אתגר אתגר דו שבועי - אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני(?!)

[ביזנסטורי - אילה]

מסכן הרושם הראשוני,
אין לו הזדמנות שניה...

ב-4 שניות הראשונות של הראיון,
הבוס כבר יודע אם התקבלתם או לא.
בשניה הראשונה של הפגישה,
אתם כבר יודעים אם יש מה לקנות ברונפן ל"לחיים" או לא.
ובשורה הראשונה של הטקסט,
כבר חרצתם את גורלו אם להיות נקרא - או לא...

האמנם?!

ובכן, שימו - ♥ (מי שלא יודע איך עושים את הלב הזה, לוחצים על אלט שמאלי, ובו זמנית על הספרה 3 במספרים הימניים)
לאתגר 3 חלקים שיילקחו בחשבון בשיפוט הסופי:

חלק א' - נושא הטקסט:
תכתבו טקסט מכל סוגה שבא לכם (סיפור, שיר, תסריט, קינה, שלט לדלת...)
אבל הנושא חייב להיות משהו ראשוני. בראשיתי. התחלתי. רושם ראשוני. חיים חדשים וכל המסתעף.

חלק ב' - רושם ראשוני:
השורה הראשונה חייבת לתפוס את העין!
אין מצב שנתחיל לקרוא, ונמשיך הלאה למשתתף הבא.
משהו מרתק, מסעיר, מושך,
תעשו עלינו רושם ראשוני טוב!

חלק ג' - תנו הזדמנות שניה לרושם ראשוני:
המשפט הראשוני לוקח אותנו לעולם מסויים,
כבר בנינו לנו בראש תמונה די ברורה של מה-הולך-לקרות-כאן-עכשיו
ואז אתם באים-
והופכים את הדלי על פיו!!! (ואח"כ מנגבים את הריצפה. זה הכלל אצלנו בבית- מי ששופך, מנגב.)
המשך הטקסט לוקח אותנו למקום אחר ורחוווווק מאד ממה שחשבנו בהתחלה.
וזה לדעתי,
החלק הכי קשה בכל האתגר והוא יילקח בחשבון עם הכי הרבה אחוזים.

הצלחה רבה!!

מי שרוצה לברר פרטים על הרושם המשני שלאחר הראשוני והשלישיוני-
שיחפש בנספח.

הפליגו לכם...

 

[הקה]

שיבוא!
בנצי הסתכל בחלון בפעם החמישית בשעה האחרונה
אמא, למה הוא לא מגיע? הוא שאל בתחינה בפעם כנ"ל
עוד מעט, אבל הוא יבוא, אני בטוחה! חיכה אליו בביטחון

עברה שעה ובנצי עדיין ממתין, שואל שוב ושוב מתי כבר יבוא????
התמימות הזאת, הביטחון שהוא בסוף יבוא גורמים לאמא להתאזר שוב ושוב בסבלנות, להבטיח שהוא יבוא אולי היום, אולי מחר,
אבל למרות השביתה לא ייתכן שהאוטו פח הזבל לא יבוא....

 

[כותב השורות]

פעם ראשונה שלי מול המראה!

טוב נו, לא באמת...
התכוונתי לחוויה הראשונה שלי מול המראה החדשה שקנינו לחג

זו הייתה חוויה כמעט מושלמת, למה כמעט? בגלל המחיר!

לשלם 1199₪ על 170/70 ס"מ של זכוכית ממסוגרת שמתיימרת לשקף את המציאות כמו שהיא זה אולי מוגזם
אבל יש דברים שאי אפשר להתפשר עליהם, כמו -
להכיר את עצמך ולדעת איך אתה נראה, באמת!

סוף סוף, אינני מרגיש צורך לעצור ליד מכוניות חונות ולתקן את שעיוותה המראה המיושנת שבחדרי
קיבלנו אותה ביחד עם חדר השינה בעסקת חתנים משתלמת
היום אני מבין שאיכות המראה לא ממש הטרידה אותי אז.

פעם ראשונה שלי מול מראה איכותית ומדויקת שמשקפת בחדות מקסימלית את העומד מולה...

זה אני, חייכתי לעצמי במבוכה, מזהה תוך כדי צלקת נשכחת מעל הגבה הימנית, שלחתי את ידי למשש את סביבתה, לא הרגשתי אותה, אבל היא בהחלט קיימת, הנה היא מול עיניי

לידה הבחנתי בקווי עור מכווץ, מה זה? קמטים? שאלתי את עצמי, תוהה אם גיל שלושים הוא הגיוני להזדקנות העור

החיוך כבר לא היה אותו חיוך, החיוך שהיה רחב ושוחק אט אט נמחק והלך לו, שפתי נעו באי נוחות מתעקשות לשמור על חיוך מעושה ללא הצלחה

ניסיתי ליישר, את הפנים, זה שיפר רק במקצת -
את האווירה שהשתנתה במהירות כשהבנתי שאולי היה עדיף להישאר עם המראה הישנה.

 

[חנה ש.]

בס"ד

עיני נפערו בתמיהה, הבחור במעלית היה נראה מבולגן למדי, מחזיק בכמה וכמה שקיות בידו האחת, ובידו השנייה סל קל.

אמנם החולצה היתה תחובה בתוך המכנס, אבל זה היה הדבר היחיד שהעיד על סדר כלשהו, הכפתורים היו רכוסים אלכסונית, אחד רכוס אחד לא.

הוא ניסה למשוך את הטלפון שצלצל מתוך כיסו תוך שהוא מפיל שלל אוצרות שהיו בו, מטבעות, דפים מקופלים ברישול וכרטיסים.

כמובן שניגשתי לסייע בידו, על מנת שיתאפשר לו לרדת מהמעלית ולא להישאר בה כדי לסדר את ענייניו.

הוא בוודאי אב טרי מאוד, ובוודאי אשתו לא היתה שם כדי לוודא שהוא מסדר את עצמו, העליתי השערה שהיתה יותר קביעה חד משמעית בעיני.

יש לי לא מעט ניסיון עם אנשים מהסגנון הזה, רחפנים שלולא תאמר להם מפורשות להלביש את הראש על הכתפיים הם ישכחו אותו באנשהו.

המשכתי למחלקת יולדות, לבקר חברה טובה שילדה, שכחתי מהמפגש הקצר והחריג במעלית, אבל הקול בחדר מאחורי הווילון החזיר אותי שוב, באחת, לאברכצ'יק ההוא.

אנחנו יכולים לזוז, זיהיתי את הקול מהמעלית, שמעתי אותו משוחח עם אשתו כפי הנראה, הסתקרנתי לי שוב, בוודאי היא העירה לו וביקשה ממנו לסדר את חולצתו וחפציו.

"אני מחזיק כאן ארבע שקיות ועוד שתיים ביד הזאת, אפשר לזוז"

"טוב, בוא נלך"

שמעתי את השיחה בינם ללא שהתאמצתי.

הם יצאו מהחדר עם שלל שקיות, המשכנו חברתי ואני לשוחח בנחת עד ש...

הם חזרו מבוהלים, שכחנו את התינוק, אוי ואבוי, הנה הוא ישן לו בנחת בעריסה של בית החולים.

אף פעם אי אפשר לדון בנאדם, חשבתי לעצמי, אני הייתי בטוחה שאשתו תעיר לו, הייתי בטוחה שהיא תתרגז על כך שהוא כל כך לא מאורגן, והנה למרבה הפלא אשתו מבולגנת אפילו יותר ממנו.

המשכתי לחשוב על כך בפליאה, פליאה שהיתה עזה יותר מכך שזוג ההורים הטרי שכח את הדבר היקר לו ביותר, לרגע.

 

[R.E.Y]

קטע שכתבתי לפני תקופה קצרה ונדמה לי שהוא מתאים לאתגר.


בובה.

גדולה, פרומה, עם אימרת תחרה צהבהבה, עם יד קרועה למחצה, עם שתי קוקיות עקומות.

אמלי אספה אותן רק אתמול בתוך שתי סרטים תואמים, חומים ודקיקים. הוא בעצמו הביא לה את החוט שכרך את חבילת הדואר שקיבל.

איפה היא?

השמיכה היתה סתורה. על גביה התפרקדה הבובה הגדולה, מחייכת חיוך שאין בו לא שמחה ולא עצב.

"אמלי?" הוא נכנס פנימה, מקיש בצעדיו על רצפת העץ. השקט השיב לו הדהוד.

"אמלי!" השקט המוחלט שלא שרר בדירה הקטנה מאז הגיעו הנה גורם לזיעה קרה לבצבץ על מצחו. לא יכול להיות. לא. יכול. להיות.

"אמלי!" הוא חולף בין החדרים. שניים במספר. מדלג על ערימות של חבילות ללא סדר, נתקע בזווית החלון הפעור, משפשף את מצחו, מתנשף.

היא הלכה, הילדה. הבטיחה שתעשה זאת.

הוא היה צריך להזהיר אותה. כלומר, ברור שהזהיר. היה צריך להפחיד. לאיים. לספר שהדרכים שורצות חיילים, ששלג עומד לרדת, שיש ביצות, שיש חיות מסוכנות ביער.

הוא כושל לחדר הכניסה, נוטל את הבובה בידיו, בוהה בחיוכה המטופש, בצמד העיניים השחורות, הגדולות.

היא קרה, והמיטה קרה עוד יותר. גם מנורת השמן בקצה החדר כבויה לחלוטין. כנראה יצאה עוד לפני שעלה השחר. פחדה שתפגש בו כשיחזור.

הוא הניח את הבובה, כיווץ את עיניו ומצחו התקמט.

הלכה. הוא יודע למה. אבל הבובה, גביש הבד המקורזל שסחבה איתה לכל מקום. למה השאירה אותה כאן?

 

[אסתיאר]

אמרתי לכם, תוציאו אותי מכאן. אין לי אפשרות לשלם לכם.

זאת הייתה הפעם החמישית שככה פגשנו אותה.

עומדת שם מציצה מסדק קל בדלת, כפופה עם דמעות גדולות, מחזיקה תינוק קטן שמחובר לחמצן ומתחננת שנעשה את מה שאנחנו רוצים, כי אין לה עוד אפשרות.

ואנחנו, מה נעשה.

נכון אנחנו זוג צעיר, וזה דירה להשקעה. וזה הדרך היחידה שלנו לשלם שכירות.

נכון. הכל נכון. אבל אי אפשר.

ומה נגיד לה?

הלכנו משם שוב, דוממים. אפילו להביט אחד בפניו של השני לא יכולנו.

בחודש הבא כבר לא הלכנו. ובחודש אחריו גם כן.

התחלנו לקחת הלוואות מכל מקום אפשרי, להוסיף שעות בעבודה, ולהתפלל ולקוות לטוב.

חצי שנה אחר כך, מישהו הדביק על הדלת של הבית המושכר, נייר לבן עם אותיות גדולות.

יקותיאל ....

כאב גדול תפס אותנו, ידענו על מי מדובר וזה כאב בפליים.

שלושה ימים אחר כך הלכנו לנחם. מבוישים נכנסנו פנימה.

הבית היה ריק ממנחמים.

ישבו שם חמש ילדים שותקים. אמא כפופה מחזיקה בילד עם חמצן.

הכאב הכה בנו בעוצמה. ולא נתן לנו לשבת.

אבל היא מיד התרוממה מהמקום כאילו הרגישה, ורצה עם החמצן והילד לחדר השני.

כשחזרה הביאה איתה מעטפה גדולה, והגישה לנו.

הנה, זה כל הסכום כאן. תודה לכם שחיכתם.

הבטנו בה בתדהמה.

לא לזה הגנו לכאן, ניסנו לענות.

אבל היא המשיכה ולא נתנה לנו לדבר.

בחודשים האחרונים, בעלי עליו השלום, סבל כאבים נוראים מאוד, והיה חייב לקחת תרופות יקרות מאוד, שלא היה נשאר לנו שקל בכיס. הוא היה מתחנן שלא נקנה את התרופות ושנשמור את הכסף למה שצריך, אבל לא יכולתי לראות אותו צועק מכאבים. והייתי הולכת לקנות את התרופות מכל מה שאספתי והיה אפשר.

מכרנו את הכל.

את התכשיטים, כל מה שהיה. את הספות והמיטות וכל מה שלא היה דחוף למחייה. הלכתי לנקות בתי מדרגות ובתי חולים וכל מה שהיה אפשרי. אספתי ככל שיכולתי כדי להרגיע אותו מכאביו.

ועכשיו הוא הלך.

הוא כבר לא בוכה מכאבים. והוא כבר לא מבקש יותר תרופות.

והכסף שנותר נשאר, והנה זה כאן...

 

[AUVI]

הוא התמתח.
הכנפיים החצי שקופות שלו רפרפו.
העבירו דרכן את קרני השמש שנשברו מולו בצבעוניות עליזה.
פתח עין, הציץ.
ואוו.
העולם יפה מחוץ לעיגול הזה שאיכלס אותו עד לא מזמן.
מחוש לימין. שמאל.
יש ריח נעים!
זיכרון עמום ריצד.
קודם...
מה הוא היה לפני כן?
לפני כן לא היו לו כנפיים. הוא בטוח.
היו לו חיים אחרים! מה זה היה?
אבל הוא לא הצליח לצוד את הזיכרון החמקמק.
לצוד!
באמת הגיע הזמן לצאת מפה.
צורת החיים בתור פרפר בוודאי מעניינת יותר!
לכל הפחות מגוש פלסטיק במפעל.

דווקא היה לא רע לשהות בביצת ההפתעה הזאת.

 

[נועה לבין (Tamar)]

"אתמול בלילה רצחתי את אבא שלי".
"מה??" דניאל קפץ מהספה, העיתון נפל מידיו.
היא גיחכה, "מה אתה נבהל? ידעת שזה יקרה מתישהו לא?"
"לא", הוא נחרד, "מה... איך??"
רות עקפה אותו והתיישבה על הספה, "סיפרתי לו שהתפטרתי".
הוא נאנח בהקלה, "את יודעת שיום אחד אני ארצח אותך גם, נכון?" הוא איים באופן לא לגמרי מדומה, "אלה אם כן אני אקבל אתקף לב לפני זה".
"כן... כנראה שזה יקרה קודם", קמט עצבני חדר להבעתה השאננה, "כי הוא לא מסכים לעזור."

 

[אבן דרך]

בגיל חמש-עשרה וחצי כבר הייתי כלה.

כולם סביבי התלהבו, בין השאר כי המתמודדות האחרות בחידון(חוץ מאסתר, שהיתה בת שש-עשרה וחצי) היו בגילאי שבע-עשרה עד עשרים, גדולות ממני בכמה שנים טובות. ולמרות זאת, מכולן, אני הייתי זו שזכיתי בתואר 'כלת חידון ההלכות הארצי'.
כולם התלהבו, שפכו מחמאות בלי סוף והצהירו על עתיד גדול שמצפה לי. אני רק מצמצתי, מסונוורת, מול כל האורות ופנסי הבמה, חייכתי במבוכה למשמע המחמאות והאיחולים של כולם, ומלמלתי שוב ושוב 'ברוך השם, ברוך השם'. אבל מה שרציתי יותר מכל היה לשמוע את התגובה של אמא.
חיפשתי אותה בעיניי בין קהל הנשים והבנות שהסתער עלי. בסוף מצאתי אותה, עומדת בצד ומשגרת מדי פעם חיוך קפוא ומאולץ כתגובה לעוד אישה שזיהתה אותה כאמי ובאה להחמיא לה על הבת המוכשרת שלה. היא לבשה את השמלה הסגולה הארוכה שלה, עם עליונית שחורה שהיא השיגה מאיפשהו. הבגדים שלה, ברוך השם, היו בסדר גמור. קצת לא סטנדרטיים ביחס לשאר הנשים שמילאו את האולם, אבל סך הכל הם לא היו נראים כל כך יוצאי דופן כמו שהם יכלו להיות לו היתה אמא לובשת את בגדיה הרגילים. מזל שברגע האחרון היא בחרה להתחשב בי, ובסביבה שבה אני נמצאת עכשיו.
"אמא", בשלב מסוים קצתי בסבב המחמאות המסתער והולך ופילסתי לי דרך לעברה, "בואי נלך הביתה".
אמא ניתקה מהפינה בה עמדה ונאנחה קלות לרווחה. נראה היה לי שהיא רק חיכתה שאבקש זאת. "קדימה, חן", היא קראה לי בשם החיבה השנוא עלי מאז היום ההוא מלפני שנה וחצי, וקיוויתי שאף אחת לא שמעה מסביבי, "זזים".
אספתי בזרועותיי את השקית ובה התעודה ומעטפת הפרס שקיבלתי, ואת בקבוק המים שהבאתי לכאן בתחילת היום הארוך הזה, והתקדמתי לצידה של אמא לכיוון היציאה מהאולם.
"חני!" מיהרה אלי אלישבע, מתנשפת, ולצידה אישה כלשהי, כנראה אמא שלה, ושתי אחיותיה הקטנות - שגם דמו לה ממש. "כבר את הולכת? לא תשארי עוד קצת?"
"לא", מלמלתי קלושות בחוסר חשק והמשכתי לפסוע לצד אמא.
"אז רגע", טפחה אלישבע על כתפי בחיבה, "רק רציתי רגע להכיר אותך לאמא שלי, היא ממש רצתה לראות מקרוב את המתמודדת הצעירה מבין כולנו שגם הצליחה לזכות במקום הראשון", חייכה ידידתי בת השבע-עשרה, והגומה המפורסמת שלה נחרצה בלחיה.
האישה שעמדה לידה חייכה אלי והושיטה יד נלהבת לאמי, מתפעלת בקול מכשרונותיי. אמא שוב מתחה על פניה חיוך מאולץ, והנהנה בקבלה את המחמאות.
נאנחתי בתוכי וחיכיתי שכל זה יגמר כבר.
בסוף זה נגמר, ברוך השם. סוף סוף התיישבתי ברכב, מחכה לנסוע כבר הביתה. אמא התיישבה במושב הנהג, לידי, והחלה לנהוג בפנים חתומות. שתיקה תלתה בחלל האוטו הקטן.
"אמא.." בשלב מסוים קצתי באווירה הבלתי נעימה ששררה ברכב. "איך.. הייתי, סך הכל?" ביררתי, כמהה לדעת. משתוקקת לגלות מה אמא באמת חושבת עלי, על הבת המוכשרת שלה שזכתה בתואר כלת החידון הארצי בגיל צעיר כל כך. עד עכשיו אמא די שמרה על שתיקה רועמת בנושא.
"את יודעת מה אני ואבא חושבים על כל העסק הזה", היא נעצה בי מבט אדיש.
"כן", השפלתי מבט. ידעתי. ידעתי טוב מאוד, טוב מדי, מה הם חושבים לגבי חידון ההלכות הארצי הזה. ידעתי היטב שהם לא מרוצים ממנו. ממני. מהדרך החדשה בה בחרתי ללכת. בכל זאת קיוויתי שהם שמו לב למאמצים שלי. לשעות שהשקעתי בשינון ההלכות.
הם בחרו להתעלם, וזה כאב. בפרט בהשוואה לכל התגובות העוטפות והמעריצות שקיבלתי מכולם.
שאר הדרך עברה באותה שתיקה בלתי נעימה. אמא זמזמה משהו שלא הצלחתי לזהות, ואני שיחקתי בפקק של בקבוק המים שלי.

בסוף הגענו הביתה. נשכבתי במיטה בעיניים עצומות, מותשת מכל היום הארוך הזה. אח, משהו שרט לי את היד. פקחתי עין אחת וניסיתי לראות מה שרט אותי שם מתחת לכרית, אחרי הכל קמתי היום מוקדם בבוקר ולא הספקתי לסדר את המיטה כל כך.
היד שלי תפסה במשהו. השתנקתי בהלם.
זה היה חטיף שוקולד קטן, כשר, עם פתק מודבק בסלוטייפ ובו חמש מילים בעט סגול:
"חן,
בהצלחה בחידון.
אבא ואמא."

 

[הזדמנות]

ג'ייקוב שולה את הדגים מהרשת ולראשונה עולה בו מחשבה : למה לא לדחות למחר מה שאפשר לעשות היום?

כשמייק הקטן עומד לידו מתקשה להשחיל תולעת בפתיון ואומר: "בבקשה, אבא, תעזור לי עם זה" ג'ייקוב אומר, "חכה, מייק, אני צריך לסיים לאסוף את הדגים מהרשת ובינתיים מייק מנסה ומנסה. עד שג'ייקוב שולה את הדג האחרון קורא מייק כשהוא צוהל כולו - "בסוף לא צריך, אבא! הצלחתי!" אם ג'ייקוב היה נפנה מיד לעזור למייק, הוא לא היה מנסה להסתדר בעצמו.
או למשל, מה היה קורה אם ג'ייקוב היה נחפז לתקן את הסירה הישנה, כדי לקום בבוקר ולגלות שהיא התנתקה מהחוף ונעלמה? עוגמת הנפש היתה כפולה ומכופלת.

או הקרסים האלה, שכמעט קנה ב"הכל לדייג" ביותר משוויים, כשלמחרת הם נמכרו בחנות המתחרה בחצי המחיר בדיוק! הוא לא היה אוכל את עצמו על זה?

אז למה לא לדחות למחר? לדחות! ברור שלדחות! הוא מתיישב על החוף ובוהה אל האופק. מחר, מחר הוא יצא להפלגה.

 

[Sidi]

בום טראח!!!
זה התנפץ.
שברי זכוכית לכל עבר מתרוצץ.
אחפשנו כָּחפש עוד מוצץ.
בסדקים הדקים כחמץ.
אבל.......
איך אדע לבּוא ירח?!
כיצד הָהין להתרווח?!
בעוד הסיר על הפיר מתלקח.
לא, לא אסמוך על גָבֶר הצורח!!

עבר יום ויומיים וכבר "הִגדיש הסאה".
אהבתי את היָשַן, אך.. השתנת הדעה.
שאלתי את שכני ורִבבות טעה.
אקנה לי חדש שאדע...מה השעה!!?

 

[נודד]

"נותרו לנו שלושים ושמונה דקות בדיוק בכדי לבצע את שהוטל עלינו. מימיי לא הרמתי ידיים בדרך אל היעד, ואני לא מתכוון לשנות זאת כעת" הדובר היטיב את האוזנייה הנעוצה באוזנו. מרשה לעצמו הרהור חטוף בתיק השחור והאלגנטי שנח על מושב הנוסע שלצידו, ובמה שהוא מכיל.

"אני בכל אופן" המשיך בקול שופע סמכות "אעשה הכול להשלים את החלק שלי. זה יהיה לא פשוט, במיוחד בתנאי השטח מולם אני עומד. אבל כבר עשיתי דברים מורכבים מאלה"

הוא סיים את השיחה והשליך את הבלוטוס' הצידה. המכשיר התגלגל סיבוב אחד, ועוד אחד, ונעצר בצמוד לתיק השחור בו נחו ערכת סכינים מלוטשים, מספריים חדות, אבקה לבנה ומספר גזות רפואיות.

הוא שיקר לאב הטרי ביודעין. אין שום סיכוי שיספיק להגיע אל התינוק לפני השקיעה.

המוהל שלמה ליבוביץ' סקר בייאוש את שורת המכוניות המתפתלת על הכביש שלפניו בואכה שער הגיא. ענן עשן שהיתמר במרחק סיפר את סיפורה של עוד מכונית ישנה שלא שרדה את העלייה לרגל לירושלים, זועק למרחקים על מנוע נוסף שהועלה באש מוקד השמש הקופחת.

צליל מייאש בקע ממכשיר הווייז. עוד עשר דקות נוספו לזמן ההגעה המשוער, שגם כך עמד על עשרים ושתיים דקות לאחר השקיעה.

מבטו נדד באקראי אל מעבר לפס ההפרדה. בוהה מבלי משים במכוניות שבכיוון ההפוך. במוחו שב אל השיחה המפתיעה שקיבל לפני כשעתיים.

"הגיע לכאן, לבית החלמה בטלזסטון רופא עיניים מומחה הוא בא בכלל בשביל לבדוק תינוק אחר, אבל הסכים להציץ גם בבן שלי" סיפר האב הנרגש שמעבר לקו "הוא אמר שזו בכלל לא דלקת עיניים, אלא הפרשה טבעית בעקבות סתימה בצינור הדמעות. אפשר לקיים את הברית בזמן"

"תכין תיק עם שני חיתולים שני טיולים, גביע ויין. עוד שעה אני אצלך בבית ההחלמה" שלמה פלט לאב הטרי עוד שורת הוראות תוך שהוא דוהר אל המאזדה החבוטה שלו.

מי שיער שדווקא כעת, במרחק עשר דקות נסיעה מהיעד, הוא ייתקע בפקק שכזה.

עוד שש דקות אזלו ושלמה הרים ידיים "אולי תנסה לחפש מוהל מקומי?" הציע בשיחה חוזרת, מתפלא על עצמו שלא הציע זאת קודם.

"חיפשתי עוד לפני שהתקשרתי אליך לבית שמש" האב נשמע מיואש "יש שני מוהלים ביישוב. אחד בחו"ל והשני לא מוכן למול תינוק שנולד חצי מהול, כמו אצל התינוק שלי"

"מה עם בירנבוים מגבעת שאול? הוא מספיק מנוסה בשביל למול תינוק כזה"

"יש תאונה במנהרות, אין לו סיכוי להגיע בזמן"

"כמובן..." פלט שלמה בסרקזם מיואש, תוהה מה עוד יכול להשתבש.

עיניו של שלמה נחו שוב על התנועה הדוהרת שמנגד.

רעיון מופרע נחת במוחו לקולה האדיש של קריינית הווייז שדיווחה על עוד חמש דקות עיכוב.

הוא חוזר אל האב "תקשיב לי טוב" קולו שב לשפוע סמכותיות "תכין את התינוק והיולדת לנסיעה קצרה. אני חוזר אליך עוד שתי דקות"

טלפון מהיר לחבר בקריית יערים, והתינוק הועלה יחד עם ההורים המבולבלים על שיירת רכבים מאולתרת, שדהרה לכיוונו.

שלמה היטה את רכבו אל השוליים באורות איתות מהבהבים. הנהגים סביבו פינו לו מעבר, בטוחים שהנה, עוד מנוע ישן מאותת נואשות על התחממות יתר. הוא תפס את התיק השחור וחצה את שלושת הנתיבים, נצמד אל פס ההפרדה.

"אם מוחמד לא יבוא אל ההר, יבוא ההר אל מוחמד" חלף הרהור במוחו כשראה את השיירה מרחוק. הוא מיהר למחות ממוחו את ההשוואה הלא מחמיאה בינו לבין האיש חולה האפילפסיה שהפך עצמו לנביאם של עדת רוצחים.

כמו במבצע צבאי מתוזמר היטיב, ראה את השיירה מתפצלת לשלושה רכבים מקבילים ומאטה את מהירותה בהדרגה עד שנעצרה בצמוד אליו. שאון הצפירות מאחור ליוו את ההורים שנחלצו מן הרכב השמאלי.

"מהר! מהר!! עוד תשע דקות שקיעה" זירז את ההורים שטיפסו על גדר הבטון האפורה. עיני הנהגים מן הרכבים העומדים, בהו באלם במחזה הסוריאליסטי.

זוג מבוגר מאחד הרכבים נשלף במהירות מטויוטה מהודרת.

"קוואטר"

הקריאה הדהדה בינות להרים הירוקים מסביב.

"זה הכסא של אליהו.." הצביע המוהל הוותיק על המושב האחורי במאזדה החבוטה שאורותיה עוד הבהבו בשוליים.

"אבי הבן לידי הסנדק" האב הדומע מסר את התינוק לרב לא ידוע שאותר בהמשך הפקק.

"אליהו מלאך הברית עמוד על ימיני לסמכני" המשיך המוהל לפזם בעודו מכין את התינוק בידיים אמונות. ספק אם זומן המלאך אי פעם לברית שכזו.

"ברוך... אשר קידשנו... וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"

ארבע דקות לפני ששקע קצהו האחרון של כדור החמה בינות להרים, בקע וטיפס מעלה, הרבה ממעל לרכבים העומדים, קול בכיו של תינוק שנכנס והצטרף אל האומה היהודית.

 

[7שבע7]

אָבִיב הִגִּיעַ
בִּמְלוֹא רֵיחוֹתָיו
הַמַּקְפִּיאִים
הַמְּמַלְּאִים צְמַרְמֹרֶת
שֶׁל קֹר זָר
מַבְהִיל

הִגִּיעַ
שׁוֹלֵחַ טְלָפָיו
הַמַּרְעִימִים
מַחֲרִישֵׁי הָאָזְנַיִם
שֶׁכְּבָר סָפְגוּ
בֶּהָלָה

הִגִּיעַ
בְּצִלְצוּל חַד
מַבְרִיק
מְסַנְוֵר עֵינַיִם
בַּסִּמָּאוֹן שֶׁל מִי
שֶׁנִּבְהַל.

אָבִיב הִגִּיעַ
פֶּסַח בָּא
פּוֹסֵחַ עַל שְׁנֵי סְעִיפָיו
וֶאֱלֹקֵינוּ
שֶׁלֹּא פָּסַח מֵעָלֵינוּ
מְרוֹקֵן עָלֵינוּ
דְּלָיִים שֶׁל
בְּרָכָה.

 

[מֶנַחֵם]

תקשיב לי, ותקשיב לי טוב!

אני איתך, אתה יודע כמה זמן כבר,

מתמסר אליך, מתלווה אליך בכל מקום,

אני קולט את כל השטויות שאתה מכניס,

מוכן לסבול הכול. באמת הכול.

בשבילך אני הולך עד הקצה,

מוכן להכיל פסח ועוד פסח,

חג ועוד חג,

תירוץ ועוד תירוץ,

'לחיים' ועוד אירוע',

האתגרים שאתה מציב בפניי לא פשוטים,

אבל אני זורם,

זורם עם שלושים קילוגרמים תפוחי אדמה בשבוע,

לא שם על געפילטע פיש בכמויות, גם לא על 'פאלטשע פיש',

אין לי בעיה עם ארבע תבניות ביצים,

גם לא עם שק קמח תפו"א,

באמת.

מכל הלב.

איתך אני - גם בכמויות מיץ ענבים, גם אם זה עם סודה.

אני מקבל באהבה שלוש ק"ג מצות יבשות ועבות, שמחלקם עדיין לא מצאתי דרך להיפטר.

ייקח קצת זמן, אבל פסדר, נזרום.

אין לי בעיה שתעמיס גם אגוזים, שקדים, מלוחים, מתוקים, שמן אגוזים, שמן קוקוס. הכול - חופשי.

אבל אתמול אני חושב שנשבר בינינו האמון,

כשעשית את הצעד הנואל

ואכלת שתי בננות ביום!

מתקשה לסלוח, הקיבה שלך

 

[RIVKA W]

רציתי כל כך לצעוק לו לתוך האוזניים ולטלטל את כתפיו. רציתי גם לחבק אותו חזק ולנגב לו את הדמעות. רציתי. אז רציתי.
"לא כל מה שרוצים מקבלים" היה אחד מן המשפטים הקבועים של אמא. כבר שנים שלא שמעתי את המשפט הזה מלווה באנחה ובחיוך, מן שילוב כזה שהוא רק אמא.
בסוף בלעתי את הרוק ולקחתי ממנו את המכנסיים הקרועות. נאנחתי, בלי לחייך. ילד שמחר בבוקר מתחיל להניח תפילין לא אמור לקרוע את מכנסיו מטיפוס על עצים. הוא לא אמור גם לחזור שטוף דמעות הביתה רק בגלל שלא הצליח להגיע לראש העץ.
בחנתי את הקרע, הוא היה חסר סימטריה באופן מכוער למדי, הנחתי אותם בצד. מאוחר יותר כשהוא לא יראה אזרוק אותם לפח.
"שימי" הוא תקע בי זוג עיניים תמימות, רטובות. ופתאום לא ידעתי מה לומר לו לילד המתוק הזה שלי. הילד שאני מכירה כבר מגיל שנתיים אבל אסור לי לחבק. "שימי" חזרתי. הוא עפעף. "אתה רעב?" לא חיכיתי לתשובה. הלכתי למטבח, הוא הלך אחרי והתיישב ליד השולחן. שברתי ביצה לתוך כוס. "רצית להגיע עד למעלה?". הוא בהה בי, הנהן. "ועד לאיפה הגעת?" התעניינתי. חיוך קטן נתלה על שפתיו. "כמעט נגעתי בסורגים של נעימי."
"וואווו" השתדלתי להסתיר את החרדה שעלתה בי. משהו נדלק בעיניים שלו, נצץ.
החביתה היתה מוכנה, העברתי אותה לצלחת והפשרתי לחמניה במיקרוגל. הוא קם להוציא גבינה, הסתכלתי עליו וניסיתי לדמיין איך הוא יראה מחר. זה לא היה קשה. הוא היה מולי עם עיניים אדומות ופה מחייך. שימי.

 

[שועל ספרות.]

אין כמו יד אדם!

יצירה נפלאה שכזו.

איך שהאצבעות מחולקות אחת ועוד אחת ועוד ועוד.

אני מתפעל עד עמקי נשמתי בכל פעם שאני רק חוזה בה.

בוחן אותה מכל הכיוונים, מפריד את האצבעות, וואו!

מרחיק, מקרב, איזו הרגשה מדהימה!

הכי אני אוהב, לתפוס את אחת האצבעות ו... להכניס אותה לתוך הפה!

טוב, זה אולי לא כל כך נימוסי. אבל היד, האצבעות שלכם, מדהימות! ואני, בסך הכל תינוק קטן...

 

[שמואל י]

בס''ד

הגיע הזמן שלו להתחיל את סוף העולם.

משב רוח מקפיא בידר את פניו.
הוא נאנח, סוף העולם יחכה עוד רגע.

הוא הוריד את אחיו הקטן וסגר את החלון. אחר כך הביא לו פאזל מהמדף ושכנע אותו לשחק.
הקטנטן נרגע, והוא חזר לתכנית שלו.

ושוב הוא נאנח, והלך לזרוק זבל לבקשת אימו.

בפעם הבאה הוא עזר לחפש את המוצץ.

לאחר מכן ליווה את אחותו לחברתה,

סידר את החדר,
קילף תפוחי אדמה,
נדנד את התינוק,

אך בסוף, בלילה, שכולם נרדמו, הוא הדליק את הפנס מתחת לשמיכה,
והתחיל סוף סוף לקרוא את "סוף העולם דרומה".

 

[am creative]

"תגידי, את רצינית? עיוורת או מה? מה זה השידוך הזה?"
-אהמ..
"חיבור לא הגיוני מה שעשית פה, הוא שלם וחלק ושידכת לו אחת מלאת חורים ומכוערת!"
-צודקת. אני אהיה יותר רצינית. נפרק את זה.. אבל הזוגות האחרים שלי בסדר לא?
"הנה גם הזוג הזה, הם לגמרי לא מתאימים... סוג אחר לחלוטין, גם החברה שלהם אחרת.."
-אוייש. אולי תעזרי לתקן, במקום למתוח ביקורת?
"יודעת מה, בסדר. תשאירי לי להתמודד עם הגרביים לבד."

 

[ifatrosh]

שלום לך ארץ אהובה,
ארץ שעיני ה' בך מראשית שנה עד אחריתה.

לאחר שעות של געגוע,
של שליחות בארצות זרות.
אני באה עם זרועות של אור.

רוצה לחמם את רגבייך,
להאיר את יופייך,
בבהירות,
אם אין ענן.

כך כל בוקר-
בזריחה.

 

[פרפרזה]

השעה 4:07. עוד מעט הזריחה והשבת נכנסת.

וואו. איזה לילה ארוך זה היה. זה מה שאני שונאת בעבודה החדשה. בעבודה הקודמת עם הבוס הדתי הייתי חוזרת מהעבודה ב 17:00, והייתי מספיקה להתארגן לשבת עד 0:00 וללכת לישון בצורה רגועה. איזה כיף היה ללכת לישון ביום שישי מוקדם ולקום לשבת בבוקר כשאני ערנית ושמחה. אברימי גם אמר לי שיש בזה מצווה של "עונג שבת".

אבל בעבודה החדשה עם הבוס החילוני שאני חוזרת מהעבודה רק ב 20:00 ואז אני צריכה להתחיל להתכונן לשבת זה ממש לא פשוט. הסברתי כבר לאברימי שמבחינתי לא נעשה יותר שבתות בבית. אין לי כוח להכין שבת לבד אחרי יום עבודה מלא.

השבוע באופן חריג, עם העזרה של אברימי והילדים הספקתי להיכנס למיטה לפני 3:00. עבורי זה הישג!

אני לא שוכחת לרגע את מה שלימדו אותנו בסמינר שבת ישראל כשרה מהדרת לסיים את כל ההכנות לשבת לפני חצות הלילה. אבל זה פשוט לא ריאלי למתכנתות שיש להן בקושי 4 שעות עד חצות. אולי למורות שמסיימות את העבודה ביום שישי ב 16:00 ויש להן 8 שעות...

וואו, לא שמתי לב, עוד מעט אברימי כבר קם כדי להתפלל עם הנץ החמה. הוא אוהב לקבל את השבת מיד עם כניסתה כדי "להרוויח" עוד כמה שעות של שבת. אני חייבת להירדם כבר.

***********************​

אמאאאאאא!!!!!!!!! אמאאאאאאאא!!!!!!!!!

הדלקת נרות! הדלקת נרות!

כבר 16:07!

**********************​

איזה כיף זה להתעורר משנ"ץ דקה לפני כניסת השבת כשכל השבת מוכנה... האוכל על הפלטה, הילדים מקולחים ולבושים והבית נקי ומצוחצח. ככה מקבלים שבת!

**********************​

חשבתם על זה פעם?

מה היה קורה אם שבת הייתה נכנסת בבוקר, בעלות השחר או בזריחה? היינו מתכוננים אליה כל יום שישי וליל שבת, הולכים לישון איפשהו בין חצות ללפנות בוקר, קמים בבוקר רעננים, ואופס שבת איזה יופי! הא?! בלי כל הלחץ של כניסת שבת וצפירות ודרמות...

אז בעצם למה לא?

כנראה שחלק בלתי נפרד מהשבת הוא הסטופ הזה באמצע היום, ההבדלה בין חול לקודש.

ולמה? כי השבת היא לא יום חופש סוציאלי, היא מתנה מיוחדת מבורא עולם לעם ישראל, פיסת שלווה "מעין עולם הבא". כדי להדגיש זאת יש לנו את "כניסת השבת". מעבר חד מטירוף ולחץ לשלווה ומנוחה. ככה אנחנו מדגישים שהשבת היא לא שלנו אלא של בורא עולם, ואנחנו שובתים כי הוא ציווה אותנו ולא כי בא לנו קצת חופש בסופ"ש...