הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קטע שכתבתי, אשמח לקבל ביקורת כתובה, אבל גם דיסלייק נניח יהיה בסדר.
הגלגל התכול, הגדול, מסתובב, כמו מאליו, עם הכיסא שעל גבו. יחדיו נכנסים,
יחד מתקדמים, אב ובנו, אל תוככי האולם, הרועש, הגועש והמתוח.
חיוור הוא הילד ומבוהל, עוד לא התאושש מהתאונה, הגבס הגדול, הכיסא
הכחול המוזר, וכל היתר... וכבר, מובל הוא שוב אל הבניין הגדול, המאיים, אך
כמו שהסביר לו אבא, ההכרחי, (מה זה בכלל?) הנצרך, והחיוני.
יחדיו נכנסים, יחדיו מתקדמים, אב ובנו, אל החדר הקטן. אל הפיזיותרפ יסט,
אומר האב, אל האיש הנורא חושב הילד... הוא רק בן שש וכבר, כל הדברים
האלה. מי ביקש את זה בכלל, למה זה מגיע לו?
אבל גם הוא יודע, גם הוא זוכר, איך לפני חודשים ספורים, ממש לא מזמן,
הוא היה רץ בהפסקות, משחק, בלי הכיסא, ובלי הגבס. והוא יודע, כי אבא אמר,
שהאיש הזה, המפחיד, יכול להחזיר את זה בחזרה. אז כמו גדול, כמו גיבור, הוא
עולה על מיטת הטיפולים.
הביס' מדרש ריקן, האורות כבויים, אפילו מזגן כבר אין. אחרון המתמידים, וגם אחרון הבטלנים, כבר
נסוגו לישון. אך הוא נכנס, בגב זקוף, במבט נחוש, מתגרה קמעה, מביט סביבו, ומתוך מעטה הכאב,
הריקנות, מבליח חיוך עיקש.
כן, אני יכול, אני יצליח. אומר הוא לעצמו. אני ילחם בכל הכוח, מבטיח.
נמאס, נמאס לו להיות "הבטלן של הישיבה". נמאס לו לראות את כולם חוזרים עם ניצוץ בעיניים מהסדר,
כשהוא חומק למקלחת של שחרית, נמאס לו לחפש חברותא לאלול מפסח, אבל לקבל רק את מי שנתקע
ביום כיפור עדיין. נמאס לו מהמשגיח שהטיח בו מול כולם את מה שהוא חושב עליו, ונמאס לו מעצמו,
ומכל העולם, ודייייי, הוא כבר לא יכול, לא.
אז כן, הוא כאן, שתיים בלילה, ביס' מדרש חשוך, רק הוא ואלוקים. אבל לא אכפת לו, הוא כאן, עם
הגמרא, עד שהוא יצליח, עד שהוא יתחבר, עד שהוא ינצח, כי די הוא כבר לא יכול.
הוא נשכב על המיטה, והסיוט מתחיל. הרופא נוגע, לוחץ, מושך, מזיז.
וזה כואב, שורף, עד כלות הנפש.
והוא גיבור, והוא חזק, והוא רוצה ללכת, והוא רוצה את המתנה, אבל הוא
רק בן שש. וזה כואב, והוא כבר
לא יכול, אז הוא בוכה, לא עוזר. בוכה חזק, גם לא עוזר, צורח, בועט,
והרופא ממשיך.
זהו, הוא כבר לא יכול. נגמר לו הכוח. הוא עוד שניה... אז הוא צועק
לאבא, בוכה את נשמתו, מבקש שזה יגמר, שאבא יציל אותו.
הוא מתיישב מול הסטנדר, הגמרא פתוחה, והסיוט מתחיל. הוא מנסה להתרכז, מנסה להבין, ולא מצליח.
הוא רק רואה אותיות, והראש מתחיל להסתובב. לטייל. הוא מנסה להתרכז, מנסה להבין, ולא מצליח.
והוא גיבור, והוא חזק, והוא הבטיח. אז הוא מנסה, ושוב מנסה. ושוב מנסה....
אבל זה חזק ממנו, והוא נשבר, לא יודע מה לעשות.
ואז הוא נזכר, עולים לו בראש הסיפורים, על הילד בעירה, על הרב הידוע, על האדמו"ר, כל הסיפורים
האלו, על הילדים שניסו, ונפלו, והתפללו, ופתאום.....
אז הוא קם, מתנער, פוסע לארון קודש וזועק..... אבא, דייי ייייייי ייי !!!!!!! אני כבר לא יכול, גם אני רוצה
להצליח, גם אני רוצה לפרוח, אבא, בבקשה. פתח ליבי בתורתך. אנא. הערב נא את דברי תורתך בפי.
הוא בוכה, צועק, בועט, והרופא ממשיך, הוא קורא לאבא, והרופא ממשיך. הוא
בועט חזק, מנסה לקום, זה כואב. והוא כבר לא יכול. אך יד חזקה מצמידה
אותו למקום, מסרבת לשחרר. ומבעד לדמעות, בין הבכיות, הוא רואה, את ידו
של אבא.
גם אתה נגדי? הוא שואל. האם לא די ברופא? האין אתה אוהב אותי? מדוע
אינך עוזר לי, למה אתה מניח לו כך להכאיב???
הוא חוזר למקום, מאושש. פותח את הגמרא, ומתיישב בחיוך. הנה, הוא יודע. רק יביט על הגמרא, רק
יקרא את המילים, יפתחו לו שערי גן עדן. יהפכו המילים לשבילים נהירים, יהפוך הקושי למנוף.
הוא מוריד את עיניו, מביט במילים, ומתחיל, מנסה, שוב ושוב. מחכה לאור השוטף, להבזק האלוקי,
לבהירות הפתאומית.
אך לא.... שוב, שוב מתבלבלות לו המילים, שוב רצות מחשבות, ושוב, שוב הוא מוצא עצמו מביט על
ההר מתחתיתו, וסולם אין.
וזה, זה כבר יותר מדי, עד כאן, הוא לא מוכן, בסיפורים זה תמיד עובד, תמיד זה ככה, אז למה, למה
השם, למה לכולם כן ולי לא, למה אני מנסה שוב ושוב ושוב, ונופל, נכשל, נדחה, בכל פעם מחדש? האם
אני פחות בן? האם תמיד אשתרך מאחור? הוא זועק. ומעינו גולשת דמעה חצופה... ועוד אחת, ועוד
אחת, והוא מרכין ראשו על הסטנדר, ממרר בבכי של כאב, שאיפה, אכזבה, ושאלה....
קטן הוא הילד, וחלש. קטן מכדי להבין, חלש מכדי להסכים. אך אביו מביט בו
ואומר. אני יודע שזה קשה, אני יודע שזה כואב, והייתי נותן הכל כדי לעצור את
זה. אך מה, מה לעשות, שזהו המסלול שנוצר עבורך, זוהי הדרך שלך.
אני יכול לוותר, אני יכול לעצור, יכול לשחרר. אך כך, ורק כך, תגדל, תתקדם,
ותחזור לתפקד, ללכת, לרוץ קדימה.
קטן הוא הילד, וחלש. קטן מכדי להבין, חלש מכדי להסכים. והוא ממשיך
לבכות, ליילל ולצרוח.
והאב... הוא אינו יכול כבר, אינו נושא את הכאב, את הבכי. וכך... תוך שממשיך
הוא לאחוז בחוזקה, מבלי לוותר, מבלי להרפות, מצטרף הוא לבכי, לזעקה......
וכך, יושבים להם יחדיו, אב ובנו, בן ואביו. ויחדים נלחמים, יחדיו מתקדמים,
ויחדיו בוכים.
צעיר הבחור, ותמים. צעיר מכדי לראות, תמים מכדי להבין, שזוהי דרכו, המסלול התפור למידותיו.
כשהמלאך מכה בו גדל, מרגיש הוא את המכה, אך אינו שומע את הקול. את אביו הקורא לו, בני, זה
קשה, אני יודע. אך רק כך, רק כך תגדל, רק כך תתקדם, רק כך תגיע. יכול אתה לוותר, לפרוש, להניח.
אך אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורך. הניצחון כולו יהיה שלך, אם המלחמה כולה תהיה שלך.
צעיר הבחור, וכאוב, צעיר מכדי להבין, כאוב מכדי להפנים. הוא מבחינתו יודע רק זאת, כולם יכולים, והוא
לא, הוא מאחור, תמיד. רק הוא נלחם, רק הוא מנסה, רק הוא מתחיל כל כך הרבה פעמים. אז למה
תמיד הוא נופל, תמיד הוא נכשל?
את הקול הוא לא שמע, את הטוב הוא לא ראה, ובלב כבד, בראש דואב, ממשיך הוא לבכות, להתחנן,
לבקש, ולדמוע.
והאב.......
שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום ........ ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק . (חגיגה, ה: )
"ובזה הוא מצטער על עינוי גופו, דהיינו דאם לפי עניו ודחקו, אינו יכול ללמוד, ואעפ''כ הוא
דוחק עצמו יותר מכוחו ללמוד תורה, מתווסף אהבת הקב''ה אליו באין שיעור..... כאשר יחמול
איש על בנו העובד אותו, ומצטער כשרואה גודל דחקו...... כי הלא הקב''ה בעצמו רואה אותו
ומצטער. ( תורת הבית להח''ח הגה''ה )
והאב....
אמנם הבן לא מבין, הבן לא מרגיש, הוא רואה רק כישלונות , אוכל רק אכזבות, ובוכה, מתייאש, נשבר.
וכשהוא בוכה, כשעיניו דומעות, הקב''ה, בעצמו, לא על ידי מלאך, לא על ידי שליח, מגיע לבכות איתו
יחד. לכאוב איתו. לרצות איתו.
7:00 בבוקר, ראשוני המשכימים כבר כאן, וקול התפילה, עם קול פסוקי דזמרה מתערבבים באוויר
הבוקר.
אך איש מבניהם, כמו גם איש מאלו שיראו אותו קם בחופזה לארוחת הצהריים, מגלגל תפילין בזריזות,
לא יכול לדמיין, לא מסוגל להסכים, שמכולם, מכל המתמידים, הלמדנים, והצדיקים, דווקא איתו היה פה
הקב''ה בלילה, בוכה איתו יחד, משתתף במסעו.
ויום אחד, כשסוף סוף הוא יגיע, והוא יגיע, בטוח, וברגע של נחת הוא ישב על ספה ישנה, ויעביר עם אימו
הזקנה חוויות, יתפתח וויכוח, אם היו אלה דמעותיו שלו, או שלה מול הנרות, שפתחו לו שערי שמיים.
ואינם יודעים שניהם, שלדמעותיהם נלוו דמעות נוספות, דמעותיו של הקב''ה, אבא האוהב, שהמשיך
להכות, אך המשיך לחבק, המשיך להקשות, אך המשיך לפנק. ויחדיו צעדו בגיא צלמוות, כי בכל צרתם לו
צר, עד שהגיעו אל חוף מבטחים.
הכל טוב, יפה, ומרגש. וכן, יום אחד הוא יצליח, בעזרת הבורא.
אך כעת, במקומו הנוכחי לא רואים סוף, לא רואים נחמה, לא רואים פתרון.
כי כן, הסוף טוב, מחייך, וקוסם. אבל עד אז... יעברו עוד לילות רבים, עוד ימים ארוכים, של נפילות,
כישלונות, ומלחמות. עוד לילות רבים יבכה הוא אל תוך הכרית הגמרא או השרוול, מנסה למצוא תשובה,
להבין, להרגיש. ותמיד, תמיד, יהיה אביו לידו, בוכה איתו יחד, כואב בכאבו ומצטער בצערו.
וכך, יושבים הם שם, בוכים, אבא ובן, בן ואביו. בכי של כאב ייאוש ונפילה, אך גם של רצון תקווה ומלחה.
כי אכן, הזורעים בדמעה, הם, ורק הם, ברינה יקצורו.
הגלגל התכול, הגדול, מסתובב, כמו מאליו, עם הכיסא שעל גבו. יחדיו נכנסים,
יחד מתקדמים, אב ובנו, אל תוככי האולם, הרועש, הגועש והמתוח.
חיוור הוא הילד ומבוהל, עוד לא התאושש מהתאונה, הגבס הגדול, הכיסא
הכחול המוזר, וכל היתר... וכבר, מובל הוא שוב אל הבניין הגדול, המאיים, אך
כמו שהסביר לו אבא, ההכרחי, (מה זה בכלל?) הנצרך, והחיוני.
יחדיו נכנסים, יחדיו מתקדמים, אב ובנו, אל החדר הקטן. אל הפיזיותרפ יסט,
אומר האב, אל האיש הנורא חושב הילד... הוא רק בן שש וכבר, כל הדברים
האלה. מי ביקש את זה בכלל, למה זה מגיע לו?
אבל גם הוא יודע, גם הוא זוכר, איך לפני חודשים ספורים, ממש לא מזמן,
הוא היה רץ בהפסקות, משחק, בלי הכיסא, ובלי הגבס. והוא יודע, כי אבא אמר,
שהאיש הזה, המפחיד, יכול להחזיר את זה בחזרה. אז כמו גדול, כמו גיבור, הוא
עולה על מיטת הטיפולים.
הביס' מדרש ריקן, האורות כבויים, אפילו מזגן כבר אין. אחרון המתמידים, וגם אחרון הבטלנים, כבר
נסוגו לישון. אך הוא נכנס, בגב זקוף, במבט נחוש, מתגרה קמעה, מביט סביבו, ומתוך מעטה הכאב,
הריקנות, מבליח חיוך עיקש.
כן, אני יכול, אני יצליח. אומר הוא לעצמו. אני ילחם בכל הכוח, מבטיח.
נמאס, נמאס לו להיות "הבטלן של הישיבה". נמאס לו לראות את כולם חוזרים עם ניצוץ בעיניים מהסדר,
כשהוא חומק למקלחת של שחרית, נמאס לו לחפש חברותא לאלול מפסח, אבל לקבל רק את מי שנתקע
ביום כיפור עדיין. נמאס לו מהמשגיח שהטיח בו מול כולם את מה שהוא חושב עליו, ונמאס לו מעצמו,
ומכל העולם, ודייייי, הוא כבר לא יכול, לא.
אז כן, הוא כאן, שתיים בלילה, ביס' מדרש חשוך, רק הוא ואלוקים. אבל לא אכפת לו, הוא כאן, עם
הגמרא, עד שהוא יצליח, עד שהוא יתחבר, עד שהוא ינצח, כי די הוא כבר לא יכול.
הוא נשכב על המיטה, והסיוט מתחיל. הרופא נוגע, לוחץ, מושך, מזיז.
וזה כואב, שורף, עד כלות הנפש.
והוא גיבור, והוא חזק, והוא רוצה ללכת, והוא רוצה את המתנה, אבל הוא
רק בן שש. וזה כואב, והוא כבר
לא יכול, אז הוא בוכה, לא עוזר. בוכה חזק, גם לא עוזר, צורח, בועט,
והרופא ממשיך.
זהו, הוא כבר לא יכול. נגמר לו הכוח. הוא עוד שניה... אז הוא צועק
לאבא, בוכה את נשמתו, מבקש שזה יגמר, שאבא יציל אותו.
הוא מתיישב מול הסטנדר, הגמרא פתוחה, והסיוט מתחיל. הוא מנסה להתרכז, מנסה להבין, ולא מצליח.
הוא רק רואה אותיות, והראש מתחיל להסתובב. לטייל. הוא מנסה להתרכז, מנסה להבין, ולא מצליח.
והוא גיבור, והוא חזק, והוא הבטיח. אז הוא מנסה, ושוב מנסה. ושוב מנסה....
אבל זה חזק ממנו, והוא נשבר, לא יודע מה לעשות.
ואז הוא נזכר, עולים לו בראש הסיפורים, על הילד בעירה, על הרב הידוע, על האדמו"ר, כל הסיפורים
האלו, על הילדים שניסו, ונפלו, והתפללו, ופתאום.....
אז הוא קם, מתנער, פוסע לארון קודש וזועק..... אבא, דייי ייייייי ייי !!!!!!! אני כבר לא יכול, גם אני רוצה
להצליח, גם אני רוצה לפרוח, אבא, בבקשה. פתח ליבי בתורתך. אנא. הערב נא את דברי תורתך בפי.
הוא בוכה, צועק, בועט, והרופא ממשיך, הוא קורא לאבא, והרופא ממשיך. הוא
בועט חזק, מנסה לקום, זה כואב. והוא כבר לא יכול. אך יד חזקה מצמידה
אותו למקום, מסרבת לשחרר. ומבעד לדמעות, בין הבכיות, הוא רואה, את ידו
של אבא.
גם אתה נגדי? הוא שואל. האם לא די ברופא? האין אתה אוהב אותי? מדוע
אינך עוזר לי, למה אתה מניח לו כך להכאיב???
הוא חוזר למקום, מאושש. פותח את הגמרא, ומתיישב בחיוך. הנה, הוא יודע. רק יביט על הגמרא, רק
יקרא את המילים, יפתחו לו שערי גן עדן. יהפכו המילים לשבילים נהירים, יהפוך הקושי למנוף.
הוא מוריד את עיניו, מביט במילים, ומתחיל, מנסה, שוב ושוב. מחכה לאור השוטף, להבזק האלוקי,
לבהירות הפתאומית.
אך לא.... שוב, שוב מתבלבלות לו המילים, שוב רצות מחשבות, ושוב, שוב הוא מוצא עצמו מביט על
ההר מתחתיתו, וסולם אין.
וזה, זה כבר יותר מדי, עד כאן, הוא לא מוכן, בסיפורים זה תמיד עובד, תמיד זה ככה, אז למה, למה
השם, למה לכולם כן ולי לא, למה אני מנסה שוב ושוב ושוב, ונופל, נכשל, נדחה, בכל פעם מחדש? האם
אני פחות בן? האם תמיד אשתרך מאחור? הוא זועק. ומעינו גולשת דמעה חצופה... ועוד אחת, ועוד
אחת, והוא מרכין ראשו על הסטנדר, ממרר בבכי של כאב, שאיפה, אכזבה, ושאלה....
קטן הוא הילד, וחלש. קטן מכדי להבין, חלש מכדי להסכים. אך אביו מביט בו
ואומר. אני יודע שזה קשה, אני יודע שזה כואב, והייתי נותן הכל כדי לעצור את
זה. אך מה, מה לעשות, שזהו המסלול שנוצר עבורך, זוהי הדרך שלך.
אני יכול לוותר, אני יכול לעצור, יכול לשחרר. אך כך, ורק כך, תגדל, תתקדם,
ותחזור לתפקד, ללכת, לרוץ קדימה.
קטן הוא הילד, וחלש. קטן מכדי להבין, חלש מכדי להסכים. והוא ממשיך
לבכות, ליילל ולצרוח.
והאב... הוא אינו יכול כבר, אינו נושא את הכאב, את הבכי. וכך... תוך שממשיך
הוא לאחוז בחוזקה, מבלי לוותר, מבלי להרפות, מצטרף הוא לבכי, לזעקה......
וכך, יושבים להם יחדיו, אב ובנו, בן ואביו. ויחדים נלחמים, יחדיו מתקדמים,
ויחדיו בוכים.
צעיר הבחור, ותמים. צעיר מכדי לראות, תמים מכדי להבין, שזוהי דרכו, המסלול התפור למידותיו.
כשהמלאך מכה בו גדל, מרגיש הוא את המכה, אך אינו שומע את הקול. את אביו הקורא לו, בני, זה
קשה, אני יודע. אך רק כך, רק כך תגדל, רק כך תתקדם, רק כך תגיע. יכול אתה לוותר, לפרוש, להניח.
אך אף אחד אחר לא יעשה זאת עבורך. הניצחון כולו יהיה שלך, אם המלחמה כולה תהיה שלך.
צעיר הבחור, וכאוב, צעיר מכדי להבין, כאוב מכדי להפנים. הוא מבחינתו יודע רק זאת, כולם יכולים, והוא
לא, הוא מאחור, תמיד. רק הוא נלחם, רק הוא מנסה, רק הוא מתחיל כל כך הרבה פעמים. אז למה
תמיד הוא נופל, תמיד הוא נכשל?
את הקול הוא לא שמע, את הטוב הוא לא ראה, ובלב כבד, בראש דואב, ממשיך הוא לבכות, להתחנן,
לבקש, ולדמוע.
והאב.......
שלשה הקב"ה בוכה עליהן בכל יום ........ ועל שאי אפשר לעסוק בתורה ועוסק . (חגיגה, ה: )
"ובזה הוא מצטער על עינוי גופו, דהיינו דאם לפי עניו ודחקו, אינו יכול ללמוד, ואעפ''כ הוא
דוחק עצמו יותר מכוחו ללמוד תורה, מתווסף אהבת הקב''ה אליו באין שיעור..... כאשר יחמול
איש על בנו העובד אותו, ומצטער כשרואה גודל דחקו...... כי הלא הקב''ה בעצמו רואה אותו
ומצטער. ( תורת הבית להח''ח הגה''ה )
והאב....
אמנם הבן לא מבין, הבן לא מרגיש, הוא רואה רק כישלונות , אוכל רק אכזבות, ובוכה, מתייאש, נשבר.
וכשהוא בוכה, כשעיניו דומעות, הקב''ה, בעצמו, לא על ידי מלאך, לא על ידי שליח, מגיע לבכות איתו
יחד. לכאוב איתו. לרצות איתו.
7:00 בבוקר, ראשוני המשכימים כבר כאן, וקול התפילה, עם קול פסוקי דזמרה מתערבבים באוויר
הבוקר.
אך איש מבניהם, כמו גם איש מאלו שיראו אותו קם בחופזה לארוחת הצהריים, מגלגל תפילין בזריזות,
לא יכול לדמיין, לא מסוגל להסכים, שמכולם, מכל המתמידים, הלמדנים, והצדיקים, דווקא איתו היה פה
הקב''ה בלילה, בוכה איתו יחד, משתתף במסעו.
ויום אחד, כשסוף סוף הוא יגיע, והוא יגיע, בטוח, וברגע של נחת הוא ישב על ספה ישנה, ויעביר עם אימו
הזקנה חוויות, יתפתח וויכוח, אם היו אלה דמעותיו שלו, או שלה מול הנרות, שפתחו לו שערי שמיים.
ואינם יודעים שניהם, שלדמעותיהם נלוו דמעות נוספות, דמעותיו של הקב''ה, אבא האוהב, שהמשיך
להכות, אך המשיך לחבק, המשיך להקשות, אך המשיך לפנק. ויחדיו צעדו בגיא צלמוות, כי בכל צרתם לו
צר, עד שהגיעו אל חוף מבטחים.
הכל טוב, יפה, ומרגש. וכן, יום אחד הוא יצליח, בעזרת הבורא.
אך כעת, במקומו הנוכחי לא רואים סוף, לא רואים נחמה, לא רואים פתרון.
כי כן, הסוף טוב, מחייך, וקוסם. אבל עד אז... יעברו עוד לילות רבים, עוד ימים ארוכים, של נפילות,
כישלונות, ומלחמות. עוד לילות רבים יבכה הוא אל תוך הכרית הגמרא או השרוול, מנסה למצוא תשובה,
להבין, להרגיש. ותמיד, תמיד, יהיה אביו לידו, בוכה איתו יחד, כואב בכאבו ומצטער בצערו.
וכך, יושבים הם שם, בוכים, אבא ובן, בן ואביו. בכי של כאב ייאוש ונפילה, אך גם של רצון תקווה ומלחה.
כי אכן, הזורעים בדמעה, הם, ורק הם, ברינה יקצורו.
קבצים מצורפים
נערך לאחרונה ב:
