דיון מה קשר חנויות סגורות??????????

מצב
הנושא נעול.
  • הוסף לסימניות
  • #82
עמית סגל: אין לתאר: הקברניט בטיסת אל על 007 לניו יורק אמר עכשיו בכריזה לנוסעים שהוא רוצה ״להזכיר את יום השואה כי דברים כאלה יכולים לקרות רק בדיקטטורות ומדינת ישראל נלחמת על הדמוקרטיה שלה בימים אלה״.
 
  • הוסף לסימניות
  • #83
בלתק חלקי
מי הם שיגידו לי איך להתאבל על סבים וסבתות ודודים ועוד שנרצחו שם???? היה לי על זה ויכוח היום עם מישהי בעבודה דתית, אמרתי לה לי זה בלב, אני גדלתי על סבא וסבתא ניצולי שואת הונגריה, אני שמעתי מהם סיפורי זוועה, לי זה בנשמה, היא ספרדיה למהדרין לא מכירה מקרוב שום ניצול שואה ולא נהרגו ממשפחתה בשואה אז היא בשבילה זה חשוב כל הטקסים למיניהם שעושים, לי מספיק להזכר בכל מה שסבתא שלי סיפרה לי…
 
  • הוסף לסימניות
  • #84
ולא אמרתי שהיא שאלה אותי ואיך אנחנו מתאבלים ? עניתי לה שיש את עשרה בטבת שאז אנחנו עושים משהו בשבילהם!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #85
אף גוי בעולם לא יבין שעשרה בטבת זה יום לשואה
לא מדויק יש את הסיפור הידוע על ט באב כמדומה על נפוליון שאמר אם אתם אבלים כל כך הרבה שנים כנראה שתיגאלו.
אני מניח שיש גויים שיודעים את המושג ט באב והאבילות בו.
התאריך הזה נקבע ביום השנה לפרוץ מרד גטו ורשה שהיה בניגוד לדעת הרבנים.
לא מדויק יש האומרים שהרב זמבא היה בעד, בכל מקרה הם עשו את זה רק כדי להראות שכאילו אנחנו יכולים גם להילחם ולא בהוראת רב.אבל עדיין חשוב לדייק שהנושא לא לגמרי ברור אם היה צריך כן להתנגד.
 
  • הוסף לסימניות
  • #86
לא מדויק יש את הסיפור הידוע על ט באב כמדומה על נפוליון שאמר אם אתם אבלים כל כך הרבה שנים כנראה שתיגאלו.
אני מניח שיש גויים שיודעים את המושג ט באב והאבילות בו.
מצאת איזה חסיד אומות העולם...

הגויים שונאים את ישראל בלי שום סיבה
וכדי לשמר את המצב באופן שיהיה לנו איזה זכות קיום
צריך כל הזמן להילחם ולחזק את הסיבה שלנו פה

בצורה לאומית האנטישמיות זה מה שמצדיק את זה
וכאשר עושים יום מיוחד לשואה
אז השואה היא סוג של פרס(עד כמה שזה נשמע עצוב זה האמת)
למדינה

וזה גורם לשואה להישכח יותר מאוחר

את עשרה בטבת אף גוי לא היה מקשר לשואה כי אפילו יהודים לא מקשרים כמו שאמרו פה לעיל
 
  • הוסף לסימניות
  • #87
בלתק חלקי
מי הם שיגידו לי איך להתאבל על סבים וסבתות ודודים ועוד שנרצחו שם???? היה לי על זה ויכוח היום עם מישהי בעבודה דתית, אמרתי לה לי זה בלב, אני גדלתי על סבא וסבתא ניצולי שואת הונגריה, אני שמעתי מהם סיפורי זוועה, לי זה בנשמה, היא ספרדיה למהדרין לא מכירה מקרוב שום ניצול שואה ולא נהרגו ממשפחתה בשואה אז היא בשבילה זה חשוב כל הטקסים למיניהם שעושים, לי מספיק להזכר בכל מה שסבתא שלי סיפרה לי…
ואחת כמוה "ספרדיה בנשמה" - לא צריכה להיות מודעת , להתאבל ולכאוב את שואת יהודי אירופה ??

ואגב ספרדיה, גם בלוב ובחלק ממדינות הבלקן - התחוללה שואה..
התוכניות של גרמניה היה להגיע למצרים - ומשם לישראל...

אז הנה , נקח אותך לדוגמא יודעת על שואת יהודי אירופה, אבל לא יודעת שגם בחלק ממדינות המזרח התחוללה שואה (אם כי במינון הרבה יותר עדין.. וברוב המקומות לא נשלחו להשמדה ..)

אני ממש לא חושבת שדווקא היום הוא היום הנכון לאבל,
אבל מודעות למה שהיה שם , הן לעדויות, והן ידע היסטורי (פחות קיים במגזר..).. היא חובה...
ויום כזה מעלה את המודעות לנו .. ולאומות העולם...
 
  • הוסף לסימניות
  • #88
באמת השואה הנוראה הייתה דומה בהיקפה ובאכזריותה לחורבן בית שני,
ויש שטוענים שהיא אפילו הייתה יותר נוראה מהחורבן בית השני,
בהחלט היה מין הראוי שגדולי ישראל יתקנו יום של תפילה וקינות וכדומה
אבל כידוע החזון איש התנגד לכך בתוקף
הוא חשש זה יגיע את לכיוונים לא חיוביים...

מה שנשאר לנו שגדולי ישראל תיקנו לזכר השואה
זה הקינות שחיברו הרב וואזנר, והרבה מבאבוב, ושמע ישראל של הרבה מקאליב,
באמת חבל שרוב בתי כנסיות מדלגים בתשעה באב על הקינה הקצרה של הרב וואזנר!
 
  • הוסף לסימניות
  • #90
ואחת כמוה "ספרדיה בנשמה" - לא צריכה להיות מודעת , להתאבל ולכאוב את שואת יהודי אירופה ??

ואגב ספרדיה, גם בלוב ובחלק ממדינות הבלקן - התחוללה שואה..
התוכניות של גרמניה היה להגיע למצרים - ומשם לישראל...

אז הנה , נקח אותך לדוגמא יודעת על שואת יהודי אירופה, אבל לא יודעת שגם בחלק ממדינות המזרח התחוללה שואה (אם כי במינון הרבה יותר עדין.. וברוב המקומות לא נשלחו להשמדה ..)

אני ממש לא חושבת שדווקא היום הוא היום הנכון לאבל,
אבל מודעות למה שהיה שם , הן לעדויות, והן ידע היסטורי (פחות קיים במגזר..).. היא חובה...
ויום כזה מעלה את המודעות לנו .. ולאומות העולם...
היא מודעת, כבר אמרתי שהיא כן מאלה שעומדים בצפירה….
אבל היא שאלה למה אני לא זה מה שאמרתי לה- אני חיה את זה!
 
  • הוסף לסימניות
  • #91
במדינות המזרח הייתה מלחמת העולם השנייה, לא שואה!
והראיה- שמה שאנחנו קוראים לו שואה זה קיצור ל"שואת יהדות אירופה".
היתה שואה!!,
יהודי הבלקן - חלקם הגיעו לאושוויץ!
בלוב היהודים הוגלולמחנות ריכוז,
חקיקה אנטישמית היתה במרוקו , אלגירה ותונסיה (לאחר כיבוש צרפת..)
ועוד מקומות...
כדאי לך ללמוד קצת היסטוריה..
והשואה שם כמו בכל מקום אחר היתה תוך כדי מלחמת המעצמות- אבל סלקציה ואובדן זוכיות אדם - היתה מכוונת נגד יהודים בעיקר (ובמקומות מסויימים גם נגד מיעוטים נוספים..)

הראיה שלך מקסימה...
והיא הנדסת תודעה..
כמובן שרוב רובה של השואה התרחשה בעיקר במדינות ארופה.....
וגם שם לא כל היהודים קיבלו אותו היחס, זה התפלג שונה בין המדינות..)
 
  • הוסף לסימניות
  • #92
מצער לראות את התגובות כאן, האם ביום אבל אמיתי (כט' באב) גם תשאלו את אותם השאלות?
אמנם ברור שההשוואה היא בכלל בכלל לא נכונה,
ובכל זאת זהו יום שרבים (לפחות בשנים עברו בהם כולם הכירו אנשים שהגיעו משמה, או שעברו את זה בעצמם, ) מתאבלים וכואבים את אחד האירועים הכי טראגיים ונוראיים שעברו על העם שלנו, הדבר הכי הגיוני הוא להיפרד מחנויות לכמה שעות, (ופעם הבאה להתכונן לפני..)
ואם כבר השאלה היא על הציבור שלנו, למה אין שום ציון או זכר לשואה, שלא היתה לפני כל כך הרבה שנים.
בתשעה באב המסעדות בתל אביב חוגגות.
איך זה עוזר לזכור את השואה בזה שהחניות סגורות?
יש את יום הקדיש הכללי בי' בטבת.
וכמובן ללמוד, לשמוע,
אם כבר אז שמעתי שהורדו מלא חומר מהמבחנים על מלחמת עולם ה2 והשואה זה יותר בעייתי בעייני.
וכל אלה שחושבים שהשואה היתה רק אצל ההשכנזים זה נובע (סליחה) מבורות, חוסר ידע והשמתה מחולטת מחומרי הלימוד וההספרים.
אבל גם שם היתה שואה, נכון שלא כמו גרמניה, פולין, אוסטריה, הונגריה וכו'
אבל באיטליה היו קהילות ספרדיות גדולות עוד מגרוש ספרד.
תוניס ולוב היו עם מחנות, טלאים, נרצחו שם יהודים.
מרוקו היתה תחת השילטון הצרפתי הפשיטי.
גם באירופה היו מקומות שלא היתה ממש שואה (שוויץ,דנמרק, שוודיה, בריטניה-היתה תחת מלחמה לא שואה. החצי הדרומי של צרפת היה שלטון פשיטי...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #94
הודי הבלקן - חלקם הגיעו לאושוויץ!
בלוב היהודים הוגלולמחנות ריכוז,
חקיקה אנטישמית היתה במרוקו , אלגירה ותונסיה (לאחר כיבוש צרפת..)
ועוד מקומות...
כדאי לך ללמוד קצת היסטוריה..
תודה על התיקון
וסליחה על טעותי.
אז למה באמת קוראים לזה שואת יהדות אירופה?
כי זה היה פחות?
באמת מעניין אותי, אחרי הכל כולנו מהגזע השמי...
 
  • הוסף לסימניות
  • #95
היא מודעת, כבר אמרתי שהיא כן מאלה שעומדים בצפירה….
אבל היא שאלה למה אני לא זה מה שאמרתי לה- אני חיה את זה!
אבל יום השואה נועד לכל תושבי המדינה,(אני לא מדברת כרגע בהסתכלות דתית ואונית)
וגם היא, וגם הנכדות שלך- שכבר לא ישמעו לצערם את העדויות מכלי ראשון ושני..
גם הם צריכים לזכור את רצח העם שהתחולל אז...

וכדי שגם הנכדות של בחורה חילוניה בגילך שגם היא שמעה את הסבתא שלה.. היא צריכה לציין את היום...
(שוב כל זה בשהקפה חילונית.. אבל גם בציבוריות החרדית היה נכון לעשות עוד משהו ביום המקודש לזכר הנספים.. מעניין אותי כמה ילדים בגילאי ה1--16 יודעים שזה גם נועד להנצחת השואה...)

ובינינו כמה פעמים בשמך השנה , אנחנו נעצרים ואומרים פרק תהילים לע"נ הקדושים??
(אני לא מדברת על אלו שיש להם קורבי משפחה, והםעושים דברים לעילו נשמתם..

רוב היהודים שם נמחקו!! בלי להותיר אחריהם שריד ופליט!
משפחות שלמות , עיירות שלמות!
צריך להבין שהמספר 6 מיליון - הוא לא מספר מדעי, זו הערכה גסה, של כנמות היהודים שנצחו...
פוט אנחנו לא יודעים כמה היו שם באמת כי אין תיעוד .. ולהרבה מהם אין ולא היה מי שיזכור אותם אחכ...
יהודים קדושים וטוהרים!, וילדים שלא טעמו טעם חטא!
ואם בצפירה נעצור כולנו ונאמר כמה פרקים לעילוי נשמתם... וננסה להיות טובים יותר..
אז גם אם התאריך הוא לא הבחירה שלנו..
דיינו...
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #97
תודה על התיקון
וסליחה על טעותי.
אז למה באמת קוראים לזה שואת יהדות אירופה?
כי זה היה פחות?
באמת מעניין אותי, אחרי הכל כולנו מהגזע השמי...
בגלל העוצמה רוב יהודי המזרח לא חוו את האיומים באותו הזמן, ורובם לא הגיעו למחנות השמדה,
כן הרבה מהם הגיעו למחנות עבודה, וחלקם הוגלו לגטאות..
כמו"כ זה הגיע לשם בשלב הרבה יותר מאוחר..
ויחסית לקראת סיום,
וכיון ש"לא הספיקו" להתעלל בהם מספיק, והמשפחות ברובם נשארו בשלמותם,
ורוב האובדן היה יותר כלכי והשפלוץ ואיומים...


אבל כמו בכל דבר,
האשכנזים ה"ציונים" יודעים לעשות יותר רוח ובצורה יותר מאורגנת...
ואז כל הקטע של מקימי המדינה, ומשואה לתקומה וכו וכו.. הפך אותם ליותר "בוני הארץ"..
וכן יש מוטיב כללי שבשנים האחרונות נעשה לו מעט תיקון ..
שדאג לכך שהשואה "נוכסה" ליוצאי ארופה ...
 
  • הוסף לסימניות
  • #98
רוב הנספים בשואה אכן מארופה
כידוע הגרמנים נבלמו בשערי ארץ ישראל הגובלת במצריים
זה היה שואה על עמ"י.
גרמניה נלחמה בברטיניה הבריטים שלטו בא"י, מצרים עירק..
המטרה היתה להגיע לכל העולם.
אגב בעירק היתה השפעה מאד גדולה של גרמניה על הצעירים שם (שם בריטניה שלטה)
וכתוצאה מזה היהודים שם סבלו. (אגב סבא רבה שלי שם נרצח, אפילו לא ניסו להציל אותו בבית חולים קראו למשפחה שיפנו את המיטה שלו..-זה סיפרים שניכדו באמת...)
נקודה מאד חשובה שלא יחשבו באירופה היתה שואה אז אלה שגרו בעירק, מרוקו, טוניס וכו' חיו בשלווה. זה לא היה כמו אמריקה ששם באמת לא היה שום קשר.
כדאי ללמוד. אני אחת שאוהבת היסטוריה וקוראת ולא כולם יודעים וזה מה שמשכיח את הזוועות הללו.
אנשים סורגים חניות, עומדים והם לא יודעים אפילו למה.
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת
מצב
הנושא נעול.

אשכולות דומים

בין אבחון לרצון

תשמע, חשוב לי לפני שאספר לך את הסיפור האישי שלי להבהיר לך משהו: אני לא רופא ולא מומחה בכלל, איש רגיל, עם סיפור רגיל. המידע הרפואי שיוזכר כאן, זה מה שהיה איתי, ולכל אחד הסיפור שלו, ואין לראות בדברים מידע רפואי, ובכלל, אף פעם סיפורים הם לא סמך למידע רפואי, רק בכל דבר להתייעץ עם הגורמים המוסמכים לכך.

והאמת שאם אתה חושב על זה, זה הסיפור הגדול של החיים שלי: שהמידע הרפואי עליו הסתמכו לא היה מדויק ומספיק רחב מבחינה מקצועית. אצלי זה עלה ביוקר, בהפסד של הרבה שנים ובחוויית כישלון שהותירה רושם לא פשוט. אז אתה לפחות אל תסמוך על סיפור בשביל להחליט משהו.

הייתי ילד מלא חן ועוד יותר מלא מרץ. אבא שלי תמיד אמר שהוא ישכיר אותי לתחנת הכח בחדרה. מטבע הדברים את אבא זה הצחיק, את המחנכים שלי פחות.

אז תצרף את המרץ שלי בשיעורים בתוספת חוסר היציבות במבחנים, פעם חמישים, פעם מאה, קח עם זה גם את כל המכות שחילקתי, ותקבל מסקנה: ככה אי אפשר להמשיך.

המלמד צלצל איפוא להורי: "נראה לי שלילד שלכם יש הפרעת קשב וריכוז, לא צריך להיבהל, כמוהו יש עוד שישה - שבעה בכיתה, הוא יקח ריטלין לא קרה כלום". והפנה אותנו לרופאת קשב וריכוז לבדיקה.

באנו לרופאה. לכבוד הרופאה לא היה זמן, והיא גם כעסה קצת שאיחרנו. אז היא הביאה לאבא מהר כמה מסמכים שבראשם כתוב "טופס סולם הערכה ע"ש NICHQ ונדרבליט".

למחרת, לקראת סופו של עוד יום מתיש לי ולמחנך, הבאתי ברגע האחרון את המסמך למחנך, הוא סימן מה שסימן בזריזות, והחזיר לי במעטפה סגורה. אחר כך גם אמא ואבא מלאו משהו וחזרנו עם המסמכים לדוקטור 'קשב וריכוז' שהפכה למורה לחשבון וספרה נקודות מהמסמכים שמלאנו ובסוף פסקה: הילד ADHD. הוא צריך סיוע תרופתי.

מאז התחלתי שנים מתמשכות ובלתי נסבלות של ניסוי וטעיה, התחלנו ב'ריטלין', עברנו ל'וויואנט', משם ל'אטנט', אחרי זה 'קונצרטה' ובחזרה ל'ריטלין'- אבל 'אל אי' (שחרור מושהה). כאן זה כתוב בשתי שורות אבל בכל פעם זה תהליך מתמשך של חודשים. ניסיון הסתגלות, עוד ניסיון אחד, הבנה שזה לא טוב ומעבר לתכשיר הרפואי הבא.

וכל החודשים - ואחר כך גם השנים הללו – היו סבל מתמשך לי ולמחנכים שלי, כי לא באמת חדלתי להפריע, כן סבלתי משינויים במצבי הרוח, עצבנות יתר, ומריבות בלתי פוסקות עם כל מי שסבב אותי. המון התפרצויות. זה היה נורא. ולמלמדים לא היה אפילו זכות טענה כי הרי אנחנו בתוך התהליך ועושים את המוטל עלינו.

שלא תבין אותי לא נכון, אני לא מתנגד לריטלין, אני ממש בעד, אבל בעד שזה יעזור, אצלי זה לא עזר. ובעיקר אני בעד מודעות לכך שיש בעיות אחרות ייחודיות שיכולות להראות כמו קשב וריכוז אבל הן לא. וריטלין יכול להזיק ולהחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, חרדה, שגורמת להתפרצויות, שיכולות להיראות כמו קשב וריכוז, רופאת הקשב לא תדע זאת וריטלין עלול להחריף את הבעיה.

אם יש, נניח, אוטיזם קל, רק פסיכולוג מומחה לאוטיזם ידע לבדוק זאת, אנו עלולים לסגור את העניין עם ריטלין ולחיות שנים עם טעות נוראה.

אז אני ממש תומך בריטלין למי שיש לו הפרעת קשב. פשוט אני יותר תומך בבדיקה יסודית.

נחזור אלי. התגלגלתי משנה לשנה, תוך כדי ניסוי וטעיה של כדורים, סיימתי כיתה ח', התחלתי ישיבה קטנה כשאני הולך על רגל שמאל. אחר כך הפסקתי ללכת. הישיבה פנתה לארגון ביישוב שלנו שעוזר לבחורים, בקשו מהם למצוא לי מקום אחר.

איזה אברך צעיר ונחמד פגש אותי וביקש לפני הכל לשמוע עלי. אמרתי לו שיש לי הפרעת קש"ר, ושאנחנו בודקים מהי התרופה המדויקת עבורי. הוא שאל אותי: מי אמר שאתה 'הפרעת קשב'? אמרתי לו: מה זאת אומרת? אתה לא רואה שאני קופץ? אבל הוא חזר על השאלה: מי אמר? אמרתי לו שהמלמד בכיתה ה' מילא שאלון, והרופאה ספרה.

האמת? הוא היה קצת צעיר וחוצפן. מה אתה ככה מערער על מוסכמות? אבל יש משהו חזק בניצוץ שהיה לו בעיניים שזה שכנע.

בערב הוא צלצל להורים שלי וביקש מהם לנסוע לרחוב הרב שר 3 בבני ברק, שם יושב אדם בשם הרב מיכאל בונצל. ולהתייעץ איתו. הם נסעו, כנראה ידעו למה. אני ידעתי רק כשבאתי. כתוב שם שהוא דוקטור, לא סתם דוקטור אלא פ ס י כ י א ט ר. אותי? הבחור השנון של השיעור? לפסיכיאטר? מה אני קוקו?

אבל אבא ואמא הסבירו לי בסבלנות, שפסיכיאטר זה לא ל"קוקואים" אלא לכל מי שרוצה לעזור לעצמו ברצינות, ואני בהחלט רוצה לעזור לעצמי ברצינות וזקוק לעזרה.

ד"ר בונצל שוחח איתי ועם הורי שעה ארוכה ואחר כך ביקש ממני לכתוב ולצייר ואפילו לשחק. בלב חשבתי "מה, אני בכיתה א'?" אבל התביישתי מאדון בונצל. הוא רק הביט בי ואז פסק: "לבן שלכם אין הפרעת קשב וריכוז".

בום. היינו בהלם. ארבע שנות סבל שהסתיימו פתאום.

הוא הסביר לי שיש לי אימפולסיביות (חוסר יכולת איפוק) קשה מאוד, אבל לא כרוכה בהפרעת קשב וריכוז. נתן לי תרופה זמנית (אוטומקסטין), והמליץ להורים שלי למצוא לי מומחה לאימון אישי בשיטת CBT. שיעזור לי ללמוד להתאפק, ולהפסיק את התרופה.

ההורים שלי הפגישו אותי עם מישהו צדיק, הוא נראה לי גם משגיח או עומד בראשותה של ישיבה, הוא לא למד את השיטה הנ"ל (הוא למד משהו שנקרא "שפר" או מילה דומה), הוא היה בעיקר עם לב גדול והמון ניסיון.

התחלתי להיפגש איתו, הוא לימד אותי עולם שלם שקשור להסתכלות שלי על עצמי, לסטיגמות שהדבקתי לעצמי במשך השנים סתם, ועכשיו הפכתי את הדימיון הזה למציאות עכורה, להפרדה בין בעיות אמיתיות שיש לי לבין בעיות מלאכותיות שאני או אחרים במשך השנים שכנעו אותי שיש לי, ומהם צריך להיפרד בזריזות ובקלילות.

הוא מאוד הפתיע אותי: הוא אמר לי ''אם הבעיה היתה קש"ר, לא הייתי אומר זאת, אבל מאחר שיש אבחון מוסמך שהבעיה שלך היא רק יכולת האיפוק, נוכל יחד לגמור את זה ומהר עם תרופה שנקראת: כח הרצון".

נ.ב. זה רק סיפור. לכותב אין שום מידע מקצועי, לידע מקצועי יש לפנות לגורם מוסמך בלבד.
קצת להיכנס לימי החורבן


שנת 70 לספירה

יומיים אני כבר בוכה ללא הפוגה. יומיים בהם אני יודעת שהרעה מתקרבת, אין לאן לברוח. המצור על העיר חזק, הרעב כבד. אם יעז מישהו לצאת משערי העיר יהרגו אותו הרומאים, אם יתנגד אי מי למשטר בירושלים, יהרג על ידי אחד מאחיו היהודים.

מלאך המוות מסתובב בכל ארץ ישראל, עושה בה ככל העולה על רוחו. גמלא, איננה. הבתים שרופים עד היסוד, אנשיה נהרגו ללא רחם. טריכיי, [טבריה] וציפורי, גם הן בתוך ההרס. רומאים השתלטו על הבתים.

בדרום נכבשו יפו, לוד, עקרון, ועזה. הרומאים ימח שמם ואבד מן הארץ, הקיפו וכבשו את כל הארץ. שלשלום הגיעו הנה לירושלים. שלוש חומות מבוצרות מקיפות את העיר. רבים מלחששים שאנחנו בטוחים, אולם אני יודעת שלא.

רבן יוחנן בן זכאי חושב שכדאי לצאת ולבקש רחמים מהרומאים, אבל שמעון בר גיורא לא הסכים. לא הוא ולא הפלוגות האחרות. אבל רבן יוחנן בן זכאי ביים מוות יחד עם אבא סיקרה בן אחותו, והצליח להציל את עצמו, את יבנה, וגם את שושלת רבן גמליאל, ואת ר' צדוק.

הזמנים האחרונים בעיר החריפו. מאז החל המצור, אנשים בעיר מאוד מבוהלים. את שלושת מחסני המזון שהיו לשלושה מעשירי העיר. נקדימון בן גוריון, כלבא שבוע, ובן ציצית הכסת. שרפו. לא נותר כמעט מה לאכול.

אוי, כמה מר גורלנו. כמה דווה ליבנו.

אין שעה ביום או בלילה שנשמעת בה דממה, רק זעקות שבר, יללות ילדים, אנחות זקנים. בבתים שוררת אפלה, והרחובות, שפעם הילכו בהם באורח בטוח, הפכו למלכודת. ריח העשן, טעם הפחד, והתקווה, הולכים ומתרחקים. לעיתים נדמה כי אפילו התפילה נחנקת בין כתלי העיר הנצורה.

אבל גם בלב החורבן, נר דקיק של תקווה אינו כבה. מדי ערב, כשהשמש שוקעת מאחורי החומות, אני נושאת עיניים אל השמים ומבקשת. מתחננת אליו, שלא ישכח. שיביט בנו מלמעלה, ירחם.

אולי, אולי הבוקר יביא עמו תשועה, או ניסים נסתרים שכבר פקדו את אבותינו בימים עברו. בינתיים, אנו אוחזים זה ביד זה, ומנסים לזכור את ימי ירושלים בשלום, את חגיה, שיריה ורגעי האור שבה.

אני זוכרת את ימי הרגל, בזמן עצרת והחג. רחובות ירושלים שוקקים חיים, שוק ריחני של פירות, תבלינים ושמן זית, אנשים מכל פזורות היהודים מתכנסים בעיר הקודש, מגלים שמחה שקטה ותקווה.

בפינת השוק עומד אדם מבוגר, כהן גדול, מלבושו המעוטר, מרים עיניו לעבר הר הבית ומברך את המתפללים. סביבו מתקבצים חכמים ודיינים, מתפלפלים בלימוד תורה מתוק.

שירים, ריקודים, תפילות, קורבנות, הכל היה מנת חלקו של החג. מעולם לא הורגש דוחק בירושלים.

הכאב צורב, האובדן מוחלט אך כל עוד אנו כאן, בלב העיר הקדושה, נישאר עם זיכרונותינו ועם חלום עתיק יומין לעתיד טוב יותר.

"נעמה, כנסי הבייתה, הערב יורד ומסוכן בחוץ", אבא קורא לי להיכנס. אני שומעת לו. נשכבת על מיטתי, מכניסה את ראשי לתוך הכר, לא רוצה לשמוע את זעקות השבר, והאובדן.

רוצה לנוח. לקום ליום חדש. לעתיד נפלא. לשכוח מכל הצרות. לא לחוש צער יותר.

עיני נעצמות מאלהן. עייפות.

****

הימים חולפים להם, מבלי להביט לאחור. השמיים כחלחלים, כמו מספרים על יום יפה העתיד לבא. אולם בתוכי אני יודעת שההפך הוא הנכון. איני נותנת ליופי לעוות את הגלוי וידוע.

אתמול בערב לא הצלחתי לישון בכל הלילה. צעקה רמה מהבית שלצידנו, הקפיצה את ליבי, ולא נתנה לי מנוח. יצאתי בשקט, בשקט עם נר קטן. חוששת שמא יגלה אותי אחד מאנשיו של שמעון בר גיורא.

השקט שמכסה את העיר הוא רק מסווה דק לעצב המכביד. בכל פינה נדמה כי העבר נוכח, צל של שמחה ישנה, ריח של שמן משוח, קול של פעמון רחוק. אני יוצאת אל החצר, מלטפת את היסמין המטפס, מניחה לעלים הרכים להישאר על כף ידי, מתפללת בלב לחש נסתר, שהעתיד יביא איתו פשטות, שלווה, ואולי רגע אחד נוסף של תקווה.

אני מציצה לעבר הבית השכן. הצעקות לא פוסקות, הן הפכו לבכי אדיר. מה קרה? מדוע שבר נשמע כבד כל כך? האם מישהו נרצח? אנשיו של יוחנן מגוש חלב רצחו מישהו מאנשי בר גיורא?

המלחמה הפנימית בתוך העם הייתה גדולה, כולם ידעו שיוחנן מגוש חלב, מבקש את נפשו של בר גיורא, וכן להפך. אולם מלחמתם מעולם לא נשמעה קרובה כל כך, אלי. רעדתי בכל גופי. פחדתי להביט, חששתי שאי מי יראה אותי.

דונג הנר טפטף על אצבעותי, בלעתי את הכאב. שלא ידעו, שלא ישמעו אותי.

המחזה שנגלה לעיני, גרם לי לזעזוע נורא. הבטתי, ולא האמנתי למראה עיני. אמא בוכה. מזילה דמעות, בכאב. ילדה הקטן שוכב מולה מדמם. שחוט. בהתחלה לא הבנתי מה אני רואה. אבל אז כשהאמא הכניסה את בנה לקדרה, ליבי דפק בעוז.

היא מתכוונת לאכול אותו??? הייתכן?

בפחד רצתי חזרה הבייתה, הנר נשמט מידי נופל על הארץ, נכבה. נכנסתי אל מיטתי, רועדת כולי. לא רציתי לקום בבוקר. איך אראה את פניה של רבקה השכנה. באותו הרגע הבנתי את דברי הנביא ירמיה. "ידי נשים רחמניות בישלו ילדיהן".

רבן יוחנן בן זכאי כל הזמן הזהיר, אותנו. רבנים גדולים אחרים כל הזמן צעקו: "אתם לא רואים? ההינכם עיוורים? חוטאים אנחנו. והשם רחק מעלינו. מאס בנו. חיזרו בתשובה. מדוע אינכם מניחים ליבכם לכך שכבר קרוב לארבעים שנה ששעיר לעזאזל יוצא בימין. לשון של זהורית אינה מלבינה, הנר המערבי במקדש כבה, דלתות ההיכל אינן נפתחות מעצמן, והאש האוכלת את הקורבן אינה בדמות אריה. תתעוררו!!!"

אותם רבנים נהרגו על ידי יהודים המאמינים שצריך להילחם ברומאים. הרבנים לא נהרגו כי חטאו, אלא כי קיררו את רוח העם, גרמו לכולם לחשוב, אולי באמת כדאי להיכנע. אבל יוחנן מגוש חלב, שמעון בר גיורא, ואלעזר בן שמעון. חשבו אחרת. הם דאגו בכל פעם לרומם את העם למלחמה.

לא נותר הרבה מהעם. רוב אנשי ירושלים היו כוהנים ולווים. היו כאלה משפט יהודה ובנימין שהצליחו לברוח, אולם לפי השמועות, אני בטוחה שגורלם היה זהה לגורל כל יהודי ממלכת ישראל.

נרצחו, או נמכרו לעבדים. יהודים רבים התייוונו, החליפו את שמם, ומסתתרים בין ההמון היווני. יודעים כי ברגע שיגלו את זהותם האמיתית, דמם בראשם.

הבנתי הבוקר, עד כמה רחוקים אנחנו מגאולה. הרבנים צדקו. אנחנו חוטאים. אבל אין אוזן שתשמע, ואין מי שישמיע.

כל מי שיתנגד, בחרב יומת.

"הצילו!!! הצילו!!!", צעקות נשמעו מקצה הרחוב.

"מה קרה?" אני שומעת את קולו של אבי. אני יוצאת אחריו החוצה. שומעת אישה בוכה, מתחננת לעזרה.

"הבן שלי. הבן שלי נעלם!!!".

המחשבה הראשונה שעולה בי, שאולי הילד שראיתי אתמול בלילה זה ילדה שלה. אבל מהר מאוד אני דוחה את המחשבה הזו. אני נזכרת בפניו הענוגות של הילד, ויודעת כי הוא בן השכנה. זו שהכניסה אותו לקדרה, הייתה אימו.

אבי יצא עם עוד שני גברים לעזור בחיפוש אחר הילד. אולם הרעב הכבד ששרר ברחובות, לא נתן הרבה כוח. במהלך החיפושים מצא אבי את מותו. כך הבנתי מאחד משני הגברים שיצאו איתו לחיפושים. אבי נתקל בילד. אחד היהודים חטף אותו, ותכנן לבשל אותו לארוחה לילדיו שלו. אבי התעמת איתו, ונרצח. דם יהודי נשפך על ידי אדם יהודי.

אני יושבת עליו שבעה. על אבא, על מה שנהיה מאיתנו. יושבת שבעה על ירושלים.

****

ריח שרפה כבד חדר לאפי. כבר חמישה חודשים נערך המצור. ביטני הצטמקה, משקל גופי כשלד עצמות. בשעת הזריחה מצאתי את עצמי מסתובבת ברחובות, מחפשת איזה שהוא עץ חרוב שעוד נותר בו פרי, או עלים. משהו להכניס לפה.

לא מצאתי דבר!

אבי איננו. הצער מהחורבן המתקרב מעיק, יושב על הלב, הרעב גובר, כואב, מדיר שינה. אימי חולה מאוד. אין תרופה. אין רופא. אני פשוט מחכה שמלאך המוות יכנס כבר, ויסיים את המלאכה שהחל.

התקווה שעוד נותרה נמוגה. ירושלים כבר לא תחזור לקדמותה. היא שונה. המקום שהיינו מסתובבים בו בלי פחד, הפך מאיים. הרחובות הגועשים בילדים, ובעצי פרי. ריקים.

אפילו פרח היסמין המטפס בחצר, קמל.

אין תקווה. עוד נותרה מעט אמונה.

טיטוס יחד עם צבאו. הצליחו להפיל כבר שני חומות מהעיר. כל ההגנות הגדולות, נסדקות. הלוחמים, שבורים. מותשים. רעבים.

כולם יודעים שבקרוב טיטוס הרשע. שם רשעים ירקב. יצליח לחדור גם את שכבת ההגנה האחרונה. כולנו חוששים. חלק מהעם חשב להיכנע. אולם זה כבר היה מאוחר מדי.

טיטוס ימח שמו רצה להרוג את הלוחמים, לשבות את הנשים והילדים. לא עניין אותו כלום.

ישבתי אני לצד אימי החולה. אין לנו מים, אין אוכל. רק המתנו למשחית.

ואז זה קרה.

היה זה בערב י"ז בחודש תמוז החומה השלישית הובקעה. טיטוס וצבאו נכנסו והחלו לכבוש את העיר התחתונה. רחוב רחוב, סמטה, סמטה. ריח השרפות הגיע עד לפתח ביתי שבעיר העליונה.

ידעתי שהסוף קרב מאי פעם. לא פחדתי, רק רציתי שיסתיים כבר, לטוב, ולמוטב. מה שיבוא קודם.

שבועיים ערכו לצבא הרומאי עד שהצליחו והגיעו לעיר העליונה.

צרחות, שרפות, עינויים קשים עברו עלינו. אימי נרצחה מול עיני, אותי לקחו בשבי. חושך נפל על העיר ירושלים. כל יופייה אבד. העיר היפה מכל הערים, איבדה את חינה. נותרה כאלמנה.

הכהנים שבעיר, רצו עזבו את משפחותיהם, ונכנסו לשערי בית המקדש. נזכרים מאוחר מדי להגן על הבית בגופם.

אילו רק היינו מקשיבים לרבנים, אילו לא היינו עושים ככל העולה על רוחנו. אילו מחסני המזון לא היו נשרפים. היינו יכולים עוד להינצל.

אבל עכשיו... עכשיו כבר מאוחר.

הגזרה נגזרה. הרשות בידי המשחית, להשחית. ואין אף בריה שיכולה לעצור אותו.

****

אני פוסעת על גבעה, יחד עם כל השבויות. כבולה בשרשראות ברזל. ריחיים על צווארי. כבד לי, אין בי כוח. הרעב הדביק מזמן את ביטני אל הגב. אבל יודעת אני כי ברגע בו אעצור ינחית עלי החייל הרומאי מכה בעזרת שוט הנתון בידו.

אני מסובבת את עיני לרגעים ספורים לאחור. ורואה ענן שחור המיתמר באזור הר הבית. אני נחרדת. בית המקדש נשרף!!! הרשעים הארורים הצליחו להחריב את בית השם!!! בכי עז בקע ממני.

השבויות שעימי מנסות לנחם אותי תוך כדי ההליכה, ללא הצלחה. "בית המקדש! הוא נחרב", צעקתי לפתע. כמו קיבלתי חיים חדשים, חיים שיגוועו בדיוק בסיום המשפט.

לפתע עצרו כולן. מסובבות את ראשן. לא רוצות להאמין. אבל האש נתפסה באבני המקדש. הן צעקו, בכו, נפלו על הארץ. אני נפלתי יחד איתן. לא עניין אותנו המכות שקיבלנו מהחיילים הרומאים. לא פחדנו.

השתטחנו בהשתחוויה, מעניקות כבוד אחרון לבית השם. בצער, בכאב עצום. דומעות, מתפללות תפילה אחרונה, מקוות שאולי ישמע אותנו הק-ל ויושיענו.

החיילים הרומאים נהנו להתעמר בנו. המכות נעשו כואבות מאוד. דם זב מגופנו. פותח פצעים ישנים שהספיקו להגליד.

קמנו והמשכנו בצעידה לעבר קיסריה ומשם אל רומא.

מה הולכים לעשות איתנו? האם נימכר לעבדות? נזרק למאסר? נמות ברעב? חששות כבדים הלכו עימי.

הוכנסו לבטן של אוניה. האכילו אותנו. טיפלו בנו. וכשהגענו לרומא נמכרנו לשפחות.

אוי. נסיונות רבות עברו עלי. איני רוצה להיזכר בכולן. אבל ברוך השם אלוקי הארץ האדם שקנה אותי. מת. אין לו ילדים, רק אישה אחת. כך שבריחה לא אמורה לאוות עבורי בעיה.

אבל אני לא יודעת איך? אין לי כסף. האם מותר לי לגנוב מהגוייה הזאת, על מנת להציל את חיי? אני לא יודעת.

בסופו של דבר החלטתי להשאיל ממנה כסף. אמרתי לה שאני רוצה לקנות כמה בגדים בשוק, ומשום מה היא הסכימה. אני חושבת שמשמיים היו לי לעזר.

הגעתי אל השוק, קניתי בגד רומאי. עליתי על ספינה בחזרה לארץ ישראל.

לא ידעתי איך תראה הארץ. האם נותרו בה יהודים? ואם כן, האם שומרי מצוות הם? גופי רעד מהתרגשות. פחד קינן בליבי.

הרגשתי את יד השם. אבל לא ידעתי מה יעלה בגורלי.

*****​

לראשונה מאז המלחמה הנוראה. חיוך עלה על פניי. פגשתי נערה מתוקה יוכבד מהגליל. היא עברה סיפור חיים דומה לשני. התיידדנו. אנחנו פוסעות יחדיו אל עבר ירושלים הבירה. לא יודעות מה נראה. חוששות.

הגענו אל תוך העיר העליונה. בחשש כבד צעדתי אל בית הוריי.

האם גופתה של אימי, עוד שוכבת על המיטה? האם זכתה להיקבר בכלל? מחשבות עצובות חודרות אלי, מכניסות בי עצב כבד. דמעות זולגות מעיני.

אני מזהה את הבית. נכנסת. הכל חרב, שומם. פיח שחור ממלא את קירות הבית. צימחי בר טיפסו על הקירות. פרח היסמין שב לצמוח, מתפס על החומה המקיפה את הבית.

"הבית מקבל חיים חדשים", חייכתי בעצב אל יוכבד הגלילית.

"אולי זה רמז. תשובה לשאלת הרת הגורל, האם עם ישראל יצמח שוב?" יוכבד מלטפת את היסמין. אני נעמדת לצידה נזכרת באותו לילה בו יצאתי מהבית הזה וראיתי את המראה שחקוק בי לנצח. את אותו בן השכנה, שוכב מגואל בדם.

"בואי", יוכבד הניחה עלי יד. "נלך לבקר באזור בית השם". עצב בקולה. אני מזהה זאת ומצטרפת לעצב שלה. יודעת שלא נשאר מבית השם דבר.

"אני ראיתי כשזה קרה. בית השם איננו. לא נותר ממנו זכר". אני מנסה לדבר על ליבה שלא תחשוב שבית המקדש עדיין קיים. שלא תקרוס מהמראות.

אנחנו צועדות בשתיקה. אני מתפללת בליבי לטוב. לא יודעת עם תפילותי נשמעות.

"תיראי! נעמה. תיראי!!!", אושר ננסך בקולה "נעמה!!!! אני לא מאמינה!!!"

"מה קרה?" אני מתפלאת מהאושר השזור בקולה. "יוכבד. זה מצער. תיראי את החורבן. אני לא מבינה על מה השמחה הגדולה?" דמעות מציפות אותי. בית השם חרב.

יוכבד תפסה את פניי. "על מה את מסתכלת. נעמה?" עיניה הטובות מביטות לתוך עיני. "את לא רואה את האבנים האלו. תיראי איזה קיר גדול שנותר לפלטה".

היה זה הכותל המערבי שהקיף את בית המקדש. שריד אחרון לזכר המקדש.

עמדנו מול האבנים, כמעט רוקדות מרגישות שעם ישראל יצליח להיבנות מחדש. שמשהו ממנו נשאר, בדיוק כמו הכותל.

חיבקתי את יוכבד. מאושרת. מחוייכת.

אני מקווה בליבי, שיום יבוא ועמינו יחזור לכאן. לבית המקדש. להקריב קורבנות. לעלות לרגל. לשמחה הגדולה. להפיץ את אורה של ירושלים בעולם.

-סוף-​

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה