הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
לא הולך להיות ארוך מאוד
סיפור שכתבתי שנה שעברה,
ובגלל ההקשר לפרשת שבוע הוא ישמח לראות ביקורת.
קינן נכנס לכיתה, "היי, יובב!".
יובב הסתובב. "מה נשמע?" הוא חייך.
"אנחנו עוברים דירה".
"לאן?" הרן השתלב לידם, מנסה להידחק. קינן התכופף, ושרך את נעלי העור החדשות שלו, המילה האחרונה בתערוכת האופנה של צבויים.
"לסדום". הוא ענה ביהירות. "בשעה טובה כבר גמרו לבנות את הבית שלנו שמה. חמש שנים לקח לבנות אותו! לעזאזל, כמה זמן!"
"מגניב". הרן לא הסתיר את קנאתו. "למה לוקח חמש שנים לבנות בית?". הוא שאל בטון של מישהו שרוצה להיות 'מייבין'. איזה חנפן! יובב עיקם את אפו. הרן בטוח שקינן הוא איזה מלך.
"זה ארמון, לא בית". קינן סקר את הילדים שעמדו סביבו במבט מזלזל.
"העיקר סוף סוף לעוף מפה, מהכיתה ה—"
"אל תעליב אותם עכשיו". יובב דרך לו על הרגל, ומרח חיוך. "תנצל ת'ימים האחרונים שלך כאן".
קינן אטם את מבטו. "בטח שאני יגיד להם מה אני חושב עליהם!" הוא חשק את שפתיו. "אני סדומי אמיתי, לא איזה רכרוכה כנענית. כיתה של ילדות יש פה, כולם!" הוא הסתובב, ועמד לצאת מהכיתה. "מזל שלפחות עכשיו אנחנו הולכים לעבור מפה. יהיה לי חברים חדשים, יותר מתקדמים מחבורת הסבתות שפה".
"לא יפה שאתה מעליב". אלנתן פסע לעברו בגמלוניות. "כ- כל הילדים ב- ב- בכיתה שלנו מאוד חמודים. אתה תה סת-ת-ת-תם ממציא שאתה אומר שאנחנו חבורת יל- ילדו—". קולו רעד מעלבון. "אולי זה מאוד כיף לך ש- ש- שאתה עובר לסדום ויהיה לך בית יפה, אבל בכלל לא כיף לך על זה שאתה כזה ילד מעלי-ליבן".
שריר לא נע בפניו של קינן. "תינוק". הוא ירק לעברו. "ובטח זה יותר כיף להיות צולע, עני ומסכן. ועוד איפה הוא גר.."
אלנתן התכווץ.
למה הוא התחיל עם קינן? יובב הוריד את הסוודר שלו. מתי כבר ילמד שעם קינן לא מתחילים?
"היית מת להתחלף איתי". קינן הטיח באלנתן. "אתה פשוט מקנא. זהו, אתה מקנא". הוא פתח את דלת הכיתה בתנופה. "לפחות אל תגמגם פעם הבאה".
אלנתן החוויר. יובב ריחם עליו. לקינן אין גבולות, אם רק דורכים לו על הפיוז המתאים.
"בוא, יובב. הילד היחיד הנורמלי שנשאר פה בכיתה". קינן יצא החוצה בגב זקוף. יובב יצא אחריו, מרגיש עבד נאמן הקשור לאדונו בקולר ברזל.
"איזה ילד". קינן העווה את פניו. "נעלב מכל דבר".
יובב הנהן בפנים קפואות. "טוב, הפעם באמת העלבת אותו, לא?" תמיד קינן כזה, אבל עכשיו קצת יותר מידי.
"ממש לא". קינן ירה. "אני סדומי בנשמה, לא איזה כנעני כמו כולם פה. אלנתן הוא סתם ילד עני. נולד בלי מזל וגם ימות ככה. אני לא חושב שיש לו זכות קיום בכלל".
יובב שתק.
"חבורת קנאים. ראית איך הרן הסתכל על הנעליים שלי בהערצה? הוא בטוח שאני איזה מלך גרר בערך". קינן שיחק בצמיד הזהב שעל ידו. "בטח זה מאוד כיף לגור בסדום.." הוא חיקה אותו.
יובב העווה את שפתיו לחיוך מאולץ.
"אני שמח בשבילך אז שלפחות בסדום יהיה לך חברים ראויים לשמם".
קינן חייך, וזקף את כתפיו. "הנחמה היחידה שלי". הוא נעץ מבט עורג אל קו הרקע, אל הרי סדום הגבוהים.
"אתה כן היית חבר לעניין, בכל מקרה". הוא סובב את ראשו לעבר יובב. "תבוא לבקר, כן?"
"אם תזמין, אני יבוא".
סיפור שכתבתי שנה שעברה,
ובגלל ההקשר לפרשת שבוע הוא ישמח לראות ביקורת.
קינן נכנס לכיתה, "היי, יובב!".
יובב הסתובב. "מה נשמע?" הוא חייך.
"אנחנו עוברים דירה".
"לאן?" הרן השתלב לידם, מנסה להידחק. קינן התכופף, ושרך את נעלי העור החדשות שלו, המילה האחרונה בתערוכת האופנה של צבויים.
"לסדום". הוא ענה ביהירות. "בשעה טובה כבר גמרו לבנות את הבית שלנו שמה. חמש שנים לקח לבנות אותו! לעזאזל, כמה זמן!"
"מגניב". הרן לא הסתיר את קנאתו. "למה לוקח חמש שנים לבנות בית?". הוא שאל בטון של מישהו שרוצה להיות 'מייבין'. איזה חנפן! יובב עיקם את אפו. הרן בטוח שקינן הוא איזה מלך.
"זה ארמון, לא בית". קינן סקר את הילדים שעמדו סביבו במבט מזלזל.
"העיקר סוף סוף לעוף מפה, מהכיתה ה—"
"אל תעליב אותם עכשיו". יובב דרך לו על הרגל, ומרח חיוך. "תנצל ת'ימים האחרונים שלך כאן".
קינן אטם את מבטו. "בטח שאני יגיד להם מה אני חושב עליהם!" הוא חשק את שפתיו. "אני סדומי אמיתי, לא איזה רכרוכה כנענית. כיתה של ילדות יש פה, כולם!" הוא הסתובב, ועמד לצאת מהכיתה. "מזל שלפחות עכשיו אנחנו הולכים לעבור מפה. יהיה לי חברים חדשים, יותר מתקדמים מחבורת הסבתות שפה".
"לא יפה שאתה מעליב". אלנתן פסע לעברו בגמלוניות. "כ- כל הילדים ב- ב- בכיתה שלנו מאוד חמודים. אתה תה סת-ת-ת-תם ממציא שאתה אומר שאנחנו חבורת יל- ילדו—". קולו רעד מעלבון. "אולי זה מאוד כיף לך ש- ש- שאתה עובר לסדום ויהיה לך בית יפה, אבל בכלל לא כיף לך על זה שאתה כזה ילד מעלי-ליבן".
שריר לא נע בפניו של קינן. "תינוק". הוא ירק לעברו. "ובטח זה יותר כיף להיות צולע, עני ומסכן. ועוד איפה הוא גר.."
אלנתן התכווץ.
למה הוא התחיל עם קינן? יובב הוריד את הסוודר שלו. מתי כבר ילמד שעם קינן לא מתחילים?
"היית מת להתחלף איתי". קינן הטיח באלנתן. "אתה פשוט מקנא. זהו, אתה מקנא". הוא פתח את דלת הכיתה בתנופה. "לפחות אל תגמגם פעם הבאה".
אלנתן החוויר. יובב ריחם עליו. לקינן אין גבולות, אם רק דורכים לו על הפיוז המתאים.
"בוא, יובב. הילד היחיד הנורמלי שנשאר פה בכיתה". קינן יצא החוצה בגב זקוף. יובב יצא אחריו, מרגיש עבד נאמן הקשור לאדונו בקולר ברזל.
"איזה ילד". קינן העווה את פניו. "נעלב מכל דבר".
יובב הנהן בפנים קפואות. "טוב, הפעם באמת העלבת אותו, לא?" תמיד קינן כזה, אבל עכשיו קצת יותר מידי.
"ממש לא". קינן ירה. "אני סדומי בנשמה, לא איזה כנעני כמו כולם פה. אלנתן הוא סתם ילד עני. נולד בלי מזל וגם ימות ככה. אני לא חושב שיש לו זכות קיום בכלל".
יובב שתק.
"חבורת קנאים. ראית איך הרן הסתכל על הנעליים שלי בהערצה? הוא בטוח שאני איזה מלך גרר בערך". קינן שיחק בצמיד הזהב שעל ידו. "בטח זה מאוד כיף לגור בסדום.." הוא חיקה אותו.
יובב העווה את שפתיו לחיוך מאולץ.
"אני שמח בשבילך אז שלפחות בסדום יהיה לך חברים ראויים לשמם".
קינן חייך, וזקף את כתפיו. "הנחמה היחידה שלי". הוא נעץ מבט עורג אל קו הרקע, אל הרי סדום הגבוהים.
"אתה כן היית חבר לעניין, בכל מקרה". הוא סובב את ראשו לעבר יובב. "תבוא לבקר, כן?"
"אם תזמין, אני יבוא".
)
ולרענן תקציר ופרקים ראשונים למשהו אפשרי לקריאה.
