היו לי אמונות לא נכונות
והרגשתי שאני לא אמורה לכתוב לציבור.
כששלחתי את השאלה הזו לסופרת בקשר לתחושה שלי היא ענתה משהו בסגנון שאף אחד לא באמת מרגיש מושלם, וזה אנושי להרגיש כך.
מה שכן - עבדתי מאוד קשה כדי שהסיפורים יהיו מתוקנים. אני חושבת שכל אדם יכול לפתח בעצמו את התחושה שבוחנת אם הוא שלם עם היצירה. אם הוא מרגיש שהיצירה טובה - אפשר להעביר לציבור, ואם יש לו תחושה קלה שיש ביצירה משהו לא מדויק אז צריך לבחון את התחושה: מה מפריע לי? מה לא בסדר? תוך כדי כך אפשר לשנות

יפה מאוד! מסכימה עם הסופרת הזו שאף אחד לא מרגיש מושלם בכל דבר ותחום, אבל כן חשוב שבנושא הספציפי שבו הספר עוסק - הסופר יהיה כמה שיותר שלם ובטוח מהמקום האישי שלו.
כמו שדובר פה פעם בנושא התחקיר לספר - לא צריך להיות בעל ידע מושלם בכל תחום אפשרי, אבל אם כותבים על מדינה אחרת כלשהי, או על שב"כ, מוסד וכו' - צריך לשאוף להיות עם מקסימום ידע בנושא הספציפי הזה.

 

[יובל אמיל רז]

תודה רבה לכל המשתתפים בדיון!

אנסה להסביר את עצמי מעט יותר:
כשאני כותב סיפור על שני חברים שנפרדים, ואחרי מאורע יוצא דופן, ברגע האמת, הם מקריבים האחד בשביל השני ומצליחים, והמסר של הסיפור הוא שהחברות מנצחת.
עכשיו, יש לי סיפור.
הפרוטגוניסטים הם שני נערים חרדים לצורך העניין. אבל אם אציג את הסיפור ככה (בדיוק איך שכתבתי בפסקה לעיל), השומע לא יבין מיד שזהו סיפור שמיועד לציבור החרדי, ונכתב ע"י אדם שומר תומ"צ וירא שמיים. בעיניו זה יישמע "סתם סיפור".

השאלה היא (שוב):
מה יכול לגרום לסיפור להפיץ ריח טוב של סיפור נקי שראוי ליציאה לאור בציבור שלנו?
האם זה הסגנון בו מדברות הדמויות, והאמירות האגביות שלהן (כמו "ניפגש בבית הכנסת" לעומת "ניפגש במועדון")?
הידע של הדמויות? (כלומר, אם דמות מסוימת תגלה בקיאות בנושא שלא מתאים, זה ייראה מוזר, וכן להפך. אם דמות לא תדע פתאום הלכה בסיסית מאוד, למשל, גם זה ייראה מוזר)

זו השאלה במילים אחרות.

הייתי במיוחד רוצה לשמוע תשובה על השאלה הזו מ @מרים יעל , (מעניין אותי איך התמודדת עם הבעיה הזאת ב"קופסה שחורה"), @הגיבן (ת) (שכנראה תתווכח מכל וכל, אבל עדיין זה יהיה מעניין..) ו @אבימי (סתם עוד מקצוען על...)

 

[Tamarit]

אני חושבת שרק הפרטים הקטנים עושים את זה
מאותה סיבה שאם סופר רוצה לכתוב על איזו תקופה\ מקום, הוא צריך לחפור ולחפור על הנושא, ולא להסתפק בידע כללי ומטושטש. בשביל לתת אווירה של המקום\זמן שעליו הוא כותב.
לסופר חרדי, כבר יש לו בראש את הניואנסים החרדיים, וכשהוא יכתוב על חרדים אוטומטית הוא יכניס את הידע שלו
מה שכן, צריך לשים לב שזה באמת קורה, ולא שסומכים על הקוראים שיבינו את זה לבד...

 

[חנה ש.]

לדעתי מדובר בתוכן, אם יש לך תוכן עשיר אתה תוכל להעביר אותו תוך כדי.

 

[מרים יעל]

מה יכול לגרום לסיפור להפיץ ריח טוב של סיפור נקי שראוי ליציאה לאור בציבור שלנו?

קראתי את התיאור של הסיפור שלך, ובעיני הוא מפיץ ריח מעולה של סיפור נקי שראוי ליציאה לאור בציבור שלנו, כך שקשה לי להבין את השאלה.
בעקרון, אני מתקשה עם ההנחה הסמויה שבבסיס השאלה שלך. מי אמר שרק סוג מסוים של סיפורים הוא חרדי?

אם השאלה שלך היא - לאיזה סיפור או לאיזה דמות קורא חרדי יתחבר, ואם ההנחה שלך היא שזה יכול להיות רק לדמויות "חרדיות" (לא ניכנס כרגע לדיון מה אני חושבת על זה, אתה בטח מבין לבד) אז אני מאמינה שאם הכותב הוא "חרדי" (מרכאות במקומן) ומונח בעולמו של הדמויות, מן הסתם הדמויות יצאו חרדיות למדי.

שוב, אם תשאל אותי, כל סיפור נקי וטוב ראוי לבוא במחננו ואין שום הגדרה שיכולה להיות כלל אצבע, וראוי גם שלא תהיה, אחרת כמה מהספרים האהובים עלי לא היו רואים את אור השמש.

בלי קשר לשאלה שלך, לא הייתי מציגה את התקציר כמו שהוא עכשיו, הוא כללי מדי. הייתי בוחרת להיות יותר ספציפית גם בתיאור הקשר של הדמויות (חברי ילדות/חברי חדר בישיבה/שכנים, האופי שלהם) וגם בתיאור המאורעות שקורים.
הרבה הצלחה!

 

[לוטם]

לדעתי, צריך פשוט להכניס תזכורות קטנות, זה מה שייתן את האוירה הנכונה.
כמובן שאפשר לעשות את זה בדרכים נוספות, אבל אני הכי אוהבת את הדרך הזו, ומעדיפה שלא להכניס 'הלכתי לבית כנסת', מעדיפה דברים יותר מקוריים...

 

[יובל אמיל רז]

קראתי את התיאור של הסיפור שלך, ובעיני הוא מפיץ ריח מעולה של סיפור נקי שראוי ליציאה לאור בציבור שלנו, כך שקשה לי להבין את השאלה.
בעקרון, אני מתקשה עם ההנחה הסמויה שבבסיס השאלה שלך. מי אמר שרק סוג מסוים של סיפורים הוא חרדי?

אם השאלה שלך היא - לאיזה סיפור או לאיזה דמות קורא חרדי יתחבר, ואם ההנחה שלך היא שזה יכול להיות רק לדמויות "חרדיות" (לא ניכנס כרגע לדיון מה אני חושבת על זה, אתה בטח מבין לבד) אז אני מאמינה שאם הכותב הוא "חרדי" (מרכאות במקומן) ומונח בעולמו של הדמויות, מן הסתם הדמויות יצאו חרדיות למדי.

שוב, אם תשאל אותי, כל סיפור נקי וטוב ראוי לבוא במחננו ואין שום הגדרה שיכולה להיות כלל אצבע, וראוי גם שלא תהיה, אחרת כמה מהספרים האהובים עלי לא היו רואים את אור השמש.

בלי קשר לשאלה שלך, לא הייתי מציגה את התקציר כמו שהוא עכשיו, הוא כללי מדי. הייתי בוחרת להיות יותר ספציפית גם בתיאור הקשר של הדמויות (חברי ילדות/חברי חדר בישיבה/שכנים, האופי שלהם) וגם בתיאור המאורעות שקורים.
הרבה הצלחה!

תודה רבה על התגובה!
הסיפור שכתבתי כאן הייתה דוגמה זריזה רק כדי להמחיש את העניין במילים אחרות. האמת שבסיפור שלי אני הולך לכיוון מאוד ברור של פנטזיה, אבל העדפתי לא להזכיר את זה כאן כדי לא לפתוח דיון על האם זה מתאים או לא וכו' וכו', אחרי שדנו בכך רבים וטובים...
(לכן ממש עניין אותי לשמוע את חוות דעתך, אגב)
תודה רבה על המשוב המקצועי!

 

[הגיבן (ת)]

זו שאלה מצוינת, חשבתי על זה הרבה. אפשר למצוא מגוון גדול בסיפורת החרדית, אי אפשר לטעון "אין את זה או אחר בספרייה". אבל בכל אופן מרגישים משהו מהותי ששונה מסיפורת חיצונית. בסיפור חרדי הנחת היסוד הוא שסיפור מייצג מציאות. זה מה שמגדיר סיפורת חרדית. אפשר כל ז'אנר, כל דמות, אבל העיקרון תמיד הוא ייצוג של מציאות. לכן אפשר לראות את המאפיינים האלה,

1. חזות החיצונית מקבלת חשיבות עליונה. האופי, המטרות, הבחירות של הדמויות, מוכתבות על פי המדים שלהן. אירועים שלמים מוקדשים להמחיש את הרקע.

2. נטייה לייצוג של מציאות רצויה.דמויות פרוטגוניסט (כלומר זו שמקדמת את העלילה) היא בדרך כלל דוגמא לחיקוי חיובי. אחרת היא אנטגוניסט (כלומר מפריעה במידת מה להתקדמות של העלילה). יש מיקוד באפיון אידיאליסטי, כלומר מעין צבא של סיפורים בעלי דמויות תואמות.

לדוגמא: דמות מתכנתת. היא אשת כולל שרוצה לפרנס בית של תורה. זו אחת מהאופציות המועטות שדוגמא לחיקוי יכולה לקבל ממציאות חרדית אידיאליסטית. ייתכן שהיא רווקה שמאוד מאוד רוצה להינשא כדי להקים בית של תורה. או שמא היא קולגה מרדנית בעלת רעיונות עקומים - אבל בשל כך היא תהיה דמות משנית שמאתגרת את הגיבורה, אנטגוניסט.

3. הסוף מתוכנן מראש.
במהלך הסיפור אולי נסטה אל רעיונות בלתי צפויים, אבל לעיתים קרובות נחזור במהירות למסלול מבלי לחקור עד העומק את הנתיב גם אם הוא מרתק יותר.

3. תפקיד האירועים להמחיש את הרעיון.
לדוגמא: דמות מתכנתת. אז היא תקבל הצעה לקידום כדי להמחיש את רצונה לבסס פרנסה טובה, לעומת הצורך שלה להיות אשת חַיִל. היא תיפגש בחברות שיטילו ספק בשעות העבודה שלה. היא תיתקל בקולגה מודרנית בעלת "השקפות מסולפות". וכן הלאה. בגלל הרעיון - דברים יקרו.

לכן אחד הז'אנרים שהתחזקו דווקא בציבור החרדי הוא "סיפורת חברתית" שמנסה להציף וללמד את הקהל אודות "משהו חשוב מאוד מהמציאות".

ז'אנרים שלא מסוגלים לייצג מציאות, מה עליהן לעשות?
בלתי אפשרי לנתק אותן מהאמונה היסודית הזאת! שסיפור חייב ומוכרח לייצג מציאות. אבל לא ניתן להניח "מציאות חרדית רצויה" בסיפור פנטזיה או אקשן, אז הגיבורים שוכחים מכל הערכים כולם. הם עלולים להיות ניגוד לכל ערך מוסרי הגיוני לפעמים. אבל זה לא חייב להיות עד כדי כך למשל: הדמות תשקר כדי לקדם את העלילה, אבל הסופר יסרב לחשוב על המוסריות של המעשה, מכיון שכבר החליט שהוא אנטי ייצוג חרדי. אפילו אם הדמות בעצמה, לו היינו שואלים אותה, היתה מרגישה רע לשקר, מסמיקה, מתחרטת, נלחצת - הוא לא שואל אותה.

סיפור חרדי לא מחפש את המשמעות מאחורי המציאות, ולכן נוטה לציור דוגמאות לחיקוי חיובי או שלילי, משל מובהק לרעיון מוגדר ביותר, או אנטי ייצוג מציאות.

יש יוצאי דופן בוודאי, ואילו סיפורים איכותיים ואפילו יהודיים, אבל מה שמייחד אותם שכל אחד יכול להנות מזה, אפילו קורא שאינו שומר תורה ומצוות - אני חושבת שהמוצא לסיפורים כאלה הוא סיפורי ר' נחמן כמו בת המלך ודומיו. וזה הסיפור היהודי שכבר תיארו כאן לפני באשכול הזה.

 

[משולש ברמודה]

זו שאלה מצוינת, חשבתי על זה הרבה. אפשר למצוא הרבה ז'אנרים בתוך עולם הספרות החרדית, ומגוון גדול של דמויות, דרמות, ורקעים. אי אפשר לטעון "אין את זה או אחר בסיפורת חרדית". אבל בכל אופן מרגישים משהו יסודי שונה מסיפורת חיצונית. בסוף, אני חושבת שזה ההבדל היסודי:

הנחת היסוד של סיפור חרדי הוא האמונה שסיפור מייצג מציאות. זה מה שמגדיר סיפורת חרדית. זה יכול להיות כל ז'אנר, עם כל דמות, אבל זה תמיד נובע מהנחת היסוד שעליה לייצג משהו חשוב מהמציאות.

1. החזות החיצונית מקבלת חשיבות עליונה. דמות אינה מחביאה רעיון מאחוריה. שוטר הוא "שוטר", אישה היא "אישה", גבר הוא "אברך" וכן הלאה, האופי, המטרות, הבחירות מוכתבות על פי המדים שלהן.

2. הדמויות הפרוטגוניסטיות (כלומר הדמויות שמקדמות את העלילה) חייבות להיות דוגמאות לחיקוי חיובי, אישה היא אשת כולל, או רוצה נורא להיות. חרדי הוא אברך, או רוצה נורא להיות. אחרת הן מאבדות את מעמד הגיבור שלהן. אז השוטר יהיה אנטגוניסט כמובן. (כלומר יפריע במידת מה להתקדמות).

לדוגמא: דמות מתכנתת. היא אשת כולל שרוצה לפרנס בית של תורה. זו אחת ממעט מאוד אופציות אפשריות. ייתכן שהיא רווקה שמאוד מאוד רוצה להינשא כדי להקים בית של תורה. או שמא היא רווקה מרדנית מודרנית בעלת רעיונות עקומים - בשל כך היא תהיה דמות משנית שמאתגרת את הגיבורה.

2. הסוף מתוכנן מראש.
ייתכן שהסיפור יציג דמויות שנוטות לכיוונים מעניינים ובלתי צפויים, אבל באיזה שלב, הסיפור יחזיר את כולן לרעיון הראשוני, בעזרת כמה מקרים מאת הסופר השליט העליון, מבלי לחקור עד העומק את הרעיון המעניין שצף באמצע.

3. תפקיד האירועים להמחיש את הרעיון.
זה לא מתרחש בגלל שדמות סבירה, בחרה לפעול באופן הכי הגיוני להשיג את מטרתה האישית. אירוע מתרחש מכיון שהסופר צריך להמחיז את מטרת הסיפור.

לדוגמא: דמות מתכנתת. אז היא תקבל הצעה לקידום כדי להמחיש את רצונה לבסס פרנסה טובה, לעומת הצורך שלה להיות אשת חיל. היא תיפגש בחברות שיטילו ספק בשעות העבודה שלה. היא תיתקל בקולגה מודרנית בעלת "השקפות מסולפות". וכן הלאה.

4. הרקע מקבל חשיבות עליונה. מכיון שהעולם של הסיפור מייצג מציאות, וזהו הנחת יסוד בסיסית, הרקע בעל חשיבות רבה יותר מהדמויות והאירועים. אנחנו עלולים לראות הרבה דיאלוגים ופעולות שמטרתן להמחיז פרטי הרקע.

ז'אנרים שלא מסוגלים לייצג מציאות, מה עליהן לעשות? גם זו סיפורת חרדית, ובלתי אפשרי לנתק אותן מהאמונה היסודית הזאת! שסיפור חייב ומוכרח לייצג מציאות. מכיון שלא ניתן להניח "מציאות חרדית" בסיפור פנטזיה או אקשן, הגיבורים עלולים להיות אנטי כל ערך מוסרי חרדי והגיוני. אבל זה לא חייב להיות עד כדי כך, אולי רק בדברים הקטנים. למשל: הדמות תשקר כדי לקדם את העלילה, אבל הסופר יסרב לחשוב על המוסריות של המעשה, מכיון שכבר החליט שהוא אנטי ייצוג חרדי. אפילו אם הדמות בעצמה, לו היינו שואלים אותה, היתה מרגישה רע לשקר, מסמיקה, מתחרטת, נלחצת - הוא לא שואל אותה.

יש יוצאי דופן בוודאי, ואילו סיפורים איכותיים ואפילו יהודיים, אבל מה שמייחד אותם שכל אחד יכול להנות מזה, אפילו קורא שאינו שומר תורה ומצוות - וזה למרות שהסיפור מתאר דמויות שו"ת. וזה מה שכבר תיארו כאן לפני באשכול הזה.

בעיני הצגת חלק מהגורמים לכך שהספרות החרדית (למבוגרים לפחות) משעממת ברובה וחוזרת על עצמה בעשרות וריאציות וחיקויים.
ובעיני התנאי השני הבעייתי ביותר והמסביר ביותר. כי אם הדמויות הפרוטגוניסטיות חייבות להוות מודל לחיקוי, ומודל לחיקוי הופך בעצם היותו מודל את המנסים לחקותו לחסרי ייחודיות, אזי באמת הדמויות הופכות ללא מעניינות בהגדרה.
במחשבה נוספת התנאים האלו משמחים, כי כל מה שצריך זה קצת אומץ וכנות בשביל לשבור את התבנית הזאת.

הנחת היסוד של סיפור חרדי הוא האמונה שסיפור מייצג מציאות.

התנאים שהצגת בעיני קצת סותרים את ההנחה הזאת, כלומר אם כוונתך הייתה לומר שהסיפור אמור לייצג מציאות קיימת.

 

[יובל אמיל רז]

זו שאלה מצוינת, חשבתי על זה הרבה.
...אי אפשר לטעון "אין את זה או אחר בסיפורת חרדית". אבל בכל אופן מרגישים משהו יסודי שונה מסיפורת חיצונית.

תודה רבה!
סוף סוף מישהו רציני!
בינתיים הכול היה: "אממ... לא נראה לי שיש משהו כזה..."
היה שווה לתייג אותך..

ולעניינינו:

הנחת היסוד של סיפור חרדי הוא האמונה שסיפור מייצג מציאות. זה מה שמגדיר סיפורת חרדית. זה יכול להיות כל ז'אנר, עם כל דמות, אבל זה תמיד נובע מהעיקרון שעליו לייצג משהו חשוב מהמציאות. או אפילו מאבק בעיקרון הזה.

ולעומת זאת:

ז'אנרים שלא מסוגלים לייצג מציאות, מה עליהן לעשות? גם זו סיפורת חרדית, ובלתי אפשרי לנתק אותן מהאמונה היסודית הזאת! שסיפור חייב ומוכרח לייצג מציאות. מכיוון שלא ניתן להניח "מציאות חרדית" בסיפור פנטזיה או אקשן, הגיבורים עלולים להיות אנטי כל ערך מוסרי חרדי והגיוני. זה לא חייב להיות עד כדי כך, אולי רק בדברים הקטנים.

אני לא בטוח שהבנתי אותך עד הסוף...
הכלל הבסיסי הוא, שסיפור חרדי מדבר על המציאות הקיימת ועוסק בה (בין אם בהווה, או בסיפורי צדיקים וכד').
ומנגד, גם סיפור שאינו מייצג את המציאות - יכול להיות חרדי?!
אז מה כלל הבסיס?
ולמה זה נוגע לאפשרות של "להניח את הגיבורים בסיפור פנטזיה או אקשן"..?
[ב"אחד מאלף" של מ. קינן הסיפור מתרחש במציאות עתידנית מוחלטת, ועם זאת מתנהלת שם קהילה חרדית לתפארת ולא מורגש שהספר 'יונק' ממקור חיצון כלשהו, והוא חיקוי למשהו שאינו חרדי...]

באופן כללי מה שהבנתי מהתגובה הוא, שבסופו של דבר נאלץ לכתוב שוב ושוב את אותן קלישאות על הילד בעל הפאות החינניות שלפתע נתקל באנטישמים מפחידים, מגלה אומץ ומציל את העולם.
כי: הדמויות חייבות לייצג, המציאות חייבת להיות אמיתית, הסוף מתוכנן (צפוי בלע"ז...) מראש, והצורה בה הסתכלנו על כל דמות - היא הצורה הנכונה להסתכל עליה, ולא מסתתר מאחוריה משהו אחר ומפתיע.

אבל עם זאת, בסוף כן כתבת שאפשרי לחרוג - אבל צריך כישרון מיוחד בשביל זה...

טיפל'ה הסתבך לי...

 

[הגיבן (ת)]

כלל הבסיסי הוא, שסיפור חרדי מדבר על המציאות הקיימת ועוסק בה (בין אם בהווה, או בסיפורי צדיקים וכד').

טוב, מתנצלת על האריכות, אני פשוט לא מצליחה לתקצר את זה:

סיפור חרדי הוא סיפור שרק קורא חרדי יכול להנות ממנו, למרות שיש מגוון גדול.

זה מתחיל מהנחת יסוד: סיפור מייצג מציאות. זה באמת יכול לתאר מציאות, את מה שרואים סביבנו בסיפור דרמה משפחתית בתוככי בני ברק המודרנית או פרויקט צעיר בדרום בארץ, אולי אפילו בעבר ההיסטורי העשיר שלנו או עתיד שטרם היה - אבל המציאות החרדית לא תפסח על העולם הזה. דמויות יתנהגו באופן תואם להפליא חרדי בן ימינו גם אם הזמן המקום וחוקי העולם מכתיבים שמשהו היה שונה מאוד.

אבל לחילופין, יש סיפורים שבנויים כתחפושת למציאות שלנו. לדוגמא: זה עולם פנטסטי, בו יש ילדים עם הפרעת קשב - אבל זה מוגש בתחפושת של כוחות אש. הסיפור לא שואל את הדמויות: מה בא לכן לעשות? אולי לראות עד כמה גבוה האש מגיעה? אולי אחד מהם שרף את כל העיר, והשליטים בחרדה קיומית מהכישרון הזה. אולי אחד מכם יגלה איך להציף בלון נפוח באויר חם, ויחליט לחקור את היקום הבלתי ידוע וכך לברוח מהשלטון ולהציע פיתרון לילדים האחרים. אבל לא.

כי במציאות, מופרעי קשב לא עושים דברים כאלה, והמציאות מכתיבה מה יהיה בסיפור הזה, למרות שהמציאות מסתתרת תחת תחפושת, היא הסיבה והמסובב לכל היצירה. היא מכתיבה מה הדמויות מחליטות לעשות, ומה הסוף של הסיפור. אגב בספרות הכללית יש גם כן סיפורי שבנויים על פי העיקרון הזה: למשל מרד הנפילים של איין רנד.

עכשיו, סיפורים חרדיים תומכים בעיקרון הזה או נאבקים בה עד חורמה - אבל נראה שאין עיקרון חלופי שינחה אותם.

זה מתחיל מהנחת יסוד: יש לנו צורך בסיפורים שלא יכולים להתקיים בגבולות של העיקרון הזה. כדי להצליח בזה, אין ברירה אלא להתנגח בעיקרון. לדוגמא: אני צריך שהגיבור שלי יהיה הארי פוטר שעושה הרבה קוסמות, או בטמן מוכשר ומבריק שלא מפחד מדם. אז אתעלם מכל ערכי הנפש שלי, ואכתוב דבר כזה.

הדמויות עלולות להתנהג באופן בלתי סביר ובלתי הגיוני כדי לקדם את הצורך להיות "כמו". זה ברור שהקורא חייב קודם כל להיות חרדי שגם רוצה "כמו" כדי להנות מהסיפור. חרדי שלא מכיר את המקור לא יבין מה נפל עליו, כי אין לסיפור אמת פנימית... אם תשאלו את הסופר, למה הדמות מתנהגת באופן כזה, איך היא לא מרגישה רע עם המעשים שלה? איך האנשים סביבה חושבים שזה תקין? הסופר יענה: כי זה ז'אנר שקיים אצל הגויים וגם אני רוצה כזה. הוא לא יענה: הדמות רוצה איקס אבל העולם שלה עובד נגדה.

בניגוד לכל זה, העיקרון הזה הוא אוניברסלי: סיפור מבטא משמעות רוחנית מאחורי מושגים גשמיים. שוטר אינו שוטר - אלא ביטוי לרעיון המופשט של "ביטחון" "אומץ" או "בגידה" "כוח" - או כל דבר שתבחר להביע בסיפור שלך. רב אינו רב, אלא "יועץ" או "תמיכה" "ציות" או כל דבר אחר. וזה לא סיפור שרק חרדי יכול להנות ממנו, זה יהיה סיפור יהודי, כמו שכבר תיארו כאן באשכול מעלי.

 

[יובל אמיל רז]

בול!
לדעתי פגעת בנקודה.
עכשיו תפסתי מה התכוונת...
אז העניין הוא מה ממחיש מה, ואיזו משמעות פנימית תהיה לכל דמות או פעולה. וזאת ע''י כתיבה מודעת של דמויות ערכיות ומלאות.
תודה רבה!
עכשיו יש נושא ל"סופרות צללים 4"! צאו לדרך...

 

[הגיבן (ת)]

התנאים שהצגת בעיני קצת סותרים את ההנחה הזאת, כלומר אם כוונתך הייתה לומר שהסיפור אמור לייצג מציאות קיימת.

אני מסכימה, זו הדואליות שיש בסיפרות חרדית. כולם בטוחים בעומק ליבם, שסיפור מייצג מציאות. אך חלק כותבים בהתאם, וחלק כותבים נגד.

 

[משולש ברמודה]

אני מסכימה, זו הדואליות שיש בסיפרות חרדית. כולם בטוחים בעומק ליבם, שסיפור מייצג מציאות. אך חלק כותבים בהתאם, וחלק כותבים נגד.

לא יודעת מה כולם בטוחים כי לא הייתי בליבם, אני יכולה רק לומר מה אני חושבת. ולדעתי הרבה מהסיפורים נכתבים בהתאם לפרמטרים כמו רצון הקהל, דעת המו"לים, הצנזורה ומכירות ואכן כל קשר בינם לבין המציאות מקרי בהחלט.
וכשאני אומרת מציאות, אני מתכוונת דמויות אמינות הפועלות על פי דחפים אנושיים ובסיסיים, תואמים גיל, מגדר והשתייכות תרבותית. בעיני, בלעדי זה לא משנה לי עד כמה הרקע מציאותי - התוצאה הסופית אינה מציאותית.
אממה הבעיה בדחפים אנושיים שהם לא יפים כל כך להצגה בספרות המתיימרת להציג את דמויותיה הפרוטגוניסטיות כמודל לחיקוי...
היו כאן כבר כמה דיונים על השאלה מה כדאי לכתוב כדי שהקהל יאהב, והצצה קלה לאשכול הספרים החדשים השנה ותקציריהם תגלה לך מגמה מעניינת במיוחד:
כמות הטרילוגיות קפצה. (ולדעתי הספרות החרדית גילתה כר פורה חדש למכירות מצליחות, אבל זה כבר נושא לאשכול נפרד). ז'אנר ספרי המתח המציגים דמויות מהעולם הכללי ומנגד שומרים על ערכים מקודשים משל קיבלו תקנון אחיד - גדל בקצב מהיר מאד, וכמובן אי אפשר לשכוח את ז'אנר הטרגדיות שמצליח מאד למכור בציבור שלנו.
מה זה אומר? שאלה טובה, מכיוון שלא ערכתי מחקר מסודר בנושא, אין לי אלא את ההתרשמות שלי ולא נתונים מסודרים. אבל להבנתי הן מציגות כמה מגמות:
1. אינפלציה גוברת והולכת של סופרים צעירים. בדגש על צעירים מאד.
2. הגדרת כבר יפה, אז אשתמש בהגדרה שלך - סיפורת חברתית המתיימרת לשנות או ללמד את הקהל על נושא, בד"כ נושא שנוי במחלוקת או בטאבו.
3. סיפורים 'צהובים' (טרגדיות, זוצ"ים ושאר ירקות).
4. ז'אנר סופרמנים/באטמנים חרדי.

 

[סיפור8]

בעז"ה

היי,
קפצתי לביקור קצר.
שאלה יפה בעיניי, ראויה להישאל.
בניסוח שונה, ואולי גם שונה מהותית, אפשר לשאול- "מה הקב"ה מצפה ממני כסופרת?"
אני מאמינה שזו שאלה שסופר או סופרת חרדיים צריכים לשאול את עצמם.


בכל אופן, ישנו מכתב מאד מעניין בנושא מהרבי מליובאוויטש לאחד הסופרים הגודלים של הדור הקודם, הרב שמואל רוט (בשמו הספרותי- י. ארגמן).
כידוע הרבי מליובאוויטש עודד מאד כל אדם לנצל את הכשרונות שנתן לו הבורא, מתוך אמונה שהם מהווים חלק חשוב מהשליחות שהשם נתן לו בעולם.
אז אני מצרפת את המכתב, שעבורי אישית היווה השראה אמיתית, שדורשת העמקה ומחויבות.

"ויהי רצון שינצל במלואם הכוחות והאפשרויות שניתנו לו מלמעלה, ובנקודה הפנימית- להפצת היהדות האמיתית בכל מקום שידו מגעת. ובפרט בין הנוער, אשר כמדובר כמה פעמים כל הטבה והוספה בעודם קטנים וצעירים נכפלת פי כמה כשיגדלו, כידוע הדוגמא בזה שאפילו שינוי קל בגרעין או שתיל עושה שינוי עיקרי כשנעשה אילן עושה פירות, באילן ובפירותיו ובפירי פירותיו.
לאור סגנון כתבו ארשה לי להוסיף עכ״פ הערה אחת בנוגע לספרו.‏ ובהקדם שבודאי צודק אשר לפעמים הצלחת הנמצא בקנקן תלויה בצורה החיצונית של הקנקן,‏ ומכאן אשר צודק גם כן אשר בסיפורי עלילה יש כח המושך לכמה וכמה ילדים ולנוער, שרק בדרך זו אפשר להשפיע עליהם ביתר שאת וביתר עז.‏ אולם כשהמדובר בנוער,‏ ומכל שכן ילדים,‏ צריך לקחת בחשבון שבאם הפרטים,‏ שהם עיקר המכוון והמטרה,‏ יהיו מובלעים או גם מכוסים ונעלמים,‏ צריך עיון גדול אם ישיגו המטרה.‏ שהרי הקורא סיפור אינו נוהג ורגיל לחפש בו רמזים,‏ או לשים לב לפרט שבכמות הוא קטן ביותר,‏ על אחת כמה וכמה ביחס לשאר פרטי העלילה שקודמים לו ושלאחריו.‏
כוונתי כפשוטה,‏ כיוון שהעיקר הוא,‏ ובלשון הכתוב ״את ה׳ ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם״,‏ על אחת כמה וכמה שהוא העיקר בחינוך הילדים,‏ כולל גם כן חלק החינוך הניתן בעקיפין — לא בצורה של שיעורים ולימודים,‏ כי אם בצורה של סיפור וכדומה — הרי בכדי שישיגו המטרה מתאים להכתוב האמור,‏ ובהדגשת חכמינו ז״ל על המעשה שהוא העיקר,‏ צריכים גם הפרטים להופיע בכמות ובהדגשה המתאימה,‏ אם על ידי ציור מתאים או כותרת וכיו״ב,‏ באופן המעורר תשומת לב.‏ והרי כל מחנך רואה זה בעבודתו בשטח החינוך על כל צעד ושעל.‏
האמור אפילו כשהסיפור הוא של עמודים אחדים,‏ כמו במכ״ע ״זרקור״ המצורף לכתבו,‏ ומכל שכן כשהמדובר בספר.‏
בכבוד ובברכה להצלחה."

אם לסכם בכמה מילים, לנו הסופרים יש יכולת אמיתית ועמוקה להשפיע על הקוראים. ולכן, כשסופר חרדי כותב ספר, הוא לא רק חושב על האפיונים, מתווה העלילה והדיאלוגים, אלא גם איך הקורא הצעיר (או הלא כל כך צעיר...) מקבל מהספר הזה כשהוא עם יותר רצון לעשות טוב ולהתקרב יותר להקב"ה.

 

[יובל אמיל רז]

תודה רבה!
איך שהרבי מצליח להאיר כל תחום ולהשתמש בו להפצת המעיינות...
מדהים!

 

[ליאורהA]

בעז"ה

היי,
קפצתי לביקור קצר.
שאלה יפה בעיניי, ראויה להישאל.
בניסוח שונה, ואולי גם שונה מהותית, אפשר לשאול- "מה הקב"ה מצפה ממני כסופרת?"
אני מאמינה שזו שאלה שסופר או סופרת חרדיים צריכים לשאול את עצמם.


בכל אופן, ישנו מכתב מאד מעניין בנושא מהרבי מליובאוויטש לאחד הסופרים הגודלים של הדור הקודם, הרב שמואל רוט (בשמו הספרותי- י. ארגמן).
כידוע הרבי מליובאוויטש עודד מאד כל אדם לנצל את הכשרונות שנתן לו הבורא, מתוך אמונה שהם מהווים חלק חשוב מהשליחות שהשם נתן לו בעולם.
אז אני מצרפת את המכתב, שעבורי אישית היווה השראה אמיתית, שדורשת העמקה ומחויבות.

"ויהי רצון שינצל במלואם הכוחות והאפשרויות שניתנו לו מלמעלה, ובנקודה הפנימית- להפצת היהדות האמיתית בכל מקום שידו מגעת. ובפרט בין הנוער, אשר כמדובר כמה פעמים כל הטבה והוספה בעודם קטנים וצעירים נכפלת פי כמה כשיגדלו, כידוע הדוגמא בזה שאפילו שינוי קל בגרעין או שתיל עושה שינוי עיקרי כשנעשה אילן עושה פירות, באילן ובפירותיו ובפירי פירותיו.
לאור סגנון כתבו ארשה לי להוסיף עכ״פ הערה אחת בנוגע לספרו.‏ ובהקדם שבודאי צודק אשר לפעמים הצלחת הנמצא בקנקן תלויה בצורה החיצונית של הקנקן,‏ ומכאן אשר צודק גם כן אשר בסיפורי עלילה יש כח המושך לכמה וכמה ילדים ולנוער, שרק בדרך זו אפשר להשפיע עליהם ביתר שאת וביתר עז.‏ אולם כשהמדובר בנוער,‏ ומכל שכן ילדים,‏ צריך לקחת בחשבון שבאם הפרטים,‏ שהם עיקר המכוון והמטרה,‏ יהיו מובלעים או גם מכוסים ונעלמים,‏ צריך עיון גדול אם ישיגו המטרה.‏ שהרי הקורא סיפור אינו נוהג ורגיל לחפש בו רמזים,‏ או לשים לב לפרט שבכמות הוא קטן ביותר,‏ על אחת כמה וכמה ביחס לשאר פרטי העלילה שקודמים לו ושלאחריו.‏
כוונתי כפשוטה,‏ כיוון שהעיקר הוא,‏ ובלשון הכתוב ״את ה׳ ירא ואת מצוותיו שמור כי זה כל האדם״,‏ על אחת כמה וכמה שהוא העיקר בחינוך הילדים,‏ כולל גם כן חלק החינוך הניתן בעקיפין — לא בצורה של שיעורים ולימודים,‏ כי אם בצורה של סיפור וכדומה — הרי בכדי שישיגו המטרה מתאים להכתוב האמור,‏ ובהדגשת חכמינו ז״ל על המעשה שהוא העיקר,‏ צריכים גם הפרטים להופיע בכמות ובהדגשה המתאימה,‏ אם על ידי ציור מתאים או כותרת וכיו״ב,‏ באופן המעורר תשומת לב.‏ והרי כל מחנך רואה זה בעבודתו בשטח החינוך על כל צעד ושעל.‏
האמור אפילו כשהסיפור הוא של עמודים אחדים,‏ כמו במכ״ע ״זרקור״ המצורף לכתבו,‏ ומכל שכן כשהמדובר בספר.‏
בכבוד ובברכה להצלחה."

אם לסכם בכמה מילים, לנו הסופרים יש יכולת אמיתית ועמוקה להשפיע על הקוראים. ולכן, כשסופר חרדי כותב ספר, הוא לא רק חושב על האפיונים, מתווה העלילה והדיאלוגים, אלא גם איך הקורא הצעיר (או הלא כל כך צעיר...) מקבל מהספר הזה כשהוא עם יותר רצון לעשות טוב ולהתקרב יותר להקב"ה.

מדהים ומחייב!