דיון האם זה בסדר לכתוב שיר בשילוב פסוקים?

[א. פרי]

כתבתי שני קטעים/שירים בשילוב מילים מהפסוקים.

לדעתי יש מקום לקונספט ולמסרים אבל יש בי איזה תחושת התנגדות/חשש
להשתמש בפסוקים או בדמויות גדולות ולשלב אותם בטקסט בצורה כזו. (במיוחד בשיר השני שנראה לי יש בו קצת זלזול,
האם אני צודקת?)
אני אפילו חוששת לפרסם את זה בתור שאלה, מעניין אם זה גם לכם נראה פחות מתאים.
האם לדעתכם זה בסדר?


אַל תִּרְאוּנִי

אַל תִּרְאוּנִי
שֶׁאֲנִי כְּפוּפָה
כִּי כָּבֵד עָלַי הַמַּסָּע
אֲנִי כְּפוּפָה
כִּי אֲנִי רוֹצֶה לִהְיוֹת כָּכָה
כְּשֶׁאֶרְצֶה לְהִזְדַּקֵּף -
אֶעֱשֶׂה זֹאת

אַל תִּרְאוּנִי שֶׁאֲנִי עֲצֵלָה
אֲנִי הֲרֵי חָפַצְתִּי בְּכָךְ
כְּשֶׁאֶרְצֶה לִהְיוֹת זְרִיזָה-
אֶהֱפֹךְ לְכָזוֹ

אַל תִּרְאוּנִי
שֶׁאֲנִי שִׁפְחָה
כִּי אִם אֶחְפֹּץ לִהְיוֹת
בַּת חוֹרִין
אֵצֵא מִשִּׁעְבּוּד

אַל תִּרְאוּנִי
שֶׁאֲנִי שְׁחַרְחֹרֶת
כִּי זֶה תּוֹצָאָה שֶׁל הָאוֹר
וּמַתְּנַת קַרְנֵי הַשֶּׁמֶשׁ

וְאִם תִּרְאוּנִי
לֹא אוֹתִי תִּרְאוּ
אֶלָּא
תִּרְאוּ אֶת עַצְמְכֶם

כרמי נטרתי

כרם היה לשלמה
וגם לצביה
ליעל
ולבנימין

כרמים היו
לכולם.

לעבדים
לעשירים
לעניים
לכל העם

כרמים רוחניים
כרמים גשמיים

הבטתי על הכרמים
חוויתי אותם
דיברתי עליהם
חשבתי אותם
הרגשתי אותם
שמעתי עליהם סיפורים

נאים הם הכרמים
רחבים
מטופחים
ירוקים

וכרמי שלי?...
.....
עבודה רבה ובלתי מספקת היתה בו. שברי כלים בינות לקוצים ואדמת טרשים, מכרסמים ונחשים.

ותחושת בוז כלפי עצמי.
זה כרמי?

באין ברירה שבתי אליו
כי זה שלי!

כרם לשלמה לצביה ליעל לבנימין וגם לי.

לכולנו.

ובכרם שלי יש התמודדות מול קוצים ונחשים ומכרסמים ורוחות.
יש שם עבודה מתישה בשמש חזקה ובגשם סוער.
ועיקר העבודה היא לא להביט לכיוון הכרמים האחרים במבט מייחל.
כי בואו -
הכח שלי נמצא כאן בכרם שלי.
והכרמים היפים והמוריקים שם הם של שלמה וצביה ויעל ובנימין.
מה לי ולהם.
יום יבוא וכרמי יהיה כל כך ירוק עד שאני אעצום עיניים כדי לא להסתנוור מהיופי.

ובמחשבה נוספת -
גם אם לא
אני אוהבת אותו ככה בדיוק.
בדיוק ככה.

כרמי נטרתי.

 

[פרפרזה]

מסכים עם החשש. יש איזושהי נימת זלזול.
מזכיר קצת שירים וסלוגנים חילוניים שמוציאים פסוקים ממשמעותם הקדושה.
בכל אופן, השירים כשלעצמם יפהפיים!

 

[שולמית רוז]

וואו איזה שירים מדהימים!
השיר הראשון לא הפריע לי, (לעניות דעתי יש משהו יפה שאמירות מהתנ"ך משתבצות לנו בחיים שלנו).
בשני צרם בהחלט הכרם שהיה לשלמה וליעל וכו', כי זה כבר מוזיל את התוכן המצוטט. (למרות שאני מבינה את הקושי לוותר על זה, זה רעיון מגניב).

 

[אפרוח מבושל]

בכללי אין שום בעיה לדעתי.
אבל יש בעיה לצטט משיר השירים. אין לי מושג אם בשיר הראשון זו בעיה כי זו בגדול סוג של ביאור של הפסוק רק בצורת כתיבה כזו. אבל בשיר השני... אפעס, זה בכלל לא קשור.
"תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר... ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים...".
נראה לי שלכתוב שיר על פסוק משיר השירים בצורה שמשנה את המשמעות שלו לגמרי זו בעיה יותר גדולה, במחילה.

 

[אפרוח מבושל]

מאד אהבתי את השיר הראשון. בשני לא לגמרי הבנתי הכל.

 

[א. פרי]

יישר כח על התגובות!

הצדק איתכם, השיר השני קצת בעייתי למרות שהמשמעות שלו כל כך חשובה (הסבר: כרם - זו הנחלה של כל אחד. אם לכולם יש נחלה, וכל אחד מוצא את הייעוד שלו, משלים עם חוסר שלימותו ופועל ככל יכולתו לשפר את המצב, אז הקנאה, השנאה והתחרות יפחתו ונתקדם לגאולה השלימה בעז"ה)

אולי צריך לשנות את המשפט הראשון.
במקום "כרם היה לשלמה"
לכתוב
"כרמים היו לכולם
לצביה
ליעל
לבנימין"...

 

[מירער]

"תנו רבנן: הקורא פסוק של שיר השירים ועושה אותו כמין זמר... ואומרת לפניו: רבונו של עולם! עשאוני בניך ככנור שמנגנין בו לצים...".

רש"י אומר שם "אע"פ שהוא משיר השירים ועיקרו שיר..." כלומר כל שכן פסוקים אחרים. ואכן במשנה ברורה מביא בשם מהרי"ל לגבי אותם שמזמרים "אודך כי עניתני" שהתורה חוגרת וכו' (תקס, יד)

 

[אפרוח מבושל]

רש"י אומר שם "אע"פ שהוא משיר השירים ועיקרו שיר..." כלומר כל שכן פסוקים אחרים. ואכן במשנה ברורה מביא בשם מהרי"ל לגבי אותם שמזמרים "אודך כי עניתני" שהתורה חוגרת וכו' (תקס, יד)

נכון, והכל חמור, אבל תלוי. אם זה מכבד אז זה לא כינור שמנגנים בו לצים. אבל:
א- שיר השירים יותר חמור.
ב- בשיר השני לקחו את זה לכוון הפוך. לא אמרתי שהדברים לא צודקים אלא שהם לא קשורים לפסוק.

 

[א. פרי]

רש"י אומר שם "אע"פ שהוא משיר השירים ועיקרו שיר..." כלומר כל שכן פסוקים אחרים. ואכן במשנה ברורה מביא בשם מהרי"ל לגבי אותם שמזמרים "אודך כי עניתני" שהתורה חוגרת וכו' (תקס, יד)

נכון, והכל חמור, אבל תלוי. אם זה מכבד אז זה לא כינור שמנגנים בו לצים. אבל:
א- שיר השירים יותר חמור.
ב- בשיר השני לקחו את זה לכוון הפוך. לא אמרתי שהדברים לא צודקים אלא שהם לא קשורים לפסוק.

1) השורה הפותחת של השיר השני באמת צריכה שינוי, ביקשתי בדווח לתקן או למחוק את השיר...

2) יש אפשרות שהתורה חוגרת שק מכיוון שלכל אדם מעם ישראל יש תפקיד לחבר חידושים - בכפוף כמובן לתורה שניתנה בהר סיני - ואם אדם יוצר שירים שנכתבו במקום ליצור משהו חדש - אז התורה שהוא יכול להגות חוגרת שק.
כי התורה - מלבד זו שקיבלנו בהר סיני - קיימת תמיד בתוכנו (הרי גם לפני נתינת התורה שם ועבר לימדו תורה), היא לא תמיד באה לידי ביטוי בגלל שיש לנו דעות קדומות, אמונות, וביקורת - והתפקיד שלנו הוא להתחבר למהות הזו ולמצוא את החלק שלנו בתורה - שזה מחשבה פנימית ובירור מה טוב ומה פחות. (והבנה שמידותיו של הקב"ה הן מידות הרחמים)
וזה היה מה שחז"ל עשו כי הם היו מחוברים לתורה שעברה אלינו מדור לדור, תוך כדי חקירת המציאות.
למשל: פרקי אבות שמביאים את האמירה היחודית של התנאים והגמרא שמביאה את האמירות שלהם שמבררים את האמת כל הזמן והמחלוקות שיש דווקא בגלל שלכל אחד יש את ההבנה האישית שלו - כי יש שבעים פנים לתורה.

3) ידוע שגדולי ישראל חיברו שירים לפסוקים - מה שאומר שהם פסקו שזה מותר.
יתכן שהאיסור הוא בגלל סיבה מסוימת, וכשהסיבה חדלה מלהתקיים להבנתם - אז הם ראו שאין בזה בעיה. הרי התורה היא החיים וכל הפסיקות וההלכות וכו' הם כדי לכוון אותנו למקום נכון. וגדולי התורה שיש להם מבט מגבוה הצופה למרחקים - יכולים לדעת את הכיוון הנכון.

(וסתם הערת אגב - התגובה שלי באה מתוך הבנה שאני לא צריכה לכתוב... אני ממש לא יודעת מה נכון לכתוב ומה לא, יתכן שאני טועה לחלוטין. ממש אני נלחמת מול עצמי לפרסם את הדברים מול ההבנה שיתכן שהם צריכים לבוא לידי ביטוי - ומול ההבנה שלמה דווקא אני צריכה להביא אותם לידי ביטוי? מי אמר שהדברים נכונים? אני הרי טועה הרבה פעמים, יותר מידי פעמים, אז באמת זה קשה לי לפרסם ואני לא בטוחה שהדברים צריכים לראות אור... אם הדברים היו מועילים והיה זה שכרי, ואם הם טעות להבנתכם אשמח שתדווחו בדיווח שלילי.)

 

[מירער]

יש אפשרות שהתורה חוגרת שק מכיוון שלכל אדם מעם ישראל יש תפקיד לחבר חידושים - בכפוף כמובן לתורה שניתנה בהר סיני - ואם אדם יוצר שירים שנכתבו במקום ליצור משהו חדש - אז התורה שהוא יכול להגות חוגרת שק.

רעיון יפה.
זה משהו ששמעת או רעיון שלך?

 

[מירער]

בתגובה פה מביאים הרבה שינויי פסוקים כמליצה, מגדולי הדרות.

 

[שולמית רוז]

בתגובה פה מביאים הרבה שינויי פסוקים כמליצה, מגדולי הדרות.

נכנסתי לזה, אשכול גדול!!!!

 

[א. פרי]

רעיון יפה.
זה משהו ששמעת או רעיון שלך?

אסביר את החשיבה שעומדת מאחורי הפרשנות הזו:

אילו גדלתי בחברה אחרת כנראה העיקר הפחד שלי היה משדים ורוחות ואפילו חייזרים, כי בבסיס שלי אני חרדתית.
בגלל שגדלתי שומרת מצוות אז היו לי חרדות סביב התורה והמצוות.
ואגב בדיוק שמעתי לאחרונה שהבן איש חי אומר משהו בסגנון של : יראת שמים זה כמו שהשמים מכילים אש ומים ומסתדרים בין הניגודים - ככה האדם צריך להגיע וללמוד מכך ולחבר בין הגשמיות לרוחניות באופן שיצליחו לחיות בשלום.
אבל לי היתה יראת שמים אחרת - כזו שחוששת מכל חשש רחוק של עבירות, כאילו חלילה בורא עולם 'מחפש' אותנו.
כך יצא שלפני חמש שנים הגעתי להתמודדות נפשית שממנה רציתי לברוח ולהגיע לחופש.
בגלל שהייתי ממש חיה בפחדים מעצמי ורק מחפשת איפה להחמיר בכל דבר, (וזה לא היה בריא לי) אז החופש היה לבחון איזה מהחומרות נכון לי לבריאות הנפשית שלי ואיזה פחות.
ובתוך החושך שהייתי בו - הבנתי פתאום שבורא עולם טוב! לראשונה הבנתי שהוא טוב, אבל טוב מוחלט.
זו היתה הבנה שממש חיברה אותי וחיזקה אותי כי הייתי מוצפת ברע כל היום, וההרגשה שבורא עולם טוב מוחלט (וההסכמה עם זה שאני לא, מה לעשות) זה היה אי של שפיות בשבילי.

וככה התחלתי להבין שגם התורה ודברי חז"ל כולם מכוונים לטוב מוחלט, ואם ככה אין מקום לפרש שום דבר כצימצום, ירידה לחיינו או מחיקת האישיות שלנו ולהכניס אותנו ליסורי מצפון או לפחדים וחרדות.

למשל: הדגים שרועדים בים באלול - זה כי עצם הפחד חשוב ואמור להוביל אותנו להיות טובים יותר, כך שהמטרה היא להרגיש טוב, ולא לחיות בחשש ובפחד. הפחד והרעדה אינם מטרה חלילה - אלא אמצעי לשפר את המצב.

דוגמה נוספת: יש משנה שאומרת:
הַמְּהַלֵּךְ בַּדֶּרֶךְ,
וְשׁוֹנֶה וּמַפְסִיק מִמִּשְׁנָתוֹ וְאוֹמֵר:
מַה נָּאֶה אִילָן זֶה, וּמַה נָּאֶה נִיר זֶה,
מַעֲלֶה עָלָיו הַכָּתוּב כְּאִלּוּ מִתְחַיֵּב בְּנַפְשׁוֹ.

ההבנה של זה יכולה לגרום לאדם לתחושת צמצום ורדיפה עצמית, אבל אם ננסה לפרש את זה לפי שהכל טוב ולטובה
אפשר לפרש את המשנה באופן שיביא לנו הבנה כמה אנחנו והדרך שלנו חשובה לפני הבורא:

המתהלך בדרך זה אדם שיש לו מטרה והוא לא השיג אותה
יש לו משנה ודרך סדורה והוא מפסיק פתאום ומסתכל על אדם שהוא כמו אילן- שהוא כבר הגיע למטרה שלו
ואומר כמה זה נאה, אז הוא גורם לנפש שלו לחלישות דעת,
כי אחרי שאתה אילן - והגעת למטרה שלך אתה יכול להסתכל ולהתפעל מהאילנות מסביב,
אבל כשאתה עסוק בעצמך ובמטרה שלך אתה צריך לשים את עצמך במרכז ולא להתפעל מהצלחה של אחרים.
כי הדרך שלך אמורה להיות חשובה לך ברגע זה ולא שום דבר אחר.

או למשל מה שנכתב "מות יומת" - התורה מקדשת את החיים, ומותר לחלל שבת לפיקוח נפש, כך שהכוונה כנראה שכשעוברים עבירה אז החלק המואר בנפש שקשור לאותו עניין נהיה חשוך, וחלילה אין הכוונה למשהו אחר. (כמו שכתוב על אקונומיקה אזהרות).

בקיצור - שווה להיכנס לחשיבה שהכל מכוון לטובה כי זה פתח ליצירתיות חדשה.

 

[mic003]

או למשל מה שנכתב "מות יומת" - התורה מקדשת את החיים, ומותר לחלל שבת לפיקוח נפש, כך שהכוונה כנראה שכשעוברים עבירה אז החלק המואר בנפש שקשור לאותו עניין נהיה חשוך, וחלילה אין הכוונה למשהו אחר. (כמו שכתוב על אקונומיקה אזהרות).

בקיצור - שווה להיכנס לחשיבה שהכל מכוון לטובה כי זה פתח ליצירתיות חדשה.

מבלי להגיב לשאר הדברים, שעם חלקם אני מסכים ועם חלקם לא, המשפט הזה צרם לי במיוחד, ואולי לא הבנתי אותו.
אם הכוונה היא שהמילים ״מות יומת״ אינן מתפרשות כפשוטן, אז זה ממש לא נכון. התורה אמנם מקדשת את החיים, אבל במקרים מסויימים בהם המעשה שנעשה על ידי האדם הוא מעשה חילול חריג בחומרתו, היא מחייבת את נטילתם (בכפוף לעדים והתראה). אף על פי כן, אין בכך שום סתירה לכך שהבורא הוא טוב מוחלט ושהתורה היא תורת חיים.
אני כותב את זה כי ראיתי אנשים רבים שטועים בכך שכאשר הם מוצאים סתירה בין העובדה הפשוטה שהבורא הוא טוב, למה שנראה בעיניהם כציוויים שאינם מייצגים את הטוב, הם בוחרים לפרש את התורה על פי ראות עיניהם, ולנסות להתאים את הציוויים לצרכיהם.
הגישה הזו אינה נכונה. התורה היא האמת, ומה שאנו חושבים הוא כלום. אנו איננו יכולים לקבוע מה טוב ומה רע על פי ראות עינינו, ואין לנו שום אפשרות למדוד את ציוויי הבורא על פי מה שנראה בעינינו כטוב.
אמת הדבר, שחשוב מאוד להיזהר שלא להגיע למצב של חרדה או של עצב או ייאוש. זהו היפוך רצון הבורא. אבל אין להרחיב את הגישה הזו יותר מכך, ולהחליט שבכל מקום בו הציווי האלוקי אינו מתיישב עם מה שאנחנו תופסים בקטנות שכלנו כטוב - לא ייתכן שכך ציוותה התורה.

 

[א. פרי]

מבלי להגיב לשאר הדברים, שעם חלקם אני מסכים ועם חלקם לא, המשפט הזה צרם לי במיוחד, ואולי לא הבנתי אותו.
אם הכוונה היא שהמילים ״מות יומת״ אינן מתפרשות כפשוטן, אז זה ממש לא נכון. התורה אמנם מקדשת את החיים, אבל במקרים מסויימים בהם המעשה שנעשה על ידי האדם הוא מעשה חילול חריג בחומרתו, היא מחייבת את נטילתם (בכפוף לעדים והתראה). אף על פי כן, אין בכך שום סתירה לכך שהבורא הוא טוב מוחלט ושהתורה היא תורת חיים.
אני כותב את זה כי ראיתי אנשים רבים שטועים בכך שכאשר הם מוצאים סתירה בין העובדה הפשוטה שהבורא הוא טוב, למה שנראה בעיניהם כציוויים שאינם מייצגים את הטוב, הם בוחרים לפרש את התורה על פי ראות עיניהם, ולנסות להתאים את הציוויים לצרכיהם.
הגישה הזו אינה נכונה. התורה היא האמת, ומה שאנו חושבים הוא כלום. אנו איננו יכולים לקבוע מה טוב ומה רע על פי ראות עינינו, ואין לנו שום אפשרות למדוד את ציוויי הבורא על פי מה שנראה בעינינו כטוב.
אמת הדבר, שחשוב מאוד להיזהר שלא להגיע למצב של חרדה או של עצב או ייאוש. זהו היפוך רצון הבורא. אבל אין להרחיב את הגישה הזו יותר מכך, ולהחליט שבכל מקום בו הציווי האלוקי אינו מתיישב עם מה שאנחנו תופסים בקטנות שכלנו כטוב - לא ייתכן שכך ציוותה התורה.

נקודה נכונה יישר כח.

חשוב בכל זאת לציין כמה דברים:
בורא עולם חפץ בחיים כך שעונש 'מות יומת' יכול להתפרש שהמוות (חטא זה סוג של מוות) יומת על ידי תשובה.

איך אפשר לדעת שבורא עולם לא רוצה מוות?
יש כמה הוכחות לכך:
על סדום נאמר שאילו היו בה עשרה צדיקים היא לא היתה מתהפכת למרות פשעיה.
יונה נשלח לנינווה שיוכיח אותם תושביה.
ועוד דוגמאות כך שברור שאי אפשר לפרש את מות יומת באופן רגיל (כמו שלא מפרשים את הפסוק 'לא תבשל גדי בחלב אמו' בפרוש רגיל אלא לומדים מכך יש איסור בשר וחלב).
עבור קטע מסוים בספר 'הצעה לסדר 2' חקרתי קצת בנושא וקראתי שרבי עקיבא ורבי טרפון התנגדו לעונש כזה וכו'
בימים ההם היה עונש מוות וחכמים הצטערו על ביצועו ועם השנים הוא פסק עוד בימי חז"ל.

למה בכל זאת היה עונש כזה בעבר?
המטרה היתה להגן על החלשים (לפי רבן שמעון בן גמליאל) וליצור הרתעה.

בימים ההם היתה רוח טומאה משמעותית והכלי נגדה היה צריך תשובת משקל נכונה.

העיסוק בענין הזה חשוב כי אם המדינה תתנהל על פי ההלכה האם יהיו העונשים שבתורה?

הפשעים של היום הם תוצאה של חינוך לקוי וכל החברה אחראית למרבה הצער ולא רק הפושעים עצמם כך שהשינוי צריך לבוא על ידי חינוך למודעות במוסדות החינוך, שלילת תרבות שלילית וכו' וכמובן שמירת מצוות התורה באהבה ועל ידי מציאת מקורות תעסוקה שיעניקו לאנשים ערך עצמי שמגיע בעקבות מימוש עצמי, וכן על ידי מתן מענה ריגשי הולם במוסדות החינוך.

בנוסף המציאות מוכיחה שהפושעים האמיתיים חכמים מספיק להסתתר ולא לבצע את הפשעים ומשתמשים באנשי ביצוע משולי החברה, המתמודדים עם חיים מורכבים ולא תמיד מבינים את המשמעות של מעשיהם. כך הפושעים זוכים לחיי רווחה והמסכנים נכנסים לכלא. העניין כל כך לא פשוט ואי אפשר לחשוב שהתורה לא הבינה את המורכבות שיש בענישה.
לא לחינם צריך היה שבעים זקנים שיאשרו ענישה כזו. וסנהדרין שאישרה עונש כזה כונתה 'קטלנית'.

המסקנה העולה מדברים אלו היא שהתורה נותנת משמעות להתנהלות רחמנית ואחראית בד בבד עם טיפול מניעתי מיידי בדברים שמוכיחים שיש בהם נזק.
למשל: כביש שהתרחשה בו חלילה תאונה אמור באותו רגע להיסגר ולהיחקר כדי לתקן אותו ולמנוע את התאונה הבאה, וכך בכל תחום.
הפתרון האמיתי לבעיות היא הגדרה שלהן ונתינת מענה מתאים מיידי. לצורך כך צריך להבין שהבורא לא רוצה שיהיה צער בעולמו - אפילו לא צער קטן, לאף בריה, ולפעול בהתאם.
אמנם כמעט לאף אחד אין באמת סמכות ואפשרות לשפר ולשנות דברים, אבל חשוב לתת את הדעת ולהשתדל איפה שכן יש אפשרות.

 

[mic003]

נקודה נכונה יישר כח.

חשוב בכל זאת לציין כמה דברים:
בורא עולם חפץ בחיים כך שעונש 'מות יומת' יכול להתפרש שהמוות (חטא זה סוג של מוות) יומת על ידי תשובה.

איך אפשר לדעת שבורא עולם לא רוצה מוות?
יש כמה הוכחות לכך:
על סדום נאמר שאילו היו בה עשרה צדיקים היא לא היתה מתהפכת למרות פשעיה.
יונה נשלח לנינווה שיוכיח אותם תושביה.
ועוד דוגמאות כך שברור שאי אפשר לפרש את מות יומת באופן רגיל (כמו שלא מפרשים את הפסוק 'לא תבשל גדי בחלב אמו' בפרוש רגיל אלא לומדים מכך יש איסור בשר וחלב).
עבור קטע מסוים בספר 'הצעה לסדר 2' חקרתי קצת בנושא וקראתי שרבי עקיבא ורבי טרפון התנגדו לעונש כזה וכו'
בימים ההם היה עונש מוות וחכמים הצטערו על ביצועו ועם השנים הוא פסק עוד בימי חז"ל.

למה בכל זאת היה עונש כזה בעבר?
המטרה היתה להגן על החלשים (לפי רבן שמעון בן גמליאל) וליצור הרתעה.

בימים ההם היתה רוח טומאה משמעותית והכלי נגדה היה צריך תשובת משקל נכונה.

העיסוק בענין הזה חשוב כי אם המדינה תתנהל על פי ההלכה האם יהיו העונשים שבתורה?

הפשעים של היום הם תוצאה של חינוך לקוי וכל החברה אחראית למרבה הצער ולא רק הפושעים עצמם כך שהשינוי צריך לבוא על ידי חינוך למודעות במוסדות החינוך, שלילת תרבות שלילית וכו' וכמובן שמירת מצוות התורה באהבה ועל ידי מציאת מקורות תעסוקה שיעניקו לאנשים ערך עצמי שמגיע בעקבות מימוש עצמי, וכן על ידי מתן מענה ריגשי הולם במוסדות החינוך.

בנוסף המציאות מוכיחה שהפושעים האמיתיים חכמים מספיק להסתתר ולא לבצע את הפשעים ומשתמשים באנשי ביצוע משולי החברה, המתמודדים עם חיים מורכבים ולא תמיד מבינים את המשמעות של מעשיהם. כך הפושעים זוכים לחיי רווחה והמסכנים נכנסים לכלא. העניין כל כך לא פשוט ואי אפשר לחשוב שהתורה לא הבינה את המורכבות שיש בענישה.
לא לחינם צריך היה שבעים זקנים שיאשרו ענישה כזו. וסנהדרין שאישרה עונש כזה כונתה 'קטלנית'.

המסקנה העולה מדברים אלו היא שהתורה נותנת משמעות להתנהלות רחמנית ואחראית בד בבד עם טיפול מניעתי מיידי בדברים שמוכיחים שיש בהם נזק.
למשל: כביש שהתרחשה בו חלילה תאונה אמור באותו רגע להיסגר ולהיחקר כדי לתקן אותו ולמנוע את התאונה הבאה, וכך בכל תחום.
הפתרון האמיתי לבעיות היא הגדרה שלהן ונתינת מענה מתאים מיידי. לצורך כך צריך להבין שהבורא לא רוצה שיהיה צער בעולמו - אפילו לא צער קטן, לאף בריה, ולפעול בהתאם.
אמנם כמעט לאף אחד אין באמת סמכות ואפשרות לשפר ולשנות דברים, אבל חשוב לתת את הדעת ולהשתדל איפה שכן יש אפשרות.

האמת היא, שאין לי עניין להיכנס לדיון על כל הפרטים האמורים כאן, כיוון שזה עשוי להיות מתיש וגם לא נראה לי שזה המקום. חשוב לי רק להדגיש את הנקודה שלי, ולמנוע טעות מהותית.
לטעון שציוויי התורה בנוגע לארבע מיתות בית דין מתפרשים שלא כפשוטם, זו שגיאה. יש מסכת שלמה בש״ס (סנהדרין) שעוסקת בפרטי דיני ארבע מיתות בין דין, וההשוואה לאיסור בישול בשר בחלב אינה נכונה כיוון שאנו אין לנו אלא דברי חז״ל, והם שפירשו לנו שאיסור בשר וחלב הוא אינו כפשוטו ואילו ארבע מיתות בי״ד כן.
לטעון שחכמים ביטלו את עונש ארבע מיתות בי״ד, או שהצטערו על כך, זו שגיאה היסטורית והלכתית. אכן, ישנם דיונים רבים בחז״ל על אודות התנאים הנדרשים כדי לקיים את אחד העונשים הללו, וחכמים הקפידו מאוד שלא תהיה קלות ראש בפסיקת הדין. אולם עונש ארבע מיתות בי״ד הוא מן התורה, ובוודאי שחז״ל היו מחוייבים לו.
אכן, עונש מיתה אינו נוהג בכל זמן ובכל מקום, וגם זה אינו נקבע ע״פ החלטת חז״ל אלא ע״פ מדרש הפסוקים. דהיינו: מדובר בתנאים שנאמרו בתורה בפירוש, על פיהם נקבע מתי נוהגים דינים אלו ומתי לא.
הנידיון לגבי מדינת הלכה אינו מעשי, כיוון שגם במידה ותוקם מדינה כזו - לא ייתכנו התנאים הנדרשים כדי לקיים עונשי בית דין. התנאים לכך יבשילו רק בזמן ביאת המשיח, ואף אחד מאתנו אינו יודע מה יהיה שם.
הראיות שהובאו מכך שאין הקב״ה חפץ במות המת אלא בשובו מרשעו, אין להן שום קשר לדין חיוב מיתת בי״ד. כיוון שבכמה מקומות מצאנו שהתשובה אינה פוטרת אדם ממיתת בי״ד. אדרבה, לפני מיתת בי״ד מחייבים את הנידון לשוב בתשובה, ועדיין אין בכך למנוע את עונשו.
את הגישה הנכונה לעושני מיתות בי״ד, לדעתי מוצאים אנו בסוגיא שעוסקת בדיני אחת ממיתות בי״ד (סנהדרין מה.), שם מציעה הגמרא שתי אפשרויות לקיים את אותו העונש. האחת קלה יותר והשנייה מצערת יותר. הגמרא שם מכריעה לטובת המיתה הקלה יותר, בהתבסס על המילים ״ואהבת לרעך כמוך״, ממנו דרשו חכמים - ברור לו מיתה נאה.
מכאן למדים אנו כלל גדול לכל מקום כזה, בו נראה לדעתנו שציווי התורה לאהוב כל אדם מישראל מתנגש עם ציווי להכות, להעניש או להכאיב את מי שעובר על דברי התורה. כאן מלמדת אותנו הגמרא, ששני הציוויים הללו אינם סותרים. יכולים בי״ד להוציא אדם להורג, ועדיין לקיים בכך את ציווי התורה ״ואהבת לרעך כמוך״, בכך שבוררים הם לו את היפה משתי המיתות האפשריות. דהיינו: הציווי ״ואהבת לרעך כמוך״ אינו סותר לציווי להעניש את החוטאים. אלא הוא תנאי בעונש. כלומר, גם בעת העונש, צריך המעניש לחשוב כיצד רוצה היה הוא שיענישו אותו במקום הנענש. התורה לא מתעלמת מן הצער הנגרם לנענש, אלא מלמדת אותנו התורה שהעונש אינו משתנה ואין בו משוא פנים, רק יש להקפיד גם בעת הזו לחשוב על האחר, לאהוב אותו ולדמיין את עצמנו במקומו.
יש עוד הרבה אריכות בדברים, וכפי שכתבתי אין זה המקום.

 

[א. פרי]

@mic003 תודה רבה ושוב תודה על הדברים החשובים!
רוב הפעמים יש לי חשש מטורף לכתוב לציבור, ותגובות כמו שלך מוכיחות שהציבור חכם, יודע להבדיל בין דברים נכונים לחוסר דיוק, וזה מעודד.

הנידיון לגבי מדינת הלכה אינו מעשי, כיוון שגם במידה ותוקם מדינה כזו - לא ייתכנו התנאים הנדרשים כדי לקיים עונשי בית דין. התנאים לכך יבשילו רק בזמן ביאת המשיח, ואף אחד מאתנו אינו יודע מה יהיה שם.

נכון, אין באמת במדינת הלכה יכולת להעניש עונש כזה... (טעות שלי)
וכשיבוא משיח אז העולם יתוקן.

כמובן שמה שכתוב בתורה אמת ויציב ואין בדברים שהבאתי רצון לשלול את דיברי התורה, אלא להציג כאן את החשיבה האמיתית שמודגשת בתורה שבורא עולם 'לא חפץ במות הרשע כי אם בשובו מדרכו וחיה'.
כל הקטע של עונשי המוות יש להם מטרה להגיע לעולם מתוקן, ואין להם מטרה בפני עצמה (כי אם כן אז היהדות חלילה מקדשת את הרע... והמטרה היא חיים טובים ומאושרים לכל העולם).

כמו שכתבתי כאן בשנים האחרונות עברתי תהליך רציני וכיום אני מבינה שמבחינתי העולם הישן נמחק... אין יותר תודעה ישנה של צמצום, מסכנות או אפילו רוע קטן.
בתודעה החדשה יש אור, שמחה, התקדמות, גאולה.
אמנם אני עדיין לא שם, אבל אני מבטלת בכל נפשי את העולם שמקדש מידות רעות של אנוכיות וצימצום, כי אנחנו בני אדם סך הכל.
היחיד שיכול לעזור לנו לצאת משם הוא בורא עולם, ואם נתחבר אליו תוך כדי ביטול עצמי אז נזכה להגיע לשמחה וחרות.

ואם אני שולחת כבר הודעה נוספת אז לרגל הימים הנוראים אכתוב איזה חידוש קטן ששמעתי - שגם בא לתת פרשנות נוספת למשהו ידוע אבל מזווית נוספת:
נאמר שהקב"ה רצה לזכות את ישראל ולפיכך הרבה להם תורה ומצוות
אז ההבנה המקובלת היא שהתורה והמצוות מזכים את ישראל וככל שיש להם הרבה מצוות אז יש להם יותר זכויות.

פרשנות נוספת: בתורה יש הרבה מצוות ובלתי אפשרי לשמור על כולם (כנראה שלא נולד האדם שלא דיבר לשון הרע מימיו, שהצליח לשמור על כל הלכות שבת כל הזמן, שמחשבותיו כל היום לשם שמים ולמרות כל זאת לא התגאה מעולם, שהוא מתייחס לכל אדם יפה גם אם הוא עצבני, שהתנהל ביושר מול רכוש חברו, שלא התווכח מעולם עם אדם כלשהו ולא קינא מעולם ועוד...)

כך שריבוי המצוות זה כדי שנדון לכף זכות מתוך הבנה שכשם שאנחנו לא יכולים לשמור הכל בשלמות איך נוכל לשפוט את הזולת ולהעביר עליו ביקורת?

וכשנבין ונכיר בכך שריבוי המצוות מונעים ממנו לשמור את כולן - נתייחס ביתר כבוד לזולת ולא נשפוט אותו מתוך הבנה שכולם שווים ולכל אדם יש התמודדות בדבר מסוים, ואי אפשר לדון אף אחד, אלא כל אחד יכול להשתדל להיות בסדר.
וכשאנחנו נדון לכף זכות אחד את השני אז ה' יזכה אותנו.

 

[פרפרזה]

אפשר להתערב בדיון?!

אם אפשר, כמה נקודות:
א. אני מסכים לחלוטין עם הקביעה שאי אפשר לשפוט אף אדם בשום מצב! עברתי דבר או שניים בחיים, והיום אני יודע שלעולם אי אפשר לדעת מה עובר על בן אדם, עם אלו אתגרים ובעיות הוא מתמודד, מאיזה רקע הוא הגיע, וכמה מאמץ נדרש ממנו לעשות דברים שעבורנו נראים טריוויאליים. שיפוטיות היא כנראה אחת התכונות השליליות!

ב. את כנראה מתמודדת עם האתגר של כל שומר מצוות - הפער בין הדקדקנות ההלכתית, שהיא כביכול מתקטננת ומחפשת, לבין הרעיונות של היהדות שהם הוליסטיים ורוחניים. למצוא את האיזון הנכון בין שניהם הוא כנראה תמצית החיים בעולם. (יכול להיות שבמצבי קיצון נדרש ללכת לקצה הנגדי כדי לבוא לאיזון בסופו של דבר).

ג. המציאות של החברה המערבית בת ימינו היא ההוכחה הטובה ביותר לצורך בעונשי מוות, ואסביר: הערך העליון בתרבות המערבית היא 'זכויות הפרט', מה שאומר שהאינדבידואל הוא מעל לכל. התוצאה של זה היא התעלמות מתיקון החברה כקבוצה. ברגע שכל אדם עומד לעצמו והוא מוזמן לעשות ככל העולה על רוחו, הקולקטיב מאבד את המשמעות שלו, וזה אסון! כיוון שלכל אדם יש נטיות לא בריאות, ורק המחויבות החברתית מאלצת אותו ללכת בדרך הישר.
לכן, התורה הקדושה בבואה לבנות חברה מתוקנת שמה בקצה את העונש החמור ביותר - עונש המוות כדי שהחברה כקולקטיב תישמר נאמנת לדרכה ולא תתפרק ותתפזר אחרי בודדים סוררים.
על פי האמור, עונש המוות חיוני כגורם מרתיע עבור אנשים קיצוניים במצבי קיצון, אך לחלוטין אינו ערך מרכזי בתפיסת העולם היהודית.
(כמובן שהאמור הוא רק רובד אחד ממכלול הרבדים המצויים בתורה הקדושה).

 

[א. פרי]

אפשר להתערב בדיון?!

אם אפשר, כמה נקודות:
א. אני מסכים לחלוטין עם הקביעה שאי אפשר לשפוט אף אדם בשום מצב! עברתי דבר או שניים בחיים, והיום אני יודע שלעולם אי אפשר לדעת מה עובר על בן אדם, עם אלו אתגרים ובעיות הוא מתמודד, מאיזה רקע הוא הגיע, וכמה מאמץ נדרש ממנו לעשות דברים שעבורנו נראים טריוויאליים. שיפוטיות היא כנראה אחת התכונות השליליות!

ב. את כנראה מתמודדת עם האתגר של כל שומר מצוות - הפער בין הדקדקנות ההלכתית, שהיא כביכול מתקטננת ומחפשת, לבין הרעיונות של היהדות שהם הוליסטיים ורוחניים. למצוא את האיזון הנכון בין שניהם הוא כנראה תמצית החיים בעולם. (יכול להיות שבמצבי קיצון נדרש ללכת לקצה הנגדי כדי לבוא לאיזון בסופו של דבר).

ג. המציאות של החברה המערבית בת ימינו היא ההוכחה הטובה ביותר לצורך בעונשי מוות, ואסביר: הערך העליון בתרבות המערבית היא 'זכויות הפרט', מה שאומר שהאינדבידואל הוא מעל לכל. התוצאה של זה היא התעלמות מתיקון החברה כקבוצה. ברגע שכל אדם עומד לעצמו והוא מוזמן לעשות ככל העולה על רוחו, הקולקטיב מאבד את המשמעות שלו, וזה אסון! כיוון שלכל אדם יש נטיות לא בריאות, ורק המחויבות החברתית מאלצת אותו ללכת בדרך הישר.
לכן, התורה הקדושה בבואה לבנות חברה מתוקנת שמה בקצה את העונש החמור ביותר - עונש המוות כדי שהחברה כקולקטיב תישמר נאמנת לדרכה ולא תתפרק ותתפזר אחרי בודדים סוררים.
על פי האמור, עונש המוות חיוני כגורם מרתיע עבור אנשים קיצוניים במצבי קיצון, אך לחלוטין אינו ערך מרכזי בתפיסת העולם היהודית.
(כמובן שהאמור הוא רק רובד אחד ממכלול הרבדים המצויים בתורה הקדושה).

תודה על התגובה.

קראתי שוב את הקטע על האינדיבידואל והקולקטיב יש בדברים אמת אבל צריך לשאוף שגם בלי מחויבות חברתית - למשל בין גויים או חילונים האדם ימשיך להיות כן ואמיתי ולשמור על התורה.

רציתי להתייחס לזה שאני כותבת בפורום ציבורי - אני רואה חשיבות בהגשת הדברים כי מה שעובר עלי עובר על אנשים נוספים ויש כאן מטרה להציג רעיונות מתוך נסיון שצברתי בחיי שיתנו כיוון חשיבה.. אם כי אני מתארת לעצמי שאף אחד לא ילמד ממני כי לכל אדם יש את החשיבה המגובשת של עצמו... כך שהדברים מובאים כדי לפתוח את המחשבה לכיוון נוסף.
מה שכתבתי על ההתמודדות שלי מול קיצוניות וחרדה בשמירת המצוות - השינוי שלי יותר בקטע תודעתי: פחות בהלה וחרדה וביקורת אם אני בסדר סביב קיום ציוויי התורה - ובאופן כללי.

לגבי ענישה:
יש ציבור אחד שכמעט לא מגיע לכלא וזה הציבור החרדי.
זה קורה בגלל שהחינוך החרדי מעניק משמעות ושולל תרבות שלילית. וכמובן שמירת התורה והאזנה לחכמי ישראל.
מה שמוכיח שלתרבות לתוכה גדלים, למוסר ולתיקון המידות יש משקל לגבי ההתנהגות.
ככל שבחינוך שלנו (ובחינוך הכללי והעולמי) יהיה יותר שיח בריא ופתוח ככה נגדל דור בריא בנפשו ונשלול מצבים לא רצויים.
זה תהליך שעובר על החברה כולה.

שיח פתוח ומודעות זה לדעתי אחד מסימני הגאולה.
כי הסתרה זה חושך וצמצום
וגאולה זה אור, שיקוף והתגלות.
הסתרה זה פחד, חשש חוסר כיוון
מודעות זה יציבות, שחרור ואפילו שמחה.
הקטע של המודעות צריך לבוא מתוך מקום שמבין שהמטרה היא לתועלת, לא באופן של אשמה, הטחה, גם לא באופן אישי.

הגזמתי קצת בכתיבה שלי כאן. יישר כח לכל מי שקרא.