~~~
פעם, מאד מזמן, שמע איסתרק כי עיניים נעוצות בגבו של אדם יגרמו לו לבסוף לחוש כי מישהו צופה בו. ועל אף שפריט המידע הזה נשמע לו מיסטי וקלוש במקצת בשביל להיות אמיתי, הרי שכעת הוא אינו יכול להתעלם מן ההרגשה המוזרה כאילו צופה בו אי מי בעקשנות, ולהפנות את עיניו בזהירות הצידה.
זה מוזר, אבל מסתבר שהוא צודק.
לימינו, כשהוא ישוב על הבמה הנוקשה, מוקף בקבוצת חיילים הכבולים גם הם, מביט ישירות אל תוך עיניו – בסטיאן מקאן.
חיילי ההוסטרס שעל הבמה נראים מיומנים מאד. כמה מהם מכוונים את כלי נשקם אל החיילים הכבולים, בעוד חבריהם משגיחים על שולחן הנכבדים. אבל למרות שההשגחה הצמודה גורמת לחיילים השבויים להימנע מתזוזה וגם גופו של בסטיאן קפוא מאד, יכול איסתרק להבחין פתאום, כי על אף התנוחה הזהה והיציבה הדוממת, רפויות מעט ידיו של שר המלחמה על רצפת האלון הכהה.
רפויות.
לאט מניע בסטיאן את אצבעותיו על הרצפה, ובתנועה איטית עוד יותר הוא שולח מעט את מרפקו הצידה ברמז.
זאת תנועה קטנה כל כך עד שאיסתרק כמעט אינו בטוח שאכן הבחין בה נכון. אבל היא שם, איטית מאד וכמעט בלתי נראית – מסמנת לאיסתרק כי ידיו של שר הצבא שלו משוחררות.
הוא בולע, וליבו דופק פתאום באוזניו בפעימות חזקות ומהירות. אין לו מושג איך הצליח בסטיאן לשחרר את ידיו מן החבלים שקשרו אותם בעוד חיילים חמושים מפטרלים סביבו, אבל למרות שקורות העץ המחוספסות המרכיבות את במת הטקס יכולה להעניק לו רמז כלשהו כיצד עשה זאת, בוחר מוחו להתמקד בעובדה אחרת, פשוטה וברורה מאד.
המרחק מהכרכרה אל הבמה לא גדול בכלל. לו היו לבסטיאן כלי נשק היה יכול כנראה לפגוע ביוסף מהעמדה הזאת. לו רק הייתה לו אפילו סכין קטנה אחת היה יכול לעשות בה שימוש כלשהו, לאפשר לעצמו אולי לנסות רק עוד פעם אחת.
אבל אין שם כלי נשק כאלו. הפועלים המזויפים לא השאירו אפילו חרב אחת דקיקה ברשותם של החיילים. רק הפועלים עצמם נותרו חמושים. הם וברול שמצמיד עדיין את הפיגיון הזעיר והקטלני לצווארו.
מולו מתמקדים הנכבדים בהברות היוצאות מפיו של שלוואן, אל מול פניו עסוקים שומרי ראשו של יוסף בהפניית כלי נשקם אל הנסיך לשעבר, ואפילו אלו המקיפים אותו מביטים במחזה כשעיניהם קרועות ונשקם רפוי מעט.
שיניו של איסתרק נושכות את לשונו, פוצעות את הבשר הרך כמעט עד זוב דם. בסטיאן קלע מוכשר, קלע מוכשר מאד. ואת הפעמים בהן הטיל פגיון וגם פגע – יהיה קשה למדי לספור.
אבל גם לו היה פגיון בידיו המשוחררות של בסטיאן, גם לו היה מצליח להשיג לעצמו סכין שכזאת – היה עדיין זקוק להסחת דעת טובה מאד כדי להצליח לזרוק וגם לפגוע.
לאט הוא בולע שוב, מתעלם ממבטו הנעוץ של בסטיאן, ומעביר את עיניו באיטיות לאורכה של בימת הנכבדים אל המקום בו היה יושב מיכאל לו היה נשאר כאן.
אבל במקומו הוא מוצא רק את כיסאו הריק של פנרס, מנוקד בכתמי דם גדולים שהספיקו כבר להתכהות.
הוא מעפעף, מנסה לסלק ממוחו את דמותו של מחנכו, האיש אותו הכיר כמעט מיום עמדו על דעתו, ואותו ראה גם במותו. וכיוון שעל אף כל שליטתו העצמית, מתעקשת להבהב למולו תמונת פניו האחרונה של פנרס, הוא בוחר להשפיל את עיניו אל שוליה הארגמניים של המפה המפוארת.
פנרס האמין בו. ולא רק מן השפה לחוץ. האמין בכל ליבו שהנער שהוטל עליו לחנך שנים רבות קודם לכן, מתאים למלוך על הארץ הזאת. יכול להביא לה שלווה, אושר אמיתי, וגם תקווה.
אבל למרות שבמוחו עולים כעת כל אותם אלו שנתנו בו אמון, ולמרות שהם נאבקים להזכיר לו כי אין טוב ממנו למלוכה – הוא יודע היטב שהם כולם חכמים, נבונים וצודקים. וגם תירוצים. תירוצים יפים עד מאד.
גם לו היה כאן מיכאל, לא היו יכולים לשוחח באין מפריע. אבל גם אם היו יכולים לעשות זאת, לא בטוח איסתרק כלל שהיו נצרכים למילות פרידה או למשפטים ארוכים של סיכום, אם עשו זאת רק כשעתיים לפני, בכר הדשא הריחני המקיף את ארמונו של המושל.
הוא וויתר על המלוכה הזאת קצת לפני שזינק ברול והצמיד את הפגיון לצווארו.
וויתר עליה ברגע בו ביקש ממיכאל לקחת אותה אם לא יצליחו להחזיר את כוזר לאותם ימי שלווה אבודים. ואם וויתר עליה כבר, ומיכאל איננו כאן – גם אם ימות במהלכו של הניסיון הזה לא ישנה הדבר לכוזר האמיתית, כל עוד תוכל הארץ לשרוד.
אם חזר מהשבי רק כדי לקחת את הכתר מידיו של אדם שרצח אנשים תמימים כדי להפוך למלך – אולי אכן שייך התפקיד רק לו, אבל אם ניהלו האנשים היושבים על הבמה הזאת מלחמת אחים כואבת רק כדי לא להביא את קסמיו של הפלאט הנה – הוא אינו טוב מהם במאומה כדי שימשיך למלוך על הארץ הזאת גם במחיר חייהם, ועל דמם המבעבע.
לא מעט חיילים פזורים ביציעים. לא מעט חיילים פזורים גם באיינה. כוח צבאי איכותי ומובחר שיוכל בקלות יחסית, לו רק יוסר האיום מחייו שלו, להשיב מלחמה בחזרה. ועל אף שסביר להניח כי ההתנגדות לפלוגה האיכותית שהביא יוסף עימו תגבה מהם מחיר דמים כבד, ברור לו היטב כי אלמלא היה כאן היו יכולים אולי גם לנצח.
ורק חייו מונעים מהם לעשות זאת. רק עמידתו על הבמה הזאת מוקף חיילים – מונעת מהם את הסיכוי לחיות. רק חייו ותפקידו כמלך כוזר לוקחים מהם כעת את היכולת לאפשר לארץ הזאת לשרוד.
כואב להכיר בגודל האמיתי שלך. כואב וגם שורף להודות שהעולם שרד הרבה לפני שבאת ויישאר לעמוד גם אחריך – אפילו אם תלך מכאן לתמיד. ועיניו של איסתרק צורבות פתאום למרות השמש החמה.
רגע ארוך חולף עליו כך ללא תנועה, שקט ואיטי מאד. ולמרות שקולו של שלוואן נשמע ברור מאד ברקע, הוא לא מצליח להבין את מילותיו ולהעניק למשפטיו הגיון כלשהו. אבל אז דוחף בנו השלישי של יוסף את אחד החיילים המחזיקים בו, נאבק להשתחרר מאחיזתם הלופתת. ואיסתרק, ריאותיו מתכווצות, מנצל את הסחת הדעת כדי להפנות את מבטו חזרה לעברו של שר הצבא הכבול.
אין לו דרך לתקשר עם בסטיאן. אפילו תנועת העיניים, על אף שהיא עדינה מאד, יכולה להתגלות בקלות בידי החיילים המקיפים אותם לו רק יסירו את עיניהם מנסיך כוזר החדשה שעל הרחבה.
אבל איסתרק סומך על בסטיאן. רוצה להאמין שגם הוא מנחש כעת את התוכנית שבראשו. ומלבד זאת, אין לו באמת כבר מה להפסיד.
לומר שהוא טוב יחסית בהעמדת פנים יהיה צנוע למדי. הוא טוב מאד, מיומן להפליא אפילו, ועל אף שהדקות שחלפו עליו מאז עלה על הבמה המעוטרת יכולות בהחלט להימנות על הרגעים הגרועים בחייו – הוא יכול לשער כי על פניו קיימת עדיין מסכת השלווה הרגילה שלו, לכל הפחות שכבה דקיקה וקפואה שלה.
אבל לרגע אחד ארוך הוא עדיין לא נע. ומול עיניו, מהירות כאילו היו עדר סוסים דוהרים, חולפות תמונות מטושטשות בחלקן וחדות פרטים לעיתים, טובעות בבליל צבעים, קולות וריחות.
צחוק של רעואל. חיוך אחד של הלה. מבטיהם נותני האמון של בנימין וליסיה.
הוא לא רוצה למות.
זאת מחשבה מוזרה. מוזרה ונוראית גם יחד. אבל היא שם. חדה, ברורה וכואבת. מהדהדת במוחו בדיוק כשם שהדהדה בנקרת באטר החשוכה, על מצע העלים הפריכים אליו השליכו אותו זמבא ופסט, ומול חשכונו של המוות אותו פגש מפעם לפעם בקרבות בשנים האחרונות.
את כל אשר לו ייתן איש בעד נפשו אמר כבר השטן. ומה משנה אם מלך הוא או עבד, אם עשיר הוא או עני. וגם אם חיכית לו למוות כל ימי חייך או רק נמלטת ממנו בלילות ובימים, כשמגיע אותו מלאך לגבות את חובו – נראה כי שווים הם כולם לפניו, ברצונם הפשוט לחיים.
מעליו זורחת השמש עדיין, והיא יפה ורכה ומאירה מאד. לצידו מקשיבים האנשים בשתיקה המומה לגילוייו של שלוואן על שהתרחש בכוזר שבע שנים תמימות קודם לכן. ועל אף שהוא בטוח שרובם הגדול חפץ לדעת את האמת, ולמרות שהוא חושב שחלק לא קטן מהם יהיה מוכן לעשות הרבה בעבורה – הוא תוהה לעצמו האם גם יוכלו להסכים לעובדה הכואבת, כי אולי למרות הכול לא ידעו אותה לעולם.
אבל בין כך ובין כך הוא עתיד למות. היום, מחר, אולי בעוד כמה שעות.
יוסף הרי לא הגיע הנה ללא מחשבה או תכנון. וגם אם לא ברור לו כיצד חישב בדעתו מלכה של כוזר החדשה לנצח את מלכודת המוות שטווה לשניהם גם יחד – הוא יודע היטב כי הוא אינו האיש שיניח לעצמו למות בטרם יעשה זאת אויבו שלו.
לרגע אחד ארוך הוא רק רוצה לעצור את הזמן. לתת לשמש לנוח בשמיים כשם שנחה אלפי שנים קודם לכן בגבעון. להניח לאוויר החולף כעת בריאותיו רק לעמוד שם, לחיות את גופו לעוד רגע אחד ארוך.
אחיזתו של ברול בסכין רפויה למדי, הוא יכול להרגיש זאת. אבל החיילים שסביבו מאומנים היטב וגם חרבותיהם חדות ויעילות מאד. ועל אף שהוא יכול לשער כי ניתנה להם ההוראה לשמור עליו בחיים – הוא יודע היטב שאינו יכול לסמוך שלא יעשו שימוש באינסטינקטים עליהם התאמנו כל השנים, בטרם יבינו שכוונו אינה לתקוף.
מאחורי שפתיו החתומות נדחקת לשונו של איסתרק אל החור הישן ההוא שבשיניו, וגרונו כואב מאד פתאום כשהוא בולע. לאט, כששפתיו מהודקות והוא שומר על כתפיו ישרות מאד, הוא שואף אל ריאותיו מהאוויר הקריר והבשום הממלא את אזור הטקס, ואז שולח את מרפקו בבת אחת לעבר בטנו של ברול, בעוד ידו השנייה נשלחת אל פרק ידו, חובטת בו בחוזקה, ומעיפה את הפגיון הממורק בקשת גדולה וישירה לעברו של המקום בו יושב בסטיאן.
זה עובד.
בדיוק כפי שצפה, התנועה החדה והמפתיעה גורמת לחיילים המקיפים אותו לזנק לעברו כשחרבותיהם מכוונות לעברו, ובעוד ברול צונח על הבמה כשהוא גונח בכאב, מבחינים גם חבריהם המשגיחים על שאר חלקיה של הבמה בהתרחשות, ורצים לעברם כשהם שולפים את חרבותיהם.
ואז פוגע אחד הלהבים הנוצצים בגופו, חודר את העור וננעץ בבשר. והכאב משתק את נשימתו ומהמם אותו כל כך, עד שמפל כוכבים נוצץ ומוזר מסנוור את שדה ראייתו לרגע אחד ארוך. ובעוד הוא שומע את צעקתו של האביר דיליאבר כשהיא רחוקה ומעומעמת למדי מאוזניו, נשלחות כמה זוגות ידיים אל גבו, דוחפות אותו באחת מטה, ומצמידות אותו בכוח אל במת העץ הקשה.
לרגע אחד דומם העולם. ואז כמו גל מים גבוה מידי, מתנפצים סביבו קולותיהם וצרחותיהם של האנשים שביציעים, מציפים את אוזניו ומאיימים להחריש אותן לרגע אחד ארוך. על גבו, הוא יכול לחוש זאת היטב, מוצמדת באחת ברכו של אחד הפועלים, דוחפת אותו חזק יותר אל הבמה וגורמת לו לנשום בלית ברירה את ניחוחם העתיק של קורות האלון.
זהו ריח מוכר למדי. עצי, פריך וגולמי. ולמרות שהבמה אינה מכוסה עלים אדמדמים ורטובים, מזכיר ריח הסתיו הטחוב העולה ממנה לאיסתרק את אותו מרוץ עתיק ברחובות יוספאר, עת גילה כי על אדמתה של כוזר עצמה משימים זרים את אביו החולה ללעג.
אבל למרות משקלה של הברך המצמידה אותו אל הבמה, ועל אף שבליל הקולות והדם הזורם מגופו מסחררים את ראשו, מצליח חיוך קטן וזעיר להרים מעט את זוויותיו של שפתיו. כי בעוד החיילים הגוהרים מעליו עסוקים בלוודא שהוא אינו יכול לזוז אפילו במעט – נותרת פיסה קטנה משדה ראייתו ריקה ופנויה. חלל זעיר בו נכנס אוויר ואור, והוא גדול מספיק בשביל שיצליח לראות כיצד מתרומם בסטיאן מקאן ממקומו שעל הבמה, ניצוצות זוהרים ניתזים משריונו הזהוב באור השמש הבהיר, וידו האחת אוחזת היטב באותו הפגיון הכסוף.
~~~
הוא קלע מוכשר, קלע מוכשר מאד. בסטיאן יודע זאת באופן ברור למדי גם מבלי להיות אדם גאה במיוחד. וכמו אז, בדיוק כמו באולם הסייף מול מהללאל – הוא יודע היטב כי הוא יכול לזרוק פגיון ולפגוע במטרה אפילו כשעיניו עצומות.
ולמרות שגם הקלע המוכשר ביותר זקוק לזמן, ומקום, וזווית הגיונית. ועל אף שהבמה מוגבהת מעט מהכרכרה ומיקומו עליה נמוך – בטוח בסטיאן שהוא יכול לזרוק פגיון גם מהמיקום הזה.
לפניו מוסחים החיילים השומרים כולם. מפנים את מבטם ונשקם אל איסתרק והחיילים הנאבקים. ובעוד הם, יחד עם הקהל הרועש, יוסף והחיילים המקיפים אותו נועצים את עיניהם באותה ההתרחשות – לא משגיח אף אחד כלל בפגיון הקטן שנעלם מן העין בזמן בו היכה איסתרק את העבד המורד.
מולו נעים האנשים ברעש, מאחוריו מהדהדות קריאות הזעם של חיילי משמר הארמון הכבולים, אבל סביבו ישנו רק שקט. ואין אף אחד שישגיח או ישים לב כי שר צבא כוזר עצמו יושב עדיין על הבמה כשבידו האחת אחוז היטב כלי נשק.
זה תזמון מושלם. רגע נדיר שלא יחזור ככל הנראה יותר. והוא לא צריך כישרון גדול מידי או מחשבה חדה במיוחד כדי להבין מה התכוון המלך שיעשה עם הפגיון הממורט המונח כעת בידו.
אבל גם אולה עומד שם.
קרוב מדי אל המטרה הצופה בכישלון תקיפתו של מלך כוזר האחת בחיוך, רחוק בשביל שיוכל לסמוך על דיוקה של השלכתו למרות הזווית הקשה, וידו רועדת פתאום כשהוא מבין את משמעותה של העובדה הזאת.
בקרב הראשון בחייו למד בסטיאן עד כמה גמישה היא הגדרתו של הזמן.
שם בין גופות חבריו, כשחרבו מתנופפת לכל עבר והדם השוצף בעורקיו מונע ממנו להרגיש את המכות שספג גופו, הבין כיצד פועל הזמן לפעמים. איך הוא הופך ברגעים המעטים בהם מתפרץ הגהנום אל האדמה לארוך, איטי עד כדי שיגעון, וקפוא כל כך עד שלעיתים נדמה כאילו אינו זז בכלל.
וגם עכשיו הוא מרגיש זאת. מודע עד כאב לכל חלקיק קטן בזמן העובר מאז נחת הפגיון אותו העיף המלך בדייקנות אל תוך ידיו.
מגע העץ החלקלק של הקת בידו הלחה, רפרופה הקריר של הרוח על הזיעה המרטיבה את מצחו, נשימתו שהופכת פתאום איטית וכבדה, וגופו שכמו מאליו החל מניע עצמו באותן תנועות מוכרות מאד.
גם אם האנשים שעל הבמה אינם משגיחים כעת בידיו המשוחררות, הוא לא יכול להתרומם אפילו במעט מבלי לחשוף את עצמו לפגיעתם של הקשתים שבראש היציעים. אבל הוא גם אינו יכול לזרוק את הסכין מהמיקום הזה מבלי לסכן את אולה באופן כמעט וודאי, וגם העובדה הזאת פשוטה וברורה מידי.
לרגע אחד קצרצר נעצרת גם נשימתו, ואיתה, כאילו עצר מישהו את הזמן – קופא העולם שסביבו, נמס ונעלם, משאיר רק את פניו של אולה מולו. הילד, הנער, האיש. שגידל, שחינך, שאהב. ששלח אל הקרבות מבלי למצמץ. שחיכה לו בכל פעם עד שישוב.
גרם המדרגות המעוטר בו עמד כשבישר לאולה על אירוסיו החשאיים - מבזיק פתאום לתודעתו, ואיתו גם אותן מילים שקטות בהן בישר לו כי עליו לחזור אל גדודו.
לפעמים פשוט אין ברירה אחרת.
סביבו הופכים פתאום האנשים חסרי משמעות, כאילו היו כתמים מטושטשים וחסרי צבע. ורק הד מוזר, ערפילי ועמום, נשאר מבליל הצווחות והקולות בהן נמלא האוויר קודם, נוגע באוזניו ולא מצליח לחדור אל מוחו כלל.
לאט הוא מכריח את סרעפתו להתכווץ, מרגיש את חזהו מתרחב כשריאותיו מתמלאות אוויר קר, חריף וצורב. ואז מתרומם למלוא גובהו על הבמה הגדולה באחת.
ידו האוחזת בסכין נמתחת כאילו הופעלה בידי זר, בעוד רגלו האחת נשלחת הצידה לתמיכה. בגבו, הוא יכול להרגיש זאת היטב, מתכווצים השרירים הקטנים המכינים את גופו לקראת אותה פעולה מוכרת כל כך, וכתפיו נמשכות אחורה כשהוא משליך את הסכין באותו דיוק עליו התפאר כל השנים קדימה.
בוהק מתכתי, חד וכסוף, העושה את דרכו ישירות לעברו של האדם שהפך אותו לשר הצבא הראשון בכוזר המפקד על מלחמת אחים, ואל האיש אותו החשיב כבנו למעלה מתריסר שנים.
רק שבריר שנייה לוקח ממנו הזמן כדי להשליך את הפגיון, שבריר זעיר אחד. ואז כאילו הוסר הסכר על נהר שוצף וגועש במיוחד, חוזרים הקולות הרועשים שסביבו וחובטים באוזניו כאילו היו פטישים כבדים במיוחד.
מולו מבחינים החיילים שסביב הכרכרה בהבזק הכסוף החותך את האוויר לכיוונם, וידיהם נשלחות באינסטינקט לכוונו של האיש עליו נשבעו להגן. אבל שבריר השנייה הקריטי חלף כבר.
בדיוק למולו מגיע הפגיון אל מטרתו, פוגע בצווארו של מלכה של כוזר החדשה, וננעץ כמעט בשלמותו במקום בו מתחברות כתפיו עם ראשו.
לרגע אחד קצר רואה בסטיאן את עיניו של יוסף המתמקדות בו פתאום, מתכווצות מעט כשהוא מנסה לפענח את פשרו של הרגע האחרון, ואז הן מטיילות מטה אל גופו ומתרחבות אט אט כשהן פוגשות את פיסת העץ החומה המזדקרת מצווארו.
לרגע אחד קצר.
כי מיד אחר כך מבזיק חץ מטושטש אחד ארוך אל מול פניו, חודר דרך הרווח הצר שבין השריון הזהוב לכתפו ופוגע בחזהו.
~~~
לפעמים כל שנחוץ הוא חץ אחד כדי להרוג. טיפת מים שקופה ובודד, כדי לגרום לגביע להציף את סביבותיו. מילה אחת שלא במקום כדי להרוס חיים שלמים.
למן הרגע בו הוצב מלפניו של יוסף כאילו הפך אולה לצופה מהצד. כביכול היה זה אדם אחר שעמד שם במקומו. מנותק, שאינו קשור לכלום ואינו דואג כלל. שרק מביט קדימה ועיניו שקטות, צופה איך מוכנעת הממלכה אותה אהב צעד אחד צעד.
וגם כשהופיע שלוואן מולו, גם כשהאזין למילותיו ושמע את נשימותיו הכבדות של יוסף מאחוריו – המשיך להביט בו, במנשה קפחבר, ובשניים מידידי המלך שהופיעו פתאום מאחוריו – כאילו לא הכיר מעולם אף אחד מהם.
אולי לכן הוא מופתע כשנשמעות הצרחות מכיוונה של הבמה. אולי לכן לוקח לו שבריר שנייה אחד מיותר להגיב למראהו של ההבזק הכסוף העושה את דרכו לכיוונו. אולי לכן אפילו לצעוק הוא לא מספיק כשמגיעה הסכין אל יעדה הקרוב אליו עד מאד.
לשבריר שנייה אחד קצר הוא רק ממצמץ, מנסה לנקות את מוחו משרידיו של ההלם, ואז חודרת משמעותו של הרגע למחשבתו.
באחת הוא מרים את עיניו אל הבמה, מחפש את האדם היחיד שיכול להשליך פגיון בדייקנות שכזאת, את האיש שלימד אותו איך לעשות זאת כשעוד היה ילד – בדיוק בזמן כדי לראות איך פוגע חץ אפרפר, בודד בגופו של שר המלחמה ומפיל אותו אל הבמה.
לרגע אחד שקט העולם שסביבו, כאילו סתם מישהו את אוזניו בכוח ומילא אותן באבק. ואז מתפרץ בבת אחת הגהנום מעליו בבליל של קולות צרחות וחיצים אפורים.
מאחוריו קורס מלך כוזר החדשה אל האדמה, ומייד אחר כך נדחף גם גופו, צונח לצידו של יוסף, כשהשומרים מנסים לגונן בגופם על מלכם.
אבל המרחק הקצר בינו לבין יוסף, ועיניו הקפואות של מלך כוזר החדשה – מבשרים לאולה כי אחרו את המועד.
את אוזניו מחרישות צרחותיהם של האנשים, מעל ראשו מפלחות את האוויר שריקותיהם של החיצים. אבל דווקא הכאוס הנורא הוא זה שמסייע לו יותר מכל.
הפגיון עדיין נעוץ בצווארו של יוסף. מוכתם בדם כהה. אבל שיניו של אולה טובות מספיק בשביל לשלוף באמצעותן את הסכין הקצרה ולחתוך את החבלים שעל ידיו. ועד שמתרוממים החיילים מתנוחתם המגוננת ונפנים לראות את הנזק שנעשה – כבר אוחזת ידו בחרבו של מלך כוזר החדשה המת.
הם רבים ממנו החיילים. הם מקיפים אותו כשחרבותיהם מורמות. אבל מראה גופו הקורס של דודו עומד מול עדיין מול עיניו של אולה, דורש ממנו להילחם כאילו לא ידע שאין כמעט סיכוי.
אין לו מושג אם שרד המלך איסתרק את פציעתו. אין לו מושג האם עדיין אביו בחיים. הוא אפילו אינו יודע האם הצליחו האזרחים שבראש היציעים לטפס מעלה ולגבור על הקשתים.
כל שיש בידו הינו חרב. חדה, קטלנית ומושחזת. והוא עושה בה את השימוש הקטלני ביותר שעשה מעולם.
הוא אינו שם לב את מי הוא פוצע, אינו מבחין כמה עוד נותרו מקיפים אותו. ורק כשאחת החרבות מצליחה לצבוע את ידו באדום הוא מבחין בקנז, אמציה ושלוואן הנלחמים לצידו כאילו אומנו למעמד הזה מאז ומעולם.
הוא לא מצליח לראות מה קורה על הבמה. הוא אפילו לא בטוח ששריקותיהם של החיצים התמעטו מאז פגע הפגיון ביוסף, אבל למרות שראשו כבר מסוחרר מהקרב ועיניו מטושטשות מזיעה ואבק – הוא מצליח להרגיש פתאום את מגעה של הרוח על פניו העייפות, מרענן כאילו היה אוויר נקי לנשימה.
אולי לפעמים נחוצה רק בחירה אחת בודדת כדי להפר מאזן של אימה.
rhon.co.il
הנושאים החמים
