סיפור בהמשכים סיפורת מעריצים בעקבות ממלכה במבחן - פרק אחרון

אף אחד לא יצחק עלי שיש לי דמעות בעיניים, נכון?
לא ממותו של בסטיאן
על השיחה עם אולה. מיוחד!
סגירת מעגל מדהימה של חיים מלאי מורכבויות וחיכוכים בין שני האנשים הטובים האלה...
נשמתו של האיש ששמר אמונים לארצו
הייתי כותבת 'שמר אמונים לעמו'. האמונים לאדמה פחות מעורר הערצה...
 
@משולש ברמודה ציטוט מהפרק האחרון שעלה:
להבין את משמעותו של החלק החבוש בחזהו של דודו שאינו עולה וגם לא יורד.
בן אדם שאין לו דופק הוא לא בין החיים. אפשר לתת שוק ולעשות החייאה, והדופק יחזור
אך לא כתבת על פעולות רפואיות בין השלב שהלב נדם לבין המשפטים היפים שבסטיאן מחכים את אולה.
משהו פה לא מסתדר לי
(אא"כ בחרת בדווקא להתעלם ממה שקרה בין לבין. כי מת לא יכול לדבר : )
עונה לך באשכול כאן...

נחמד שאת מסבירה לי איך לעשות החייאה : )
מה שניסיתי לתאר כאן הוא פגיעת חזה.
בא נגיד שניסיתי לתאר שילוב של חזה מרפרף (מה שמביא לתיאור הנשימה הפרודקסלית שיש כאן, לפעמים אפשר לתאר אותה כחלק מסוים בחזה שנראה כאילו לא נע או נע בכוון הפוך לתנועת בית החזה) בשילוב עם המוטורקס (חזה דם).

אבל אני ממש לא לוקחת אחריות שתיאורים משקפים מציאות... אם יש לך קצת ידע אפשר לפתוח כאן וויכוח רציני איך בדיוק הגענו למצב של חזה מרפרף ואולי בכלל זה מוביל לפנאומוטורקס...
אבל זה אחרי הכול סיפור, לא תיאור יבש של מצב רפואי.
 
נערך לאחרונה ב:
אף אחד לא יצחק עלי שיש לי דמעות בעיניים, נכון?
ברור שלא. זה אפילו קצת מרגש לשמוע את זה : )
הייתי כותבת 'שמר אמונים לעמו'. האמונים לאדמה פחות מעורר הערצה...
אני לא מתכוונת במילה ארץ למילה אדמה.
מבחינתי ארץ זה גם עם וגם מקום, גם שפה וגם תרבות, ומעל הכול גם היסטוריה משותפת עמוקה...
וזה בעצם די מתאים מבחינתי לכוזר. הסיפור אחרי הכול הוא על כוזר כממלכה יהודית, ועל העם שחי בה. בסטיאן לא שמר אמונים כמובן לרגבי אדמה.
 
תודה על הפרק. זה לא סיום, נכון?

יפה ותיאורי כמו שראוי כדי להביע חלק עלילה נוגה שכזה.
אבל גם כאן, הרבה יותר מדי תיאורים. ממש שקיעת החמה צעד אחרי צעד. וגם מוחו של אולה - מודה שלא היה חסר לי תמונת התקריב הזו. מוחו מלא מחשבות, מוחו יבש, מרוקן וכו'...

לגבי מה שדיברו שזה הסגנון של מיה קינן, דעתי היא שמיה קינן גם לא כתבה ככה לאורך כל אחד מאלפי העמודים של הסדרה. אבל כשהיא אכן דילגה על התיאורים האלה כשעדיף בלעדיהם אף אחד לא יאמר שזה לא הסגנון של הסדרה וזה חסר.
 
בפרק הזה משהו לא היה ברור לי, אם בסטיאן נפצע קשה והוא עומד למות איך הם מנהלים שיח רגיל? (ככה זה נשמע בכל אופן)
עונה כבר כאן אם ישאלו על זה עוד פעם.
אפשר לשים לב שיש חלוקת זמן ברורה בין הזמן שהם מדברים לזמן שהוא מת.

לקראת שקיעה הם מדברים וכשמגיע הלילה בסטיאן מת.
מה שנותן לנו באזור ארבעים דקות עד שעה של זמן חסר. זה הזמן בו אמורה לקרות הדרדרות מציאותית שבאמת תקשה לנהל עליו שיחה.
בכוונה בחרתי להפריד את חלק המוות מחלק השיחה כדי שזה יהיה הגיוני, אבל יכול להיות שלא יצא מספיק ברור.
תודה על הפרק. זה לא סיום, נכון?
לא.
לגבי מה שדיברו שזה הסגנון של מיה קינן, דעתי היא שמיה קינן גם לא כתבה ככה לאורך כל אחד מאלפי העמודים של הסדרה.
יכול להיות :)
לגבי התיאורים, יש מצב שאחרי עריכה רצינית עוד יותר חלקם היו יורדים, אבל בסופו של דבר זה כרגע סגנון הכתיבה שלי - אישית אני אוהבת את זה עכשיו, האם בהמשך אלמד לכתוב את מה שאני רוצה מתומצת יותר? אני מקווה שכן : )
 
מדהים, חי!!
(מרגישה בינה מלאכותית בחזרה על המחמאה הזו, אבל זה הכי צועק כאן).
סוף סוף אולה קיבל את האישור שחיפש כל חייו,
סוף סוף בסטיאן מצליח לבטא את רגשותיו
הם לא יכלו להתחבק שניה? יאלה איתם...
זה פרק מאחה כזה.

1. במחילה, ובכל הכבוד הראוי.
איפה איסתרק המחוצף???
לא מצא מקום או זמן להיפרד משר הצבא שלו, לא חושב להתעניין מה אתו?? כולה נפצע ביד, בסטיאן לא חשוב מספיק??

2. משהו שעלה לי פתאום בקשר לפרק הקודם, איסתרק זורק את הפגיון לבסטיאן, מושלך לאדמה ונעלם מהפרק. אין תיאור של חיילים מסתערים להגן עליו, או שהוא עצמו מסתער ונלחם, או שלא שמתי לב ?

3. ועוד תיקון קטנטן.
עקץ אותו נחש.
נחש מכיש, צרעה/דבורה עוקצים.

המון תודה על החוויה הזו משולש.
 
נערך לאחרונה ב:
המשפט 'שמר אמונים לעמו' קצת נראה מיותר, כאילו, מה הוא מוסיף לעלילה? זה לא איזה סיום דרמטי שקשור באופן ישיר למה שבסטיאן עשה או משהו, יותר היה נכון נראה לי לכתוב משהו על האומץ שליווה אותו, על האיש שבחר תמיד (מסתדר עם כל מיני משפטים עליו באיסתרק ומהללאל) עד שאחת מבחירותיו הרגה אותו (לצורך העניין, כן? אפשר לנסח אותו טוב יותר)
בסך הכל: עלילה מדהימה. יהיה המשך או שכאן זה נגמר? אם בהמשך גם איסתרק ימות אולי נעדיף לוותר על זה;)
 
1. במחילה, ובכל הכבוד הראוי.
איפה איסתרק המחוצף???
לא מצא מקום או זמן להיפרד משר הצבא שלו, לא חושב להתעניין מה אתו?? כולה נפצע ביד, בסטיאן לא חשוב מספיק??

2. משהו שעלה לי פתאום בקשר לפרק הקודם, איסתרק זורק את הפגיון לבסטיאן, מושלך לאדמה ונעלם מהפרק. אין תיאור של חיילים מסתערים להגן עליו, או שהוא עצמו מסתער ונלחם, או שלא שמתי לב ?
מותר גם לענות?
הפרק ושליש האחרונים מתוארים מהזווית של אולה. הוא לא ממש יודע מה קרה לאיסתרק או לשלוואן או לאף אחד אחר.
החלק היחיד שלא מסופר מהזווית של אולה הוא רגע המוות, אבל מצויין שם רק שמקאן נושם את נשימתו האחרונה.

אני מאמין שבפרק הבא עוד נושאים יתבהרו.
 
התלבטתי מאד עם לעלות היום, גם בגלל התוכן עצמו. אבל הבטחתי איפשהו תחילת שבוע ונראה לי הדיין ליין הכי מאוחר להגדרה הזאת הוא היום בחצות...

לפעמים זה בסך הכול עניין של מתמטיקה פשוטה.

בהתחלה אתם די שווים, אתה והאויב שלך. מי יותר, מי פחות. מחכים אחד מול השני באדישות, סופרים דקות עד שאחד מכם יעז סוף סוף לקחת את סיכון.

ואז, מה לעשות, אתם לא שווים. כי הוא לקח סיכון, האויב. אתה לא. לקח את הסוסים כולם איתו למרוץ שחוזרים ממנו עטורי ניצחון.

אז הוא אולי ינצח, האויב שלך. אתה הרי לא היית מוכן. יכניע אותך עד שתתחנן לנשימה אחת של הפסקה. יצחק כל הדרך אל הפסגה כשיספור את השלל. אולי הוא ידרוך באדישות על כל מה שבנית בעמל של שנים.

אבל אולי לא. אולי הוא דווקא יפסיד. אולי התוכנית המפוארת שלו תקרוס בקול רעש גדול, גם זה הרי קורה לפעמים.

אבל אז הוא אף פעם לא יוכל לחזור אל נקודת ההתחלה, אף פעם לא יוכל לשחזר את רגעי השקט שהיו נחלת שניכם. הרי כשיצא אל הקרב הזה העניק לך במו ידיו את הסיכוי הקטן לנצח.


האוויר סביב אולה רועד, רוטט כמעט מצעקות וצווחות. ולמרות שהלחימה המתנהלת סביבו גובה ממנו כל פירור כוח, מרפרפת המחשבה הזאת במוחו, מעלה את התהייה איך לקח יוסף את הסיכון הזה כשהביא את כל שיש לו למרוץ האחרון.

כי הרי כבר עכשיו מתחיל להתברר מאזן הכוחות האמיתי.

בלעדי האיום על חייו של מלך כוזר האחת וללא יוסף עצמו – חוזר המאבק להיות עניין פשוט של כמויות.

מעליו, הוסר כבר איום הקשתים. כנראה במו ידיהם של האנשים הזועמים, שטיפסו מעלה מעלה אחוזי טירוף וכעס אל מול תבוסתו של המלך ושר צבא כוזר גם יחד. אבל מחוץ ליציעים רועש עדיין האוויר בשאגות הקרב.

בידו, נראית לו חרבו כאילו היה נעה בכוחות עצמה בלבד, ורק יתרון ההתמדה מונע בעדה לעצור. אבל בזווית עינו הוא מצליח פתאום לזהות את צבע מדיהם המוכר של חיילי הגדוד השני, שוצף דרך הפתחים הגדולים בבליל צעקות וקולות, וכמות החיילים העושה את דרכה פנימה – נוסכת באבריו חיות חדשה.

חיילי ההוסטרס יודעים כלוחמים אמיצים מאין כמותם, אבל למרות שהם נחושים תמיד להיאבק בכל דרך שהיא – הוא מאמין שהם גם חכמים מספיק כדי להבין את המהפך הקיצוני במצבם. ובעוד אלו שבחוץ הצליחו ככל הנראה להימלט כבר לשטחיה של כוזר האחרת, נראה כי חבריהם הנותרים שסביב מתחילים להבין שעדיפה כניעה משפילה, על פני מוות חסר תועלת בקרב מול מאות.

אחד אחרי השני הם עוצרים מתנועתם, קופאים על הרחבה הגדולה עליה הם מפוזרים, ואז מפילים את כלי נשקם על האדמה בצלצול מתכתי, ומרימים את ידיהם מעלה באיטיות.

לא מעט מהחיילים שהביא איתו יוסף כבר נפצעו או נפלו בקרב, אבל עדיין ישנם רבים מהם הפזורים סביב, ומחזה כניעתם האחיד גורם לרעש העצום לשקוט מעט לכמה שניות ארוכות, ולאנשים ההיסטריים שעל היציעים להפסיק לרגע מצעקותיהם הבלתי פוסקות.

זה מראה סוריאליסטי. מחזה שלו היה לאולה זמן היה מתעכב קצת על משמעותו, חושב על אותם אלו שהכריחו את חיילי משמר הארמון לוותר על נשקם בקור רוח, ועכשיו נדחפות ברכיהם אל האדמה הקשה.

אבל אין לו זמן פנוי עכשיו. אין לו זמן גם לפרצופים המוכרים שהחלו מקיפים את הכרכרה המפוארת בצעקות וקריאות.

ומכיוון שעיניו הקפואות של יוסף, מראה הדם הקרוש על צווארו והפגיון הזרוק – עושים עבורו את העבודה ממילא, הוא ממלמל מילת התנצלות, עוקף את ההתקהלות וחותר קדימה אל הבמה העמוסה.

אבל את הדרך לבמת הטקס חוסמות כבר שורות ארוכות של לוחמים בעלי ציוד קרבי מלא, ומגיני נחושת שמבריקים מאד לאור השמש הכתום. ואולה נעשה מודע מאד פתאום לפניו המרוחות באבק וצבע הסוואה כהה.

באינסטינקט שמזמן התרגל אליו הוא שולח את ידו אל צווארו, מנסה למשש את פיסת המתכת הדקה שנמצאת שם תמיד, ונשימתו נקטעת בשאיפה חדה אחת כשהוא נזכר ברגע בו לקח אותה יוסף מידו שלו.

על מדרגות הבמה נחפזים חובשים צבאיים, וקצינים במדי משמר הארמון יוצרים חומה צפופה כשהם מאפשרים לכוח המחלץ לפנות את נכבדיה של כוזר אל כניסת הפועלים שמאחורי הבמה. אבל אולה נחוש מידי לזהות את אביו המאמץ בסערת האנושית הזאת בשביל לסגת אחורה.

רגע אחד הוא עוצר על מקומו ללא תנועה, ואז מסתובב חזרה לכוון ממנו בא, עושה את דרכו במהירות אל היציעים המתרוקנים.

באירועים כמו אלו, עד כמה שזכור לו, פזורים תמיד בין היציעים ועל רחבת הכניסה – כדי מים גדולים לשימוש החוגגים. ולמרות שגם בפנים נקיות לא כדאי להסתובב סביב חיילים דרוכים עד קצה גבול היכולת במדים קרועים – סבור אולה כי מראהו מוכר מספיק בשביל לספק לו הגנה יעילה מולם.

הכד נמצא לבסוף, ואיתו גם דגל קרוע שנראה נקי למדי. ולמרות שהמים חמימים לאחר שעמדו שעות ארוכות תחת שמש חזקה וקופחת – מרענן נוזל החיים את פניו כאילו היה אוויר נקי לנשימה.

"הוא חי, הוד מלכותו", אומר פתאום מישהו לידו, גורם לו להזדקף במהירות ולמחות במהירות את טיפות המים מפניו בבד הגס.

"חי", הוא חוזר לאט, מרים את עיניו אל גלימה פשוטה מוכתמת ארגמן כהה, שמתגלית כאחד מידידו המונדרים של המלך. "חי", הוא אומר שוב ואז מטלטל את ראשו: "אתה בטוח?"

"הוא נפצע בידו", נושף אמציה, חרבו עדיין מוחזקת היטב בידו, "אחרי שמקאן הרג את יוסף, והאנשים שעלו על המחצלות הפילו את הקשתים – החיילים שסביבו נכנעו מהר מאד לשומרים שהקיפו אותם על הבמה".

זה הגיוני למדי. הגיוני בהתחשב בכך שגם בידיים קשורות יכולים חיילי משמר הארמון לעשות הרבה מאד, אם רק אין איום המונע מהם לנסות להשיב מלחמה.

לרגע סוקר אותו אולה, מנסה לסנן את מחשבותיו הרותחות, ומכל המילים הסוערות שבראשו הוא בוחר לומר: "אתה פצוע".

לאט משפיל אמציה את עיניו אל גופו, סוקר את הדם המטפטף מרגלו. "כן", הוא אומר, מטה את ראשה הצידה, "עזרתי קצת שמה".

זאת לא נראית פציעה קשה, מצד שני זאת גם לא נראית רק שריטה קלה. אבל אולה מוצא עצמו ממלמל מילת התנצלות כלשהי כשהוא עוקף את אמציה לכוון הבמה.

"פינו כבר את הדוד שלך", אומר ידידו של המלך מאחוריו, קולו מעומעם מעט ברעש צעקות ההמון. "אין לך מה לחפש שם".

פינו?

לאט מסב אולה את פניו בחזרה, סוקר את המונדרי שמולו במבט ארוך.

"שר המלחמה", מבאר אמציה בקול שקט יותר, סוגר את המרחק ביניהם בצעד אחד. "הוא נפצע קשה אני חושב, החובשים שנכנסו לקחו אותו מייד דרך שער הפועלים שבדרום".

יציעי האבן שמאחורי גבו של אמציה כבר ריקים ברובם, הקהל הענק שצפה מרעיד בהצגה הגדולה שארגן עבורם יוסף ניצל כנראה ביעילות רבה את הדקות האחרונות כדי להימלט החוצה. אבל מעל המושבים, על עמודי עץ גבוהים ומחודדים, מתנוססים עדיין דגלי התכלת של הממלכה, נרעדים ברוח בין הערביים הקרירה על רקע שמים צהבהבים.

"תודה", הוא אומר לבסוף, בין השאר מפני שאין במוחו אף מילה מתאימה יותר לומר. "אני אלך לשם עכשיו", אבל רגע ארוך הוא עדיין לא נע, בוהה בידיד המלך השותק שמולו, ואז מוסיף: "כדאי שתיתן למישהו לחבוש את הרגל שלך".

שפתיו של אמציה מתכווצות קצת כשהוא מעביר את עיניו על ידו של אולה שדם קרוש צובע אותה: "אולי כדאי שגם אתה, אקסידטור", הוא ממליץ בחביבות, מצדיע, ואז צולע משם.


מעליו החלו כבר השמים מחליפים צבעים, משנים את צבעם לתכול עמוק יותר, כהה. סביבו מסתחררים ברוח הקרירה עלים צהובים, כמושים. ומולו, על שפתו של הנהר הנוצץ, מקימים חיילים במרץ שורה ארוכה של אוהלי חירום גדולים, יציבים.

כשמוחו ריק ממחשבות הוא עוקף את נחיל ההמון הזורם, וכשליבו יבש מאד הוא משתמש בידע שרכש שנים ספורות קודם לכן באזור הזה של הגבול, כדי להגיע במהירות אל אוהל הבד הכהה שעל ראשו מתנוסס גם דגל תלתן ירוק לצד התכול המרעיד.

מחוץ לאוהל המפקדה הזמנית ישנם עשרה שומרים לפחות, דרוכים כאילו שהו בשטח אויב, אולי לא כאילו – בצדה הצפוני של הגדה, קרוב יותר לאזור היציעים, עדיין מתחוללים קרבות כניעה אחרונים, בודדים.


"מה קרה לו?" הוא שואל כשהוא מגיע אל שורת השומרים הדוממת, וקולו מעשי עד כדי קיפאון לאוזניו.

הם מזהים אותו החיילים. אפשר להבין זאת בבירור לפי עיניהם המתרחבות קצת, ותנועת ידם הנחפזת כשהם ממהרים להתיישר ולהצדיע, אבל למרות הזיהוי הוודאי הם שותקים כולם.

קר ליד האוהל, קר ומאובק. והאדמה מלאה קוצים קטנים ועלים שבורים.

"באנם?" לאט מפנה אולה את ראשו אל מפקדה של חולית השומרים השקטה ששירת פעם תחת פיקודו.

"פציעת חזה", קולו של החייל הצעיר חורק כשהוא מבין שאין לו ברירה, "הרופא כבר כאן, המפקד".

חם לאולה. חם למרות הרוח הקרה והעוקצנית. והאוויר החריף שהוא שואף צורב את ריאותיו.

מולו מתבדרות יריעות אוהל הפיקוד הזמני, מתנופפות ברוח העזה כאילו קיבלו חיים משלהן.

הם מתלבטים ביניהם האם לאפשר לו להיכנס, החלפת המבטים ביניהם לא מותירה לו ספק, אבל תנועת יד אחת של מפקדם גורמת להם להשפיל את כלי נשקם ולנוע לצדדים.


בתוך האוהל כבר שולטת האפלולית, בניגוד לזוהרה העמום של השמש בחוץ, והוא ממצמץ מספר פעמים לפני שהוא מצליח להבחין בצלליות הנעות בפנים.

ראשון הוא רואה את סגנו של דודו. שעון על אחד מעמודי האוהל, פניו קפואות והוא מביט בו כאילו הוא אינו מזהה אותו, ומאחורי כתפיו מתהלכות דמויות אפלוליות נוספות.

אולי קצינים, אולי חובשים, אולי אנשים שהכיר עד אתמול. אבל עכשיו נראים לו כולם פתאום כאילו היו חסרי צבע וגם פנים.

הם נעים הצידה כשהם מזהים אותו, מפנים לו את הדרך קדימה, משפילים את ראשם כשהם מאפשרים לו להתקרב אל מיטת השדה הפשוטה עליה שוכב שר צבא כוזר הפצוע.

גרונו של אולה שורף, צורב עד כדי תחושת מחנק. לגדול בבית מקאן מיום עומדך על דעתך ולקרוא לצבא ביתך השני – מכין אותך לראות מוות מהסוג הלא נחמד.

מוזר לחלק מוות לקטגוריות, אבל כמו כל דבר בחיים מסתבר שגם כאן יש מחלקות. יש מיתות משונות, אכזריות, כאלו שבני אנוש רגילים אינם יכולים להעלות על הדעת. ויש מיתות של זקנים ישישים בחברת בני משפחה אוהבים ודומעים. יש מוות של שדות גבול חשוכים ווידוי שאפילו אותו לא תמיד יש זמן לומר, ויש מוות עלוב של חדלי אישים. יש עוד הרבה סוגים בוודאי, שונים ומשונים, ונראה לו שהרבה מתוכם כבר טעם בשנות חייו הלא ארוכות.

ואיך יסווג את זאת האחרונה?

סגנו של דודו מבחין בו סוף סוף, מתנתק מהעמוד כשהוא מנסה להשלים לו במשפטים קצרים את מצבו של שר המלחמה. אבל מילותיו מהירות ונחפזות, מצליחות רק לעבור את מסך קרומי השמיעה, ונתקעות בין מוחו לליבו כאילו היו אבני חצץ דוקרות.

אין לאולה צורך בהכשרתו הרפואית הבסיסית, אין לו גם צורך במבע פניו של הרופא שלצידה השני של המיטה. לא כשהשנים הארוכות בגבול לימדו אותו בדרכן המפורטת איך נראה אדם בשעותיו האחרונות. ואותו ניסיון עצוב מאפשר לו גם להבין את משמעותו של החלק החבוש בחזהו של דודו שאינו עולה וגם לא יורד.

"אבא", הוא לוחש, כורע על ברכו לצד המיטה. זה מוזר, אבל כאילו התכונן לרגע הזה כל חייו, מרגישה המילה הזאת בפיו טבעית כל כך. בדיוק כמו הפעם ההיא בה בחר לפנות איתה אל דודו בפעם הראשונה.

לאט נפקחות עיניו של בסטיאן, בוהות לרגע אחד ארוך בחלל האפלולי, ואז הן מתמקדות בפניו בערנות מפתיעה.

"אולה", הוא לוחש, כאילו היה הדבר פשוט וברור כל כך, "באת".

"באתי", מאשר אולה, וקולו להפתעתו, יציב למדי.

"אבירם", מתאמץ דודו להגות את השם, "הוא הספיק לספר לך על אליצור?"

לאט שואף אולה את האוויר המחניק שבאוהל. כמה שעות עברו מאז ליל האתמול? כמה זמן חלף מאז עזב את המחנה האפלולי ואת שביליו הרטובים? שבועות, חודשים או אולי כבר שנים?

"כן", הוא עונה, מתאמץ לבלוע את הגוש הכואב שבגרונו, "הוא סיפר לי".

מבעד לחלון הקרוע בקיר הבד עוטפים כבר צללי ערב את איינה בגוון סגול קסום, משרים אפלולית רכה על האוהל, ומטשטשים את החיוורון העמוק שעל פניו של בסטיאן. אבל לסתו הנעולה של דודו מספרת לאולה יותר מכל על הכאב העז שמסבה לו פעולה החיים הבסיסית שמתאמצות עדיין ריאותיו לעשות.

"רציתי לומר לך, ילד", אומר אביו המאמץ לבסוף, וקולו צרוד מאד, "רציתי לגלות לך מיד ברגע בו הגיע המידע על בגידתו ממנשה קפחבר – אבל תפקידו כסוכן כפול היה חשוב מידי בשביל שאאפשר לעצמי לעשות זאת". הוא שואף שוב, משתעל שיעול שטוח מידי, ואור הלפידים הכתמתם שהחלו מדליקים המשרתים באוהל מדגיש עבור אולה את טיפות הדם הקטנות המצטברות בצידי שפתיו.

הנה הוא המנגנון הזה שבנה בעמל שנים. הקר. האדיש. המגן על הלב. אותו חלק במוח שיודע היטב שתם המשחק ונשלם. אותו חלק שיכול לכרוע כאן ולהתעלם מריח המוות, לדון בחיים שקדמו אליו כאילו יש איזשהו היגיון שיוכלו להיעלם כך ברגע אחד בודד.

מכווץ הוא עוקב אחר נשימתו האיטית, השטוחה, של דודו. וידו מתאגרפת על הסדין הלבן בחוזקה.

"זה בסדר", הוא אומר בקול שמנסה להיות שלו ויודע בוודאות שהוא נכשל בכך, "כנראה היה לטובה שלא ידעתי על כך מראש. עכשיו כל מה שחשוב הוא שתנוח".

לאט מתעקמות שפתיו של דודו, מציגות לו גיחוך מוכר מידי, שחור. "אתה לא צריך לומר זאת", הוא מציין, וקולו על אף נשימתו הכבדה נשמע ברור מאד. "ראיתי מספיק בחיי כדי לדעת מתי מגיע זמנו של אדם".

האוהל דומם, שקט מאד. אבל מבחוץ, מתנגן ברכות בין קריאות החיילים, נשמע קול שירתם של הציפורים.

כמה שנים מחייו העביר בסטיאן בשדה הקרב? בכמה פצועים טיפל וכמה מתים קבר במו ידיו? וכמה עשיר הוא ניסיון חייו העצוב כדי שיבין את מצבו האמיתי מבלי להזדקק למילים מפורשות.

מאחורי שפתיו החתומות נושכות שיניו של אולה את לשונו, מכאיבות לו כאילו עקץ אותו נחש. אבל הוא אינו אומר כלום, רק ממשיך להביט קדימה. נאבק להשאיר את מבטו תלוי בעיניו של האיש שאהב אותו כמו בן כל אותן השנים, מספיק בשביל להקריב בעבורו את חייו.

רגע אחד עומד השקט ביניהם. עמוק מידי, עצוב. חשוף כאילו ידע בסטיאן היטב אילו מילים בחרו שניהם לשתוק.

"למה", לוחש אולה לבסוף, כאילו ביקש ליבו לוודא זאת בפעם האחרונה. "למה שלחת אותי בכל זאת אם ידעת שאליצור בוגד, לא היה פשוט יותר להעביר את התפקיד כולו לאבירם?"

האוהל שקט, שקט מאד, על אף שמבחוץ נשמעות עדיין צעקות החיילים והחובשים הרבים. ולמרות שאולה יודע שיש עוד אנשים בחלל הדומם הזה באיזשהו מקום – הוא אינו מצליח להכיר בנוכחותם כלל עכשיו.

רגע חולף עליהם בשקט הזה, חרישי כמו אגם זוהר בשמש קיץ עייפה, ואז נמתחות מעט שפתיו היבשות של בסטיאן ולשונו החיוורת מחליקה עליהן בחולשה: "יכולתי", הוא מסכים, "אולי באמת היה עדיף להעביר את התפקיד הזה לאדם אחר. אבל על מי עוד חשבת שאסמוך ככה, בן?"

משהו לח, שקוף, מרטיב פתאום את קצוות עיניו של אולה, מפתיע אותו בהופעתו. והוא ממצמץ בחוזקה, מנסה למחות כל זכר לחולשתו.

יד נוגעת בפניו פתאום, מרפרפת על השביל הרטוב שסימן הכאב על לחייו למרות מאבקו, מאלצת אותו להישיר מבט מטה מתוך המסך השקוף המטשטש את אישוניו.

"מהללאל התבגר לבד", אומר בסטיאן במאמץ, והכאב בו עולה לו מילוי ריאותיו אוויר חורט על פניו שבילי זיעה קטנים. "ועל אף שהייתי שמח לו יכולתי להתעלם מהעובדה הזאת – אי אפשר כך לשכוח אותה פתאום. ואת שאר ילדי", עיניו של שר המלחמה נעצמות פתאום, "את שאר ילדי לא הספקתי אפילו לראות גדלים".

אולה בולע, והגוש הכואב שבגרונו מתהדק עוד קצת.

"אבל אותך? אותך גידלתי מגיל שתיים עשרה, ילד". לאט פוקח בסטיאן עיניים שדוק ערפילי ולבן כבר החל מציף אותן. "איתך השתדלתי בכל מאודי לעשות את הנכון והטוב במהלך השנים הארוכות הללו, ועל אף שאני יודע מספיק כדי לא לזקוף לזכותי את ההצלחות – אני זוכר היטב את אותם הימים כדי לחוש קצת גאווה בגבר שהפכת להיות".

חם לאולה, חם וגם מחניק. אבל מבעד לפתח האוהל חובט בכתפיו משב רוח קריר, נקי. "קצת?" הוא שואל לבסוף, מישיר מבט אל העיניים השלוות שמולו, וחיוך שטעמו מלוח מעקם פתאום את שפתיו היבשות.

לאט מרים חיוך קטן גם את שפתיו של בסטיאן כלפי מעלה, מאיר את עיניו ומעניק להן ברק מוזר. "אולי קצת יותר", הוא לוחש, "אולי קצת הרבה יותר, בן".


אותו היום הייתה השקיעה יפה מתמיד, והמון זמן נמרחו גווניה הרכים על הרקיע האינסופי שהקיף את איינה. עננים וורודים וסגולים ריחפו לאט אל האופק, וכדור כתמתם אחד גלש מעל הנהר הזוהר והבעיר את השמיים באדום.

גם הרוח הייתה מיוחדת באותו היום, ותנועתה שיכרה את העוברים ושבים, ובשמה את האוויר בניחוח האדמה הרטוב של הצמחים שגדלו סביב המים.

ורק כשהתכהו השמיים מאד וכוכבים קטנים החלו מנקדים אותם בניצוצות כסף זוהרים, נישבה הרוח בחוזקה בענפיהם של העצים הריקים, הרקידה סביבם עלי שלכת יבשים, וליוותה אל הרקיע הכחול את נשמתו של האיש ששמר אמונים לארצו עד יומו האחרון.
פרק נוגע.כתיבה יפיפיה.

כמה הערות קלות:

"רציתי לומר לך, ילד", אומר אביו המאמץ לבסוף, וקולו צרוד מאד, "רציתי לגלות לך מיד ברגע בו הגיע המידע על בגידתו ממנשה קפחבר – אבל תפקידו כסוכן כפול היה חשוב מידי בשביל שאאפשר לעצמי לעשות זאת". הוא
המשפט הזה ארוך ומפורט לי מידי בשביל אדם שמתאמץ לדבר (מלא כאבים, קולו צרוד מאוד).
הייתי מנסה לצמצם שם במילים, ובפרט למחוק את שם המשפחה של מנשה. שניהם אמורים להכיר אותו, לא?

בנוסף, קצת חסר לי התייחסויות בשיחה לדברים נוספים.
1. מוזר לי שאולה לא אומר שיוסף מת ואיסתרק חי כדי לנחם את אביו שהמלחמה אולי הגעה לקיצה.

2. התייחסות של מקאן לשאר המשפחה, אפילו משהו טכני בסגנון "תמסור למהללאל שהגווילים מבבל...תשמרו אחד על השני ותדאגו לקטנים". אולי לפני המשפט על כך שאת האחרים הוא לא גידל לגמרי.

3. התייחסות של מקאן לפציעה של אולה, אבל לזה יכולים להיות הסברים. (שהוא מטושטש מכדי לשים לב ,או לחילופין שהוא הבחין שהפציעה קלה).

בכל אופן, מדובר בנקודות קטנות. הפרק עצמו עשוי מעולה.
 
נערך לאחרונה ב:
איפה איסתרק המחוצף???
לא מצא מקום או זמן להיפרד משר הצבא שלו, לא חושב להתעניין מה אתו?? כולה נפצע ביד, בסטיאן לא חשוב מספיק??
דווקא לי לא נשמע הגיוני שהוד מלכותו אחרי כזה קרב במקום לכנס את האנשים שעומדים על הרגליים ולהבין מה הולך כאן ומה צריך לעשות עכשיו - ילך לבקר את שר הצבא שלו...
עם כל הכבוד לרגשות הם חטפו מכה רצינית. (ואל תשכחי שהם עדיין לא יודעים את התוכנית המלאה של יוסף).
משהו שעלה לי פתאום בקשר לפרק הקודם, איסתרק זורק את הפגיון לבסטיאן, מושלך לאדמה ונעלם מהפרק. אין תיאור של חיילים מסתערים להגן עליו, או שהוא עצמו מסתער ונלחם, או שלא שמתי לב ?
החלק הזה מקבל התייחסות דרך התיאור של אמציה לאולה. אבל כמו שהזכיר @שמואל י הפרק מתואר מנקודת מבטו של אולה ולא של איסתרק...
המשפט הזה ארוך ומפורט לי מידי בשביל אדם שמתאמץ לדבר
מקבלת : ) וגם ההתייחסות למנשה בשם המלא באמת מיותרת.
1. מוזר לי שאולה לא אומר שיוסף מת ואיסתרק חי כדי לנחם את אביו שהמלחמה אולי הגעה לקיצה.
לא כתבתי את זה כי הנחתי שברור מאליו שעד שאולה הגיע אל אביו הספיקו הקצינים והאנשים שאיתו לדווח לו מה קרה. לגבי המוות של יוסף - הוא ראה את זה קורה מול עיניו.
 
נערך לאחרונה ב:
הם לא יכלו להתחבק שניה? יאלה איתם...
בסטיאן פצוע... אבל גם אם לא, מה זאת הקיצ'יות הזאת? אין סיכוי שהייתי כותבת כזה דבר :rolleyes:
נראה לי בין הדברים הקשים זה לכתוב קטעים שכאלו בלי לגלוש למקומות 'דביקים' מידי...

יש סיבה למה סיימתי את השיחה שלהם ככה:
חם לאולה, חם וגם מחניק. אבל מבעד לפתח האוהל חובט בכתפיו משב רוח קריר, נקי. "קצת?" הוא שואל לבסוף, מישיר מבט אל העיניים השלוות שמולו, וחיוך שטעמו מלוח מעקם פתאום את שפתיו היבשות.

לאט מרים חיוך קטן גם את שפתיו של בסטיאן כלפי מעלה, מאיר את עיניו ומעניק להן ברק מוזר. "אולי קצת יותר", הוא לוחש, "אולי קצת הרבה יותר, בן".

אגב @מגבת כשהעלית את האתגר שלך 'ללכת לקצה' חשבתי ישר על הקטע הזה כמועמד ;)
 
לא כתבתי את זה כי הנחתי שברור מאליו שעד שאולה הגיע אל אביו הספיקו הקצינים והאנשים שאיתו לדווח לו מה קרה. לגבי המוות של יוסף - הוא ראה את זה קורה מול עיניו.
כנראה לא פרשתי נכון את הזמן שעבר.

לי זה הרגיש שברגע שהקרב נגמר אולה הלך לחפש את אביו (פלוס הדקות שלוקחות לשטוף פנים ולהחליף כמה משפטים עם אמציה). כך שאת מקאן כנראה פינו תוך כדי הקרב, אולי אזרחים או חובשים כשלהם, כשבמקביל עדיין השומרים מנסים להציל את איסתרק.

אך בקריאה שנייה באמת נראה שהמחנה שליו יחסית, כך שהם יודעים שהאיום העיקרי הוסר.

לגבי המוות של יוסף - נכון, טעות שלי.
 
כנראה לא פרשתי נכון את הזמן שעבר.

לי זה הרגיש שברגע שהקרב נגמר אולה הלך לחפש את אביו (פלוס הדקות שלוקחות לשטוף פנים ולהחליף כמה משפטים עם אמציה). כך שאת מקאן כנראה פינו תוך כדי הקרב, אולי אזרחים או חובשים כשלהם, כשבמקביל עדיין השומרים מנסים להציל את איסתרק.

אך בקריאה שנייה באמת נראה שהמחנה שליו יחסית, כך שהם יודעים שהאיום העיקרי הוסר.

לגבי המוות של יוסף - נכון, טעות שלי.
בקריאה נוספת אני רואה שמצוין שהחובשים פינו אותו מייד...
 
טוב.
אני אולי קצת מפריעה באמצע הדיון, אבל זה חשוב, אז תסלחו לי.
מצאתי את הסיפור הזה עכשיו.
קראתי אותו בנשימה עצורה.
וממש כמו ספר טוב של מיה קינן, לא הצלחתי להניח אותו מהיד.
הכתיבה- היא מיוחדת, אהבתי ממש את השילוב בין הסגנון המיה קינני לבין הסגנון שלך, אהבתי נורא את התיאורים, והעתקתי לעצמי מלא משפטים יפים, את פשוט כותבת ליגה.
הכתיבה קולחת, זורמת ויפה.
נוגעת ולא.
אמנות במיטבה.

מעבר לזה, התוכן.
הסיפור יפהפה, יותר מהרעיון של פדהאל, לדעתי. אני אוהבת את הסוף הזה, הוא בנוי בצורה יפהיפיה.
תודה לך על החוויה הזו!
אני חייבת המשך... וכמה שיותר מהר.... בבקשה....
הפרק האחרון השאיר אותי עם דמעות בעיניים.
אולה.
בסטיאן.
שתי דמויות כל כך אהובות, שכל כך הגיע להם השיח הזה.
תודה!
 
אלרון מגיע קרוב לחצות הלילה.

בזמן ששלוואן עוד בוהה בשולחן העץ המתקלף שהוצב באוהל החקירות הזמני, ומחכה לחוקר העייף שישוב פנימה – מוסטות יריעות האוהל, מביאות פנימה משב רוח קר וחריף, פרצי צחוק ששייכים כנראה לשומר, ופרצוף מוכר מאד שמופיע פתאום ביניהן.

"שלוואן", מתנשפת בהקלה הדמות. "לא יכולת לחכות באוהל הראשון?"

לאט מכווץ שלוואן את שפתיו, בוהה בדמות המוכרת לרגע אחד ארוך.

אלרון אמור היה לצאת רק מעט זמן אחריהם בדרכו לאיינה עם הפועלים והסחורה, וכיוון שהנורדי חיוור העיניים נמנה על האנשים שבין אם ירצו בכך ובין אם לא, ידעו הכול על סביבתם החדשה תוך זמן קצר – הוא אינו טורח להתאמץ לברר האם נודעו לו כבר פרטי המאורעות האחרונים.

"בא נגיד", הוא אומר בקול יבש מאד, "שלא שאלו אותי היכן בדיוק אעדיף להשתכן בלילה הזה".

אלרון שותק, אבל עיניו מדלגות משערו המבולגן אל גלימתו שכתמים כהים בולטים עליה לאור העששית החיוורת, ונעצרות בשולחן העץ הפשוט והריקני שבמרכזו של האוהל. ואז הוא מסתובב ויוצא משם בלא לומר כלום.

הלילה שבחוץ רועש עדיין למרות השעה המאוחרת, אבל למרות קולות דיבוריהם של השומרים וצעדיהם של הקצינים הנחפזים – מצליחות אוזניו של שלוואן לזהות יללות שועלים מרוחקות.

כמה רגעים חולפים עליו בשקט הזה הוא לא יודע – אבל אז מוסט הבד הכהה שוב, ואלרון מופיע בפתח, כד חרס פשוט בידו האחת וצמד גביעים בשנייה.

"קח, תברך", הוא אומר, נאנח כשהוא מתיישב למולו, וממלא גביע אחד בזרם מים צלולים.

"אני לא יכול לברך".

לרגע אחד ארוך אלרון רק בוהה בו, עיניו מצומצמות בריכוז. ואז הוא מתיישר על כסאו, ולראשונה מאז הכיר אותו שלוואן, הוא רואה את פיו נפתח ונסגר בלא לומר כלום.

"לא חשבת על זה, הא?", נשיפה שיש בה רק מעט צחוק נמלטת מאפו של שלוואן, "אף אחד לא חושב על זה, מסתבר. לא שאני יכול להאשים אותם לצערי, יש להם מספיק מתים על הראש לפני שידאגו לשחרר לקבורה את הגופה של האויב הגדול ביותר של כוזר".

אלרון שותק, ואצבעותיו מתקתקות על אפו בהבעה חושבת.

"פאר באלקן", ראשו של שלוואן כואב, כואב עד כדי בחילה. "ועד שיספיק מטריאס להגיע עד אליו – אני מניח שיעברו כמה שעות טובות מזריחת החמה. ברכיהו, ילד חכם, ידע להעלם מכאן לפני שהדברים באמת יצאו משליטה. ואני, מה לעשות? אבל ההלכה עדיין לא נותנת לי פריווילגיות".

שפתיו של אלרון מתכווצות לעיגול קטן. "היית מעדיף שהוא היה מספיק להתאבד, לא?", הוא שואל וקולו זר במקצת ומתכתי.

יללה רחוקה נשמעת בחוץ, ומשב רוח חזק מנענע פתאום את דפנות האוהל. לאט מטה שלוואן את ראשו, מביט באלרון בעיניים מצומצמות.

"קפחבר להוט לשתף במידע", מושך הנורדי כתפיים, "וגם החיילים ששמרו על האוהל בו נחקר לא טובים במיוחד בשמירת סודות".

שלוואן בולע, וכאב גולמי וחד חולף לאורך עמוד השדרה שלו כשהוא מנסה להעביר ממוחו את מראה עיניו של אביו ברגע בו הבין שהוכרע גורלו.

"הוא אבא שלי", הוא לוחש, עוצם את עיניו. "והלוואי ולא היה אכפת לי מספיק בשביל לשבת כאן ולומר לך שזה לא משנה בכלל איך הוא מת. אבל אם הוא היה מצליח להרוג את עצמו – אולי לא הייתי חייב באבלות עכשיו כאילו הכול כאן פשוט כל כך והגיוני".

"כן", מטה אלרון את הכד, מניח למים השקופים למלא את כוסו שלו. "זאת באמת בעיה. ואחר כך צריך גם לעשות קריעה, לשבת שבעה, ולומר קדיש אחד עשר חודש. הוא תכנן טוב מאד איך לשלוט בחיים שלך גם לאחר שימות – זה בטוח".

לאט זוקף שלוואן את ראשו, נועץ את עיניו באיש חיוור השיער שלמולו: "בטח אמרתי לך את זה פעם", הוא מציין ביובש, "אבל למרות שאני מחבב בדרך כלל את הסרקזם שלך – נראה לי שיהיה אפשר לוותר על המצרך הנדיר הזה לפעמים".

"אני לא לועג", כתף אחת של אלרון נעה בחן לכוון פניו, ועיניו מתכווצות בהבעה מלאת תום. "אני רק מזכיר לך את העובדות".

שלוואן שותק, מביט עמוק אל תוך עיניו החיוורות של העבד הוויקינגי שמולו, ואז מטלטל את ראשו: "אני בן אדם נורא", הוא מגחך, "תגיד את זה ברור, אלרון. שנינו יודעים שאתה מחבב מאד את תפקידו של המוכיח בשער".

אבל אלרון דווקא שותק. ובעיניו, שלוואן רואה זאת בברור, אין התרסה בכלל, אולי אפילו קצת עצב.

"אתה לא שונא את העובדה שהתוכנית שלו נכשלה רק בגלל שהיא מחייבת אותך באבלות", הוא אומר לבסוף, והטון הרך שבקולו גורם לשלוואן לזקוף את סנטרו ולהדק את שפתיו. "אתה שונא אותה כי מפחיד אותך לגלות שחלק לא קטן ממך כואב את המוות שלו, אחרי הכול".

שלוואן שותק, וחם לו פתאום מאד למרות שהלילה האפל שבחוץ קר מאד. "להזכיר לך שהוא רצה להרוג אותי פעם?", הוא שואל וקולו צרוד, "או לספר לך על האנשים התמימים שהוא שלח אל מותם בחיוך חביב?"

שוב מושך אלרון בכתפיו. "הייתי שם", הוא מזכיר, "בדיוק כמו שהייתי בפעמים היפות והרחוקות בהן היית הבן החביב עליו והוא היה האדם שהערצת יותר מהכול. הלוואי שהחיים היו כאלו פשוטים".

הוא שותק, מעביר את מבטו על קירות הבד הכהים שכתמי אור חיוורים יוצרים עליהם צלליות מוזרות, ואז מחזיר את עיניו אל טבלת השולחן המאובקת. "מותר לך גם להתאבל", הוא אומר לבסוף, עיניו עדיין מופנות מטה וקולו שקט כל כך עד ששלוואן בקושי מצליח לשמוע אותו, "זה כל מה שרציתי לומר".

זיכרונות מתערבלים מול עיניו של שלוואן במחול מטושטש, מלאים טעם ישן ומשכר ובו זמנית שורף כל כך. ומשהו חם חונק פתאום את גרונו עד שהוא מעדיף לנשום עמוקות דרך אפו ולהיעמד על רגליו במהירות.

"לאן?", אלרון מבחין בתנועה החדה ונעמד גם הוא, "הקצין החוקר לא אמור לחזור הנה בקרוב?"

"הוא לא אמר לי במפורש להישאר כאן", שלוואן לא יודע אם המרירות מדברת מתוך גרונו או התסכול, "ואחרי הנאום שלי שם היית מצפה שיתנו בי קצת יותר אמון, לא?"

לאט מניע אלרון את ראשו בתנועה המסמלת הסכמה ופקפוק גם יחד.

"מה?" אומר שלוואן, ומעביר יד על עיניו השורפות. "כל החיים אאלץ לזכור שיש לי אות קין על המצח?"

"אבא שלך לא הולך להיעלם מהמציאות הכוזרית רק בגלל שהוא מת", לאט אומר זאת אלרון, לאט ובשקט. "וגם ההיסטוריה לא הולכת לשכוח אותו מהר כל כך. אז או שתשלים עם העובדה הזאת – או שתלך כל החיים עם הראש למטה כי מתישהו קעקעו עליך שאתה מסומן".

"קעקעו?", חוזר שלוואן וקולו שקט.

"אהה", מסכים אלרון ומושך את שרוולו השמאלי כלפי מעלה. "נשר פראי ותווי פנים נורדיים, עבד לשעבר או אבא רוצח באילן היוחסין. אני לא הולך להתחרות איתך, רק להזכיר לך שיש דברים שלא הולכים להיעלם מכאן גם אם נשתוקק לכך מאד, אז אולי הגיע הזמן להפסיק להילחם בהם או לברוח".

"אז מה נשאר?", לא מתחשק לשלוואן לצחוק, לא מתחשק לו בכלל, אבל הניסוח מצליח למתוח מעט את שפתיו כלפי מעלה.

"לחיות איתם?", מציע אלרון, גבותיו הבהירות נמתחות מעט מעלה. "לא חבל לך על הכוחות שקברת באדמת בנטיליאן היבשה, רק כי החלטת שאי אפשר להסתובב עם השם דיאלידאן ברחובותיה של אתיל?"

"מי מסתובב באתיל מסומן?" עייפות מסמאת את עיניו של שלוואן, ממלאת אותו בבחילה.

אלרון מחייך, כאילו ציפה לשאלה הזאת כבר מזמן. "אני?", הוא מציע בחביבות, "מהללאל?"

שלוואן שותק, אבל שפתיו נפרדות מעט למשמע השם.

אלרון מחייך: "או שהספקת כבר לשכוח את ידידינו היערן לשעבר? זה נחמד מאד לומר שהוא השתלב יפה שם בחברה הגבוהה, אבל אולי אם תשאל אותו – תגלה שברמה כלשהי הוא לנצח לא ירגיש שייך לעיר האבן הכחולה".

דממה שוררת לרגע ביניהם, מופרת רק ברחש הנרות הדולקים וקולותיה של הרוח.

"אולי גם את הוד מלכותו המלך איסתרק אפשר להוסיף לרשימה הזו", מוסיף אלרון פתאום בשקט, "בטח אחרי המופע שארגן לו היום אבא שלך. מלך או לא, לנצח יזכרו לו כל נכבדי הממלכה את היום בו חזר משבי עלום בן תשעה חודשים כשאיתו צועדת נערה קווארית".

הוא מושך בכתפיו. "אנשים תמיד יעדיפו סיפורים פיקנטיים מספיק שימשיכו לתמוך במציאות בה הם מתעקשים להאמין, מאשר לאלץ את מוחם להגות בסיפור האמיתי המונח לו באיזו קרן זווית. זה בדיוק למה אבא שלך הצליח לסחוף אחריו מחצית מכוזר, למרות שהעובדות היבשות נטו בדרך כלל לטובתו של הצד השני".

שלוואן שותק, נוטל את גביע המים מהשולחן. "תפרוץ מלחמה כנראה", הוא אומר לבסוף, ממקד את מבטו בנוזל הצלול.

"אולי", מחזיר אלרון, "לעולם אי אפשר לדעת".

שלוואן צוחק. "זה נחמד שאתה מאמין שיש כאן עדיין ספק".

אלרון שותק אבל קצה של חיוך מרים מעט את שפתיו.

"אז אתה לא מאמין", מציין שלוואן אחרי רגע ארוך של שקט, "ועדיין חושב שזה יהיה רעיון מצוין עבורי לחזור לאתיל בדיוק עכשיו"

אלרון לא עונה. לאט הוא מסתובב אל פתח האוהל, ממקד את עיניו באפלה מנוקדת האורות הזעירים שבחוץ. "ואתה לא חושב ככה?", הוא שואל לבסוף בשקט.

רוח צפונית קפואה מרעידה פתאום את האוהל, משלהבת את להבתו של הנר, וחובטת בגלימתו של שלוואן בחוזקה.

"אתה יודע", מסב אלרון את פניו פתאום בחזרה, "אלקן עיר נאה. מדהימה אפילו. מלאה באנשים חכמים, תחכום אלגנטי זוהר, ובעלת יופי משכר עד כאב לפעמים", הוא עוצר לרגע, נושף עמוקות ואז מוסיף: "אבל אתיל אל תשכח – הייתה כזאת ראשונה".
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה
@Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.

הערה: מדובר בפנטזיה ריאלית על רקע היסטורי, כל השמות והמקומות הם בדיוניים.


--חמש שעות מאיינה הקטנה, הכפר המרכזי במחוז אורין--

"המפקד?", ממרום גובהו על גב הסוס, הייתה האדמה הסדוקה שלרגליהם רחוקה למדי מעיניו החדות של טֶארוֹן וסימני העקבות שעליה קלושים. אבל על אף זוהר השמש שהקשה עליו לעקוב אחר סימני הפרסות כל אותו הבוקר, את עיגולי הדם הכהים שעל האדמה לא הצליח לפספס.

אִיסְקוֹ מפנה אליו את פניו הצידה, ידו אוחזת במושכות בחוזקה. "מה לא בסדר?"

הוא שותק, מפנה במקום תשובה את ידו לאדמה. לאט מניע איסקו את סוסו, בוחן מקרוב את הסימנים התחוחים והרטובים.

טארון סוקר אותו, מידיו הקפוצות בחוזקה על המושכות, הקמט הקטן שבין גבותיו ושפתיו החתומות. הם לא דיברו כל המסע, מאותו הרגע שהגיע הרץ והזניק אותם על רגליהם, מפילים את ארוחת הבוקר שלהם על הרצפה. הזמן היה גורם מכריע, ואיסקו שבשניות בודדות הפך מחבר מתבדח למפקד, לא נתן להם גם את אותן דקות בודדות כדי לסיים את הארוחה.

והם בהחלט מיהרו, דהרו כל אותו היום, לא נתנו לסוסים ולעצמותיהם הכואבות דקה אחת של מנוחה. מעלים עננת אבק מאחוריהם, מן הסוג שלוקח לה זמן לשקוע בחזרה ומצדיקים את השם שיצא להם כפלוגת המשמר המאומנת ביותר של המחוז.

ולמרות הכול ידע טארון כי הם דוהרים לשווא. המארב היה חמש שעות משם והיחידה של לִיאָם פטרלה באותו האזור ללא שמץ של מושג וקשר לעולם. מה היה הסיכוי שיספיקו להגיע לפני שיהיה מאוחר מידי?

לא גדול. לא גדול בכלל. אם נהיה כנים הוא פשוט לא היה קיים.

החברים שלהם היו שם. אחים לנשק, הוא העיף מבט באיסקו שבחן את האדמה, עיניו מצומצמות. אחים לדם. אחים שנשבעו להגן על המחוז הזה עד טיפת דמם האחרונה ועכשיו נראה כי הם עומדים למבחן מעשי על אותה שבועה.

"איפה אתה מעריך שהם עכשיו?", הקול של איסקו שקט מאד.

"לא הספיקו להתרחק הרבה להערכתי, המפקד", הוא מזדקף ומניע מעט את רגליו כדי לאלץ את סוסו להתקדם, "כנראה הלכו דרך היער".

איסקו מניע מעט את ראשו. "הגיוני", הוא אומר וקולו חסר רגש בדיוק כמו מקודם.

טארון זוכר בדרך כלל מי הוא. זוכר טוב מאד. למרות נימוסיהם המוקפדים של שאר חברי המשמר ועיניהם המחייכות. סייסים לא פונים למפקדים בעצמם. גם אם הם מכירים את מפקד המשמר הצעיר מאז היו שניהם ילדים עם ברכיים משופשפות.

אבל הקול הזה, צרוד וקפוא וחסר צבע כל כך גורם לו להעז בכל אופן ולמלמל מילים קטנות וחסרות משמעות, ששניהם יודעים מצוין שהוא לא מאמין בהם.

"יהיה טוב", הוא אומר, ממקד את מבטו בעורפה המבריק מזיעה של החיה. "ליאם בחור חכם. הוא לא היה הולך כמו איילה אחרי עקבות מטושטשים בלי תגבורת".

איסקו שותק, כאילו לא שמע כלום, במקום זאת הוא מפנה את ראשו אל האופק, מעריך את גובהה של השמש בשמי התכלת שמעליהם.

"ההערכות להתקפה, המפקד?", רַאָיוֹן, סגנו הרשמי של איסקו דוחף את סוסו קדימה, דוחק עוד קצת את סוסו של טארון לשוליים.

איסקו מהנהן, עיניו עדיין נעוצות אי שם.

אחר כך הדברים חולפים בטשטוש ליד עיניהם, כמו כתמים מעורבבים של צבע. התארגנות לתזוזה של הטור, מערך תקיפה מסודר, איסקו מחלק פקודות.

היער שקט, שקט מאד. לבד מרעש הפרסות הקצוב וציוצי ציפורים לא נשמע כל קול. קרני שמש בודדות נשברות על העצים והזוהר ששורר בחוץ בשעה כזו, נבלע בתוך האפלולית הקרירה שביער.

איסקו מוביל בראש, סוסו השחור מטופף על השביל הכבוש והמתפתל בין העצים. האדמה רכה וחומה, מריחה בדיוק כמו שאדמת יער רעננה צריכה להיות, אבל ככל שהם מתקדמים עמוק יותר אל תוך העצים הופכים כתמי הדם שעליה לגדולים וברורים יותר, מצטרפים אל ענפים שבורים וטביעות פרסות טריות.

טארון בולע, ממשיך להוביל את סוסו בעקבות הסימנים ומנסה בכל הכוח להורות למוחו להתעלם מן המשמעות הצועקת של העקבות.

ואז פתאום נגמר השביל. וטארון שפונה ימינה מוצא את עצמו בקרחת יער גדולה, מוקפת עצים ולא ריקה בכלל.

יש סוסים מתים על הקרקע, עגלת משא הפוכה שגלגליה השבורים זרוקים לידה, וגופות. שבע גופות. זרוקות על האדמה סביב, מדי משמר המחוז שעליהן מוכתמים בדם.

הוא בוהה קדימה, לא מסוגל להניע את גופו בתנועה המינימלית הדרושה כדי להורות לסוסו להסתובב אחורה. מאחוריו הוא שומע את השאר, פרסות סוסיהם מכות בקצב אחיד כשהם מסתובבים בעיקול השביל ועוצרים.

לכמה שניות ארוכות ישנה דממה, עמוקה יותר מכל דממה ששמע טארון בחייו. רגע, שניים, שלושה. החיילים שמאחוריו כך נראה, מאובנים בדיוק כמוהו, דבוקים בדבק נסתר לגב סוסיהם.

ואז גולש איסקו מסוסו. עוקף את סגנו שניצב שם קפוא, וכורע לצד האדם לבוש המדים והדרגות ששוכב בצד השביל.

ליאם.

הם לא נראים עכשיו זהים בכלל, איסקו והאיש המרוטש שעל החול, זה שבגדיו ספוגים בדם כהה וטרי. ואיסקו, ברכיו על האדמה, מחפש נואשות אחר הדופק, ידיו רועדות על צווארו של אחיו התאום כשהוא מתיר את קשרי הצווארון.

גרונו של טארון שורף. יבש כאילו לא פגש לחלוחית של מים תקופה ארוכה.

ידו השנייה של איסקו נעה לעבר פצע הדקירה בחזהו של ליאם ממששת אותו לרגע ארוך. לא ברור לטארון מה עובר לו בראש באותם רגעים ארוכים בהם הוא בוהה בגופתו של אחיו התאום, אבל את נשימותיו המהירות הוא שומע היטב.

הוא לא בוכה. העובדה הזאת ברורה לטארון ממקומו על גב הסוס. התאומים אף פעם לא בכו. לא ליאם ולא איסקו, לכל הפחות לא לידו.

הוא מפנה את מבטו לקבוצה שמאחוריו. הם משפילים עיניים, נועצים מבט בקרקע מפני הכאב החשוף של מפקדם.

הם צריכים פיקוד. הם צריכים החלטות וסריקת שטח מיידית ופינוי גופות. ואיסקו גם אם נחשב ובצדק למפקד קר רוח וקשוח, לא נראה לו ראוי לבצע את המשימה הזאת עכשיו.

אבל ראיון, יסלחו לו כל האלים, לא נראה כאילו הבין עדיין את הדבר המובן הזה בעצמו.

שניים מהקצינים מחליפים מבטים מהירים מעל ראשו של ראיון, שמדיו יפים מידי וחרבו עדיין נוצצת. קצין אחר נע באי נוחות על רגליו. בסוף שולח הבכיר שבהם יד כבדה, מנחית אותה על כתפו של הסגן הצעיר והמיוחס.

ראיון, יאמר לזכותו, מבין יפה את הרמז. ומכחכח בגרונו בחשיבות שאפשר לצפות לה רק מילדון צעיר שעוד לא הבין כמה מלכלכת העבודה שמצפה להם עכשיו.

"אתם", הוא אומר, מחווה לעבר שתי השלשות המסודרות מאחוריו. "סריקה מקיפה, עכשיו. יכול בהחלט להיות כי התוקפים עדיין בסביבה", החיילים מהנהנים בהסכמה, בשונה מהקצינים רמי הדרג שמאחורי טארון, להם פחות מפריעים משחקי האגו.

"חוליה שתיים דוהרת לספיא להביא תגבורת", החיילים המדוברים מתנתקים ממקומם.

"כל השאר", ידו מחווה אל שאר הקבוצה הדוממת, "נוהל פינוי".

הם יורדים מעל סוסיהם, תנועותיהם עדיין איטיות כשהם מתפזרים בקרחת היער כדי לטפל בשבעת ההרוגים.

לאט מפלס טארון את דרכו בין השברים לחיילים השותקים, מסייע לשניים החדשים שבהם בפינוי, איכשהו נראה לו שחלקם מגלים בפעם הראשונה כי אדמה ספוגה בדם מקשה על ההליכה לא פחות מבוץ.

איסקו עדיין יושב באותו מקום כשהוא מגיע אליו, ליד גופתו של אחיו. פניו של ליאם שלוות באורך מוזר וקצה של חיוך משועשע מעקם את פיו. רגע הוא בוהה בעיניו המתות ואז מפנה את פניו לעבר איסקו.

"אל תטרח", הקול של איסקו חסר צבע בדיוק כמו שהיה לפני שנכנסו אל היער.

"לא ניסיתי", הוא אומר בשקט, עיניו מושפלות אל העלים היבשים שלרגליו.

רגע שוררת שתיקה ביניהם, ואז מרים איסקו את ראשו. "רק תוהה מה שעשע אותו כל כך".

טארון מעז להביט בו סוף סוף. הוא חיוור, ולמרות השיזוף שעל פניו ניתן להבחין בכך בקלות, אבל בדיוק כמו שחשב, עיניו יבשות.

"באמת?", הוא שואל במקום לענות, "זה מה שמעניין אותך עכשיו?"

"לא", איסקו נעמד על רגליו, "אבל אני צריך משהו אחר לחשוב עליו כרגע".

טארון נושך את שפתו התחתונה, מעדיף לא להתעכב על משמעות המשפט האחרון. "ראיון שלח חיילים להביא תגבורת", הוא מעדכן בשקט, לא נראה לו שאיסקו בכלל שמע מילה מהדיון השקט שהתנהל מעל ראשו מקודם.

"בסדר, תודה"

בשקט הוא מביט בו, סוקר אותו מזווית העין. זאת תגובה נדיבה למדי מצידו של איסקו לפעולה הגיונית כמו זאת האחרונה שביצע. במיוחד כשתודה היא לא אחת מהמילים השימושיות שלו.

"המפקד?", שישה מהחיילים ששלח ראיון לסריקה ההיקפית עומדים כנראה מאחוריהם.

"כן?" איסקו מוחה בגב ידו האחת את כתמי הדם שעל ידו השנייה.

"אה", ממבטו הנבוך של החייל המאובק אפשר להסיק כי הוא התכוון לפנות לראיון, שפרצופו הקפוא כמעט ומצליח להסתיר עד כמה מפריעה לו חזרתו המהירה של איסקו למציאות.

"מה מצאתם?", שואל איסקו, מתרומם בבת אחת מהאדמה הקשה.



בערב שוקע הירח מוקדם. כסוף חיוור ודקיק, הוא בכל מקרה לא נתן להם הרבה אור. אבל כוכבים נוצצים קטנים אפשר לראות עדיין למרות העננים, פזורים ורחוקים על הרקיע השחור.

הם עצרו כבר בשקיעה, בלית ברירה. שלוש שעות לפני שדותיה הראשונים של איינה, הקימו את המחנה בשתיקה.

איסקו, טארון מוכן לפרגן לו את המחמאה המפוקפקת הזאת, מתייחס לעגלת המתים הסגורה באותה ענייניות בה התייחס לעגלות הכרוב שהביאו החיילים מסייפא.

הם לא מצאו כלום. כלומר שום דבר בעל משמעות. הם כן גילו שאף חפץ בעל ערך לא נשאר בקרחת היער. אפילו לא טבעת פשוטה.

והלוואי זה היה מקרה מוזר, וחשוד. והלוואי היו העקבות חסרי פשר והיגיון, הלוואי היו מוצאים משהו שיאפשר להם להאשים את כל העולם הגדול, חוץ מלהודות שליאם והיחידה המובחרת שלו נפלו קורבן לשוד הטיפשי ביותר בהיסטוריה.

כי את המפות הם כן מצאו. המפות אותן שלח איסקו עם ליאם למשימת הסיור הפשוטה. המפות שסימן הוא בעצמו עם אזורים בטוחים לחנייה ולינה.

הרי בנוסף לפיקוד המזהיר שלו, הוא הרי גם סייר מוכשר מלידה.

אבל בני אדם טועים לפעמים. גם המפקדים והסיירים המוכשרים ביותר.

ואיזה בזבוז זה. איזה בזבוז של חיים יפים וצעירים כל כך. וכישרון. וגאווה.
בעז"ה

המוות של יקוואל.
עברו שנים מאז הופיע מותו של יקוואל על דפי יוזבד, והוא עדיין אחד הנושאים החמים והטעונים ביותר בספרות החרדית. די בכמות התגובות, הדיונים והרגשות שעולים סביב המאורע העלילתי הזה - וכפי שהסופרת עצמה מעידה על שלל תגובות סוערות שהגיעו אליה - כדי להבין שיש בו משהו שטלטל קוראים רבים. שיחות שלמות התקיימו בין הקוראים לבין עצמם, אך לפני כשבועיים זכינו לנקודת מפנה: בזום מיוחד ומרתק שקיימה מיה קינן עם רותי פרידמן, הסבירה מיה מדוע בחרה לסיים את חייו של יקוואל דווקא כך.

קודם כול, תודה למיה על מפגש מעמיק, על הנושאים המרתקים שעלו בו, ובעיקר על ההתייחסות הישירה לנושא המסקרן הזה. הפרגון שבקשר בלתי אמצעי עם הקוראים, והנדיבות שבשיתוף תובנות עמוקות מתוך חייה כסופרת, אינם מובנים מאליהם - והם מוערכים מאוד.

מי שמעוניין להאזין להסבר - ואני בהחלט ממליצה - מוזמן לעשות זאת
כאן. ההסבר עוסק בעיקר בשיקול המוסרי שהוביל להחלטה, ובסיבות הנרטיביות שלדעת מיה גרמו לקוראים להגיע אל הסצנה בלתי מוכנים רגשית. אני, עם זאת, מבקשת להציע נקודת מבט שונה מעט, ולטעון שהבעיה העיקרית במותו של יקוואל הייתה נרטיבית, ולא רגשית או מוסרית. הבעיה הייתה טמונה בכך שמותו לא היה קשור לקונפליקט הפנימי שלו, ומשום כך- לא הצליח להשלים את המסע שלו.

כי האמת היא, שכאשר הדבר נעשה באופן מדויק, גם מוות של דמות אהובה יכול להעניק תחושת סיפוק; ואילו כאשר המוות מנותק ממסע חייה של הדמות - הוא יחווה כמתסכל. לשם כך נשווה בין שני סופים של דמויות שאליהן נקשרנו עמוקות ואל מסען הפנימי: אביי ויקוואל. נוכל לראות מה התקיים באחד - ונעדר מהשני - ומדוע הדבר השפיע כל כך על האופן שבו אנחנו הקוראים חווינו אותם.

אז, מוכנים להתחיל?

לפני הכול, נניח הנחת יסוד ספרותית חשובה: הסוף של דמות הוא שיא המסע שלה. זוהי הנקודה שבה הדמות חייבת לבחור באופן מוחלט, והשאלות הפנימיות שלה זוכות למענה המלא ביותר. הבחירה הסופית היא זו שמצדיקה את המסע כולו; או במילים אחרות - רק בזכות הדרך שעברה, הדמות מסוגלת לבחור בסוף את הבחירה המשמעותית ביותר.

(וזה נכון, אגב, גם במסע שלילי, שבו הדמות הולכת ומתרחקת מערכיה: הסוף יבטא את ההידרדרות של הדמות בכך שהבחירה האחרונה תדחוק אותה מעבר לקצה, ותחשוף את המחיר הכבד ששילמה.)

אז מה קרה אצל יקוואל?

יקוואל נשא קונפליקט פנימי מורכב ועמוק, שקוראים רבים הזדהו עמו: השאלה האם יש לו ערך עצמי שאינו תלוי בדבר. הסוף שלו אמור היה להביא אותו לשיא הבחירה ולתשובה הסופית - אך בפועל, זה לא קרה. הבחירה להסתכן עבור כוזר הייתה בחירה טובה ומעשית, אך היא לא נבעה ישירות מן המאבק הפנימי שהתחולל בו עד כה. כתוצאה מכך, גם המוות שבא בעקבותיה לא היווה השלמה לקונפליקט שלו.
יותר מכך: לא רק שהמוות לא פתר את הקונפליקט של יקוואל - הוא אף קטע אותו. ניתן לומר שהכאב העמוק סביב מותו אינו נובע רק מן האובדן עצמו, אלא מן התחושה שהשאלה האנושית והיפה שנשא עמו נותרה ללא מענה.

כדי להבין מה גורם לסוף להיות מדויק, חי ומספק, נעבור לדמות אהובה נוספת מממלכה במבחן: אביי.

לאורך כל הדרך הכרנו את הקונפליקט המרכזי שלו - הקרע בין הרצון להיות אדם לעצמו לבין השאיפה להתמסר למשהו גדול ממנו. המתח הזה ליווה אותו מאז נעוריו, והעמיק לאחר יציאתו מן היער. בסוף מסע אישי עמוק הוא בחר בהתמסרות מוחלטת, ומסר עבור מהללאל ועבור תקוותה של כוזר את הדבר היקר ביותר: את חייו. כל הבחירות שקדמו לכך היו הכנה לשיא הזה. במובן העמוק, מותו הוא שהפך את דמותו לשלמה.

אצל יקוואל, המוות היה מנותק מהמסע הפנימי שלו; אצל אביי, המוות נתן משמעות לכל המסע שלו. הקוראים ליוו את שני הדמויות בתקווה להגיע לפתרון הקונפליקט העמוק שלהם, ולכן כאשר לא קיבלו אותו במותו של יקוואל- הם חשו תסכול, ואילו מותו של אביי נתפס בעיניהם כראוי ומרגש.

מתוך ההשוואה בין הסוף של יקוואל לזה של אביי, עולה תובנה ספרותית נוספת, יקרה מפז: כשאנחנו אומרים סוף 'טוב' או 'רע', אין הכוונה לסוף שמח או עצוב. סוף טוב- הוא סוף בו הדמות מגיעה להשלמת המעגל שלה, ובחירותיה הטובות הביאו לפתרון הקונפליקט הפנימי שלה; וסוף רע או שלילי, הוא סוף שבו הדמות משלמת מחיר או מגלה את המחיר על בחירותיה. בסיפור על אדם רע שהתעשר מעסקיו הנלוזים, אבל בסופו של דבר איבד בדרך ערכים כמו אהבה או אמון- אנחנו נראה זאת כסוף רע עבורו. בסיפור על אדם טוב שמסר את חייו עבור ערך נעלה שהיה חשוב עבורו - כמו אביי - הסוף יתפס בעינינו כטוב. סוף טוב הוא סוף בו הקונפליקט הפנימי נפתר, והדמות השלימה את המעגל שלה.

בסופו של דבר, בחירת סוף נכון לדמות יכולה להיות מבלבלת. אנחנו יכולים לשמוע אמירות שונות מכותבים, כמו:
“המוות של הדמות הזו יקדם את העלילה”,
“נפגע בדמות כדי שהסוף לא יהיה קיטשי מדיי”,
או אפילו: “אני לא אהרוג את הדמות כדי שהקוראים לא יכעסו” -
אך שיקולי רגש, מוסר ואפילו עלילה - אינם השיקולים שאמורים להוביל אותנו בבחירת סיום לדמות משמעותית.
במקום זאת, כדאי לשאול שאלות את עצמנו כמה שאלות שמכוונות למסע של הדמות עצמה:
  • מה הקונפליקט הפנימי של הדמות?
  • בין אילו ערכים היא נאבקת בתוכה?
  • איזה סוף יביא אותה לשיא הבחירה בין הערכים האלו, ולפתרון הקונפליקט הפנימי שלה?
לסיכום, כאשר אנחנו מהדקים ישירות בין הבחירות של הדמות לסוף שלה, ומעניקים לה את היכולת להכריע את הקונפליקט הפנימי שלה- הסוף הופך להיות השיא וההשלמה של המסע כולו.

אז בהצלחה רבה בכתיבה, ביצירת דמויות משמעותיות ובסופים שיתאימו למסעות שלהם. ונסיים באיחול- שנזכה להגיע לזמן שמוות יהיה רק דיון תאורטי, משהו שניתן למצוא רק בספרים ישנים… ושנזכה לחיים טובים ונצחיים, בסוף הטוב המובטח לנו, בקרוב ממש.







-
סיפור בהמשכים חולף ונותר
פרק 1

השמיים היו כהים מתמיד. הלילה היה קר. הוא התעטף במעילו העבה, נושם את האוויר הנקי. הים זהר מולו. בוהק ומפזר ניצוצות לכל עבר.

"שוב אתה כאן". נשמע קול מוכר מאחוריו. הוא לא נע.

"אני אמור לחשוב שקרה משהו? שוב?" הוא הניח יד על כתפו וסובב אותו אליו בנחישות.

הוא עפעף קלות בעיניו. "אתה לא אמור לחשוב כלום. תחזור לחיים הנעימים שלך ואל תעסיק את עצמך בצרות שלי. גם כך אין בכך תועלת".

הוא השפיל את מבטו, נושם עמוקות. "לא אעזוב אותך. גם אם נראה לך שזה מיותר אני יודע כמה אתה צריך מישהו שיהיה איתך בזה. אל תתכחש. חוץ מזה שקשה לי לראות אותך ככה. אתה יקר לי יותר ממה שאתה חושב".

"אני יקר לך? עם כל התלונות, הרטינות והמרי שלי, עם כל הצרות והחיים שלא האירו לי פנים. עם הכפיות טובה שלי שאני לא באמת יודע להעריך אותך על כל מה שאתה עושה בשבילי… לך יש חיים יפים. בית יציב, חברים ומשפחה תומכים. למה אתה צריך להתחבר עם אדם חסר מזל כמוני?" שאל בכנות, מזמן עבר את שלב הכאב על כך. הפסיק לשאול שאלות, גם לא בינו לבין אלוקים, לא שאל למה החיים תמיד היו כה קשים בזמן שלאחרים האירו פנים.

חברו הטוב נעץ בו מבט עז. "יש לך אפשרות איך להסתכל על החיים שלך. כך או כך אתה יודע שכרגע הם לא עומדים להשתנות. אני לא ממעיט מהסבל שלך, אבל אם אתה רוצה לנהוג בחכמה תנסה להודות על מה שיש. הקדוש ברוך הוא, הוא אבא שלך, ואין לו שום רצון לגרום לך לצער. כל דבר הוא הכי טוב בשבילך, בעתיד הוא יבנה אותך. תדע לך שאני מרגיש את הרגשות שלך כלפיי ואני יודע שאתה מעריך ומודה לי בדרכך שלך. על שאלתך האחרונה לא אענה. אתה מכיר אותי טוב מדי בשביל לדעת את התשובה גם ללא עזרה ממני".

"כי אתה טוב מדי". ממלמל חברו בעיניים כבויות. "לי לא היה זמן להיות טוב לאחרים בזמן שאפילו לעצמי איני טוב…"

חברו התעלם ממלמוליו הדיכאונים והביט ישר לתוך עיניו. "אחרי החושך הכי גדול מגיע האור הכי גדול. אם תלמד לחיות גם בחושך, תהפוך אותו לאור. לטוב".

גוש של מועקה התכדרר בגרונו. הים מולו סער. רעמים התגלגלו וגשם החל לרדת.

הוא הפנה את מבטו לחברו שהביט בו בחיוך רך. זרועו חלפה על כתפו בעידוד.

הוא זכר את המבט הזה. את עיניו האפורות של חברו.

לפני שכבו.

כך, אחרי זמן לא ארוך. ספר את הכאב הנוסף בחייו. שלא היה מוכן להשלים איתו. והוא המשיך לצרוב את ליבו. בעיקר משום שלא דעך.

מתי הבחין שמשהו לא בסדר? אולי שהבחין שהוא מדבר לעצמו? שחברו כלל אינו מקשיב לו, דבר נדיר שקרה עקב אופיו הקשוב.

"הכל בסדר דביר? אתה מרגיש טוב?" הוא הביט בו בדאגה.

דביר חייך אליו בחולשה. "קצת סחרחורות. לא משהו רציני".

הוא הנהן. "תרגיש טוב". איחל לו. הם המשיכו ללכת ברחוב השקט. עוברים את הכביש במעבר חצייה.

הם היו קרובים לשפת המדרכה כשפניו של דביר החווירו וברכיו פקו.

אופנוע מהיר חלף בדהרה על פני הכביש השקט. דוהר ישר אליהם.

"דביר! תחזיק בי, תחזיק מעמד". הוא ניסה לתמוך בו ללא הצלחה. דביר היה נראה נורא. פניו היו כמעט שקופות וגופו לא נשמע לו.

הראל לא הבחין כלל באופנוע השועט לעברם. הוא שמע אותו כמובן, אך מוחו שהיה עסוק בעזרה לחברו לא קישר שהוא מתקרב לכיוונם, חשב לתומו שהוא דוהר בנתיב הצמוד לו.

הכל קרה תוך שניות ספורות.

דביר התאושש מעט וניסה לקום, הראל הרים את עיניו המבועתות אל נהג האופנוע שבהה בו במבט דומה.

הוא שמע חבטה עזה. קול הטחה. ואז שקט. דממה.

הוא פקח את עיניו רגע לאחר מכן. מביט בזעזוע במראות הקשים.

האופנוע היה זרוק על הכביש. מרוסק לגמרי. נהג האופנוע נע על האספלט הרטוב, אוחז ברגלו המדממת ונושך שפתיים בכאב.

כל זה לא עניין אותו. הוא זינק לעבר חברו. דם נראה על מצחו, עיניו עצומות. הוא מיהר להניח שתי אצבעות על צווארו.

דופק קלוש.

הוא התבונן בחברו למספר שניות. פניו של חברו עטו גוון כחול. הוא לא נשם.

דמעות של לחץ עלו בעיניו. לו רק היה משתתף בקורסים של העזרה ראשונה היה יכול להועיל לחברו כעת.

יללות סירנה של אמבולנס נשמעו. הוא התרומם. בעקבות האמבולנס הגיעה ניידת משטרה שבאה לחקור את אירוע התאונה.

הוא השאיר לנהג האופנוע המבועת להתמודד עם חוקרי המשטרה והתייצב ליד הפרמדיקים שעטו על דביר.

"דפיברילטור". זרק החובש מעל גופו של דביר וקיבל מיד את הפריט לידיו. מחבר אותו אל הגוף הדומם.

"ממליץ על שוק חשמלי". נשמע קול מתכתי מתוך המכשיר.

החובש ספר את השניות בליבו והתרחק מגופו של הפצוע. הלה הזדעזע, ראשו נשמט לאחור מעוצמת השוק החשמלי.

החובש התקרב שוב אל הפצוע, מודד את הדופק. הנשימה עוד לא חזרה. הוא חיבר אליו מכשיר הנשמה. חזהו של דביר עלה וירד. הראל חש בהקלה רגעית.

הפרמדיקים החליפו מבטים ואז הנהנו. "נפנה אותו".

אחד הפרמדיקים הבחין בו פתאום. "אתה קשור אליו".

עיניו התערפלו. קולו נשנק. "אני חבר. חבר טוב".

"אתה רוצה להתפנות איתו?" שאל. הראל הנהן. נכנס לתוך האמבולנס. עיניו דומעות ללא הרף. שוב הוא בסיטואציה הזו. ולא, הוא לא מסוגל להכיל אובדן נוסף.

אחד הפרמדיקים הבחין בסערה האופפת אותו. ניגש אליו, "אתה בסדר?"

הראל בהה קדימה. מבטו לא יציב.

"זו לא פעם ראשונה שזה קורה לך, מקרה כזה. נכון?" שאל הפרמדיק בעדינות.

הראל הנהן. מראות רצים מול עיניו.

רכב הפוך. מרוסק. הוא צועק, מבחין בבהלה שהוא שומע רק את עצמו.

מה זה אומר? כולם נפגעו?

הוא לא שם לב שהוא שותת דם. מתרומם בזהירות, מחפש דופק.

לשווא.

זה היה הלילה הנורא בחייו.

אחר כך באו. הסבירו. ניסו לעודד.

השבעה חלפה עליו כשהוא מנותק לחלוטין מהסובבים אותו. דביר היה היחיד שהצליח להוציא אותו מהאפטיות שלו. הוא דיבר בקול נמוך, הסביר. הביא את הראש ישיבה שידבר איתו. היה לצידו. עודד. הוא תמך בו לאורך כל ההתאוששות.

הוא לא האמין שהוא ישכח. כן ידע שהוא יעבור את זה. בזכות דביר.

זה מה שהיה. דביר ישב לידו ימים ולילות ורק הקשיב לו. לתחושותיו, ללבטיו. ספג בדממה את הדמעות שלו.

עכשיו גם זה לא.

דביר…

רק שיקום מזה. הוא לא יכול לעשות לו את זה. לא יכול להשאיר אותו לבד.

כמו מתוך ענן של ערפל שמע את הפרמדיק מדבר איתו. "תספור עד עשר, הכל יהיה בסדר".

לספור עד עשר?

משהו קר הרטיב את זרועו, הוא חש דקירה קלה. משהו בתוכו נרגע. הוא פקח את עיניו.

הם הגיעו לבית החולים. כשהיו קרובים כבר הספיק להתקשר להוריו של חברו הטוב. לגמגם משהו. הם הבטיחו שיבואו מהר, שאלו אם הוא בסדר ומה שלום דביר.

הוא ענה שהכל בסדר איתו.

ודביר? הוא לא ידע. גם העדיף שלא לחשוב.


אשמח להערות והארות!

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה