הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #141
טוארק | אונדרסיו
"אין לך עוד רעיון?" הסגן אחז את קצה השולחן בידיים מלבינות. "חייבים למצוא דרך להרגיע את המלך."
דכן נאנח. "אין דרך להביא מנוח לליבו של מי שמצפה נואשות לדבר מה, מלבד לחכות. הזמן יעשה את שלו, ואנחנו רק יכולים לצפות ולקוות שכך יקרה."
בום. ערימת האיגרות המסודרת התפזרה על השולחן, ושורת הצנצנות השמיעה קולות שיקשוק. הסגן הרים את כף ידו, מופתע מהכאב שאחז בה. הוא זה שדפק כרגע על השולחן?
"נראה שגם אתה מתוח, צוֹלְחָן סגן המלך." העיר הרופא למראה ידיו הרועדות של הסגן, מנסות לסדר את המסמכים חזרה למקומם. "האם אוכל להציע לך משקה מרענן? הוא מכיל אלוורה, לימון ומעט דבש, במתכון סודי שעובר במשפחתי כבר דורות!"
"הפסק," ידו של צולחן נשלחה קדימה, ופניו התעוותו בכאב. "אנחנו מכירים את יהוסף כבר שנים ארוכות," רק פה בחדר, לצד ידידם הוותיק יכול היה לחרוג מגינוני הכבוד, והעז לקרוא למלך בשמו. "צפינו בו מתמודד עם בשורות קשות. אפילו לפטירת אביו הוא הגיב בצורה מאופקת ותיפקד כרגיל!"
"וכעת?" התעניין דכן בעודו נוטל מצולחן צנצנת אחת בעלת נוזל אדום בהיר. הסגן דפק שוב על השולחן, הפעם חלש יותר. "הוא לא מוכן לאכול יותר מכף אחת בארוחה, ביטל את כל דיוני המצב עם הצבא, והותיר לי לטפל בכל ענייני ניהול הממלכה, בעוד הוא מסתגר בחדרו."
דכן צקצק בלשונו. "אמנם אתה עדיין לא אבא, צולחן. אך האם לא תצליח להבין את רגשותיו של אב המייחל נואשות לפגוש את בניו?" הוא התיישב חזרה, משלב את ידיו.
צולחן קרס על מיטת המטופלים שניצבה במרכז החדר, אוחז את ראשו בידיו. שתיקה השתררה ביניהם.
המים בשעון הגדול נטפו מטה, מצטברים בתחתית הכוס. דכן תופף על השולחן. "חזור אליו, ידידי. אבקש מהמטבח שיכינו ארוחה קלה, ואבוא מאוחר יותר לשכנע את יהוסף לאכול".
סגן המלך קם בכבדות. "נקווה לטוב." הניד את ראשו בברכת שלום. הרופא מתח את שפתיו בחיוך מאולץ. נקווה לטוב.
צולחן עצר לפני דלתות העץ שהפרידו בין חדר העבודה הפנימי לבין אולם קבלת הפנים הומה האדם. בשונה מכל יום הדלתות היו סגורות, ורק משרת אחד ניצב לצידם, נכון להכריז את שמו של המבקש להיכנס. הוא התקרב אל הדלת, מסמן למשרת לשתוק ומצמיד את אוזנו אל חור המנעול.
אנחותיו של המלך נשמעו היטב, משלימות מקצב יחד עם קול צעדיו הכבדים, והסגן לא יכל שלא לדמיין את מראהו: מסתובב במעגלים, מצחו מכווץ ומבטו טרוד, וידיו משוכות לאחור בחוזקה. כמו לביאה המחכה לשובה של גוריה, לאחר שיצאו למסע הציד הראשון שלהם.
הסגן נאנח.
את שנות התבגרותו העביר בארמון יחד עם ארבעה נערים נוספים מרחבי המדינה שזכו להיכנס אל תוכנית הכשרת השרים של המלך אֶטָלִין. הם היו בני הלוויה הקרובים של הנסיך הצעיר, ובאגפו רחב הידיים הוקצה חדר לכל אחד מהם.
עוד טרם עברו שלושה חודשים מאז החלו לבלות יחד וכבר נרשמה התחלתה של ידידות קרובה בין חמשת הנערים שהגיעו מכל שכבות האוכלוסיה, קרניים נבחרות מקשת המעמדות הרחבה באונדרסיו.
יהוסף, בן המלך ויורש העצר, השכיל להעניק יחס שווה לדכן הבהיר ונמוך הקומה, שהגיע ממשפחת מרפאים עתיקה; לצולחן הגבוה בעל השיער השחור, נכדו של המשנה למלך; לבן דודו, סיטרין, שהיה לא אחר מאשר בנה היחיד של הנסיכה אָלְמָנְדִין; ואל החייל השתקן וחתום הפנים, בִּילְטוֹן, שהתגייס בשנה האחרונה אל משמר הארמון כדי לברוח מגורל הרעב שציפה לו ברחובותיה של העיר התחתית.
החמישה שהו יחד לאורך כל שעות היום, ורק לכמה שעות בודדות בכל יום היו נפרדים. מורים מיוחדים הגיעו כדי ללמד כל אחד מהם את כל מה שעליו לדעת על מנת למלא את תפקידו העתידי.
יהוסף למד אצל אביו המלך את יסודות ניהול הממלכה, דכן התאמן ברפואה מודרנית, צולחן שינן את חוקי המשפט וסיטרין ניתח תנודות כלכליות, בעוד בילטון מתאבק בחולות משטח האימון בקרבות מלחמה מדומים.
לאחר חמש שנות התמחות כל אחד במקצועו, קיבלו החמישה תפקידים בצמרת השלטון והחיים נכנסו לשגרה מעשית וקדחנית שבקושי הותירה להם זמן להיפגש לארוחת ערב קלה בגינת הארמון.
חתונתם של יורש העצר והמלכה טוינה סימנה את כניסתם לחיים האמיתיים, ומקבוצת נערים משתובבים הפכו החמישה לגברים צעירים, בעלי אחריות וכבוד כלפי מעמדם הבכיר. אף אחד מהם לא יכל לשער שזהו רק קצהו הזעיר של שינוי עמוק.
צולחן מחה את הזיעה ממצחו, סידר בפעם החמישית בחצי השעה האחרונה את דש חליפתו. ואז בהחלטיות נקש על הדלת הסגורה.
"אין לך עוד רעיון?" הסגן אחז את קצה השולחן בידיים מלבינות. "חייבים למצוא דרך להרגיע את המלך."
דכן נאנח. "אין דרך להביא מנוח לליבו של מי שמצפה נואשות לדבר מה, מלבד לחכות. הזמן יעשה את שלו, ואנחנו רק יכולים לצפות ולקוות שכך יקרה."
בום. ערימת האיגרות המסודרת התפזרה על השולחן, ושורת הצנצנות השמיעה קולות שיקשוק. הסגן הרים את כף ידו, מופתע מהכאב שאחז בה. הוא זה שדפק כרגע על השולחן?
"נראה שגם אתה מתוח, צוֹלְחָן סגן המלך." העיר הרופא למראה ידיו הרועדות של הסגן, מנסות לסדר את המסמכים חזרה למקומם. "האם אוכל להציע לך משקה מרענן? הוא מכיל אלוורה, לימון ומעט דבש, במתכון סודי שעובר במשפחתי כבר דורות!"
"הפסק," ידו של צולחן נשלחה קדימה, ופניו התעוותו בכאב. "אנחנו מכירים את יהוסף כבר שנים ארוכות," רק פה בחדר, לצד ידידם הוותיק יכול היה לחרוג מגינוני הכבוד, והעז לקרוא למלך בשמו. "צפינו בו מתמודד עם בשורות קשות. אפילו לפטירת אביו הוא הגיב בצורה מאופקת ותיפקד כרגיל!"
"וכעת?" התעניין דכן בעודו נוטל מצולחן צנצנת אחת בעלת נוזל אדום בהיר. הסגן דפק שוב על השולחן, הפעם חלש יותר. "הוא לא מוכן לאכול יותר מכף אחת בארוחה, ביטל את כל דיוני המצב עם הצבא, והותיר לי לטפל בכל ענייני ניהול הממלכה, בעוד הוא מסתגר בחדרו."
דכן צקצק בלשונו. "אמנם אתה עדיין לא אבא, צולחן. אך האם לא תצליח להבין את רגשותיו של אב המייחל נואשות לפגוש את בניו?" הוא התיישב חזרה, משלב את ידיו.
צולחן קרס על מיטת המטופלים שניצבה במרכז החדר, אוחז את ראשו בידיו. שתיקה השתררה ביניהם.
המים בשעון הגדול נטפו מטה, מצטברים בתחתית הכוס. דכן תופף על השולחן. "חזור אליו, ידידי. אבקש מהמטבח שיכינו ארוחה קלה, ואבוא מאוחר יותר לשכנע את יהוסף לאכול".
סגן המלך קם בכבדות. "נקווה לטוב." הניד את ראשו בברכת שלום. הרופא מתח את שפתיו בחיוך מאולץ. נקווה לטוב.
צולחן עצר לפני דלתות העץ שהפרידו בין חדר העבודה הפנימי לבין אולם קבלת הפנים הומה האדם. בשונה מכל יום הדלתות היו סגורות, ורק משרת אחד ניצב לצידם, נכון להכריז את שמו של המבקש להיכנס. הוא התקרב אל הדלת, מסמן למשרת לשתוק ומצמיד את אוזנו אל חור המנעול.
אנחותיו של המלך נשמעו היטב, משלימות מקצב יחד עם קול צעדיו הכבדים, והסגן לא יכל שלא לדמיין את מראהו: מסתובב במעגלים, מצחו מכווץ ומבטו טרוד, וידיו משוכות לאחור בחוזקה. כמו לביאה המחכה לשובה של גוריה, לאחר שיצאו למסע הציד הראשון שלהם.
הסגן נאנח.
את שנות התבגרותו העביר בארמון יחד עם ארבעה נערים נוספים מרחבי המדינה שזכו להיכנס אל תוכנית הכשרת השרים של המלך אֶטָלִין. הם היו בני הלוויה הקרובים של הנסיך הצעיר, ובאגפו רחב הידיים הוקצה חדר לכל אחד מהם.
עוד טרם עברו שלושה חודשים מאז החלו לבלות יחד וכבר נרשמה התחלתה של ידידות קרובה בין חמשת הנערים שהגיעו מכל שכבות האוכלוסיה, קרניים נבחרות מקשת המעמדות הרחבה באונדרסיו.
יהוסף, בן המלך ויורש העצר, השכיל להעניק יחס שווה לדכן הבהיר ונמוך הקומה, שהגיע ממשפחת מרפאים עתיקה; לצולחן הגבוה בעל השיער השחור, נכדו של המשנה למלך; לבן דודו, סיטרין, שהיה לא אחר מאשר בנה היחיד של הנסיכה אָלְמָנְדִין; ואל החייל השתקן וחתום הפנים, בִּילְטוֹן, שהתגייס בשנה האחרונה אל משמר הארמון כדי לברוח מגורל הרעב שציפה לו ברחובותיה של העיר התחתית.
החמישה שהו יחד לאורך כל שעות היום, ורק לכמה שעות בודדות בכל יום היו נפרדים. מורים מיוחדים הגיעו כדי ללמד כל אחד מהם את כל מה שעליו לדעת על מנת למלא את תפקידו העתידי.
יהוסף למד אצל אביו המלך את יסודות ניהול הממלכה, דכן התאמן ברפואה מודרנית, צולחן שינן את חוקי המשפט וסיטרין ניתח תנודות כלכליות, בעוד בילטון מתאבק בחולות משטח האימון בקרבות מלחמה מדומים.
לאחר חמש שנות התמחות כל אחד במקצועו, קיבלו החמישה תפקידים בצמרת השלטון והחיים נכנסו לשגרה מעשית וקדחנית שבקושי הותירה להם זמן להיפגש לארוחת ערב קלה בגינת הארמון.
חתונתם של יורש העצר והמלכה טוינה סימנה את כניסתם לחיים האמיתיים, ומקבוצת נערים משתובבים הפכו החמישה לגברים צעירים, בעלי אחריות וכבוד כלפי מעמדם הבכיר. אף אחד מהם לא יכל לשער שזהו רק קצהו הזעיר של שינוי עמוק.
צולחן מחה את הזיעה ממצחו, סידר בפעם החמישית בחצי השעה האחרונה את דש חליפתו. ואז בהחלטיות נקש על הדלת הסגורה.
נערך לאחרונה ב:
