הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
אתמול היה לי אתגר משמעותי בתחום של ההוצאה לאור.
סופרת אחת נתנה לי טלפון של הפצת ספרים, משהו שלא הכרתי.
במהלך הזמן האחרון חשבתי שאני מכירה את כל סוגי ההפצות וההו"ל, והתברר שטעיתי.
היה עוד אחד. (אולי יש עוד כמה... מי יודע?)
בגלל שאין כמו להתבטא בכתב, שלחתי הודעה מפורטת בה ציינתי גם שהסופרת הזו שלחה אותי.
התשובה היתה שאתקשר. בטלפון.
התקשרתי, המפיץ רצה לשמוע קצת רקע ואמר שאפשר יהיה להספיק להדפיס את הספר ביום הקרוב, ולהשתדל להכניס את הספר לחנויות לפני החג, אם אשלח את הקובץ עכשיו!
שלחתי: כריכה, קובץ, שאלתי מתי תהיה תשובה.
והוא ענה: עוד מעט.
כך הספקתי להתלהב מההשגחה הפרטית.
"הספר שלך יגיע לחנויות, למרות הכל נגזר עליו להגיע לפני פסח", אמרתי לעצמי.
וואו איזה יופי, אפשר לנשום לרווחה.
חיכיתי קצת פחות משעה.
ואז הגיע הטלפון: "עלינו לקרוא את הספר, לא נספיק לפני החג, בהצלחה!"
ברגע אחד הבלון שלי התפוצץ! אוף.
התאכזבתי ממש.
בדיוק הייתי בקבר הרמב"ם (הלכתי לשם לכבוד ראש חודש, אני גרה באיזור).
והצלחתי להתפלל יותר בכוונה בעקבות תחושת האכזבה. (חוץ מזה שבגלל שמישהי אמרה לי חודש טוב אמרתי בטעות "יעלה ויבוא והלל...)
פתאום בבת אחת התגלתה לי האמת.
כי עד אותו רגע הייתי בטוחה שהספר שלי יכול לגאול את העולם.
אומנם עם הזמן התחלתי להבין שלא. אין בכוחו של דבר מה לגאול את העולם, מלבד כוחו של הבורא, אבל כן חשבתי שהמסרים בספר יכולים לקדם משהו. לא אפרט כאן את החשיבה שלי, אבל הייתי בטוחה שהספר "סדר הפוך" מביא בשורה חדשה לעולם.
שמחתי שהנה - מצאתי הפצה יעילה וזריזה שתספיק להכניס את הספר לחנויות לפני החג, ככה אוכל להתרכז בכתיבת הספר הבא.
וברגע אחד - מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
הכל בדמיון, ברור שהכל בדמיונות, אבל בכל זאת, התחלתי לראות אור בקצה המנהרה, אבל התברר שזה לא האור הגנוז.
ואז - מחשבות שונות עלו בי.
אולי מספיק?
אולי די?
אולי הגיע הזמן להרפות??
עשיתי מה שאני יכולה.
השקעתי בכתיבה, בחשיבה, פניתי להוצאות לאור, למפיצים, כל זה מתוך רצון להגיע לקהל רחב,
אולי מספיק?
אני יודעת שאין בכוחו של איש להניע דבר מה.
למה חשבתי שבכוחי להניע? שהכתיבה שלי תזיז משהו בעולם?
הרי כמו שה' עזר לי, ונתן לי חשיבה של גאולה, הוא יכול לעזור לכולם,
ובלי העזרה שלי.
הוא עוזר כעת ויכול לעזור הלאה לכולם.
אין זה מתפקידי להקדיש כל כך הרבה מאמצים!
*
הסופרת שכתבה את "פותר הבעיות" שיצא בהוצאה שלי, התקשרה אלי: "הספרים הגיעו, את המשווקת".
"אני מרימה ידיים", אמרתי לה, "משאירה למי שרוצה להשתדל - להשתדל".
"לדור הצעיר, הא?" שאלה ספק בצחוק.
סיפרתי לה קצת מדוע ואמרתי: "אני לא חושבת להפסיק להשתדל כלפי חוץ, אבל זהו, בפנים אני אדישה! פשוט לא מעניין אותי כלום".
"מצוין, ככה צריך".
*
כל כך הרבה תובנות הבנתי היום.
הן היו מופלאות ממש.
הבנתי שיכול להיות שהספר ימכור בקושי את המאה עותקים שהדפסתי, במקרה הטוב.
ולא יגיע לציבור הרחב.
וכל הדברים הנפלאים שגלומים בו לא יגיעו, ולא יעשו גלים.
ויתכן שעוד עשר שנים אסתכל לאחור ואגיד לעצמי: איך חשבתי שאני כותבת רב מכר? איך?
ותוך כדי ההבנה שלפי ההיגיון זה מה שיקרה - השלמתי עם זה.
הבנתי שהספר, שמבחינתי יכול לעשות שינוי ולהביא חשיבה חדשה, לקדם דברים ולתת ערך מרתק להרבה אנשים, ימכר באופן מצומצם.
והשלמתי עם זה באמת.
*
אני חושבת שהיתה המון עוצמה בהשלמה הזו, היתה הרבה ענווה ואמת פשוטה.
סוג כזה של אמירה לעצמי:
כל מאמץ, כל רצון טוב, הוא לא לשווא.
יש מי שרואה את הכל.
האדם חושב שיש לו משהו,
חושב שהוא יכול,
אבל הוא כלי.
כלי שאמור להשקיע כי הוא אמור להשקיע, ולא כי הוא יראה תוצאה יום-אחד.
החלטתי לשחרר את עצמי.
להפסיק להבטיח לעצמי שאני כן יכולה.
האמירה הזו אולי לא מידי אחראית, כי אני מאמינה שכל אדם צריך להתנהג כאילו הוא כן יכול,
אבל בתודעה לשחרר מתוך הבנה שהוא לא יכול.
*
האם אני מצטערת על הדרך שעשיתי?
על ההשתדלות?
על הכתיבה?
לא, ברור שלא.
אין לי חרטה כי אני מבינה עד כמה גם בחוסר הצלחה יש מתנות מופלאות, אם רק מוכנים להקשיב לקול של האמת.
אני מלאה בהודיה גדולה לה' יתברך על כל הטוב ששלח לי.
מודה לו על החירות הפנימית שהוביל אותי לשם בביטחה.
חשבתי שבכוחה של הכתיבה שלי לתת את המסע המופלא שעברתי לקוראים נוספים - אבל אני כעת מודה שזו היתה חשיבה לא בהכרח נכונה.
כי לצאת ממצרים הפרטית והפנימית - לא נוכל בלי כוחו של הבורא יתברך.
הייתי מאוד שמחה לתת בשורת חופש לכולם:
לספר לכולם עד כמה אין כלום בחברה סביבנו ואנחנו סתם משועבדים לדבר לא קיים.
לספר לכולם עד כמה יש לנו כוחות מופלאים לצחוק על כל העולם ולהיות אותנטיים ומשוחררים.
ולספר עד כמה גם אם אנחנו כבולים לדבר מה זה ממש בסדר.
כי זה המסע שלנו, ואיננו צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד..
אני מכירה כתות. כתות שיוצרים אנשים פרטיים, אנשים טובים שחושבים שיש להם כח.
הם משעבדים אנשים אחרים באופן בלתי מודע.
זה קורה המון, לפעמים אנשים שעוברים קשיים מחפשים אישור אצל אדם שמצטייר בעיניהם חזק כביכול.
זה לא חייב להיות אדם, זה יכול להיות גם הרגל או חפץ.
כדי להשתחרר מהם לא צריך להלחם, לא צריך לצאת בגלוי נגד שליטה, מספיק אם נצהיר לעצמנו שאף
אחד לא יכול לגרום לנו לחוש אושר או עצב ומצוקה.
שאנחנו יכולים להחליט איך נרגיש בלי קשר למצב הרוח של האדם שמולנו, ובלי קשר לכלום.
שאף אחד לא באמת חשוב יותר מאתנו. (כתבתי תהליך כזה מופלא בספר "הצעה לסדר".)
אמנם איכפת לי ממש ממה שקורה בעולם.
אך אני לא היחידה שאיכפת לה, מכירה עוד כמוני שעושים הכל שהעולם יתקדם.
אבל היום הבנתי עד כמה עלי לשחרר את עצמי מהחשיבה שיש לי בשורה חדשה לעולם.
ממש הייתי רוצה לעזור, אבל מבינה שאף אחד לא באמת צריך את העזרה שלי.
מבינה שיש כח אצל כל אחד, ואין צורך שאקח על עצמי משא של מליוני אנשים ואחשוב שיש לי בשורה.
האמת שהכתיבה שלי היא כדי לפתור משהו פרטי, איזו בעיה שרציתי לסייע בה. ותוך כדי כך חשבתי שאכתוב
לכלל הציבור אולי זה יפתור בין השאר את הבעיה שאני מכירה... חחח... מחשבה נחמדה אבל נאיבית:
לנסות לפתור את הבעיות של כל העולם ואולי תוך כדי כך הבעיה שאני מכירה - תיפתר.
מה המסקנה שלי?
להמשיך להשתדל לעשות הכל להתקדם, כי זה טוב להתקדם.
לשחרר את הכל. להבין שאין עוד מלבדו, וזה כולל גם אותי
אני עדיין מאמינה שבכוחו של כל אדם לשנות את העולם כולו, וזה כולל גם אותי.
אבל אני לא היחידה שצריכה להתאמץ בנושא.
אם אשחרר אולי ההשראה תעבור הלאה למישהו אחר שיתחיל להתאמץ לשנות ולשפר את עצמו ואת העולם.
ואולי הרבה אנשים כבר עושים מאמצים, אבל אף אחד לא שם לב לכך ולא מסייע להם, כי מדובר בעניין של אדם מול עצמו.
ואחרי הכל, כל מאמץ חשוב לפניו יתברך.
*
קצת פרופורציה שאמרתי לעצמי היום:
ספר הוא ספר, סך הכל.
הכל בידי שמים.
הנשמה רוצה ללמוד ובוחרת את המסע שלה.
המסקנה: ללמוד לשחרר את הכל, כולל הכל!
האמת שאחרי שכתבתי את הפוסט התלבטתי אם לעלות לקהל הקוראים.
"הגזמתי, מספיק שיתפתי", אמרתי לעצמי, "האם יש ערך בתוכן הזה? האם מישהו אמור לקרוא? מה המטרה שלי?"
המטרה שלי טובה, אני מאמינה ששיתוף זה דבר חשוב.
בכל זאת יש לי הבנה שיש גבול לכל דבר.
אם הדברים הועילו לכם, אשמח שתשלחו לי מייל ותכתבו שהתוכן היה מועיל, ולדעתכם זה טוב ששיתפתי. (אפשר לשלוח גם מייל הפוך)
לא חובה כמובן לשלוח, אבל זה יתן לי פרספקטיבה נכונה יותר על התוכן שלי.
סופרת אחת נתנה לי טלפון של הפצת ספרים, משהו שלא הכרתי.
במהלך הזמן האחרון חשבתי שאני מכירה את כל סוגי ההפצות וההו"ל, והתברר שטעיתי.
היה עוד אחד. (אולי יש עוד כמה... מי יודע?)
בגלל שאין כמו להתבטא בכתב, שלחתי הודעה מפורטת בה ציינתי גם שהסופרת הזו שלחה אותי.
התשובה היתה שאתקשר. בטלפון.
התקשרתי, המפיץ רצה לשמוע קצת רקע ואמר שאפשר יהיה להספיק להדפיס את הספר ביום הקרוב, ולהשתדל להכניס את הספר לחנויות לפני החג, אם אשלח את הקובץ עכשיו!
שלחתי: כריכה, קובץ, שאלתי מתי תהיה תשובה.
והוא ענה: עוד מעט.
כך הספקתי להתלהב מההשגחה הפרטית.
"הספר שלך יגיע לחנויות, למרות הכל נגזר עליו להגיע לפני פסח", אמרתי לעצמי.
וואו איזה יופי, אפשר לנשום לרווחה.
חיכיתי קצת פחות משעה.
ואז הגיע הטלפון: "עלינו לקרוא את הספר, לא נספיק לפני החג, בהצלחה!"
ברגע אחד הבלון שלי התפוצץ! אוף.
התאכזבתי ממש.
בדיוק הייתי בקבר הרמב"ם (הלכתי לשם לכבוד ראש חודש, אני גרה באיזור).
והצלחתי להתפלל יותר בכוונה בעקבות תחושת האכזבה. (חוץ מזה שבגלל שמישהי אמרה לי חודש טוב אמרתי בטעות "יעלה ויבוא והלל...)
פתאום בבת אחת התגלתה לי האמת.
כי עד אותו רגע הייתי בטוחה שהספר שלי יכול לגאול את העולם.
אומנם עם הזמן התחלתי להבין שלא. אין בכוחו של דבר מה לגאול את העולם, מלבד כוחו של הבורא, אבל כן חשבתי שהמסרים בספר יכולים לקדם משהו. לא אפרט כאן את החשיבה שלי, אבל הייתי בטוחה שהספר "סדר הפוך" מביא בשורה חדשה לעולם.
שמחתי שהנה - מצאתי הפצה יעילה וזריזה שתספיק להכניס את הספר לחנויות לפני החג, ככה אוכל להתרכז בכתיבת הספר הבא.
וברגע אחד - מאיגרא רמה לבירא עמיקתא.
הכל בדמיון, ברור שהכל בדמיונות, אבל בכל זאת, התחלתי לראות אור בקצה המנהרה, אבל התברר שזה לא האור הגנוז.
ואז - מחשבות שונות עלו בי.
אולי מספיק?
אולי די?
אולי הגיע הזמן להרפות??
עשיתי מה שאני יכולה.
השקעתי בכתיבה, בחשיבה, פניתי להוצאות לאור, למפיצים, כל זה מתוך רצון להגיע לקהל רחב,
אולי מספיק?
אני יודעת שאין בכוחו של איש להניע דבר מה.
למה חשבתי שבכוחי להניע? שהכתיבה שלי תזיז משהו בעולם?
הרי כמו שה' עזר לי, ונתן לי חשיבה של גאולה, הוא יכול לעזור לכולם,
ובלי העזרה שלי.
הוא עוזר כעת ויכול לעזור הלאה לכולם.
אין זה מתפקידי להקדיש כל כך הרבה מאמצים!
*
הסופרת שכתבה את "פותר הבעיות" שיצא בהוצאה שלי, התקשרה אלי: "הספרים הגיעו, את המשווקת".
"אני מרימה ידיים", אמרתי לה, "משאירה למי שרוצה להשתדל - להשתדל".
"לדור הצעיר, הא?" שאלה ספק בצחוק.
סיפרתי לה קצת מדוע ואמרתי: "אני לא חושבת להפסיק להשתדל כלפי חוץ, אבל זהו, בפנים אני אדישה! פשוט לא מעניין אותי כלום".
"מצוין, ככה צריך".
*
כל כך הרבה תובנות הבנתי היום.
הן היו מופלאות ממש.
הבנתי שיכול להיות שהספר ימכור בקושי את המאה עותקים שהדפסתי, במקרה הטוב.
ולא יגיע לציבור הרחב.
וכל הדברים הנפלאים שגלומים בו לא יגיעו, ולא יעשו גלים.
ויתכן שעוד עשר שנים אסתכל לאחור ואגיד לעצמי: איך חשבתי שאני כותבת רב מכר? איך?
ותוך כדי ההבנה שלפי ההיגיון זה מה שיקרה - השלמתי עם זה.
הבנתי שהספר, שמבחינתי יכול לעשות שינוי ולהביא חשיבה חדשה, לקדם דברים ולתת ערך מרתק להרבה אנשים, ימכר באופן מצומצם.
והשלמתי עם זה באמת.
*
אני חושבת שהיתה המון עוצמה בהשלמה הזו, היתה הרבה ענווה ואמת פשוטה.
סוג כזה של אמירה לעצמי:
כל מאמץ, כל רצון טוב, הוא לא לשווא.
יש מי שרואה את הכל.
האדם חושב שיש לו משהו,
חושב שהוא יכול,
אבל הוא כלי.
כלי שאמור להשקיע כי הוא אמור להשקיע, ולא כי הוא יראה תוצאה יום-אחד.
החלטתי לשחרר את עצמי.
להפסיק להבטיח לעצמי שאני כן יכולה.
האמירה הזו אולי לא מידי אחראית, כי אני מאמינה שכל אדם צריך להתנהג כאילו הוא כן יכול,
אבל בתודעה לשחרר מתוך הבנה שהוא לא יכול.
*
האם אני מצטערת על הדרך שעשיתי?
על ההשתדלות?
על הכתיבה?
לא, ברור שלא.
אין לי חרטה כי אני מבינה עד כמה גם בחוסר הצלחה יש מתנות מופלאות, אם רק מוכנים להקשיב לקול של האמת.
אני מלאה בהודיה גדולה לה' יתברך על כל הטוב ששלח לי.
מודה לו על החירות הפנימית שהוביל אותי לשם בביטחה.
חשבתי שבכוחה של הכתיבה שלי לתת את המסע המופלא שעברתי לקוראים נוספים - אבל אני כעת מודה שזו היתה חשיבה לא בהכרח נכונה.
כי לצאת ממצרים הפרטית והפנימית - לא נוכל בלי כוחו של הבורא יתברך.
הייתי מאוד שמחה לתת בשורת חופש לכולם:
לספר לכולם עד כמה אין כלום בחברה סביבנו ואנחנו סתם משועבדים לדבר לא קיים.
לספר לכולם עד כמה יש לנו כוחות מופלאים לצחוק על כל העולם ולהיות אותנטיים ומשוחררים.
ולספר עד כמה גם אם אנחנו כבולים לדבר מה זה ממש בסדר.
כי זה המסע שלנו, ואיננו צריכים לתת דין וחשבון לאף אחד..
אני מכירה כתות. כתות שיוצרים אנשים פרטיים, אנשים טובים שחושבים שיש להם כח.
הם משעבדים אנשים אחרים באופן בלתי מודע.
זה קורה המון, לפעמים אנשים שעוברים קשיים מחפשים אישור אצל אדם שמצטייר בעיניהם חזק כביכול.
זה לא חייב להיות אדם, זה יכול להיות גם הרגל או חפץ.
כדי להשתחרר מהם לא צריך להלחם, לא צריך לצאת בגלוי נגד שליטה, מספיק אם נצהיר לעצמנו שאף
אחד לא יכול לגרום לנו לחוש אושר או עצב ומצוקה.
שאנחנו יכולים להחליט איך נרגיש בלי קשר למצב הרוח של האדם שמולנו, ובלי קשר לכלום.
שאף אחד לא באמת חשוב יותר מאתנו. (כתבתי תהליך כזה מופלא בספר "הצעה לסדר".)
אמנם איכפת לי ממש ממה שקורה בעולם.
אך אני לא היחידה שאיכפת לה, מכירה עוד כמוני שעושים הכל שהעולם יתקדם.
אבל היום הבנתי עד כמה עלי לשחרר את עצמי מהחשיבה שיש לי בשורה חדשה לעולם.
ממש הייתי רוצה לעזור, אבל מבינה שאף אחד לא באמת צריך את העזרה שלי.
מבינה שיש כח אצל כל אחד, ואין צורך שאקח על עצמי משא של מליוני אנשים ואחשוב שיש לי בשורה.
האמת שהכתיבה שלי היא כדי לפתור משהו פרטי, איזו בעיה שרציתי לסייע בה. ותוך כדי כך חשבתי שאכתוב
לכלל הציבור אולי זה יפתור בין השאר את הבעיה שאני מכירה... חחח... מחשבה נחמדה אבל נאיבית:
לנסות לפתור את הבעיות של כל העולם ואולי תוך כדי כך הבעיה שאני מכירה - תיפתר.
מה המסקנה שלי?
להמשיך להשתדל לעשות הכל להתקדם, כי זה טוב להתקדם.
לשחרר את הכל. להבין שאין עוד מלבדו, וזה כולל גם אותי
אני עדיין מאמינה שבכוחו של כל אדם לשנות את העולם כולו, וזה כולל גם אותי.
אבל אני לא היחידה שצריכה להתאמץ בנושא.
אם אשחרר אולי ההשראה תעבור הלאה למישהו אחר שיתחיל להתאמץ לשנות ולשפר את עצמו ואת העולם.
ואולי הרבה אנשים כבר עושים מאמצים, אבל אף אחד לא שם לב לכך ולא מסייע להם, כי מדובר בעניין של אדם מול עצמו.
ואחרי הכל, כל מאמץ חשוב לפניו יתברך.
*
קצת פרופורציה שאמרתי לעצמי היום:
ספר הוא ספר, סך הכל.
הכל בידי שמים.
הנשמה רוצה ללמוד ובוחרת את המסע שלה.
המסקנה: ללמוד לשחרר את הכל, כולל הכל!
האמת שאחרי שכתבתי את הפוסט התלבטתי אם לעלות לקהל הקוראים.
"הגזמתי, מספיק שיתפתי", אמרתי לעצמי, "האם יש ערך בתוכן הזה? האם מישהו אמור לקרוא? מה המטרה שלי?"
המטרה שלי טובה, אני מאמינה ששיתוף זה דבר חשוב.
בכל זאת יש לי הבנה שיש גבול לכל דבר.
אם הדברים הועילו לכם, אשמח שתשלחו לי מייל ותכתבו שהתוכן היה מועיל, ולדעתכם זה טוב ששיתפתי. (אפשר לשלוח גם מייל הפוך)
לא חובה כמובן לשלוח, אבל זה יתן לי פרספקטיבה נכונה יותר על התוכן שלי.
