סיפור בהמשכים מפלצת המקוואות

[brachy 100]

סתם כך, חשבתי על רעיון מהפכני.
אפשר שהמפלצת תהיה פשוט... מפלצת!
בלי עומק, בלי היסטוריה, בלי רוח. בלי הסברים פתלתלים ונימוקים מעייפים. פשוט מפלצת.
הרי זה מה שיפה כל-כך בספרות פנטזיה. אין צורך להסביר כלום על העולם בו מתרחש הסיפור.
איך יש אנשי זאב? - פשוט יש. איך יש גובלינים? - פשוט יש. איך יש דרקונים? - פשוט כך הוא העולם. ככה הוא בנוי וזהו!
כשהסיפור אמור להיות ריאליסטי, להתרחש בעולם שלנו, אז כל דבר צריך הסבר. צריך נימוק ברור, צריך להבין מי המפלצת, מה ההיסטוריה שלה, איך היא צצה פתאום. האם היא רדיואקטיבית? האם היא תוצאה של וירוס? של הנדסה גנטית? צריך להבין מה הירח גורם לה ולמה היא מתעוררת רק בלילות אפלים של ראש חודש.
כשמדובר על פנטזיה, אין צורך בכל זה. המפלצת שם, היא הייתה שם מאות שנים, וזה לא סותר שום ערך רוחני שאנחנו מכירים, כי המפלצת לא רוחנית. היא גשמית, בשר ודם, כמו כל בעלי החיים. ייתכן שהיא בלתי נראית, ייתכן שהיא יכולה לשנות צורות, אבל זה מה שהיא. גוף גשמי. היא מופיעה בלילות ראש חודש בלי שום נימוק הגיוני, אלא כי כך היא רוצה. זו דרכה וזהו.
זה פשוט יכול להקליל את הסיפור, להחזיר אותו להיות כמו שהוא היה בתחילה - סיפור שהוא חצי צ׳יזבאט, סיפור שנועד להוציא ממך ברררררר ארוך בסוף כל פרק, סיפור משעשע וחביב בלי שום מסר ובלי ערכים חינוכיים כפויים.

אני בעד.

 

[ניק 70107]

כן יש משהו בספר יותר מציזבט, הרי המפלצת לא היתה שם מאז ומקדם, יש רמזים ברורים מאוד לעניין הירח המלא, וגם לשעה, אבל בהחלט מסכימה שהדיבוק הרס את החלק הציזבטי שבספר.
כלומר, לא הייתי מוותרת לגמרי על החלק המותחני של הסיפור, עם חידת המפלצת שצריך לפצח.
_ואני בכלל חשבתי גם שהסיפור ימשיך למאבק חי בין שמשון למפלצת, שהוא יעבור לעולם אחר ותהפוכות כלמני עד שיגלה מי המפלצת ואיפה אשתו, ואז - או יחזיר את כולם בשלום, או יתמפלץ בעצמו, משהו. ודי התאכזבתי שהחלק הבאמת מסעיר של העלילה תומצת ב2 משפטים תיאוריים על העבר_

 

[נודד]

לצערי אני מוכרח להצטרף לביקורות קודמיי.
הסיפור היה מן הז'אנר החביב עלי, מותח ומרענן.
הפרק האחרון עם תיאור הדיבוק, הנשמות, ובי"ד של מעלה, צרם לי מאוד משתי בחינות. יש בתיאור זילות של נושאים מקודשים שהן בעיני טאבו, וכפי שצוין כאן כבר טעמנו די מתיאורי מוות קליני למיניהם וקשה לומר שהזכרונות מהן מתוקים במיוחד.

מנסה לתמצת את תגובתי לפרק האחרון, יצא קצת ארוך, אולי זה כי יש כאן משהו מהותי יותר מהסיפור הנוכחי.

כשהתחלתי לקרוא על מפלצת המקוואות ציפיתי לסיפור פנטזיה. משהו שאין סיכוי שקרה באמת. אהבתי את הרעיון לקחת משהו מוכר מהעולם שלנו ולהדביק לו אלמנטים לא טבעיים ומסתורים.
מה שנקרא סוגת פנטזיה נסתרת.

בפרק האחרון, מודה, קצת התאכזבתי.
קודם כל מבחינת התרחשויות, לא קורה בו כלום.
הנער האומלל רק מספר ומספר. ושמעון רק מקשיב ומקשיב.

הנה הם אויבי המתח ורוצחי החוויה הסיפורית: אקספוזיציות, מונולוגים והסברים ארוכים על מהלכי העלילה הנפתלים.
(לא זוכרת איפה קראתי את התובנה הזאת, אולי אצל @הגיבן (ת)).
המקומות האלו הכי מסוכנים בכתיבה. למה? כי אז הקוראים שכדאי מאד להניח שהם סופר אינטליגנטיים, יוצאים מהסיפור לרגע אחד קצר, מרימים את העיניים שלהם לתקרה הלבנה, ותוהים פתאום לעצמם מה לעזאזל קורה כאן.

למה זה כזה גרוע?
כי בזמן הזה הם מפתחים היגיון. היגיון מדהים. יכולת ניתוח משובחת וחיבור עמוק למציאות.
ואז על כל כשל לוגי הכי קטן שיהיה בעלילה, הם יעוטו כמוצאי שלל שדוד, ובצדק רב יחשפו את כל הטעויות שעשינו.
ותמיד יהיו כאלו. מה לעשות.

עכשיו לגבי התוכן,
מבחינה עלילתית אין כאן חידוש. סיפורי דיבוקים ורוחות יש לאינספור.
הרי כל מה שהיה מיוחד בסיפור הוא אלמנט הפנטזיה שבו. בעיני בעיקר העובדה שמדובר בפנטזיה נסתרת. כלומר מתרחשת בעולמנו הרגיל, בתוך מקווה אפרורי ורגיל.
אבל ברגע שהגיע עניין הדיבוק, כאילו נסתמו ונעלמו כל האופציות האחרות.
כל אותן אפשרויות פרועות, מדהימות ומתוחכמות שיכולות להיות למפלצת הזאת נפתרו באחת: דיבוק, רבותי.

עכשיו לגבי הקטע הרוחני שהזכירו כאן,
אני נאלצת לצערי להצטרף למה שאמרו כבר לפני.

וכאן אני גם נאלצת לצטט את עצמי מהודעה קודמת וישנה באשכול ולומר לגביה: טעיתי.
אני כבר לא בטוחה שזה נכון.


כדי להסביר למה אני חושבת ככה פתאום, אני אוסיף כאן עוד נקודה מספר הפנטזיה החדש של יונה ספיר.
לא קראתי את 'דופליקטים' אבל שמתי לב למשהו מעניין בדיונים שהתקיימו עליו: לא מעט קוראים חזרו על הטענה כי ענייני ההלכה והיהדות בעלילה הורגשו כמודבקים ומלאכותיים.

ואני חושבת לעצמי פתאום אחרי הקריאה של הפרק האחרון, שאולי כאן טמון שורש הבעיה.

הרי אפשר לכתוב סיפור אלגוריה יהודי. סיפור שיש בו אלמנטים של פנטזיה שמנסה להעביר נמשל עדין כלשהו על רעיון יהודי עמוק. עשו את זה הרבה לפנינו בהצלחה רבה.
דוגמאות: 'מחנה הקיץ של אדון הוא', 'מחלק התמונים', 'לוחמי התמורות' ועוד.

אז אם ככה מה קורה עם פנטזיה לשם פנטזיה?
למה כששם מוכנסים מושגים מקודשים מהיהדות קשה לנו לבלוע את הסיפור?
למה שם הקוראים נזעקים ואומרים מה עשיתם? ככה אי אפשר לכתוב.


לדעתי, התשובה תלויה במהותו של ז'אנר הפנטזיה.

פנטזיה פירושה משהו שלא קרה. משהו שדומיין. נחלם. לא יכול להיות שהוא קרה באמת.
זה ז'אנר מדהים. מרגש. והוא מסעיר ואהוב מאד לדעתי כי המהות שלו היא דווקא בדמיון הזה.
הוא מעורר את הסקרנות האנושית שלנו לחקור רובד נסתר שעוד לא פגשנו.
הוא גורם למוח שלנו לצייר מעבר נסתר ברציף 9 ו-3/4 עלום בלונדון אפילו שאנחנו יודעים שאין שם באמת אחד כזה.
הוא מאפשר לנו לעוף על דרקונים לעבר השקיעה. הוא נותן לנו הזדמנות להילחם ביצורי חושך שקיימים רק בסיוטים שלנו. הוא מבטיח לנו הזדמנות לעשות דברים שאין להם שום סיכוי להתממש בעולם הגשמי שלנו.

ובדיוק לכן אי אפשר כנראה לכתוב סיפור פנטזיה יהודי.

הרי מה נגיד?
רבותי עד כאן הסיפור המדומיין. עד כאן הקסם. מכאן, שימו לב ותחגרו חגורות, יש מושגים מקודשים ביהדות. אנחנו נאלצים לרגע לנחות אל המציאות.
לא לשכוח! זה לא מדומיין. החלק הזה אמיתי. הרי זה מושגים מקודשים לא?
אז רק הורדנו אותם לרמת העם כדי שהסיפור שלנו יהיה פנטזיה יהודית. מה יש.

זה נורא לא?
כי לא רק שהורדנו מושגים גבוהים לרמת כתיבה עלילתית וגשמית, גם איבדנו את הקורא שלנו.
בבת אחת שלפנו אותו מעולם הפנטזיה המסעיר, מלא הקסם והערפל הכסוף. בבת אחת ניתקנו אותו מהסיפור המדומיין שלנו שמעולם לא קרה. והופה החזרנו אותו לחיי המעשה האפרוריים.
הרי בנושאים האלו לא יכולות להיות סטיות. אי אפשר שלא לדייק. ואם לא נדייק ונרשה לעצמנו לדמיין קצת, בעצם ניצור במו ידינו אלטרנטיבות חדשות ושונות למושגים אמתיים ביהדות.

ובטח שהוא יתרגז, הקורא המסכן. אלא מה.

אז אולי אפשר לומר שבוודאי ניתן לכתוב ספרי פנטזיה מצוינים חרדיים.
כלומר שיהיו נקיים וגיבוריהם יתנהגו על פי אמות המוסר בו היו מתנהגים גיבורים חרדיים מציאותיים.

בתנאי אחד: שם זה נגמר.

הם לא צריכים להתפלל הגיבורים האלו. הם לא צריכים ללמוד. הם גם לא צריכים לשמור שבת.
אין להם שום צורך להזכיר בכל נשימה שנייה שהם לא שכחו להניח תפילין, ולספר איך הם מקפידים על זמן קריאת שמע בכל מצב.
מפלצות הן לא דיבוקים. לגיבורי על אין כוחות טבע שעוד לא התגלו כדי שלא נסתור את כללי הבריאה הידועים לנו. וגיבורים לא מתים ועולים לשמיים לתת דין על מעשיהם לפני בית דין של מעלה.

זה דמיון. כמה קל, ככה פשוט מאד.
ומכיוון שזה דמיון אז הכול בסדר.
אפשר לומר שגיבור יכול לעוף ולא צריך לשבור את הראש איך חלילה וחס הוא עושה את זה. אפשר לומר שיש יצורים מוזרים בעולם שאין לנו מושג מהיכן באו. אפשר לספר שיש מפלצת במקווה ולא להפוך אותה לדיבוק.
זה הרי בסך הכול דמיון. שום דבר מכל אלו לא קרה וגם לא יקרה. מה רע יהיה אם קצת נחלום?

ובדיוק כמו שבסיפור לילדים אנחנו מקבלים בפשטות שאין דבר כזה ארנב שמדבר או פרח שפותח את פיו הענוג ונואם ברגש, ככה נראה לי אפשר גם לחיות עם פנטזיה כזאת.

בעיני, האלטרנטיבה השנייה שתיארתי למעלה בעייתית הרבה יותר.

ניתוח יפה ומעניין אך חוששתני שאני מוכרח לחלוק על השורה התחתונה.
האם פנטזיה חרדית (ולא רק נקייה) היא באמת דבר מופקע?
אם נקח כדוגמא את הסיפור בהמשכים של מ. קינן במגזין קטיפה, על נוסע בזמן בן ימינו המבלה את חייו בפראג העתיקה, זוהי פנטזיה נסתרת (אהבתי את ההגדרה) חרדית לתפארת.
אדם בן ימינו, בעל ידע מודרני, החי בעולם עתיק ולא מוכר (למעט בספרי ההיסטוריה).
דוגמא נוספת הוא הספר שאשתי עומדת להוציא לאור בחודשים הקרובים - "יחידאי" (הייתי מוכרח לדחוף קצת שיווק מכירות...) פנטזיה נסתרת בטהרתה על אנשים שהוקטנו לפני מאות שנים, ביניהם יהודים, החיים בסתר. העלילה הינה יהודית שורשית, עם תפילות וברכות (בקטנה! מבטיח!!) ועדיין קסומה ואחרת.
יאמר האומר - זו לא פנטזיה אלא מדע בדיוני.
זה לא מדוייק.
השוני העיקרי בין פנטזיה למד"ב, הינו שהמד"ב מתאר אותנו ואת עולמנו באופן עתידני, ואילו פנטזיה נותנת סיפור עם כללי משחק אחרים.
במד"ב במקום רובה היורה צרור כדורים הוא יורק אש או כדורי חשמל קטלניים - בפנטזיה זה שרביט שפולט ברק. במד"ב במקום מכונית פרטית או מסוק אפשר לתפוס טרמפ על חללית מזדמנת - בפנטזיה פשוט מתעתקים או רוכבים על מטאטא.
בקיצור לא צריך בדווקא ערפל קסום ופיות מרצדות בעולם בעל שלושה ירחים. העיקר שכללי המשחק והאווירה שונים.
ברוב ספרי המד"ב המדע הינו חלק מרכזי בספר ובעלילה, כך שהתחושה היא שנותרנו באותו עולם רק מתקדם יותר.
בשתי הדוגמאות שהבאתי העולם אמנם הוא אותו עולם אבל האווירה בו שונה לחלוטין.
אזכור של מצוות ויהדות לא מנחית את הקורא לעולמו, כפי שגיבור פנטזיה שאוכל וישן לא מנחית אותו. זה חלק מן הספר, וסופר טוב גם יגיש את זה בהתאם.
אגב, על פי ההגדרה הזו גם ספרה של יונה ספיר הוא פנטזיה ולא מד"ב (לא קראתי אותו, אבל הבנתי שהעולם בו השתנה בעקבות פיצוץ אטומי או משהו כזה) והתחושה שהיהדות הודבקה בו באופן מאולץ, זה לא קשור לפנטזיה באופן כללי אלא אילוץ טכני (היא כתבה כאן באחד האשכולות, שיש לה סיפור פנטזיה שלם והיא רק מחפשת דרך להפוך אותו לחרדי. הגולשים שם נתנו כמה טיפים, והיא הודיעה שאכן היא תעשה כפי שהומלץ)
השורה התחתונה שלי:
תכתבו פנטזיה נסתרת. תיצרו עולם קסום ומעניין בתוך עולמנו שלנו, רק תדאגו שהדת לא תולבש בכוח אלא תהיה חלק אינטגרלי מן המשחק.
אם תכתבו טוב ועם המון ס"ד, המולי"ם והקהל יעופו על זה

 

[brachy 100]

דוגמא נוספת הוא הספר שאשתי עומדת להוציא לאור בחודשים הקרובים - "יחידאי" (הייתי מוכרח לדחוף קצת שיווק מכירות...)

סוף סוף!
אני מתאפקת לא לקרוא את הסיפור פה בפורום,
כי הבנתי שעשו לו עריכה רצינית
מחכה כבר לקנות אותו....

 

[נודד]

סוף סוף!
אני מתאפקת לא לקרוא את הסיפור פה בפורום,

אין אותו יותר בפורום. הוא נמחק על פי בקשתנו באדיבות כותבת האשכול הנוכחי.

כי הבנתי שעשו לו עריכה רצינית

עושים... בלשון הווה. עם עורכת מעולה. באדיבות ההו"ל.

מחכה כבר לקנות אותו....

אוטוטו בחנויות בעז"ה.

 

[מ. י. פרצמן]

תודה רבה לכל המגיבים, כיף ומרענן לקבל ביקורת נוקבת ובונה.
תודה ספציפית ל @mic003 ול @משולש ברמודה על הנימוקים המסודרים, הבהירים והמקצועיים ביותר, היה עונג לקרוא את התגובות היפהפיות האלו גם בלי קשר לצדקת דבריכם.
אני מקבלת את הביקורת. אתם צודקים: הכנסת אמצעים דתיים נכונים בתוך סיפור שהוא פנטזיה - זהו צעד שמוריד את הסיפור לקרקע ומנתץ את הפנטזיה, מלבד העיוות שנוצר במושגים עצמם.
חושבת שזו הנקודה העיקרית של הביקורת, ומסכימה איתה בהחלט.

אני עוצרת כעת כדי לעבד את העלילה,
בעז"ה אשוב לכאן עם גרסה חדשה בהתאם לביקורת שלכם.

 

[אין פאנץ']

אני מקבלת את הביקורת. אתם צודקים: הכנסת אמצעים דתיים נכונים בתוך סיפור שהוא פנטזיה - זהו צעד שמוריד את הסיפור לקרקע ומנתץ את הפנטזיה, מלבד העיוות שנוצר במושגים עצמם.

לי דקרה הרבה יותר הכנסת ההיבט השמימי האמיתי למערבולת הפנטזיה.

 

[Talya kadosh]

קראתי את הפרק (היפה כתמיד), קראתי את התגובות. בכנות, אני עדיין מעבדת את שטף הדעות. אף על פי שרובן נעות על אותו קו אני רואה שינויים. על כל פנים, לי יש את דעתי שלי ואולי אם אמצא זמן גם אשתף בה. בקצרה, אני לא רואה בעיה בפנטזיה חרדית בה במידה שאפשר להדרדר איתה עמוק. זו נקודת המפתח מבחינתי.
מחכה להמשך יותר מתמיד, מעריכה את האומץ, הפתיחות והיכולת לקבל ביקורת ברוח כל כך טובה. יאללה, פרק תשע.

 

[הגיבן (ת)]

אבל הדבר המפלצתי במקווה הוא דיבוק. על זה הסיפור. אם אנחנו מסרבים להזרים מההוויה שלנו לתוך האומנות, הרי שאנחנו מסרבים לתת לאומנות להתפתח להגשים את המטרות שלה. זו אומנות ריקה וחקיינית. המבחן שלי הוא "האם כל קורא מהעולם היה יכול להנות מהחוויה האנושית שמתוארת פה, מהפחד, מהחרדה ומהדאגה וההקלה?" אם כן נהדר. אם קצת לא, אז יש מה לשפר מבחינה אומנותית, והתיקון אינו להוציא את היהדות מארגז הכלים שלנו.

אז סיפור האימה הוכ סיפור אימה יהודי. זו בעיה? כל עוד זה לא מפריע ל-סיפור. כל עוד זה בונה סיפור מעולה, אז מעולה. ובנוסף זה סיפור מעולה משלנו.

 

[פירי]

אבל הדבר המפלצתי במקווה הוא דיבוק. על זה הסיפור. אם אנחנו מסרבים להזרים מההוויה שלנו לתוך האומנות, הרי שאנחנו מסרבים לתת לאומנות להתפתח להגשים את המטרות שלה. זו אומנות ריקה וחקיינית. המבחן שלי הוא "האם כל קורא מהעולם היה יכול להנות מהחוויה האנושית שמתוארת פה, מהפחד, מהחרדה ומהדאגה וההקלה?" אם כן נהדר. אם קצת לא, אז יש מה לשפר מבחינה אומנותית, והתיקון אינו להוציא את היהדות מארגז הכלים שלנו.

זה כמו לכתוב סיפור מומצא עם אדמו"ר מומצא גם כן. יש כאלה ומעטים מאד הצליחו לא לפגום בסיפור.
ואולי גם כמו לכתוב סיפור מומצא על השואה (עוד מעט יהיו אולי על שמחת תורה תשפ"ד).

ואם יש משהו יהודי מהותי בסיפור אימה, אז מה? (ולהפך, מעולה). כל עוד זה לא מפריע ל-סיפור. כל עוד זה בונה סיפור, מעולה. ובנוסף זה סיפור משלנו.

לא ראיתי כאן דאגה לסיפור. אולי הסיפור אכן מעולה. הבעיה היא בזילות המושגים.

 

[הגיבן (ת)]

הבעיה היא בזילות המושגים

המשפט הזה משמש להגבלת אומנות. אומנות זקוקה למלא את מטרתה כדי שהקהל ימשיך לצרוך אותה. השאלה כמה אנשים עוזבים את העולם האומנותי הזה בגלל מגבלות כאלה, וכמה אנשים חורה להם אומנו חופשית. אני לא יודעת, יודעת רק על עצמי... האיזון עדין.

 

[פירי]

המשפט הזה משמש להגבלת אומנות. אומנות זקוקה למלא את מטרתה כדי שהקהל ימשיך לצרוך אותה. השאלה כמה אנשים עוזבים את העולם האומנותי הזה בגלל מגבלות כאלה, וכמה אנשים חורה להם אומנו חופשית. אני לא יודעת, יודעת רק על עצמי... האיזון עדין.

אבל לא מדברים פה על האמנות.
מדברים כאן יהודים על מושגים יהודיים קדושים שהשתמשו בצורה זולה לדעתם בדברים שיקרים להם אז הם הביעו את דעתם המתנגדת.

האמנות בסדר העדיפות היא מתחת לזה. אז אין מה לעשות ויחולו עליה הגבלות של דברים ומטרות עליונים.

(דיון לא ספציפי בנוגע לסיפור כאן. לא קראתי את כולו)

 

[mic003]

המשפט הזה משמש להגבלת אומנות. אומנות זקוקה למלא את מטרתה כדי שהקהל ימשיך לצרוך אותה. השאלה כמה אנשים עוזבים את העולם האומנותי הזה בגלל מגבלות כאלה, וכמה אנשים חורה להם אומנו חופשית. אני לא יודעת, יודעת רק על עצמי... האיזון עדין.

אמנות אינה דת.
אמנות חופשית אינה ערך עליון.
אמנות יהודית מוגבלת בדיוק כמו היהודי עצמו, וכפופה לכללים להם כפוף היהודי בחייו.
אם העלילה יכולה להסתדר עם כל אלו, זה מצויין. אם לא - מה לעשות, האמונה חשובה יותר.
נ״ב: אני לא כ״כ מסכים עם הגישה שאומרת שאמנות אינה יכולה להתקיים כשהיא מוגבלת. דווקא הגבלות שונות, כמו הגבלות תקציב וכדומה, או הגבלות טכניות כמו צילום בשחור לבן וכאלה, יצרו יצירות גדולות מאוד, שלא בטוח שניתן היה ליצור אילולי אותן ההגבלות (חייב רק לומר שאני לא מבין בזה הרבה. רק יודע ממה שקראתי וזה קצת).
נ״ב 2: את הדברים אני אומר מנקודת מבטי כאמן וכותב. אני ממש לא קיצוני, אבל כבר הסברתי את עצמי לעיל, ואני לא חושב שהמושג ׳חופש אמנות׳ פורך את כל מה שכתבתי.

 

[הגיבן (ת)]

אמנות אינה דת.
אמנות חופשית אינה ערך עליון.
אמנות יהודית מוגבלת בדיוק כמו היהודי עצמו, וכפופה לכללים להם כפוף היהודי בחייו.
אם העלילה יכולה להסתדר עם כל אלו, זה מצויין. אם לא - מה לעשות, האמונה חשובה יותר.
נ״ב: אני לא כ״כ מסכים עם הגישה שאומרת שאמנות אינה יכולה להתקיים כשהיא מוגבלת. דווקא הגבלות שונות, כמו הגבלות תקציב וכדומה, או הגבלות טכניות כמו צילום בשחור לבן וכאלה, יצרו יצירות גדולות מאוד, שלא בטוח שניתן היה ליצור אילולי אותן ההגבלות (חייב רק לומר שאני לא מבין בזה הרבה. רק יודע ממה שקראתי וזה קצת).
נ״ב 2: את הדברים אני אומר מנקודת מבטי כאמן וכותב. אני ממש לא קיצוני, אבל כבר הסברתי את עצמי לעיל, ואני לא חושב שהמושג ׳חופש אמנות׳ פורך את כל מה שכתבתי.

אומנות אינה דת. התפקיד של אומנות היא לבטא את החיים שלנו, של החברה והקוראים. כולנו יודעים את זה בתת המודע שלנו. כשהסיפור לא מצליח לתקשר עם מה שאנחנו חווים כל יום, זה מציק לנו.

פחד מהעולם הרוחני ועולם הנסתר הוא חלק מהחוויה של חלקנו וסיפור כזה מדברר את זה. לא כולם חייבים לאהוב את זה, אבל לא בטוח שמדובר בפשע מוסרי...

להפריע לאומנות להשתמש במושגים יהודיים זה לא סתם מגבלה. זה סתירה. עכשיו צריך לשאול, האם אכן יש כאן סיבה בעלת משמעות, מספיק, כדי להפריע לקוראים לקבל את מה שהם מחפשים? האם מידי הרבה קוראים יעזבו את עולם האומנות הזה מכיון שהם לא מוצאים את מה שהם מחפשים? כדאי למצוא איזון לפני שיהיה מאוחר מידי.

(ואיני מדברת על הדבקת מושגים יהודיים בצורה חיצונית - זה פיתרון מגוחך לשאלה הזאת.)

 

[מ. י. פרצמן]

פתאום גיליתי שתכף עוברים לי שלושה חודשים, ולפי כללי הפורום יהיה אסור לי להקפיץ את האשכול אז מהר כתבתי פרק חדש.
הא לכם סיבה טובה למה יש הגבלת הקפצות.

פרק 7
שימו לב - הסיפור חוזר אחורה, על פי הביקורת שלכם.
פרק 7 ו8 הקודמים סולקו, ואנחנו ממשיכים מאותה נקודה שסיימנו בפרק 6.

חלק א'

בעולם אחר, היכן שרגל אדם לא דרכה מעולם מכיוון שהאדם לא יודע על קיומו, שכנה הישות האכזרית.
רבים מחייזרי היקום קראו לה אם כל הרוע, מקור האימה. הכינויים התגמדו לעומת הכוח הנורא של הישות האכזרית: אם המפלצות.
היא קנתה לעצמה כוח ככל שחלף הזמן. סובבה במעגלים סביב כדור הארץ, יונקת זוהמה ורשע. היקום פינה לה דרך ככל שצברה תאוצה, החייזרים כבר לא קרבו אליה עם חלוף השנים. וכך הפכה הישות האכזרית לכוח אימה נוראי, הנושא בתוכו את מימוש כל המפלצות כולן.
אך משבר וצרה נשאה הישות עימה. גבורתה האכזרית וכוחותיה לא יכלו לבוא לעזרתה, מכיוון שלא היה באפשרותה לממשם.
על מנת להפוך יצורים למפלצות, היה על הישות האכזרית לאחוז בחבל המימוש, אשר קצהו נמצא בכדור הארץ. רק באפשרותו תוכל להפוך בני אדם למפלצות, ולממש את כל הרוע הטמון בה על פני כדור הארץ.
אך החבל, חמקמק ופתלתל שכמוהו, קשה עד מאוד למימוש. לפי כללי היקום - רק על ידי קשר עיניים ארוך מספיק, ללא מפריעים ומקטרגים, ניתן לקושרו, ולהפיק דרכו את מימוש הרוע. ואת החבל הזה, בנחישות ובאדיקות, נסתה הישות האכזרית לתפוס במשך שלושת אלפים שנים תמימות.

אלפיים שנה לאחר שנוצרה השתכנה הישות האכזרית בחלקת ירח שקטה. שם, מתוך נבכי התוהו, עיסוקה העיקרי התמקד בניסיונות לתפוס את חבל המימוש, ולהפוך בני אדם ליצורים מפלצתיים. ניסיון אחר ניסיון נחל מפלה, הזדמנויות כשלו בזו אחר זו. הישות, מלאה עיזוז וכוחות נוראיים, כמעט אמרה נואש.
עד שבלילה אחד נתפס הקצה. חבל המימוש נארג.

 

[מ. י. פרצמן]

חלק ב'

הוא היה בחור תמים לגמרי, עלם חמודות. עתידו היה מזהיר ורבני הישיבה צפו לו גדולות.
זו הסיבה שלקח לו כל כך הרבה זמן להבין מה קורה, וגם אז - הוא לא הבין. לא הוא היה זה שהבין.

היה זה לילה רגיל, כמו כל הלילות. הוא לקח את כוס התה שלו ואת הגמרא ועלה לגג, שם ישב בין ערימות גרוטאות וחרקים ולמד לקול השקט הלילי. השעה התאחרה, אך הוא לא חשש: זה היה המקום הקבוע שלו עד חצות.
כשהתעייף סגר את הגמרא ונשען אחורנית. הלילה היה זרוע כוכבים, ובריזה נעימה נשבה על פניו. הוא עצם עיניים, התמכר לשקט, האזין לדממה הרגועה מסביב. כשהשתעמם פקח עיניים, שפשף אותן בעייפות והרים ראשו, מחפש אחר מקור ירח. עיניו מצאו את העיגול הלבן, המסנוור, והתמגנטו אליו.
דקה חלפה, גם שתיים ושלוש. הוא המשיך לנעוץ עיניים בירח, בלי למצמץ, מהרהר האם היה אדם כמוהו שנעץ עיניים בירח אי פעם במשך זמן ארוך כל כך. כך ישב, רק הוא והעיניים והירח.
ואז זה קרה.

חבל עבות, נושא סיבים מדממים, נכרך סביב צווארו.
הוא נשנק, מבועת. החבל ניתק ממנו לרגע, התנוענע בפראות. בזווית עינו הוא ראה את מקור החבל מוחק את המרחק ממנו ועד לירח. ואז הוא צרח. צרחה קצרה, פראית, צרחה של עלם חמודות שהופך באחת לאדם אחר, מושחת, מפלצת.
הצרחה לא עזרה. החבל התהדק סביבו, נעץ בו טלפיים, ניסר בו את שיניו האיומות, והשתקע בקרבו לנצח, הופך אותו על פיו.

הוא קם בשקשוק גפיים, מרגיש כל תו ונים בגופו כחפץ זר, משל לא שייך לו. רגליו פסעו מאליהן אל דלת הגג והוליכו אותו אל תחתית המדרגות, משם אל דלת היציאה והחוצה, אל הרחוב הנם.
מזוגזג אך בהיר לחלוטין, משל יודע בדיוק מה הוא עושה, הוא התהלך ברחובות, נותן לרגליים שלא שייכות לו לשאת אותו אל המרכז המסחרי. שם, בכוחות שלא ידע ששייכים לו - הוא שבר חלונות ראווה, ניתץ קופות רושמות, ואף נטל כמות מזומנים מכובדת מאת הסופר השכונתי.
הוא לא ידע מתי ואיך חזר לישיבה, אך כשהתעורר בבוקר היה בטוח שהכל חלום. גופו שב אליו, רוחו הייתה צלולה. דבר לא רימז על הדיבוק, מלבד ערימת השטרות שנחה לה בבטחה בכיס המכנסיים שלא החליף, ושריטות מדממות בידיו, שהזכירו לו בכל עת את מאורעות הלילה האיום.

 

[הפצחן]

לא יודע מה אני חושב על זה

תלפיים

טלפיים

 

[מ. י. פרצמן]

חלק ג'

"זה הלך ונעשה גרוע מלילה ללילה. עם הגיע החשיכה - הרגשתי את התחושה המחניקה, הלופתת, בוזזת אותי ויונקת ממני את כל האנושיות שלי עד לשדה, מותירה ממני רק עצמות ופלצתיות.
פחדתי. רעדתי מפחד. פחדתי שידעו מה עובר עליי, שידעו מה אני עושה בלילות. פחדתי שידעו שאני בעצם מפלצת, חתיכת מפלצת. פחדתי שיכלימו אותי, פחדתי שיאשימו אותי. ידעתי שבאיזשהו מקום אני אשם, אני עושה, אני פועל, אני מנהיג. דברים איומים, נוראיים".
שמעון הביט בו בדממה. בראש ששייט מעל המים, ללא גוף, ללא נשמה. ראש של נער חמודות, תמים, בריא ונראה רגיל לחלוטין. אבל גוף, גוף לא היה לראש. וראשים רגילים לא משייטים במי מקווה שחורים כלוט, הופכים מדי לילה למפלצת איומה ששוחטת קורבנות.

"כך הפך המימוש לרוטינה קבועה. מדי לילה, ברגע שקרני הירח הגיחו עליי, הפכתי למפלצת. הכיתי, בזזתי, הצקתי. חשבתי שאני משתגע, אבל לא השתגעתי. המשכתי ברוטינה בקביעות, בשקידה, כמעט באדישות. כל לילה, כל הלילה. רק לילה אחד בחודש היה לי למפלט".

"ראש חודש". הגיב שמעון אוטומטית.

הראש הנהן בסרבול, כזה שרק ראש ללא צוואר מסוגל להנהן על פני המים. "בראש חודש נשארתי רגיל. שפוי, עד כמה שנשארה בי השפיות".

"איך הגעת לכאן?" שאל שמעון. "איך איבדת את צלם הגוף שלך, והפכת לראש מפלצתי בודד?"

דמעה קטנה צפה על לחיו של הנער, זלגה מטה והתמזגה במי המקווה הקודרים.

"לילה אחד אמרתי נואש", הוא התחיל בקול שקט. "החלטתי שאני אתפוס את החבל, ואעלה דרכו לירח, לפגוש את מקור הכוחות הנוראיים שלי".

לפרק הבא

 

[מירי11111]

לפי כללי הפורום יהיה אסור לי להקפיץ את האשכול

טוב אז אני מגיבה רק כדי שלא יסירו אותי מהפורום... בשל חוסר פעילות


הסיפור ממשיך להיות הזוי.... אני מנסה לחפש את הנמשל.... לא רגילה למפלצות בעולמינו

 

[נ. גל]

וואו, זה אדיר!
מזמן לא נעתקה נשמתי בעת קריאה.
מסתבר שעם כל כוחות האופל הללו, יש למפלצת גם כוח אחד חיובי - היא מצליחה להפנט אותי היטב.
תודה על זה.