סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

עשרות מיליוני אזרחי כוזר
עפת קצת... עשרות מיליוני...
אני משערת שיש בכוזר כחצי מיליון איש, רובם יהודים שהתגיירו עם המלך הראשון ומיעוטם גרי תושב.

עד כמה שזכור לי אין בכלל מספרים בסדרה, א"א לדעת כמה באמת יש שם;
אבל מבחינה ריאלית כמה אנשים הגיוני שהתגיירו יחד עם המלך והקימו את הממלכה היהודית שנכחדה?
קשה לטעון שיש יותר ממיליון, אולי אפילו חצי מיליון.
אני גם משערת כך בגלל השטחים של כוזר - קשה לי להאמין שכמות של 100 אלף תושבים נגיד יהיו מפוזרים בכ"כ הרבה ערים ובשטח כ"כ גדול לכן אני חושבת בסביבות המספר הזה
 
אז נגיד שבלב הוא חושב שאיסתרק הוא המלך.
בתכלס הוא לא עושה עם המחשבה הזאת כלום.
לא אמרתי שאעשה מעשה פיזית. לא אצטרף למחתרת, ולא אבריח את הגבול.
מסכימה איתך שבתור אדם פשוט שחי בכפר אין כמעט סיכוי שאפגוש את המלך בכלל(אולי רק בתחרויות פעם בשנה) וזה לא מעניין אותי לאיפה עוברים המיסים שאני משלמת.
אבל בלב- בלב הייתי עם איסתרק;
מחנכת את ילדי שהוא המלך האמיתי והוא שליטה של הארץ הזאת, ומלמדת אותם ללכת בדרכיו.
(לא כאיסתרק האדם אלא כאיסתרק הרעיון. שבקצה גבעול לא יכולים לצמוח גם גזר וגם לפת, שיש מחיר לכל דבר, שאדם צריך לקחת אחריות על הבחירות שלו ע"ע יקואל, שגם בזמן של בלבול צריך לתפוס צד ולעשות את התפקיד שלי בנאמנות, ועוד)
 
כולם זה סימן שזה נכון??
בבי"ד של מעלה עומדים לדין לבד. מזכירה.
כולם = ראש הישיבה, האביר בנטיליאן שישיבתו היא המובחרת שבישיבות כוזר, ומכל רחבי כוזר מנסים להתקבל אליה. (כך היה כתוב בספר לפחות. מצד שני התיאור של המקום בפועל, בספר יוזבד, היה נשמע שונה לגמרי... זו נקודה לא ממש ברורה)
כולם אלו האבירים, האלופים והאצילים שהיו עוד בימי רעואל (ואפילו ברכיה) ינוחו על משכבם בשלום.
כולם זה גאוני בבל (שמיכאל למד עימם, ואם היו חושבים שיוסף הוא הראוי למלוכה היו משכנעים את מיכאל או איכשהו עושים משהו, ולו כדי למנוע מלחמה מיותרת והרג של יהודים. וא"א לומר שהם מנותקים ממה שקורה בכוזר כי יש אלפי הרוגים יהודים משני עברי הגבול, אין מצב שהם לא מודעים למלחמה).
כולם זה לא סתם סחף עם הזרם אלא התחקות אחר דרכם של גדולי וצדיקי הדור.
 
זה נכון שיוסף לא השאיר הוכחות שאפשר לדון אותו איתן (זה מוזר לי מאד, תמיד יש נפילות אבל נגיד שהצליח לו)
אבל כוזרים עם עיניים פקוחות היו יכולים להבחין איך כל המקרים הובילו בסוף להבטחת שלטונו. לי אישית נגע איך שהוא פיזר את כל תומכי איסתרק ואלו שהיו מתנגדים להמלכתו עוד לפני שהוא העלה את ההצעה.
הכל מסריח. גם אם אי אפשר להצביע על המקור בבירור. אני מצפה שיטילו בו ספק.

ולגבי שתי הדרכים בעבודת ה'. גם אם הדרך של יוסף היתה יכולה להיות מקובלת, זה בעיה ללכת אחריו כשהוא המייצג שלה. כי הוא לא השתמש בה לעבודת ה' כמו לעבודתו...
אני חושבת שזה היה צריך להיות עוד נושא לסדרה.
 
ואגב, איסתרק הספר הוא היחיד בעיני שמעביר את המסר המקורי של הסדרה בצורה אמיתית.
המאבק של איסתרק עם עצמו. המאבק היפיפה של אביי עם עצמו. גינוני הכבוד הראוותנים של דיאלידאן שנועדו להציג אותו כאדם מדהים. רובן מן הגי ופנרס במאבק על המלוכה.
ב"ה

הו! סוף סוף מישהו מקשיב לי
אני טוענת בלהט שהספר הכי מוצלח בסדרה הוא איסתרק.
יותר ממהללאל.
מהללאל עם הרבה יותר רגש,
אבל איסתרק הוא ספר מושלם.
המארג בנוי מעולה, אין מריחות,
העלילה והתמה מהודקים עד הסוף
והמסר מרגיש הכי כנה.
ההוכחה, מבחינתי, היא גם כמות העמודים.

והפאנפיק כאן, מזכיר ומתכתב בסגנון דווקא עם הספר איסתרק.
עלילה מדהימה, מהודק,
הרבה פחות זיופים והרבה יותר בחינה עצמית וכנות.

(בנפרד, הוא גם הרבה הרבה יותר ריאלי מפדהאל. הטמטום לרדוף אחרי הילד ישר לארמון של יוסף, נשמע ממש, אבל ממש, טפשי ולא מתאים לאיסתרק).
 
אני גם טוענת ככה כבר 10 שנים של וויכוחים עם כל העולם
סופסוף טוב לשמוע שיש עוד אנשים שחושבים שאיסתרק זה הספר הכי מוצלח.
מיה בעצמה כתבה שבער בה מסר והיא כתבה את הספר בלהיטות ובהמון המון מחשבה ועומק רעיוני, מה שלא קרה בספרים האחרים (יוזבד, פדהאל. במהללאל כן היה לה מסר אבל פחות עוצמתי מאיסתרק, ורואים את זה על הספר הסיפור מהמם והספר מותח ומפתיע אבל פחות עוצמתי מאיסתרק)
 
אני גם!!
איסתרק הכי יפה מכל הסדרה.
התנצלות : (
חיכיתי עד עכשיו כי חשבתי שאולי כן אספיק בסוף להעלות.
בלי נדר הפרק הבא יעלה בעז"ה במוצאי השבת הקרובה.
בשורות טובות!
לא את לא אמיתית!
זה לא שווה.... נשארתי ערה בשביל זה
אתמול קראתי את הסיפור מההתחלה,
וזה פשוט הזוי איך התקדמת בכתיבה מההתחלה
הפרקים הראשונים אמנם יפיפיים, אבל להשוות אותם לרמת הכתיבה שלך עכשיו זה אפילו לא בדיחה!
 
היו היה פעם שלוואן אחד. איש צעיר, מקסים. עליז מאד. שחייו זרחו לו. שלילותיו האירו את ימיו. שכוכבים שרטטו לפניו את הדרך הראשית, מוקפת אור וחום.

היו היה גם שלוואן אחר אחריו. שקרס עליו עולמו. שנפלו חומותיו. שגילה ביום קיץ חם ויבש שכל מה שסירב להכיר בו נכון וגם אמת. שהיה לו עדיין כוח עת נפל עמוק מטה, לצעוק את אותה צווחה פנימית ממאנת.

היו יהיה אולי שלוואן אחרי כל אלו. שאינו מופתע כבר. שאינו מתנגד. שמכיר שאינו יודע יותר משידע כל חייו. שאפילו לשנוא כבר את כל מה שאהב אינו רוצה.

אולי זהו המחזה שהוא רואה מיד בכניסתו ליציעים השקטים. אולי אלו החיילים הכבולים שעל הבמה. אולי זה איסתרק, שעל אף שהוא מוקף חיילים מביט באביו כאילו הוא אינו יודע שזהו רק עניין של זמן עד שימות.

אולי גם אביי הביט באביו ככה, קצת לפני שהסתיים הכול. אולי הוא דווקא חייך. אבל איך ידע אם מעולם לא נתן אביו לאף אדם לראות, איך הרג במו ידיו את הבוגדים.

הוא מוכשר אבא שלו. בזה מעולם לא היה לו ספק. מוכשר מספיק בשביל להגיע אל הרגע הזה, כשהוא מחייך עדיין, וגלימתו ללא כתם זעיר של דם, אפילו שטיפס את כל הדרך לכאן על גופותיהם של כל כך הרבה אנשים.

עם מטריאס, שר הצבא ומקימה המקורי של יחידת ההוסטרס – הכול קל למדי. החיילים השומרים על השער נסוגים למול קולו הבטוח, ואפילו מפקדם שמשתנק קצת כשהוא מזהה את שלוואן, בולע את מילותיו למול מבטו המצמית של שר הצבא, מצדיע, ומניח להם להיכנס פנימה.

אבל אם לשפוט על פי המהירות בה שינה מטריאס את מסלולו מיד אחרי שעברו את השערים המקושתים – יודע שלוואן שמצבם חמור כבר. חמור מאד.

באלגנטיות, כאילו הייתה זו תכנית מסודרת ומוגדרת, נסוג מטריאס לכוונם של השומרים, כאילו בכוונתו לבדוק את החיילים הנותרים שבחוץ, ומותיר אותם בחברתם של שני חיילי הוסטרס חתומי מבט.

על האדמה מוצפת השמש נמרח צילה הענק של המרכבה, מעוות בשל דמויותיהם של החיילים המקיפים אותה, וגוש הצל הכהה הזה משנה את צורתו במהירות כשהשומרים מבחינים בהם, מפנים את כלי נשקם לכוונם.

לאט הוא גורר את נעליו על האדמה הפריכה, היבשה. ולמרות שהמרחק בינו לבין השומרים עדיין גדול, הוא יכול להבחין היטב איך מתרחבות עיניו של אביו בפתאומיות כשהוא מזהה את בנו בין הזרים המתקרבים.

אולי הוא מכיר את חיילי ההוסטרס השקטים שסביב הכרכרה. אולי עם חלקם צחק רק שנים ספורות קודם לכן. אבל עכשיו מסתירות קסדות הנחושת את הפנים המוכרות, משאירות רק את העיניים, קרות ויבשות מאד למולו. ועל שהם עדיין לא עושים כלום כדי למנוע ממנו להתקרב, מספר לו גופם הדרוך כי הם אינם בוטחים בו ובכוונותיו.

צעד אחד לפני אביו הוא מזהה את פניו של אולה טרסדיאן.

זה לא מפתיע כל כך את שלוואן, לא מפתיע בהתחשב בכך שכבר גילה עוד קודם כי בנו המאומץ של בסטיאן נפל בשבי. אבל המיקום האסטרטגי בו הוצב האקסידטור הצעיר גורם לתחושת בחילה צורבת לטפס בגרונו.

איך אומרים האנשים בחגיגיות? גלגל חוזר בעולם.

יום אחד אתה משקיף על חומות מצודה נידחת בצפון כשידיך קשורות. ויום אחר אתה עומד למול הקצין הכבול שניהל על חירותך משא ומתן, יודע ומכיר בכך שבדיוק כמוך, גם הוא זוכר היטב את אותו המעמד הרחוק.

אבא שלו מחייך משום מה כשהוא עושה את דרכו לכיוונו. ועל אף ששלוואן יודע היטב שפלישתו הנה מהווה רק הפרעה לתוכניתו המוקפדת, הוא מכיר בכך שאביו גם יכול בקלות למצוא דרך להפוך את השינוי המטריד הזה לטובתו.

החיילים המלווים מתקרבים אליו קצת יותר, חוצצים עכשיו בינו לבין מנשה, קנז ואמציה. ועל אף שברור לו שהוראתו של מטריאס עוד מהדהדת באוזנם, נראה כי הם מעדיפים לשמור על ידיהם קרובות לנשקם כל עוד לא ברורה להם הופעתו הפתאומית.

אולי אם היה אדם אחר, היה אביו מצווה על החיילים כבר מזמן לסלק אותו מן האזור. לא אולי, וודאי. אבל מכיוון שברור לו כי אביו יעשה הכול כדי לשכנע את היושבים סביב בחפותו ובטוהר לבבו – הוא בוחר יותר להאמין כי יעדיף להשתמש בהופעתו הפתאומית כחיזוק למעשיו, במקום להראות באופן פומבי כיצד הוא מתייחס לבנו.

"שלוואן", מכריז האיש שהרעיף עליו אהבה בפעם האחרונה בה ביקר באלקן, "אני שמח לראות שהחלטת לחזור בך ולהצטרף מחדש אל הצד הנכון".

זה משפט נחמד, עליז ונעים למדי. בהתחשב בכך שמשמעותו מגלה לכול כי נסיך כוזר החדשה אכן החליט לעבור מיוזמתו אל כוזר שמעברו השני של הגבול.

מאחוריו שותקים מלוויו, נעצרים במרחק בטוח ממנו. רק החיילים מתקרבים עוד קצת, משגיחים על כל אחת מתנועותיו בזהירות.

המון זמן דמיין שלוואן את המפגש הזה. הרבה דברים חשב שירצה לומר עת דהרו הסוסים על הגשר המוביל לאיינה, כל כך רצה לפגוש שוב בעיניו, לטלטל אותו עד שיודה שטעה, שיתחנן שיסלח.

אבל רק כעת, מול עיניו השלוות של אביו, הוא מגלה שמכל המילים לא נותר בליבו כלום מלבד בור יבש, סדוק, של כאב.

"למה", הוא אומר, וקולו רועד קצת ומהדהד מאד על רקע הדממה העמוקה. "למה עשית את זה אם בכל מקרה אין לך כוונה לצאת מכאן חי?"

שקט על הרחבה הזוהרת. שקט חד ודומם מאד. אפילו שנראה היה כבר שהדממה לא יכולה עוד להעמיק יותר.

הלוואי היה אבא שלו מביט בו עכשיו בזעם. הלוואי היה מצווה על חייליו שידיהם דרוכות להרוג אותו. הלוואי היה נותן לו רק עוד סיבה אחת לשנוא אותו, לתעב אותו עד שישכח שהיה קיים בכלל אי פעם.

אבל עיניו של אביו רכות משום מה, צלולות מאד. וגם מבטו ער ונוצץ, שונה כל כך מהאב שהביט בו בשנים האחרונות כשעיניו קרות וקפואות.

"איך הגעת לכאן עכשיו, ילד?" שואל אביו במקום לענות, ובקולו, כמה מוזר, אין לעג או התרסה. רק שאלה פשוטה, מתעניינת, כאילו לא עברו חיים שלמים מאז הביט בו בכזה רוך.

כמה פעמים לקום רק כדי ליפול שוב. כמה פעמים לאהוב רק כדי לשנוא כל אפשרות לתיקון. כמה פעמים עד שכל שנותר לו מקום בליבך הוא לרגש הזה שקוראים לו הבריות אדישות.

"כמו שהלכתי", לוחש שלוואן, ומתקרב כמעט עד לקו החיילים הצפופים המקיפים את הכרכרה, מתעלם מידיהם של צמד החיילים הנשלחות אל כתפיו. "בדיוק כמו שבחרתי ללכת אז. בשביל מה כל זה?", הוא חוזר, "למה לך כל הטירוף הזה רק בשביל נקמה?"

אבל אביו לא עונה, רק מביט בו כאילו ראה אותו פתאום לראשונה. ואז מטה את ראשו מעט ימינה ואומר בשקט: "לא רק בשביל נקמה, בן. לא רק בשבילה עשיתי זאת. אתה יותר מכולם יכול להבין את זה, הנסיך שבחר לברוח לאחוזת בנטיליאן"

כאב דוקר את גרונו של שלוואן. מחניק את נשימתו כאילו היה אד רעיל.

איך יכול עדיין האדם שאהבת פעם להכיר אותך טוב יותר מכל אחד אחר. איך יכול להיות שהאיש שלא ראית כבר כמעט שנתיים, שהערצת כל כך פעם וגם שנאת אחר כך יותר מהכול – מבין עדיין יותר מכולם איך תעדיף לברוח אל הצפון הרחוק במקום להודות שהאיש שחי באלקן, שאהב את אתיל, לא מת אף פעם. רק נקבר אי שם בדממה הכפרית, כי פחד מאד מכאב הכישלון.

אף פעם לא הביט שלוואן באביו כל כך מקרוב. אף פעם לא ראה את עורו חיוור כמו עכשיו, את שפתיו דהויות כל כך, אף פעם לא שם לב לקמטים שחרט הזמן על פניו למרות הכול.

"אני יודע על אוהד", הוא אומר לבסוף וקולו צרוד, מתעלם מהכאב שמסבות לו מילותיו של אביו. "יודע על הסוד שגילה. יודע שפיטרת אותו והרחקת גם את פאר ממך, רק כדי שלא יגלה זאת גם הוא", הוא נושם עמוקות ואז מוסיף בשקט: "אבל אם רק תשחרר את כוזר, אם רק תפרוש בשקט לגורלך ותוותר על המלוכה – אשבע לך שאף אחד אחר לא ידע על כך לעולם".

קצה חיוך עולה על פניו של אביו עכשיו, קצה של חיוך עקום. אבל עיניו שקטות עדיין, שלוות ורכות מאד. ורק תנועה קטנה בלחיו, כמעט בלתי מורגשת, מספרת לשלוואן שהופתע בכל זאת ממילותיו.

"מה אתה יודע, ילד", הוא לוחש לבסוף, מרים את ידו ומעביר אותה על עיניו. "אין לך מושג על כלום".

חם לשלוואן פתאום. חם ומחניק. וזעם צורב, בוער, מכלה את מוחו באדום מסנוור. "כן?", הוא נושף, פוסע צעד אחד אחורה, "אתה בטוח?"

זיק תכול, בהיר, נוצץ שוב בעיניו של אביו. מזכיר לשלוואן פתאום כל כך את עיניה של דיאן הקטנה.

"אתה טוב", לואט אבא שלו עוד יותר בשקט, "אתה מוכשר מספיק להבין את זה. אבל אתה לא יודע כלום על העבר, רק מנחש את מה שהיית רוצה לקבל כאמת".

לאט מעביר יוסף שוב את ידו על עיניו. "קחו אותו", הוא מצווה, מפנה את מילותיו לצמד החיילים האוחזים בו. "קחו אותו ואת מלוויו הבוגדים שכאן".

שוב צובט הכאב את מעיו של שלוואן, צורב ופראי. למה ציפה? מה חשב שיקרה אם יבוא לכאן ויעמת את אביו עם סודו השמור? למה חשב שיש בכוחו לגרום לו להתחרט, להודות שטעה?

"לא", הוא אומר, פולט אוויר במאמץ כשהוא נאבק להישאר על מקומו. "אל תשלח אותי מכאן כמו פחדן. בקש מחייליך להרוג אותי אם יש לך אומץ. צווה עליהם לרצוח אותי בדיוק כשם שציוות על אלרון".

סומק אדמומי, ממלא את פניו של יוסף פתאום. מעניק ברק מוזר לעיניו. "אני לא-", הוא מתחיל לומר, ומשום מה עוצר, וקולו נקטע בשאיפת אוויר מאומצת.

אין לשלוואן עוד כוח להקשיב לו. אין לו כוח. אפילו יהיה זה עוד שקר אחד זעיר וקטן.

"לא מה?", הוא מברר ועל אף שקולו אינו רועד, שורף גרונו כאילו נכווה. "לא ביקשת ממנו להרעיל אותי? לא ביקשת מעבד נורדי להרוג את בנך רק כדי שלא יפריע לך למלוך בשלווה? לא הבטת בעיני והבטחת לי ארמונות בזמן שציידת אותו ברעל שיהיה יעיל וקטלני מספיק?"

גל חולף ביציעים. גל רועד של רעש. וגם ידיהם של החיילים האוחזות בו רפות מעט פתאום.

לראשונה מאז הגיע לכאן מרים שלוואן את עיניו אל מדרגות האבן העמוסות, מכיר פתאום בים האנשים הצופה בהם כשעיניהם קרועות.

"אל תכחיש", הוא משתנק, "לעזאזל. אל תנסה אפילו להכחיש. לא כשאתמול בלילה פגשתי את שכיר החרב ששלחת כמעט עשר שנים קודם לכן לרצוח את המלך רעואל".

החייל שלימינו של שלוואן מתעקש עכשיו למשוך אותו לכיוון היציאה. אבל חברו נטוע עדיין על מקומו, מביט בו כשעיניו פעורות, ורק ידו האוחזת במרפקו חזקה כצבת ברזל.

מולו מתנתק פתאום צמד חיילים מאלו המקיפים את הכרכרה, אבל שלוואן לא טורח אפילו להביט בהם כשהם מתחילים לדחוף אותו לאחור.

"אתה רצחת את האיש אליו נשבעת אמונים", הוא מתנשם, מביט בפניו החיוורות של אביו, "אתה שלחת את קלידיאס ברוכו להטמין נחש בכיסאו של מלך כוזר בעת שמחת בר המצווה בבית משפחת סטזדיראן. אתה הובלת את הארץ הזאת למערבולת דמים רק כי רצית כל חייך להיות למלך. אז גם אם תנסה להכחיש כל חייך את העובדה הזאת, גם אם הצלחת לגרום לכמעט מחצית מהעם להאמין לך – לי אל תנסה יותר לשקר".
 
נערך לאחרונה ב:
~~~​
פעם, מאד מזמן, שמע איסתרק כי עיניים נעוצות בגבו של אדם יגרמו לו לבסוף לחוש כי מישהו צופה בו. ועל אף שפריט המידע הזה נשמע לו מיסטי וקלוש במקצת בשביל להיות אמיתי, הרי שכעת הוא אינו יכול להתעלם מן ההרגשה המוזרה כאילו צופה בו אי מי בעקשנות, ולהפנות את עיניו בזהירות הצידה.

זה מוזר, אבל מסתבר שהוא צודק.

לימינו, כשהוא ישוב על הבמה הנוקשה, מוקף בקבוצת חיילים הכבולים גם הם, מביט ישירות אל תוך עיניו – בסטיאן מקאן.

חיילי ההוסטרס שעל הבמה נראים מיומנים מאד. כמה מהם מכוונים את כלי נשקם אל החיילים הכבולים, בעוד חבריהם משגיחים על שולחן הנכבדים. אבל למרות שההשגחה הצמודה גורמת לחיילים השבויים להימנע מתזוזה וגם גופו של בסטיאן קפוא מאד, יכול איסתרק להבחין פתאום, כי על אף התנוחה הזהה והיציבה הדוממת, רפויות מעט ידיו של שר המלחמה על רצפת האלון הכהה.

רפויות.

לאט מניע בסטיאן את אצבעותיו על הרצפה, ובתנועה איטית עוד יותר הוא שולח מעט את מרפקו הצידה ברמז.

זאת תנועה קטנה כל כך עד שאיסתרק כמעט אינו בטוח שאכן הבחין בה נכון. אבל היא שם, איטית מאד וכמעט בלתי נראית – מסמנת לאיסתרק כי ידיו של שר הצבא שלו משוחררות.

הוא בולע, וליבו דופק פתאום באוזניו בפעימות חזקות ומהירות. אין לו מושג איך הצליח בסטיאן לשחרר את ידיו מן החבלים שקשרו אותם בעוד חיילים חמושים מפטרלים סביבו, אבל למרות שקורות העץ המחוספסות המרכיבות את במת הטקס יכולה להעניק לו רמז כלשהו כיצד עשה זאת, בוחר מוחו להתמקד בעובדה אחרת, פשוטה וברורה מאד.

המרחק מהכרכרה אל הבמה לא גדול בכלל. לו היו לבסטיאן כלי נשק היה יכול כנראה לפגוע ביוסף מהעמדה הזאת. לו רק הייתה לו אפילו סכין קטנה אחת היה יכול לעשות בה שימוש כלשהו, לאפשר לעצמו אולי לנסות רק עוד פעם אחת.

אבל אין שם כלי נשק כאלו. הפועלים המזויפים לא השאירו אפילו חרב אחת דקיקה ברשותם של החיילים. רק הפועלים עצמם נותרו חמושים. הם וברול שמצמיד עדיין את הפיגיון הזעיר והקטלני לצווארו.

מולו מתמקדים הנכבדים בהברות היוצאות מפיו של שלוואן, אל מול פניו עסוקים שומרי ראשו של יוסף בהפניית כלי נשקם אל הנסיך לשעבר, ואפילו אלו המקיפים אותו מביטים במחזה כשעיניהם קרועות ונשקם רפוי מעט.

שיניו של איסתרק נושכות את לשונו, פוצעות את הבשר הרך כמעט עד זוב דם. בסטיאן קלע מוכשר, קלע מוכשר מאד. ואת הפעמים בהן הטיל פגיון וגם פגע – יהיה קשה למדי לספור.

אבל גם לו היה פגיון בידיו המשוחררות של בסטיאן, גם לו היה מצליח להשיג לעצמו סכין שכזאת – היה עדיין זקוק להסחת דעת טובה מאד כדי להצליח לזרוק וגם לפגוע.

לאט הוא בולע שוב, מתעלם ממבטו הנעוץ של בסטיאן, ומעביר את עיניו באיטיות לאורכה של בימת הנכבדים אל המקום בו היה יושב מיכאל לו היה נשאר כאן.

אבל במקומו הוא מוצא רק את כיסאו הריק של פנרס, מנוקד בכתמי דם גדולים שהספיקו כבר להתכהות.

הוא מעפעף, מנסה לסלק ממוחו את דמותו של מחנכו, האיש אותו הכיר כמעט מיום עמדו על דעתו, ואותו ראה גם במותו. וכיוון שעל אף כל שליטתו העצמית, מתעקשת להבהב למולו תמונת פניו האחרונה של פנרס, הוא בוחר להשפיל את עיניו אל שוליה הארגמניים של המפה המפוארת.

פנרס האמין בו. ולא רק מן השפה לחוץ. האמין בכל ליבו שהנער שהוטל עליו לחנך שנים רבות קודם לכן, מתאים למלוך על הארץ הזאת. יכול להביא לה שלווה, אושר אמיתי, וגם תקווה.

אבל למרות שבמוחו עולים כעת כל אותם אלו שנתנו בו אמון, ולמרות שהם נאבקים להזכיר לו כי אין טוב ממנו למלוכה – הוא יודע היטב שהם כולם חכמים, נבונים וצודקים. וגם תירוצים. תירוצים יפים עד מאד.

גם לו היה כאן מיכאל, לא היו יכולים לשוחח באין מפריע. אבל גם אם היו יכולים לעשות זאת, לא בטוח איסתרק כלל שהיו נצרכים למילות פרידה או למשפטים ארוכים של סיכום, אם עשו זאת רק כשעתיים לפני, בכר הדשא הריחני המקיף את ארמונו של המושל.

הוא וויתר על המלוכה הזאת קצת לפני שזינק ברול והצמיד את הפגיון לצווארו.

וויתר עליה ברגע בו ביקש ממיכאל לקחת אותה אם לא יצליחו להחזיר את כוזר לאותם ימי שלווה אבודים. ואם וויתר עליה כבר, ומיכאל איננו כאן – גם אם ימות במהלכו של הניסיון הזה לא ישנה הדבר לכוזר האמיתית, כל עוד תוכל הארץ לשרוד.

אם חזר מהשבי רק כדי לקחת את הכתר מידיו של אדם שרצח אנשים תמימים כדי להפוך למלך – אולי אכן שייך התפקיד רק לו, אבל אם ניהלו האנשים היושבים על הבמה הזאת מלחמת אחים כואבת רק כדי לא להביא את קסמיו של הפלאט הנה – הוא אינו טוב מהם במאומה כדי שימשיך למלוך על הארץ הזאת גם במחיר חייהם, ועל דמם המבעבע.

לא מעט חיילים פזורים ביציעים. לא מעט חיילים פזורים גם באיינה. כוח צבאי איכותי ומובחר שיוכל בקלות יחסית, לו רק יוסר האיום מחייו שלו, להשיב מלחמה בחזרה. ועל אף שסביר להניח כי ההתנגדות לפלוגה האיכותית שהביא יוסף עימו תגבה מהם מחיר דמים כבד, ברור לו היטב כי אלמלא היה כאן היו יכולים אולי גם לנצח.

ורק חייו מונעים מהם לעשות זאת. רק עמידתו על הבמה הזאת מוקף חיילים – מונעת מהם את הסיכוי לחיות. רק חייו ותפקידו כמלך כוזר לוקחים מהם כעת את היכולת לאפשר לארץ הזאת לשרוד.

כואב להכיר בגודל האמיתי שלך. כואב וגם שורף להודות שהעולם שרד הרבה לפני שבאת ויישאר לעמוד גם אחריך – אפילו אם תלך מכאן לתמיד. ועיניו של איסתרק צורבות פתאום למרות השמש החמה.

רגע ארוך חולף עליו כך ללא תנועה, שקט ואיטי מאד. ולמרות שקולו של שלוואן נשמע ברור מאד ברקע, הוא לא מצליח להבין את מילותיו ולהעניק למשפטיו הגיון כלשהו. אבל אז דוחף בנו השלישי של יוסף את אחד החיילים המחזיקים בו, נאבק להשתחרר מאחיזתם הלופתת. ואיסתרק, ריאותיו מתכווצות, מנצל את הסחת הדעת כדי להפנות את מבטו חזרה לעברו של שר הצבא הכבול.

אין לו דרך לתקשר עם בסטיאן. אפילו תנועת העיניים, על אף שהיא עדינה מאד, יכולה להתגלות בקלות בידי החיילים המקיפים אותם לו רק יסירו את עיניהם מנסיך כוזר החדשה שעל הרחבה.

אבל איסתרק סומך על בסטיאן. רוצה להאמין שגם הוא מנחש כעת את התוכנית שבראשו. ומלבד זאת, אין לו באמת כבר מה להפסיד.

לומר שהוא טוב יחסית בהעמדת פנים יהיה צנוע למדי. הוא טוב מאד, מיומן להפליא אפילו, ועל אף שהדקות שחלפו עליו מאז עלה על הבמה המעוטרת יכולות בהחלט להימנות על הרגעים הגרועים בחייו – הוא יכול לשער כי על פניו קיימת עדיין מסכת השלווה הרגילה שלו, לכל הפחות שכבה דקיקה וקפואה שלה.

אבל לרגע אחד ארוך הוא עדיין לא נע. ומול עיניו, מהירות כאילו היו עדר סוסים דוהרים, חולפות תמונות מטושטשות בחלקן וחדות פרטים לעיתים, טובעות בבליל צבעים, קולות וריחות.

צחוק של רעואל. חיוך אחד של הלה. מבטיהם נותני האמון של בנימין וליסיה.

הוא לא רוצה למות.

זאת מחשבה מוזרה. מוזרה ונוראית גם יחד. אבל היא שם. חדה, ברורה וכואבת. מהדהדת במוחו בדיוק כשם שהדהדה בנקרת באטר החשוכה, על מצע העלים הפריכים אליו השליכו אותו זמבא ופסט, ומול חשכונו של המוות אותו פגש מפעם לפעם בקרבות בשנים האחרונות.

את כל אשר לו ייתן איש בעד נפשו אמר כבר השטן. ומה משנה אם מלך הוא או עבד, אם עשיר הוא או עני. וגם אם חיכית לו למוות כל ימי חייך או רק נמלטת ממנו בלילות ובימים, כשמגיע אותו מלאך לגבות את חובו – נראה כי שווים הם כולם לפניו, ברצונם הפשוט לחיים.

מעליו זורחת השמש עדיין, והיא יפה ורכה ומאירה מאד. לצידו מקשיבים האנשים בשתיקה המומה לגילוייו של שלוואן על שהתרחש בכוזר שבע שנים תמימות קודם לכן. ועל אף שהוא בטוח שרובם הגדול חפץ לדעת את האמת, ולמרות שהוא חושב שחלק לא קטן מהם יהיה מוכן לעשות הרבה בעבורה – הוא תוהה לעצמו האם גם יוכלו להסכים לעובדה הכואבת, כי אולי למרות הכול לא ידעו אותה לעולם.

אבל בין כך ובין כך הוא עתיד למות. היום, מחר, אולי בעוד כמה שעות.

יוסף הרי לא הגיע הנה ללא מחשבה או תכנון. וגם אם לא ברור לו כיצד חישב בדעתו מלכה של כוזר החדשה לנצח את מלכודת המוות שטווה לשניהם גם יחד – הוא יודע היטב כי הוא אינו האיש שיניח לעצמו למות בטרם יעשה זאת אויבו שלו.

לרגע אחד ארוך הוא רק רוצה לעצור את הזמן. לתת לשמש לנוח בשמיים כשם שנחה אלפי שנים קודם לכן בגבעון. להניח לאוויר החולף כעת בריאותיו רק לעמוד שם, לחיות את גופו לעוד רגע אחד ארוך.

אחיזתו של ברול בסכין רפויה למדי, הוא יכול להרגיש זאת. אבל החיילים שסביבו מאומנים היטב וגם חרבותיהם חדות ויעילות מאד. ועל אף שהוא יכול לשער כי ניתנה להם ההוראה לשמור עליו בחיים – הוא יודע היטב שאינו יכול לסמוך שלא יעשו שימוש באינסטינקטים עליהם התאמנו כל השנים, בטרם יבינו שכוונו אינה לתקוף.

מאחורי שפתיו החתומות נדחקת לשונו של איסתרק אל החור הישן ההוא שבשיניו, וגרונו כואב מאד פתאום כשהוא בולע. לאט, כששפתיו מהודקות והוא שומר על כתפיו ישרות מאד, הוא שואף אל ריאותיו מהאוויר הקריר והבשום הממלא את אזור הטקס, ואז שולח את מרפקו בבת אחת לעבר בטנו של ברול, בעוד ידו השנייה נשלחת אל פרק ידו, חובטת בו בחוזקה, ומעיפה את הפגיון הממורק בקשת גדולה וישירה לעברו של המקום בו יושב בסטיאן.

זה עובד.

בדיוק כפי שצפה, התנועה החדה והמפתיעה גורמת לחיילים המקיפים אותו לזנק לעברו כשחרבותיהם מכוונות לעברו, ובעוד ברול צונח על הבמה כשהוא גונח בכאב, מבחינים גם חבריהם המשגיחים על שאר חלקיה של הבמה בהתרחשות, ורצים לעברם כשהם שולפים את חרבותיהם.

ואז פוגע אחד הלהבים הנוצצים בגופו, חודר את העור וננעץ בבשר. והכאב משתק את נשימתו ומהמם אותו כל כך, עד שמפל כוכבים נוצץ ומוזר מסנוור את שדה ראייתו לרגע אחד ארוך. ובעוד הוא שומע את צעקתו של האביר דיליאבר כשהיא רחוקה ומעומעמת למדי מאוזניו, נשלחות כמה זוגות ידיים אל גבו, דוחפות אותו באחת מטה, ומצמידות אותו בכוח אל במת העץ הקשה.

לרגע אחד דומם העולם. ואז כמו גל מים גבוה מידי, מתנפצים סביבו קולותיהם וצרחותיהם של האנשים שביציעים, מציפים את אוזניו ומאיימים להחריש אותן לרגע אחד ארוך. על גבו, הוא יכול לחוש זאת היטב, מוצמדת באחת ברכו של אחד הפועלים, דוחפת אותו חזק יותר אל הבמה וגורמת לו לנשום בלית ברירה את ניחוחם העתיק של קורות האלון.

זהו ריח מוכר למדי. עצי, פריך וגולמי. ולמרות שהבמה אינה מכוסה עלים אדמדמים ורטובים, מזכיר ריח הסתיו הטחוב העולה ממנה לאיסתרק את אותו מרוץ עתיק ברחובות יוספאר, עת גילה כי על אדמתה של כוזר עצמה משימים זרים את אביו החולה ללעג.

אבל למרות משקלה של הברך המצמידה אותו אל הבמה, ועל אף שבליל הקולות והדם הזורם מגופו מסחררים את ראשו, מצליח חיוך קטן וזעיר להרים מעט את זוויותיו של שפתיו. כי בעוד החיילים הגוהרים מעליו עסוקים בלוודא שהוא אינו יכול לזוז אפילו במעט – נותרת פיסה קטנה משדה ראייתו ריקה ופנויה. חלל זעיר בו נכנס אוויר ואור, והוא גדול מספיק בשביל שיצליח לראות כיצד מתרומם בסטיאן מקאן ממקומו שעל הבמה, ניצוצות זוהרים ניתזים משריונו הזהוב באור השמש הבהיר, וידו האחת אוחזת היטב באותו הפגיון הכסוף.

~~~​

הוא קלע מוכשר, קלע מוכשר מאד. בסטיאן יודע זאת באופן ברור למדי גם מבלי להיות אדם גאה במיוחד. וכמו אז, בדיוק כמו באולם הסייף מול מהללאל – הוא יודע היטב כי הוא יכול לזרוק פגיון ולפגוע במטרה אפילו כשעיניו עצומות.

ולמרות שגם הקלע המוכשר ביותר זקוק לזמן, ומקום, וזווית הגיונית. ועל אף שהבמה מוגבהת מעט מהכרכרה ומיקומו עליה נמוך – בטוח בסטיאן שהוא יכול לזרוק פגיון גם מהמיקום הזה.

לפניו מוסחים החיילים השומרים כולם. מפנים את מבטם ונשקם אל איסתרק והחיילים הנאבקים. ובעוד הם, יחד עם הקהל הרועש, יוסף והחיילים המקיפים אותו נועצים את עיניהם באותה ההתרחשות – לא משגיח אף אחד כלל בפגיון הקטן שנעלם מן העין בזמן בו היכה איסתרק את העבד המורד.

מולו נעים האנשים ברעש, מאחוריו מהדהדות קריאות הזעם של חיילי משמר הארמון הכבולים, אבל סביבו ישנו רק שקט. ואין אף אחד שישגיח או ישים לב כי שר צבא כוזר עצמו יושב עדיין על הבמה כשבידו האחת אחוז היטב כלי נשק.

זה תזמון מושלם. רגע נדיר שלא יחזור ככל הנראה יותר. והוא לא צריך כישרון גדול מידי או מחשבה חדה במיוחד כדי להבין מה התכוון המלך שיעשה עם הפגיון הממורט המונח כעת בידו.

אבל גם אולה עומד שם.

קרוב מדי אל המטרה הצופה בכישלון תקיפתו של מלך כוזר האחת בחיוך, רחוק בשביל שיוכל לסמוך על דיוקה של השלכתו למרות הזווית הקשה, וידו רועדת פתאום כשהוא מבין את משמעותה של העובדה הזאת.

בקרב הראשון בחייו למד בסטיאן עד כמה גמישה היא הגדרתו של הזמן.

שם בין גופות חבריו, כשחרבו מתנופפת לכל עבר והדם השוצף בעורקיו מונע ממנו להרגיש את המכות שספג גופו, הבין כיצד פועל הזמן לפעמים. איך הוא הופך ברגעים המעטים בהם מתפרץ הגהנום אל האדמה לארוך, איטי עד כדי שיגעון, וקפוא כל כך עד שלעיתים נדמה כאילו אינו זז בכלל.

וגם עכשיו הוא מרגיש זאת. מודע עד כאב לכל חלקיק קטן בזמן העובר מאז נחת הפגיון אותו העיף המלך בדייקנות אל תוך ידיו.

מגע העץ החלקלק של הקת בידו הלחה, רפרופה הקריר של הרוח על הזיעה המרטיבה את מצחו, נשימתו שהופכת פתאום איטית וכבדה, וגופו שכמו מאליו החל מניע עצמו באותן תנועות מוכרות מאד.

גם אם האנשים שעל הבמה אינם משגיחים כעת בידיו המשוחררות, הוא לא יכול להתרומם אפילו במעט מבלי לחשוף את עצמו לפגיעתם של הקשתים שבראש היציעים. אבל הוא גם אינו יכול לזרוק את הסכין מהמיקום הזה מבלי לסכן את אולה באופן כמעט וודאי, וגם העובדה הזאת פשוטה וברורה מידי.

לרגע אחד קצרצר נעצרת גם נשימתו, ואיתה, כאילו עצר מישהו את הזמן – קופא העולם שסביבו, נמס ונעלם, משאיר רק את פניו של אולה מולו. הילד, הנער, האיש. שגידל, שחינך, שאהב. ששלח אל הקרבות מבלי למצמץ. שחיכה לו בכל פעם עד שישוב.

גרם המדרגות המעוטר בו עמד כשבישר לאולה על אירוסיו החשאיים - מבזיק פתאום לתודעתו, ואיתו גם אותן מילים שקטות בהן בישר לו כי עליו לחזור אל גדודו.

לפעמים פשוט אין ברירה אחרת.

סביבו הופכים פתאום האנשים חסרי משמעות, כאילו היו כתמים מטושטשים וחסרי צבע. ורק הד מוזר, ערפילי ועמום, נשאר מבליל הצווחות והקולות בהן נמלא האוויר קודם, נוגע באוזניו ולא מצליח לחדור אל מוחו כלל.

לאט הוא מכריח את סרעפתו להתכווץ, מרגיש את חזהו מתרחב כשריאותיו מתמלאות אוויר קר, חריף וצורב. ואז מתרומם למלוא גובהו על הבמה הגדולה באחת.

ידו האוחזת בסכין נמתחת כאילו הופעלה בידי זר, בעוד רגלו האחת נשלחת הצידה לתמיכה. בגבו, הוא יכול להרגיש זאת היטב, מתכווצים השרירים הקטנים המכינים את גופו לקראת אותה פעולה מוכרת כל כך, וכתפיו נמשכות אחורה כשהוא משליך את הסכין באותו דיוק עליו התפאר כל השנים קדימה.

בוהק מתכתי, חד וכסוף, העושה את דרכו ישירות לעברו של האדם שהפך אותו לשר הצבא הראשון בכוזר המפקד על מלחמת אחים, ואל האיש אותו החשיב כבנו למעלה מתריסר שנים.

רק שבריר שנייה לוקח ממנו הזמן כדי להשליך את הפגיון, שבריר זעיר אחד. ואז כאילו הוסר הסכר על נהר שוצף וגועש במיוחד, חוזרים הקולות הרועשים שסביבו וחובטים באוזניו כאילו היו פטישים כבדים במיוחד.

מולו מבחינים החיילים שסביב הכרכרה בהבזק הכסוף החותך את האוויר לכיוונם, וידיהם נשלחות באינסטינקט לכוונו של האיש עליו נשבעו להגן. אבל שבריר השנייה הקריטי חלף כבר.

בדיוק למולו מגיע הפגיון אל מטרתו, פוגע בצווארו של מלכה של כוזר החדשה, וננעץ כמעט בשלמותו במקום בו מתחברות כתפיו עם ראשו.

לרגע אחד קצר רואה בסטיאן את עיניו של יוסף המתמקדות בו פתאום, מתכווצות מעט כשהוא מנסה לפענח את פשרו של הרגע האחרון, ואז הן מטיילות מטה אל גופו ומתרחבות אט אט כשהן פוגשות את פיסת העץ החומה המזדקרת מצווארו.

לרגע אחד קצר.

כי מיד אחר כך מבזיק חץ מטושטש אחד ארוך אל מול פניו, חודר דרך הרווח הצר שבין השריון הזהוב לכתפו ופוגע בחזהו.

~~~​

לפעמים כל שנחוץ הוא חץ אחד כדי להרוג. טיפת מים שקופה ובודד, כדי לגרום לגביע להציף את סביבותיו. מילה אחת שלא במקום כדי להרוס חיים שלמים.

למן הרגע בו הוצב מלפניו של יוסף כאילו הפך אולה לצופה מהצד. כביכול היה זה אדם אחר שעמד שם במקומו. מנותק, שאינו קשור לכלום ואינו דואג כלל. שרק מביט קדימה ועיניו שקטות, צופה איך מוכנעת הממלכה אותה אהב צעד אחד צעד.

וגם כשהופיע שלוואן מולו, גם כשהאזין למילותיו ושמע את נשימותיו הכבדות של יוסף מאחוריו – המשיך להביט בו, במנשה קפחבר, ובשניים מידידי המלך שהופיעו פתאום מאחוריו – כאילו לא הכיר מעולם אף אחד מהם.

אולי לכן הוא מופתע כשנשמעות הצרחות מכיוונה של הבמה. אולי לכן לוקח לו שבריר שנייה אחד מיותר להגיב למראהו של ההבזק הכסוף העושה את דרכו לכיוונו. אולי לכן אפילו לצעוק הוא לא מספיק כשמגיעה הסכין אל יעדה הקרוב אליו עד מאד.

לשבריר שנייה אחד קצר הוא רק ממצמץ, מנסה לנקות את מוחו משרידיו של ההלם, ואז חודרת משמעותו של הרגע למחשבתו.

באחת הוא מרים את עיניו אל הבמה, מחפש את האדם היחיד שיכול להשליך פגיון בדייקנות שכזאת, את האיש שלימד אותו איך לעשות זאת כשעוד היה ילד – בדיוק בזמן כדי לראות איך פוגע חץ אפרפר, בודד בגופו של שר המלחמה ומפיל אותו אל הבמה.

לרגע אחד שקט העולם שסביבו, כאילו סתם מישהו את אוזניו בכוח ומילא אותן באבק. ואז מתפרץ בבת אחת הגהנום מעליו בבליל של קולות צרחות וחיצים אפורים.

מאחוריו קורס מלך כוזר החדשה אל האדמה, ומייד אחר כך נדחף גם גופו, צונח לצידו של יוסף, כשהשומרים מנסים לגונן בגופם על מלכם.

אבל המרחק הקצר בינו לבין יוסף, ועיניו הקפואות של מלך כוזר החדשה – מבשרים לאולה כי אחרו את המועד.

את אוזניו מחרישות צרחותיהם של האנשים, מעל ראשו מפלחות את האוויר שריקותיהם של החיצים. אבל דווקא הכאוס הנורא הוא זה שמסייע לו יותר מכל.

הפגיון עדיין נעוץ בצווארו של יוסף. מוכתם בדם כהה. אבל שיניו של אולה טובות מספיק בשביל לשלוף באמצעותן את הסכין הקצרה ולחתוך את החבלים שעל ידיו. ועד שמתרוממים החיילים מתנוחתם המגוננת ונפנים לראות את הנזק שנעשה – כבר אוחזת ידו בחרבו של מלך כוזר החדשה המת.

הם רבים ממנו החיילים. הם מקיפים אותו כשחרבותיהם מורמות. אבל מראה גופו הקורס של דודו עומד מול עדיין מול עיניו של אולה, דורש ממנו להילחם כאילו לא ידע שאין כמעט סיכוי.

אין לו מושג אם שרד המלך איסתרק את פציעתו. אין לו מושג האם עדיין אביו בחיים. הוא אפילו אינו יודע האם הצליחו האזרחים שבראש היציעים לטפס מעלה ולגבור על הקשתים.

כל שיש בידו הינו חרב. חדה, קטלנית ומושחזת. והוא עושה בה את השימוש הקטלני ביותר שעשה מעולם.

הוא אינו שם לב את מי הוא פוצע, אינו מבחין כמה עוד נותרו מקיפים אותו. ורק כשאחת החרבות מצליחה לצבוע את ידו באדום הוא מבחין בקנז, אמציה ושלוואן הנלחמים לצידו כאילו אומנו למעמד הזה מאז ומעולם.

הוא לא מצליח לראות מה קורה על הבמה. הוא אפילו לא בטוח ששריקותיהם של החיצים התמעטו מאז פגע הפגיון ביוסף, אבל למרות שראשו כבר מסוחרר מהקרב ועיניו מטושטשות מזיעה ואבק – הוא מצליח להרגיש פתאום את מגעה של הרוח על פניו העייפות, מרענן כאילו היה אוויר נקי לנשימה.

אולי לפעמים נחוצה רק בחירה אחת בודדת כדי להפר מאזן של אימה.
 
נערך לאחרונה ב:
"אל תכחיש", הוא משתנק, "לעזאזל. אל תנסה אפילו להכחיש. לא כשאתמול בלילה פגשתי את שכיר החרב ששלחת כמעט עשר שנים קודם לכן לרצוח את המלך רעואל".
ככל הנראה בלקסיקון הכוזרי יש 'סוף-העולם' אחר במקום ה'לעזאזל' הארץ-ישראלי שלנו.
הוא יודע היטב שאינו יכול לסמוך שלא יעשו שימוש באינסטינקטים עליהם יתאמנו כל השנים,
התאמנו
אבל שיניו של אולה טובות מספיק בשביל לשלוף את באמצעותן את הסכין הקצרה ולחתוך את החבלים שעל ידיו.
את


*הערות תוכן בהמשך.
 
תודה רבה על התיקונים!
ככל הנראה בלקסיקון הכוזרי יש 'סוף-העולם' אחר במקום ה'לעזאזל' הארץ-ישראלי שלנו.
הרשתי לעצמי כי במהללאל הספר שלוואן עצמו משתמש בביטוי הזה.
 
וואו.
איזה כיף שהדמויות כל כך מתאימות לספרים איסתרק ומהללאל!!!
הפרקים מתעלים מעל עצמם עוד יותר
התיאור מדהים
היחס בין המתח והרגש ובין המחשבות והמעשים- בדיוק במינון הנכון.
קראתי בנשימה עצורה.
 
וואו!
עוצר נשימה
"לא מה?", הוא מברר ועל אף שקולו אינו רועד, שורף גרונו כאילו נכווה. "לא ביקשת ממנו להרעיל אותי? לא ביקשת מעבד נורדי להרוג את בנך רק כדי שלא יפריע לך למלוך בשלווה? לא הבטת בעיני והבטחת לי ארמונות בזמן שציידת אותו ברעל שיהיה יעיל וקטלני מספיק?"
משהו כאן מפריע לי בניסוח של שלוואן
לא מאמינה ששלוואן ישתמש במילה הזאת מול כל כך הרבה אנשים
 
תודה רבה על התיקונים!

הרשתי לעצמי כי במהללאל הספר שלוואן עצמו משתמש בביטוי הזה.
צ"ל שזה תרגום חופשי...

משהו כאן מפריע לי בניסוח של שלוואן
איזה חלק?
לא מאמינה ששלוואן ישתמש במילה הזאת מול כל כך הרבה אנשים
זו סיטואציה שכללים וגינונים פחות תופסים מקום. אם זה בלקסיקון שלו - זה ייאמר.

הפרקים דרמטיים כראוי, מלאים בתיאור תחושות בצורה טובה מאד.
חלק אחד ממש מפריע לי -
חלק העלילה של שלוואן.
זה מה שהוא תכנן?
לשאול 'אבל למה' ולחטוף כדור בראש?
או אולי הוא ציפה שהפה של אבא שלו יתברווז, החיילים סביבו יגידו 'וואלה! ככה?!', ואז הוא ייגש לאיסתרק ויקבל חנינה לאביו שיפרוש לשארית חייו בדיור מוגן.
זה לא מתאים לאנשים שעברו היסטוריה כמו שלו, עם כל כך הרבה נסיון מר.
לטעמי.
 
משהו כאן מפריע לי בניסוח של שלוואן
קראתי שוב, נראה לי בסדר. יכולה לציין מה מפריע? התוכן עצמו או שאולי המשפט מסורבל?
לא מאמינה ששלוואן ישתמש במילה הזאת מול כל כך הרבה אנשים
כן, זאת שאלה טובה.
התלבטתי, אבל החלטתי ששלוואן במצב רגשי מורכב מספיק בשביל להשתמש בה. בכל אופן צריך איזו מילה, וכמו שאמרתי שלוואן השתמש בה פעם אחת במהללאל לפחות. זכור לי שגם ביוזבד מופיע משהו כזה אבל לא בטוחה.
 
נערך לאחרונה ב:
לשאול 'אבל למה' ולחטוף כדור בראש?
רצה להשתמש בסוד שאבא שלו חשב שאף אחד לא יודע. כלומר להציע לו שיוותר על הכול כי אם לא יגלה לכולם איך תכנן את הכול בגלל המחלה שלו. מה שישפיל אותו בפני כולם במקום הכבוד שרצה לקבל על ידי טיהור שמו והשפלתו של איסתרק.
יש כאן גם תגובה אמוציונלית של שלוואן. מטריאס נסוג מאד מהר והשאיר אותו מול אבא שלו בפתאומיות יחסית.
"אני יודע על אוהד", הוא אומר לבסוף וקולו צרוד, מתעלם מהכאב שמסבות לו מילותיו של אביו. "יודע על הסוד שגילה. יודע שפיטרת אותו והרחקת גם את פאר ממך, רק כדי שלא יגלה זאת גם הוא", הוא נושם עמוקות ואז מוסיף בשקט: "אבל אם רק תשחרר את כוזר, אם רק תפרוש בשקט לגורלך ותוותר על המלוכה – אשבע לך שאף אחד אחר לא ידע על כך לעולם".

אבל אני יכולה להסכים שהמניע כאן לא ברור לחלוטין. זו אחת מהסיבות שגרמו לי לדחות את הפרק מחמישי למוצ"ש...
 
נערך לאחרונה ב:

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה