אתגר אתגר דו שבועי - אין הזדמנות שניה לרושם ראשוני(?!)

[ביזנסטורי - אילה]

אה,
אהמ....

הגיע יום שלישי?
אה, עבר?
טוב,
אז רביעי כבר?

כח... כח...
ובכן,
לנאום הגמר:
(מדפדפת בדפים... מוצאת את הדף המבוקש, מיישרת את החליפה, מזדקפת, נוטלת שוב את המיקרופון.)

תודה רבה לכל השותפים באתגר!

ולהלן השיפוט

במקום השלישי:
@ifatrosh ביצירה מדהימה:

שלום לך ארץ אהובה,
ארץ שעיני ה' בך מראשית שנה עד אחריתה.

לאחר שעות של געגוע,
של שליחות בארצות זרות.
אני באה עם זרועות של אור.

רוצה לחמם את רגבייך,
להאיר את יופייך,
בבהירות,
אם אין ענן.

כך כל בוקר-
בזריחה.

פתיחה נחמדה, כמו במכתבים וכאלו, רושם משני זורם עם הראשון אך לוקח למקום קצת אחר,
ונושא בראשיתי במלוא המשמעות. בריאה, טבע, וזריחה ראשונה של בוקר.
באופן אישי, אהבתי ממש!

במקום השני:
@אבן דרך ביצירה מפתיעה ביותר!

בגיל חמש-עשרה וחצי כבר הייתי כלה.

כולם סביבי התלהבו, בין השאר כי המתמודדות האחרות בחידון(חוץ מאסתר, שהיתה בת שש-עשרה וחצי) היו בגילאי שבע-עשרה עד עשרים, גדולות ממני בכמה שנים טובות. ולמרות זאת, מכולן, אני הייתי זו שזכיתי בתואר 'כלת חידון ההלכות הארצי'.
כולם התלהבו, שפכו מחמאות בלי סוף והצהירו על עתיד גדול שמצפה לי. אני רק מצמצתי, מסונוורת, מול כל האורות ופנסי הבמה, חייכתי במבוכה למשמע המחמאות והאיחולים של כולם, ומלמלתי שוב ושוב 'ברוך השם, ברוך השם'. אבל מה שרציתי יותר מכל היה לשמוע את התגובה של אמא.
חיפשתי אותה בעיניי בין קהל הנשים והבנות שהסתער עלי. בסוף מצאתי אותה, עומדת בצד ומשגרת מדי פעם חיוך קפוא ומאולץ כתגובה לעוד אישה שזיהתה אותה כאמי ובאה להחמיא לה על הבת המוכשרת שלה. היא לבשה את השמלה הסגולה הארוכה שלה, עם עליונית שחורה שהיא השיגה מאיפשהו. הבגדים שלה, ברוך השם, היו בסדר גמור. קצת לא סטנדרטיים ביחס לשאר הנשים שמילאו את האולם, אבל סך הכל הם לא היו נראים כל כך יוצאי דופן כמו שהם יכלו להיות לו היתה אמא לובשת את בגדיה הרגילים. מזל שברגע האחרון היא בחרה להתחשב בי, ובסביבה שבה אני נמצאת עכשיו.
"אמא", בשלב מסוים קצתי בסבב המחמאות המסתער והולך ופילסתי לי דרך לעברה, "בואי נלך הביתה".
אמא ניתקה מהפינה בה עמדה ונאנחה קלות לרווחה. נראה היה לי שהיא רק חיכתה שאבקש זאת. "קדימה, חן", היא קראה לי בשם החיבה השנוא עלי מאז היום ההוא מלפני שנה וחצי, וקיוויתי שאף אחת לא שמעה מסביבי, "זזים".
אספתי בזרועותיי את השקית ובה התעודה ומעטפת הפרס שקיבלתי, ואת בקבוק המים שהבאתי לכאן בתחילת היום הארוך הזה, והתקדמתי לצידה של אמא לכיוון היציאה מהאולם.
"חני!" מיהרה אלי אלישבע, מתנשפת, ולצידה אישה כלשהי, כנראה אמא שלה, ושתי אחיותיה הקטנות - שגם דמו לה ממש. "כבר את הולכת? לא תשארי עוד קצת?"
"לא", מלמלתי קלושות בחוסר חשק והמשכתי לפסוע לצד אמא.
"אז רגע", טפחה אלישבע על כתפי בחיבה, "רק רציתי רגע להכיר אותך לאמא שלי, היא ממש רצתה לראות מקרוב את המתמודדת הצעירה מבין כולנו שגם הצליחה לזכות במקום הראשון", חייכה ידידתי בת השבע-עשרה, והגומה המפורסמת שלה נחרצה בלחיה.
האישה שעמדה לידה חייכה אלי והושיטה יד נלהבת לאמי, מתפעלת בקול מכשרונותיי. אמא שוב מתחה על פניה חיוך מאולץ, והנהנה בקבלה את המחמאות.
נאנחתי בתוכי וחיכיתי שכל זה יגמר כבר.
בסוף זה נגמר, ברוך השם. סוף סוף התיישבתי ברכב, מחכה לנסוע כבר הביתה. אמא התיישבה במושב הנהג, לידי, והחלה לנהוג בפנים חתומות. שתיקה תלתה בחלל האוטו הקטן.
"אמא.." בשלב מסוים קצתי באווירה הבלתי נעימה ששררה ברכב. "איך.. הייתי, סך הכל?" ביררתי, כמהה לדעת. משתוקקת לגלות מה אמא באמת חושבת עלי, על הבת המוכשרת שלה שזכתה בתואר כלת החידון הארצי בגיל צעיר כל כך. עד עכשיו אמא די שמרה על שתיקה רועמת בנושא.
"את יודעת מה אני ואבא חושבים על כל העסק הזה", היא נעצה בי מבט אדיש.
"כן", השפלתי מבט. ידעתי. ידעתי טוב מאוד, טוב מדי, מה הם חושבים לגבי חידון ההלכות הארצי הזה. ידעתי היטב שהם לא מרוצים ממנו. ממני. מהדרך החדשה בה בחרתי ללכת. בכל זאת קיוויתי שהם שמו לב למאמצים שלי. לשעות שהשקעתי בשינון ההלכות.
הם בחרו להתעלם, וזה כאב. בפרט בהשוואה לכל התגובות העוטפות והמעריצות שקיבלתי מכולם.
שאר הדרך עברה באותה שתיקה בלתי נעימה. אמא זמזמה משהו שלא הצלחתי לזהות, ואני שיחקתי בפקק של בקבוק המים שלי.

בסוף הגענו הביתה. נשכבתי במיטה בעיניים עצומות, מותשת מכל היום הארוך הזה. אח, משהו שרט לי את היד. פקחתי עין אחת וניסיתי לראות מה שרט אותי שם מתחת לכרית, אחרי הכל קמתי היום מוקדם בבוקר ולא הספקתי לסדר את המיטה כל כך.
היד שלי תפסה במשהו. השתנקתי בהלם.
זה היה חטיף שוקולד קטן, כשר, עם פתק מודבק בסלוטייפ ובו חמש מילים בעט סגול:
"חן,
בהצלחה בחידון.
אבא ואמא."

פתיח ששואב אותנו פנימה, רושם משני שונה לחלוטין מן הראשון ונושא מרגש.
מה הכלה זכתה במקום הראשון, אף יצירה זו תהא זוכה במקום השני.

וזוכה האתגר במקום הראשון:
@נודד ביצירה מרגשת.

"נותרו לנו שלושים ושמונה דקות בדיוק בכדי לבצע את שהוטל עלינו. מימיי לא הרמתי ידיים בדרך אל היעד, ואני לא מתכוון לשנות זאת כעת" הדובר היטיב את האוזנייה הנעוצה באוזנו. מרשה לעצמו הרהור חטוף בתיק השחור והאלגנטי שנח על מושב הנוסע שלצידו, ובמה שהוא מכיל.

"אני בכל אופן" המשיך בקול שופע סמכות "אעשה הכול להשלים את החלק שלי. זה יהיה לא פשוט, במיוחד בתנאי השטח מולם אני עומד. אבל כבר עשיתי דברים מורכבים מאלה"

הוא סיים את השיחה והשליך את הבלוטוס' הצידה. המכשיר התגלגל סיבוב אחד, ועוד אחד, ונעצר בצמוד לתיק השחור בו נחו ערכת סכינים מלוטשים, מספריים חדות, אבקה לבנה ומספר גזות רפואיות.

הוא שיקר לאב הטרי ביודעין. אין שום סיכוי שיספיק להגיע אל התינוק לפני השקיעה.

המוהל שלמה ליבוביץ' סקר בייאוש את שורת המכוניות המתפתלת על הכביש שלפניו בואכה שער הגיא. ענן עשן שהיתמר במרחק סיפר את סיפורה של עוד מכונית ישנה שלא שרדה את העלייה לרגל לירושלים, זועק למרחקים על מנוע נוסף שהועלה באש מוקד השמש הקופחת.

צליל מייאש בקע ממכשיר הווייז. עוד עשר דקות נוספו לזמן ההגעה המשוער, שגם כך עמד על עשרים ושתיים דקות לאחר השקיעה.

מבטו נדד באקראי אל מעבר לפס ההפרדה. בוהה מבלי משים במכוניות שבכיוון ההפוך. במוחו שב אל השיחה המפתיעה שקיבל לפני כשעתיים.

"הגיע לכאן, לבית החלמה בטלזסטון רופא עיניים מומחה הוא בא בכלל בשביל לבדוק תינוק אחר, אבל הסכים להציץ גם בבן שלי" סיפר האב הנרגש שמעבר לקו "הוא אמר שזו בכלל לא דלקת עיניים, אלא הפרשה טבעית בעקבות סתימה בצינור הדמעות. אפשר לקיים את הברית בזמן"

"תכין תיק עם שני חיתולים שני טיולים, גביע ויין. עוד שעה אני אצלך בבית ההחלמה" שלמה פלט לאב הטרי עוד שורת הוראות תוך שהוא דוהר אל המאזדה החבוטה שלו.

מי שיער שדווקא כעת, במרחק עשר דקות נסיעה מהיעד, הוא ייתקע בפקק שכזה.

עוד שש דקות אזלו ושלמה הרים ידיים "אולי תנסה לחפש מוהל מקומי?" הציע בשיחה חוזרת, מתפלא על עצמו שלא הציע זאת קודם.

"חיפשתי עוד לפני שהתקשרתי אליך לבית שמש" האב נשמע מיואש "יש שני מוהלים ביישוב. אחד בחו"ל והשני לא מוכן למול תינוק שנולד חצי מהול, כמו אצל התינוק שלי"

"מה עם בירנבוים מגבעת שאול? הוא מספיק מנוסה בשביל למול תינוק כזה"

"יש תאונה במנהרות, אין לו סיכוי להגיע בזמן"

"כמובן..." פלט שלמה בסרקזם מיואש, תוהה מה עוד יכול להשתבש.

עיניו של שלמה נחו שוב על התנועה הדוהרת שמנגד.

רעיון מופרע נחת במוחו לקולה האדיש של קריינית הווייז שדיווחה על עוד חמש דקות עיכוב.

הוא חוזר אל האב "תקשיב לי טוב" קולו שב לשפוע סמכותיות "תכין את התינוק והיולדת לנסיעה קצרה. אני חוזר אליך עוד שתי דקות"

טלפון מהיר לחבר בקריית יערים, והתינוק הועלה יחד עם ההורים המבולבלים על שיירת רכבים מאולתרת, שדהרה לכיוונו.

שלמה היטה את רכבו אל השוליים באורות איתות מהבהבים. הנהגים סביבו פינו לו מעבר, בטוחים שהנה, עוד מנוע ישן מאותת נואשות על התחממות יתר. הוא תפס את התיק השחור וחצה את שלושת הנתיבים, נצמד אל פס ההפרדה.

"אם מוחמד לא יבוא אל ההר, יבוא ההר אל מוחמד" חלף הרהור במוחו כשראה את השיירה מרחוק. הוא מיהר למחות ממוחו את ההשוואה הלא מחמיאה בינו לבין האיש חולה האפילפסיה שהפך עצמו לנביאם של עדת רוצחים.

כמו במבצע צבאי מתוזמר היטיב, ראה את השיירה מתפצלת לשלושה רכבים מקבילים ומאטה את מהירותה בהדרגה עד שנעצרה בצמוד אליו. שאון הצפירות מאחור ליוו את ההורים שנחלצו מן הרכב השמאלי.

"מהר! מהר!! עוד תשע דקות שקיעה" זירז את ההורים שטיפסו על גדר הבטון האפורה. עיני הנהגים מן הרכבים העומדים, בהו באלם במחזה הסוריאליסטי.

זוג מבוגר מאחד הרכבים נשלף במהירות מטויוטה מהודרת.

"קוואטר"

הקריאה הדהדה בינות להרים הירוקים מסביב.

"זה הכסא של אליהו.." הצביע המוהל הוותיק על המושב האחורי במאזדה החבוטה שאורותיה עוד הבהבו בשוליים.

"אבי הבן לידי הסנדק" האב הדומע מסר את התינוק לרב לא ידוע שאותר בהמשך הפקק.

"אליהו מלאך הברית עמוד על ימיני לסמכני" המשיך המוהל לפזם בעודו מכין את התינוק בידיים אמונות. ספק אם זומן המלאך אי פעם לברית שכזו.

"ברוך... אשר קידשנו... וציוונו להכניסו בבריתו של אברהם אבינו"

ארבע דקות לפני ששקע קצהו האחרון של כדור החמה בינות להרים, בקע וטיפס מעלה, הרבה ממעל לרכבים העומדים, קול בכיו של תינוק שנכנס והצטרף אל האומה היהודית.

פתיח מלחיץ, רושם משני שונה אלפי מילין מן הראשון,
ונושא כל כך בראשיתי וטהור.
תודה על זה!

@נודד
מחכים לאתגר הבא!

ושוב תודה לכולם על ההשתתפות ועל היצירתיות.
(מקפלת חזרה את הדפים, מכניסה לכיס החליפה, מניחה את המקרופון על הסטנדר ויורדת מהבמה...
סגירת מסך. כיבוי אורות.)

 

[ifatrosh]

אה,
אהמ....

הגיע יום שלישי?
אה, עבר?
טוב,
אז רביעי כבר?

כח... כח...
ובכן,
לנאום הגמר:
(מדפדפת בדפים... מוצאת את הדף המבוקש, מיישרת את החליפה, מזדקפת, נוטלת שוב את המיקרופון.)

תודה רבה לכל השותפים באתגר!

ולהלן השיפוט

במקום השלישי:
@ifatrosh ביצירה מדהימה:

פתיחה נחמדה, כמו במכתבים וכאלו, רושם משני זורם עם הראשון אך לוקח למקום קצת אחר,
ונושא בראשיתי במלוא המשמעות. בריאה, טבע, וזריחה ראשונה של בוקר.
באופן אישי, אהבתי ממש!

במקום השני:
@אבן דרך ביצירה מפתיעה ביותר!


פתיח ששואב אותנו פנימה, רושם משני שונה לחלוטין מן הראשון ונושא מרגש.
מה הכלה זכתה במקום הראשון, אף יצירה זו תהא זוכה במקום השני.

וזוכה האתגר במקום הראשון:
@נודד ביצירה מרגשת.

פתיח מלחיץ, רושם משני שונה אלפי מילין מן הראשון,
ונושא כל כך בראשיתי וטהור.
תודה על זה!

@נודד
מחכים לאתגר הבא!

ושוב תודה לכולם על ההשתתפות ועל היצירתיות.
(מקפלת חזרה את הדפים, מכניסה לכיס החליפה, מניחה את המקרופון על הסטנדר ויורדת מהבמה...
סגירת מסך. כיבוי אורות.)

תודה על הדירוג המחמיא.
יישר כח על האתגר המאתגר והחוויתי.

 

[נודד]

תודה על הבחירה המפרגנת.
האתגר הבא יועלה בעז"ה ובל"נ עד סוף היום

 

[אבן דרך]

תודה על הזכיה המפתיעה(:
מחמיא למדי!