שיתוף - לביקורת מבט רוח[א]ני

  • הוסף לסימניות
  • #1
החדר היה אפוף עשן כבד ומחניק.

כמות הסיגרים שעישן ד. ראש המוסד בימים האחרונים היתה מוגזמת אפילו לדעתו, אבל הוא התנצל תוך פליטת טבעת עשן נוספת: בלעדי הסיגרים לא יהיה מבצע. אין לי יום ואין לילה. לפחות מעט ניקוטין למוח. אולי בסוף יבוא רעיון.

בחדר האפוף ישבו מלבדו עוד כמה מבכירי המוסד והשב"כ. החלוקה ביניהם היתה ברורה וידועה: השב"כ מביא את ידיעת הזהב על מיקומו של רוחאני, נשיא אירן ימ"ש, והמוסד כבר יטפל בשאר. השאר הזה כולל כמובן תחנה אחת בלבד. כרטיס לצד אחד ועדיף כרטיס מהיר. ללא עקבות.

יותר מדי הסתבכויות היו לאחרונה, המהם נ. המנוסה שבחבורה. כיפה קטנה מבצבצת מאחור, בזווית שבצילום לא רואים כלל. מתחת לכיפה היה ראש מבריק. מבריק ומהיר. רבים מהמבצעים הנועזים בשנים האחרונות חתומים על שמו. מעל לתריסר מחבלים שפלים הועברו על ידו לעולם אחר. פעולות הירואיות. מהירות. ללא עקבות.

הנהון קל נשמע מעבר לשולחן השחור והקר. ח. הנהן בראשו הקרח למחצה שליש ורביע, והוסיף: חשוב מאוד, ובמיוחד בתקופה הזו, להצליח בניסיון הראשון. כי ניסיון שני לא יהיה. מה שכן יהיה זו מתקפת כתבמי"ם גדולה בהרבה מהקודמת. והפעם הם ינסו ככל שביכולתם למזער את הפדיחה הקודמת.

המסך הענק שבקיר נדלק בפתאומיות. על הצג הופיעה דמותו של ראש הממשלה. הוא היה נראה תשוש ומתוח אבל החלטי כרגיל: יש לנו חלון הזדמנויות של 3 שעות. הנשיא האירני יוצא מחר בטיסה מוסקת, שיירה לא גדולה, אזור הררי ומסובך לטיסה, והעיקר, לא יהיו עקבות. מזג האויר משתולל וקיצוני, וחוקרי התעופה האוירית האירניים יסיקו בתוך דקות שמדובר בטעות אנוש ותו לא.

יגאל התמתח על כסאו. הוא לא חשש. אדרבה, המבצעים הללו החיו אותו והאנדרנלין החל לזרום בגופו בכמויות גבוהות מהמותר. הוא ידע שהמשימה תוטל עליו עקב מראהו המזרחי, והוא אף שמח לבצע זאת, לנקום בנשיא הרוצח האחראי לרצח ישראלים רבים כל כך.

הוא סימס לאשתו הודעה קצרה בה נכתב: 'לצערי לא אוכל לקחת את הילה מהגן. יש לי פגישה לא צפויה, אעדכן כשסיימתי'. הוא קם ממקומו ובריצה קלה עלה אל הקומה העליונה בבור, אל חדר המבצעים המיוחדים.

בחדר כבר המתינו חבריו הותיקים. "הערבים", כך קראו להם כל החברה, עקב מראם המזרחי ופעולותיהם הנועזות בארצות ערב האכזריות ביותר. הם לא חששו מכלום. לא ידעו פחד מהו. ידעו גם ידעו נקם מהו. ללא תיאום ובספונטניות מקרית פצחו כולם בריקוד מוזר, לעלות מורל ולהפיג מתח.

כמו תמיד, אופן הפעולה ויעד הנסיעה לא נודע להם בשלב זה. אם תתפסו חלילה, עדיף שתדעו כמה שפחות, נהג לומר להם ראש המוסד, ובצדק. כל אחד מהם ארגן לעצמו בדממה את נשקו האישי, 3 תעודות זהות מזוייפות, אלף דולר במזומן [אצל הערבים זה שווה יותר מנשק, נהגו לצחוק תמיד], ותיק שחור גדול, שם היו שלל מכשירים מסווגים, המסייעים להעביר אנשים מעולם לעולם, עד עולם.

5 שעות לאחר מכן, נכנסו חמשת אנשי המוסד לאירן. פקיד משמרות המהפכה ברכם לשלום בחום ובלבביות. נהג המונית האירני היה פטפטן לא קטן, והסביר להם באריכות ובדמיון מזרחי כבד, כמה הרוגים ישראלים נהרגו בפעולת הכטבמי"ם האירנית. הוא הוסיף אף בשקט, כיודע דבר [נהג מונית כבר אמרנו], שחלק מהכור האטומי שבדימונה נפגע, והשמועות מדברות על אלפי הרוגים. "הראינו ליהוד מה אנחנו מסוגלים" צחקק לעצמו.

חמשת הסוכנים התחלקו לשתי קבוצות. כל אחת קיבלה הוראות מפורטות, איך. מתי. לאן בורחים. מה עושים אם נתפסים.

המבצע נועד לארבע אחה"צ, שעון אירן. הכל היה מוכן. טכנאי המסוקים החרוץ, שחאדה, עמד על מקומו, ממתין להגעת המסוק הנשיאותי ול"הכנתו" לטיסה הבאה.

שחאדה סימן בעיניו לנהג משאית התדלוק, וזה השיב לו בקריצה בלתי נראית. המסוק הנשיאותי תודלק בדלק מהול במים. כמה דקות אחר ההמראה המנוע יפסיק לפעול, וככל הנראה תהיה "נחיתה קשה"... לא ניתן יהיה לגלות זאת לעולם, עקב הגשמים העזים היורדים באיזור. תוכנית מעולה חשב לעצמו שחאדה. ראש יהודי. אין עלינו!

שחאדה העביר בראשו בסיפוק את תמונת המצב: שבועות ארוכים עבדו על המבצע. מאות סוכני מוסד הפרוסים בכל העולם חיפשו את ידיעת הזהב הזו. חמשת הלוויינים הישראלים השתתפו באיתור המיקום והמטרה. ראש הממשלה וכל שריו הבכירים יושבים כרגע דרוכים בתחתית הבור התל-אביבי, ממתינים להודעה האירנית המייללת. אח, איזה צבא. איזה מוסד. איזה כישרון. אין עלינו!!!

הנשיא האירני צעד לכיוונו, מלווה בשר החוץ הנודע לשמצה. שיירת מאבטחים חלפו על פניו תוך מלמול לא ברור למשדריהם. שחאדה הביט בגאווה על הנשיא הצועד ביהירות לעבר מיטתו הוודאית הקרובה לבוא. הוא פתח את דלת המסוק וסימן לשיירת הנשיא שהמסוק מוכן וניתן לעלות.

ראש מערך האבטחה של שיירת הנשיא עלה למסוק, הביט בחופזה פנימה, והודיע לנשיא שהמסוק לא מתאים כרגע לטיסה הקרובה, עקב הצטרפות כמה מבכירי המשטר, וחוסר מקומות ישיבה במסוק הרגיל.

השיירה פנתה למסוק חלופי העומד תדיר בהאנגר הענק הסמוך. הנשיא ופמלייתו הגדולה המריאו כעבור 2 דקות, ושחאדה ההמום לא הצליח להוציא הגה מפיו.

שחאדה העביר בראשו בתסכול את תמונת המצב: שבועות ארוכים עבדו על המבצע. מאות סוכני מוסד הפרוסים בכל העולם חיפשו את ידיעת הזהב הזו. חמשת הלוויינים הישראלים השתתפו באיתור המיקום והמטרה. ראש הממשלה וכל שריו הבכירים יושבים כרגע דרוכים בתחתית הבור התל-אביבי, ממתינים להודעה האירנית המייללת. אח, איזה פדיחה. איזה מוסד לא יוצלח. איזה כישרון עלוב!!!

5 דקות אחר כך, הגיעה ההודעה המייללת על "נחיתה קשה". הקב"ה הורה לגשם ולרוח לעשות את תפקידם הנכון לרגע זה. המסוק הסתחרר והתרסק בתוך שניות.

קל. פשוט. מהיר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

אם המורה בנימין היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל, היה שוקל לעשות הסבה לתפקיד שיבטא יותר את הכושר הרטורי הנדיר שלו.

אבל הוא לא היה מודע לכך, ולכן עמד בכיתת לימוד חנוקה וקטנה, ובזבז את קולו כדי לנאום בפאתוס בפני קומץ תלמידים.

הוא הסביר להם בקולו העמוק על חשיבות האיזון וההליכה בדרך האמצע, בשביל הזהב. "יש המלצה בדוקה לשבירת מידה רעה", אמר כממתיק סוד, "לעקם אותה לגמרי ולהיות קיצוניים בכיוון הנגדי, וכך להתיישר". בתור אמצעי המחשה, עשה שימוש ידידותי בסרגל שנועד להכות ידיים סוררות. כמה ילדים פלטו אנחת רווחה שקטה. נראה שהסרגל יצא מכלל שימוש.

"האמינו לי, הוא עוד יתיישר", צינן המורה בנימין את ההתלהבות, "רק צריך לעקם אותו לצד השני".

הוא ביקש מהתלמידים שיכתבו על פתק מידה רעה או הנהגה שלילית שהם מעוניינים לשנות, והביט בשביעות רצון בפתקים שהחלו להיערם על שולחנו.

"ואל תגידו – נשתנה עוד חודש, עוד שנה..." הניף המורה את הסרגל בדרמטיות, "מחר, על הבוקר אתם לוקחים את עצמכם בידיים, ומעקמים בקיצוניות את המידה שבחרתם!"

הילדים הביטו בו ברצינות תהומית, והנהנו בעיניים בורקות.

בבוקר למחרת, כשנכנס המורה בנימין לכיתה, גילה שהיא ריקה מאדם.

הוא תופף בעצבנות בסרגלו, והמתין.

כעבור שעות ארוכות, החלו התלמידים להיכנס לכיתה בזה אחר זה, חבולים וסתורים.

"מה קרה לכם?" שאל בזעזוע את התלמידים המרוטשים, "ולמה הגעתם רק עכשיו?"

כולם החלו לדבר בבת אחת, והמורה בנימין בקושי הצליח לעשות סדר בבליל הקולות הגועשים.

נתן היה הראשון שקיבל את רשות הדיבור. "כשצחצחתי שיניים הבוקר, לחצתי חזק מידי על השפופרת, ויצאה כמות גדולה משחה..."

"ובגלל זה הגעת רק עכשיו?" שיסע אותו המורה.

נתן הסמיק והשפיל את ראשו. "פעם הייתי פזרן מידי... והרי המורה אמר ש..." הוא התנשם, "אתה יודע כמה זמן לוקח להחזיר את המשחה לשפופרת דרך חור קטן כל כך? ואחר כך אמא שלי גם אמרה לי למרוח קרם ידיים..."

"ואני איחרתי", התוודה איתן, "כי בירכתי לשלום כל אדם שעבר ברחוב. לא תאמינו כמה אנשים עוברים ברחוב אחד! וכמובן, גם כשהשיחה החלה להתפתח, התאמצתי להישאר נחמד. מה לא עושים בשביל לשבור את הרוגז..."

"אני איחרתי כי יש המון קבצנים בדרך מהבית שלי לכיתה", אמר איצי, "אתם יודעים כמה זמן לוקח לעבור בין כולם בשביל לשבור את הקמצנות? וכשנגמר לי הכסף, הייתי צריך למצוא דרכים יצירתיות להשיג עוד..."

ירחמיאל, שעד היום ראה מקרוב מקלחת פעם בעשור, ישב על מקומו, מדיף ניחוח רענן. בגדיו היו נקיים מרבב, מגוהצים למשעי. את פניו כיסתה מסיכת היגיינה הרמטית, ידיו היו עטויות כפפות, ואלכוג'ל אימתני בצבץ מתיקו. 'מעניין', חלפה מחשבה מהירה בראשו של המורה, 'הייתי בטוח שהוא מתולתל במקור'.

יאיר, שאמש עוד היה גאוותן יהיר, החליט לאמץ את דברי הרמב"ן ולא להביט בפני אדם כשדיבר עמו. הוא צעד לבית הספר בראש מושפל ומהר מאוד נתקל בעוצמה בעמוד בטון, ונפל מעולף על אם הדרך.

דובי, העצלן הכבד והגמלוני, החליט לרוץ כל הדרך לכיתה. כשנחבט גם הוא בעמוד הבטון והתעלף על גבי חברו, הנחיתה שלו לפחות הייתה רכה יותר.

צבי הפזיז והנמהר, החליט ללכת במתינות וברוגע, צעד צעד. להביט בכל עשב ולבחון כל עלה, ולהרהר במשמעויותיהם העמוקות לחיים. כשהגיע לעמוד בטון מסוים, ונתקל בשני עצמים דוממים לצידו, נוסף לו עוד חומר מעניין רב למחשבה.

המורה בנימין הביט בזעזוע במה שעולל לתלמידיו, והתלבט כיצד להגיב.

לבסוף, ניסה להסביר להם שיש לכבד את דבריו של המורה, אבל לא לקחת אותם רחוק מידי, לאבד פרופורציות. לא לנהוג בהתבטלות כה גמורה ולאבד את העצמיות.

למחרת, שוב מצא המורה בנימין כיתה ריקה.

הוא שחרר אנחה עמוקה, ופנה להתעלל בסרגל שלו.

חלפו שעות, ימים, שבועות וחודשים, הסרגל הפך לגוש מתכת בלתי מזוהה, והתלמידים טרם הגיעו לכיתה.

'שוב הסיפור של אתמול?... הם לא הפנימו מה שאמרתי להם?!' התפלא.

לפתע הבריק הברק במוחו.

הם כן הפנימו. הפנימו יותר מידי.

הוא נזף בהם על ההתבטלות המוחלטת שלהם למורה, וכעת הם בעיצומה של פעולה קיצונית נגדית. הם לא יתבטלו יותר לשום מורה באשר הוא. לא יפקדו לעולם אף מוסד לימודי.

פעם, המורה בנימין לא היה מודע להשפעה האדירה והאבסולוטית שיש למילותיו על הקהל. כעת כבר כן. הוא קיפל ציוד, ונפרד מהכיתה החנוקה והקטנה וממשכורת הרעב.

כיום, הוא עוסק בפוליטיקה להנאתו, משתעשע במוצא פיו במדינות רבות ובמיליוני אזרחים. הוא מכניס משכורת לא רעה בכלל, ועושה הרבה כבוד וגאווה למשפחת נתניהו.
פעם אחת היה טיפש, מפה לשם הוא הכתיב את דעת הקהל. סוף.
יודה חש שהעצבים שלו זקוקים ליותר מזה.
פעם אחת היה טיפש. אמר הטיפש בקול מה שחשב. הסכים איתו טיפש אחר. הסכים איתם טיפש שלישי. מפה לשם הם הרוב. סוף.
אולי עוד כמה מילים יבהירו, הרהר יודה. מפה לשם, שלוש כוכביות.

***

"למה אתה כזה 'שכנזי?" טפח שאול על גבו. "עד שכבר יש כזה שיר מאחד, למה להוריד לכל העם? אה?"
יודה לעס היטב, מקפיד להתרכז בנתח האבוקדו כל כולו.
נער מיוזע, נשימותיו שורקניות וקולו כמו נשל של נחש, חתך את הנוף הפנורמי שמתקבל מישיבה על המדרגות. "מה קורה? למה אתם פה ולא באולם? עד שיש קצת מצעב!"
"כי הוא לא מאחד את העם!" התפרצה פתאום הכרזה.
הנער הסתלק, מדיף מבט של 'ידעתי שהוא מוזר'.
"יודקה," שאול עקב אחרי ריחו של המיוזע. "בכל מקום שרים את זה."
"בכל מקום שאנשים בו גם ככה לא מתעניינים יותר מדי בתמליל שהודבק ללחן," הגיב, ממצה את הלעיסה של הנתח. "לא שכנזים מתנשאים שרואים בשיר הזה התגלמות של מנטליות ראש בחול."
"אתה סתם מתפלפל."
"זו לא טענה."
הם שתקו.
"אתה יודע מה?" הקפיץ יודה את המגה- גלעין של האבוקדו. "אחדות, אמרת?"

***

"ואז, כשיענקל'ה קנאקער ורז פז עמדו יחדיו מול הקופאי הנורווגי האנטישמי, סוף כל סוף הם הבינו שאכן, אחים הם, בנים לעם אחד, ושניהם לא יוכלו לקנות מרלבורו לייט.
כך, מחובקים, הם התחלקו בסיגריה האחרונה, עד שלא נותר ממנה אלא בדל. פיסה מעשנת, מפוחמת, של אחדות."
שלושה רגעים של פאוזה.
"וואו," דודו חודייב מחט את אפו. "זה אתה כתבת? אחי, 'תה אלוף. 'תה גיבור ישראל."
יודה העיף את ראשו אחורנית. "זאת פרודיה!" הוא צוח. "דרמה פארודית, יותר נכון! מה גיבור ישראל, חודייב!"
"דרמה פארודית?" הבין דודו. "אז פעם הבאה תגיד, אח שלו."
נחרה. "אני ממשיך. יש קונים?"
"סע."
"בדל הסיגריה מושלך ארצה, יענקל'ה קנאקער ורז פז מתנתקים זה מעל זה. 'תגיד', שואל רז את יענקל'ה. 'למה באמת אתם לא מתגיסים?'
'אומר לך', פותח יענקל'ה, ובמשך רבע שעה הוא מלחים פסוק למשל, מטבל בציטטה וחותם ברמב"ם. יענקל'ה בחור חכם, יענקל'ה מאגף את רז כמו שכל החבר'ה בישיבה היו מתים להצליח.
גם רז בחור חכם. אולי אפילו מעט יותר. הוא דופק על גבו של יענקל'ה פעם או פעמיים, מעיף בו מבט מעריך ואומר: 'יודע מה, אחי? אני מכבד'."
"אחלה רז שבעולם," מניד שאול בראשו.
"לא גמרתי." מרעים יודה. "יענקל'ה קנאקער ורז פז נפרדים כל אחד לדרכו. יענקל'ה מפרט לחבריו בישיבה כיצד איגף את השמאלני עם הבלורית, ורז, אהוי, רז. בכל פלטפורמה שידו משגת הוא מספר על הויכוח ועל סיומו הטוב. כמה מבריק הוא יענקל'ה וכמה חכם, וכיצד עמדו יחד מול אותו קופאי נורווגי אנטישמי אטום לב.
גדול השלום, הוא מרנן. כולנו רקמה אנושית אחת, הוא מוסיף. וילך האיש ויצלח במאוד מאוד. סוף."
שאול, מני ודודו מחאו כף לכף, מוחים את קצוות העין.
יודה ליכסן אליהם מבט מיואש. "אפילוג," הוא הכריז.

***

פנסי תאורה עייפים זזו, בעזרת קצת כוח גברא, להאיר את שתי המרצפות המרכזיות מתוך השמונה של קדמת חדר האוכל.
"או, מה רב הוא היגון!" קרא דודו, בגרונו צרידות שלא מן היגון היא. "יכל האויר בריאותיי ולא אגמור ליילל בגודל האבידה!" בי' דומיננטית, "האיש אוהב החרדים, חסיד חילוניי ישראל, אחי, אחיכם-" בי' דגושה, "האדון מר רז פז מנוחתו עדן. אמ," כאן היטה ראש בהיסוס מתוסרט. "זה השם, שלומקל'ה? אתה בטוח?"
"כן, רעבע זוכמיר. אין ספק."
"תהא נשמתו צרורה," סיכם רעבע זוכמיר, מיטיב את מכנסיו.
הניצבים מאורכי פיאות הנחמן מהכול בשקל החליפו בינהם תהיות על מנחה, זמן השקיעה וראש החודש הבא עליהם לטובה.
תשעים שניות לאחר מכן.
"אל תביני אותי לא נכון, אני בעד אחדות. החברים הכי טובים שלי חרדים. אבא שלי, עליו השלום, היה אוהב חרדים גדול. צכים להישאר מאוחדים ולזכור מי האויב האמיתי שלנו. אממה," הזדקף גל פז על כורסתו. "אי אפשר ככה. אני אומר לך, אי אפשר. ההסתגרות הזו, כל עמישראל יכול למות בקרב, והם? מתפללים, מירי!"
יודה, ברעמת תלתלים וחולצת טי בלי הגדרה כלשהי, הנהן.
"תקשיבי לי טוב:" רכן אליו מני. "אני לא רוצה שייראו כמוני, לא כלום. להיפך, אני בעד שהם יהיו מי שהם. חשוב לי שיהיו מי שהם. אבל הקיצוניות, הפחד, הראש הקטן, זה כל כך מיותר, ויותר מזה- לא נכתב בתורה שגם אני שומר, מירי!"
הצלם דודו כוונן עליו זום אין דרמטי.
"לכן אני רץ לכנסת, לכן הקמתי את 'אחדות', לכן 'אחדות' צריכה לקבל מאה מושבים אם זהו פרלמנט ציוני אמיתי, ולא חבורה של צפונבונים עם עגיל וקוקו שהסבים שלהם שחררו את יפו."
שאול הדליק את המצגת עם הכתוביות והמוזיקה.
"תודה שצפיתם במחזה 'האמת, השלום והאהבה'," רצה ההקלטה של יודה. "תודה לגל-פז על החסות והציוד, תודה לשאול, מני ודודו, תודה להוריי שהביאוני עד הלום, ותודה לקדוש ברוך הוא על כל אשר גמלנו עד כה." מחיאות כפיים נשמעו פה ושם.

סוף



אז הטריק עבד. נהדר.
סתם רציתי לומר שהמון זמן לא העליתי כלום
חוסר ביטחון עצמי
ולכן זה די מרגש. וגם שהשראה הייתה לי מהרצאה של הרב נויגרשל שהועלתה ליוטיוב לפני שלוש עשרה שנה, אם אתם מכורים לרב נויגרשל אתם מכירים אותה כמוני
https://youtu.be/H7QqBcXOKis מומלץ.
תודה שטרחתם לקרוא ולהוסיף צפייה בזה של הצפיות (נו, בהוא שמראה את הצפיות בתצוגה המקדימה) למרות שיש עוד אלף כותרות יפות שאנשים מקוריים כתבו כדי שגם אתם תכנסו לדף ותוסיפו צפייה בזה של הצפיות. גלישה בטוחה לכולם
ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו.
עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת.
ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים...
אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..."
ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!"
וכשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם.
חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת??
ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה?
הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין.
מה ההבדל, בכל זאת?
מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני.
בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות.
הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת.
מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי.
באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה