שיתוף - לביקורת חתונה בלי כלה

  • הוסף לסימניות
  • #1
זו הייתה הצעת השידוך הכי מדוברת בעיירה; הבן של געצל, צלי, יועד על ידי אביו הבריון לבתו של מוישלה.

לא היה שום דבר מתאים בשידוך הזה. בעולם מתוקן שבו הבחירה החופשית היא הקובעת, ההצעה הייתה מגולגלת מכל המדרגות. אבל מי יכול להדוף את רצונותיו השרירותיות של געצל. הוא האיש בעל המילה האחרונה בעיירה. על פיו תפורנס משפחתו של מוישלה, ועל פיו תרעב ללחם. ברצותו תתפקד כמשפחה מאוחדת, וברצותו תתפרק לרסיסים.

כך מצא את עצמו מוישלה דן עם געצל בעל כורחו על השידוך המפוקפק. מוישלה שהבין שהפור נפל, ניסה להוציא את המיטב ולמזער נזקים בתוך הסכם ההתקשרות העתידי, באמצעות ניסוח סעיפים שיקלו את הסבל על בתו בחיי הנישואין שייכפו עליה. אך געציל גילה אפס גמישות: "הבן שלי צלי, יפה התואר והבלורית, הוא בחור ערכי ומושלם, ועל מי שתיכנס לחייו לוותר לחלוטין על הזהות שלה ולהתיך את עצמה לעולם הערכים שלו"

במצב שנוצר לא נותר למוישלה אלא לנסות ולהרוויח זמן. הוא הפעיל כל טריק ושטיק אפשרי, כדי לדחות את הקץ בעוד כמה חודשים, ובעוד שנה; ובעוד חצי שנה. עד שסבלנותו של געצל פקעה. "בעוד חודשיים תתקיים החתונה, והזוגיות תתנהל על פי הצרכים והרצונות של בני, ולא, אמוטט את משפתכם, וארעיב אותכם עד כלות"

אבל גדול נפל על מוישלה ובתו, אך בצוק העיתים הוא לא ראה אופציה אחרת מלבד הקרבת בתו על מזבח החתונה העגומה.

הזמנות אישיות נשלחו לכל האורחים, ובראשן לכלה שהוזמנה/הוזהרה להופיע לחתונתה. היום הגדול הגיע. געצל הסתובב באולם שיכור מכוח ומאושר: "תמיד ידעתי ששום דבר לא יזוז בעיירה הזו בלי כוח" אמר לאוהדיו המרוגשים. השעון תקתק במהירות האופיינית לו, השמש שקעה בהדר, הנאספים כבר כיסחו את כל תכולת הברים העשירים, והכלה טרם הופיעה.

במקום שמלת כלה לבנה, היא עטתה כלי מלחמה. היא לא מתכוונת למכור את ערכיה ואת זהותה גם תחת איומים קיומיים אכזריים. היא נזכרה בסיפורים של סבא וסבתא על החתונות ההרסניות שניסו לכפות עליהם, ועל הוריהם, ועל הורי הוריהם, ועל הגבורה שבה עמדו מנגד מול הכוחות הגדולים ביותר. כי יש דברים שעליהם לא מתפשרים בכל מחיר.

טוב, לא באמת צריך להגיד לכם ש'געצל' הוא 'בג"ץ', 'צלי' הוא 'צה"ל', 'מוישלה' הוא ה'ממשלה', וה'כלה' היא לומדי התורה החרדים לדבר השם, נכון?
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #3
יפה מאד.
הערה: לומדי התורה אינם יכולים להיות בתפקיד ה:"בת" של הממשלה. הפוך.

כתיבה טובה, מכניסה ממש לאווירה.
קודם כל תודה רבה על המשוב.

מעניין אותי למה לדעתך לומדי התורה לא יכולים להיות בתקפיד ה'בת' של הממשלה.

אולי לא הובנתי מספיק טוב. אחדד את כוונתי בהקשר שציינת: המפלגות החרדיות הן 'בנות' בממשלה שהיא ה'הורה' של כל המפלגות המרכיבות אותה.
ה'הורה - הממשלה' מנסה למצוא מתווים מרוככים מול 'המחותן - בג"ץ' כדי לשרוד חוקתית, תוך שמירה מקסימלית (מתוך אינטרס כמובן) על ה'בת שלה - המפלגות החרדיות'.
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
וואוו!!
כתוב כ"כ יפה!!
אפשר לקרא לזה משל, כן? ;)

בקשר למה שכתבה @שיבת ציון לדעתי היא מתכוונת שלקרא ללומדי התורה "בת" של הממשלה זה סוג ביזיון, או משהו כזה...
כי בעצם לומדי התורה מחזיקים את העולם, ולכאורה אינם צריכים להיות כפופים לממשלה...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
  • הוסף לסימניות
  • #9
מעניין אותי לשמוע את דעתכם. האם במקרה הזה היה נכון יותר להגיש את הנמשל בכפית, או כמו שהוא עכשיו 'נמשל בהרכבה עצמית'?
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
אני לא חושב שהיה מישהו שלא הצליח להבין את הנמשל כפי שהוא כתוב כעת.
במקרים כאלו, להאכיל את הקורא בכפית גורם לו להרגיש הכותב מתנשא עליו וחושב אותו לבעל אינטליגנציה נמוכה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #11
  • הוסף לסימניות
  • #12
אני לא חושב שהיה מישהו שלא הצליח להבין את הנמשל כפי שהוא כתוב כעת.
במקרים כאלו, להאכיל את הקורא בכפית גורם לו להרגיש הכותב מתנשא עליו וחושב אותו לבעל אינטליגנציה נמוכה.
אני נוטה לחשוב כמוך. ההתלבטות שלי התעוררה לגבי אלה שמתעצלים לשחזר את הכתוב לאחור ולחבר לבד את כל הפאזל שמורכב בין היתר מפרטים קטנים.
 
  • הוסף לסימניות
  • #16
באמת מעניין לבדוק את זה.
כשאנשים קוראים קטע שבסופו פאנץ' מפתיע, האם הם טורחים לקרוא את הקטע שוב על מנת להבין את כל הפרטים הרמוזים?
אין באמת דרך לדעת, אבל אני די משוכנע שרוב האנשים לא ממש חוזרים לחפש את הפרטים הקטנים, הם מסתפקים בהבנה גסה של הרעיון. אבל אולי אני טועה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

המעטפה בדואר קרצה לה החוצה, והיא פתחה אותה בסקרנות מה.
וואו. איזה יופי. סוף-סוף שירי מתחתנת.
עיניה רצו בין השורות במהירות שיא, תרות אחר הנקודה החשובה ביותר עבורה. האולם.

אאוצ'.

היא נזכרת בחתונה של איילת לפני שנה, ומתכווצת.

---

מוזיקת רקע שקטה ונעימה, החתן והכלה נכנסו בזה הרגע לחדר ייחוד. מנה ראשונה מוצעת אחר כבוד למוזמנים היקרים, בתפריט מנות עשירות ביותר. דג? סטייק? ההתלבטות קשה.

"איזה אוכל טוב. וואו". תהילה לעסה סטייק עשוי היטב, הרוטב שלו מבריק על שפתיה. "זה אולם!"

מיכל הנהנה במרץ, מתענגת אף היא על מנת גורמה. "כן, ממש. לא כמו האולם שאילה התחתנה בו. פשוט בושה להביא לשם אנשים. אוכל שלא הייתי מגישה לחתולים של השכנה המבוגרת שלי. שבוע כאבה לי הבטן". היא עיוותה את פניה בגועל, ולאביטל היושבת לצידה התחשק שיגביהו את המוזיקה השקטה ברקע. רק לא לשמוע את המשפטים הנוראיים האלה.

"אהה". הפה של שירי עמוס גם הוא. "לגמרי. אגב, כמה שמתן לה? אני שמתי שלוש מאות וחמישים. המנה כאן היא מינימום מאתיים וחמישים שקל. אז שיהיה קצת עודף לחתן ולכלה".

"אני שמתי לה שלוש מאות". ענתה מיכל. תהילה הצביעה על עצמה תוך כדי, לאות שאף היא נדבה את אותו הסכום. "המינימום זה לכסות את המנה. אי אפשר לבוא לחתונה, לאכול ולא לשלם. אנשים שילמו הרבה כסף, השקיעו באולם יקר בשביל האורחים. לפחות תכסה את מה שאתה אוכל".

ואביטל?!

אביטל ישבה בצד וסירבה למנה מהמלצרית בנימוס. לחברות היא הפטירה ש'כואבת לה הבטן ואין סיכוי שהיא מכניסה אפילו סיכה'. אם הן היו מתקרבות אליה קצת יותר היו שומעות את הקרקורים ברעש צורם.

ולכלה? לכלה היא כתבה מכתב ארוך ויפה על חברוּת ארוכת שנים ועל ההתחלות שתמיד קשות אבל יפות, רקדה איתה במעגלים וגרמה לעיניה להבריק מאושר. היא תוהה לעצמה מה שימח את איילת יותר. היא, או הכסף של החברות שלצידה שכיסה את המנות.

היא לא יודעת.

היא רק יודעת שאם הייתה מביאה מאתיים וחמישים שקל למנה, זה היה גוזל מהמנות היומיומיות שלה ושל בעלה. בעלה ברוך השם אברך. המשכורת שלה מדוייקת כל כך, שלפעמים הם מגרדים בקושי את החודש.

בדרך חזור הסתכלה אביטל על הרחוב החשוך דרך שמשת האוטובוס, משקף בדיוק את מצב רוחה הקודר. והגשם שהחל לטפטף בדיוק באותו רגע, כמו הזדהה עם הדמעות שנקוו בזוויות עיניה. ההחלטה שלה לאחר השיחה הצולבת בשולחן החתונה של איילת הייתה חד משמעית. לא לכל חתונה היא הולכת.

---

"ראיתי את ההזמנה". יוסף נעץ מזלג בתפוח אדמה רותח, נושף עליו. "את הולכת, כן?"

אביטל אכלה בדממה, עיניה נעוצות בנקודה נעלמת. "לא".

יוסף הרגיש בשקט המוגזם מצידה של אשתו ועצר ממלאכתו, מניח את המזלג. הוא הסתכל עליה בתהייה, עיניו מצטמצמות. "למה? אני זוכר שהיית מדברת עליה מדי פעם. הייתן באותה כיתה, לא?"

"נכון". יש דברים אחרים שחשובים לי יותר, יוסף.

"אז למה?" מה יש לה?

היא התיקה את מבטה המרוכז בנקודה הנעלמת והביטה בו באדישות מעושה. "ראית באיזה אולם החתונה?" סתם, אגב. לא הכי חשוב בעולם.

יוסף הסתכל על המקרר, ההזמנה תולה בו בססגוניות מזויפת. שם האולם נכתב למטה, מרצד באותיות גאוותניות. "אהה. הספקתי לשכוח. אבל אני לא מבין אותך". הוא הסב אליה מבטו חזרה. "למה את חושבת שאת צריכה לממן לה את המנה? היא החליטה להתחתן שם. זה אומר שאת צריכה לשים מעטפה של שלוש מאות שקל?"

"יוסף, ככה זה". עוד פעם אותו ויכוח חסר תועלת שלא מוביל לשום מקום. החֶברה שלה שונה משלו. מה היא אשמה?!

"מי החליט?" הוא מרגיש שהזעם מתחיל לפעפע בו. "אנשי השופוני? שלא יזמינו אנשים פשוטים כמונו לאירועים שלהם, וככה גם לא יצפו למשהו שלא ביכולתינו. חכם יותר, לא?" כמה שזה מכעיס אותו. אצלו בחבר'ה, אף אחד לא ציפה ממנו למעטפה שמנה. הדבר היחיד שנדרש ממנו הוא לרקוד במעגלים מסחררים ולפזר חיוכים לשמחתו של החתן.

אביטל מסכימה. בהחלט. אבל מה אפשר לעשות שהמציאות העגומה היא ששירי תפגע אם היא לא תגיע? כך או כך - המצב לא מלבב.

"שירי תיפגע אם אני לא אבוא". היא אומרת את מחשבותיה בקול. "זה מה שיושב עליי. אותי היא ממש שמחה בחתונה".

"אם אחד הקריטריונים של לשמח כלה תלוי בכמה שמים לה במעטפה". הוא עוצר לרגע, נושם עמוק. "אז חבל שיש כאלה חברות באמת".

חבל באמת.
שיתוף - לביקורת אחותי כלה (2)
בס"ד

בעבר כתבתי כאן את
אחותי כלה וכבר אז ידעתי שמתי שהוא ארצה לכתוב קטע נוסף על הנושא. שמחה שמצאתי את הזמן לכך. אשמח לתגובות וביקורת

זוכרת שיצאת מתא המדידה, חגיגית וזוהרת. אני זוכרת גם איך המוכרת התנפלה עלייך, שרקה "וואווווו" ארוך. גם אמא התקרבה, מיששה את הבד, התרגשה איתך. מי כמוני יודעת כמה שנים היא חיכתה לראות אותך בשמלת כלה.

זוכרת שהתקרבת למראה, הבעת אי סיפוק עלתה על פנייך. אחרי חצי סיבוב לימין, חצי סיבוב לשמאל, החלטת שהשמלה לא מספיק צנועה בשבילך. המוכרת קימטה פנים, אמרה ש"חבל" ו"השמלה הזו כל כך יפה לך!!". אמא שתקה, אף פעם לא רצתה להתערב בבחירות האישיות שלך. ורק אני עמדתי בצד, מחיתי דמעה שאיש לא ראה.

פתאום נזכרתי בך, אחות. איך כל השנים נלחמת לבד. היית כבר מעל עשור אחרי סמינר, ההרצאות של הרבנים מפעם כבר לא הדהדו באוזנייך. אפילו מתאי הזיכרון שלך הן כבר הספיקו להישכח.
היו לך את כל הסיבות בעולם ללכת ימין ושמאל ובכל זאת את נשארת על דרך האמצע. עם התמימות הזו מפעם והאמת שאין שני לה.

הזיכרונות מציפים אותי. ברקע אני שומעת את המוכרת מציעה לך עוד כמה שמלות, מחליפה איתך כמה מילים על עבר והווה. המילים מתערבבות אצלי בראש, לא מצליחה להתמקד בהן. כן מצליחה להתמקד בטלפון הקטן שמונח על כיסא העץ מול המראה. אני יודעת שהיו לך את כל הסיבות בעולם להחליף אותו ובכל זאת הוא נשאר איתך. תשע שנים. עבר איתך את המסע הארוך הזה. לבד.

תמיד צחקתי איך המתכנתת הכי מוצלחת, נשארת עם המכשיר הכי טיפש ביקום. ואת לא התרגשת מההגדרה שלך, מההגדרה שלו. הבטחת להישאר עם הפלאפון הכשר שלך לנצח נצחים. לא משנה כמה חברות הייטק תעברי בדרך.

ואני תמיד שאלתי את עצמי איך? מה נותן לך את הכוחות? להילחם לבד זה בטח קשה.

תשע שנים ללא תקנון לא גרמו לך להתלבש אחרת. ואיך כל יום עמדת מול המראה ובחרת מחדש להתלבש איך שמלך עולם רוצה שתתלבשי. איך הרוחות בחוץ לא השפיעו עלייך, אחות? זה דור אחרון. קשה פה מידי. מאיפה שאבת את כל הכוחות?

בשבתות הקיץ, שהיינו מלקקות גלידת סורבה מול השמש. הייתי אומרת לך שאני מקנאה במי שיזכה בך. תמיד קינאתי ביכולת שלך להילחם כמו לביאה. ללכת עם האמת באפילה. לפעמים זה היה נראה שאין לך שום ניסיונות. הכל תמיד היה ברור מאליו. הלוואי שהיה לך מילות קסם לחלק לעולם ולי. לא כולם מצליחים להילחם כך לבד.


הזיכרונות לוקחים אותי רחוק. נזכרת בחברותייך לספסל בית הספר. כמעט כולן השתנו עם השנים. ספרי לי מה הסוד שלך? איך הצלחת להישאר כזו חזקה ועומדת למרות כל הזמן שעבר בדרך?

"רחלי?" פתאום אני שומעת את השם שלי, וברגע אחד מתפוצצות בועות הזיכרון. אני רואה אותך מולי, מחייכת. אמא שואלת אם הכל בסדר. "ריחפת קצת, היית בעולם אחר", היא מעדכנת אותי.

"כן... הכל מצוין", אני מחייכת אליכן בחזרה.

אנחנו יוצאות מהחנות, ורגע לפני שאנחנו נכנסות לרכב, אני עוד מסובבת את הראש לאחור. אולי יום אחד יהיה בי את האומץ לספר לך כמה היית בשבילי השראה, ואיך בכל המלחמות שלי היית נוכחת.
שיתוף - לביקורת למה אוספים?
אברם, ת' בא?
שלמה שרך את נעליו במרץ וחיכה לחבירו בפתח הישיבה.
שניה כפרה, צעק אברם מעם הדלת הפתוחה.
בינתיים בחן שלמה את תכולת השקית שקיבל זה עתה מהת"תניק, דף עם כתובות שבדלתותיהם לא דופקים, אלו התורמים ה'שמנים' שמחכים ליום הפורים עצמו, פנקס קבלות מתפורר, חבילת טישיו ובקבוק קולה קטן.
למה בקבוק קולה במוצאי שבת? לא הצליח שלמה להבין.

יאללה יצאנו? צנח אברם לידו כעבור דקותיים, יצאנו.
הם יצאו אל הרוח שפרעה את שערם ובכל כמה שניות מצאו עצמם מטיבים את הכובע לראשם, לאחר כברת דרך, הם הגיעו אל הרחוב 'שלהם', בחדוות מרץ הם הסתערו על הבניין הראשון שבלע אותם אל תוכו.
עלו עד הקומה למעלה, חיכו 2 דקות להירגע מההתנשפויות, גילו שיש מעלית, הסתפקו בדיעבד האם היו מותרים לעלות בה.

2 דפיקות מהוססות על הדלת הראשונה,
לא פותחים,
אברם הגביר את עוצמת הדפיקות, עברה דקה ושום רחש אינו נשמע והם נשמטו אל הדלת השניה, הדלת נפתחה כבר אחרי דפיקה אחת אך באותו הרגע נפתחה גם הדלת הראשונה.
שלמה ואברם מצאו עצמם מתפצלים ומתגמגמים לבעלי הבית על הת"ת ומעלתו ומעלת הישיבה ורבניה ותלמידיה, אחד קיבל שקל, השני שתיים.

ירדו הם שתיים שתיים את המדרגות לקומה השלישית, המרץ עדיין אחז בהם, דפיקה נמרצת על הדלת, נפתחת, ילדה בת 3 מתולתלת עם עיני דבש ענקיות מביטה בהם, 'מה אתם רוצים?'
אפשר בבקשה את אבא או אמא? שאל שלמה,
אימממאאאאאאאאאא! בחורים רוצים אותך!
האמא נחפזה אל הדלת מוחה שאריות בצק באצבעותיה ועיניה מביטות בשאלה,
אנחנו אוספים כסף לת"ת של ישיבת באר י... לא הספיק שלמה להשלים את המשפט כשהאמא קראה בגיל: 'הוו! ציפי! את רוצה לקיים מצוות צדקה לבחורים הצדיקים??
בטח! זינקה באושר הילדה וחזרה אחרי רגע עם ארנק וורוד מינימאוס ורוקנה אל ידיהם ברעש צרור עשרות אגורות, 'ציפי מחכה כבר המון זמן לקיים את מצוות צדקה לעניים!' אמרה האמא בהתרגשות כשהיא כמעט דומעת, 'תזכו למצוות!' סיימה וסגרה את הדלת.

אברם דפק על הדלת השניה, דלת העץ המתקלפת השמיעה צליל עמום והוא נאלץ להפעיל את שרירי אצבעותיו בשביל שדפיקותיו יפיקו קול, אחרי כמה רגעים נפתחה הדלת בידי אברך צעיר שסלוטייפ נכרך במשקפיו.
מאיזו ישיבה אתם?
אנחנו מישיבת באר יצחק של הרב ת...
כן כן בטח שמעתי על הישיבה, דוד שלי למד שם אולי אתם מכירים אותו, אמר בנשימה אחת,
איך קוראים לו? שאל אברם,
אאההממ נדמה לי שבישיבה כינו אותו ברוכי, ברוכי כהן, אתם מכירים?
אממממ, לא כל כך, השיב אברם, הוא לומד בישיבה עכשיו?
האא, לא, הוא התחתן מזמן, הוא נכנס לישיבה בתשנ"ו, אבל הוא הגיע לפני שנתיים לשיחה של ראש הישיבה, חשבתי אולי תכירו אותו...
למעיישה, מי הרבנים היום בישיבה? מה המצב מבחינת שטייגען? כמה בחורים אתם בישיבה? מי מוסר שיעורים לשיעור ב'? מה עשיתם במלחמה עם איראן? איך אתם מסתדרים עם הגיוס? מה המצב בשישי שבת?
השיבו לו אברם ושלמה מה שהשיבו ומשיצתה שעה, הבחין האברך במעט מקוצר רוחם ואמר: 'בטח אתם צריכים לעבור בעוד בתים ואני חלילה מעכב אתכם, שניה אני אבדוק מה יש לי לתת.
הוא נעלם בחלל הבית האפל וחזר כעבור דקה מוריק לידיהם 4 שקלים וכשפניו זורחות הוא מציין: 'לכל הישיבות אני נותן רק שקל!'...
בפחי נפש ירדו שלמה ואברם אל הקומה השניה.

בדלת הראשונה פתחה להם אשה ששלושה ילדים תחובים בסינרה,
אנחנו אוספים לת"ת של ישיב...
רגע אני לא שומעת! שלוימי! תרד בבקשה מהסינר של אמא! כן, מה רציתם?
אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הא, בעלי לא בבית, תחכו עוד שעה הוא חוזר.
שלמה גלגל עיניו ביאוש, טוב תודה, תזכו למצוות.
רגע לא שמעתי, דבורי! תפסיקי לצרוח ותעזבי את הקערה!!! כן, מה אמרתם?
תודה, תזכו למצוות. קיצר שלמה.

בדלת השניה אין קול ואין עונה ואחרי דקתיים הם התיאשו וירדו לקומה הראשונה.
בדלת הראשונה פתח להם אמריקאי חייכן.
שלמה מיד אמר- שבוע טוב אנחנו אוספים לת"ת של ישיבת באר יצחק.
הוו הא! באר יצחק אני לא להכיר. זה ישיבה טוב? יש שם רבנים גדולים? זה ישיבה של רב הירש?
שלמה התבלבל, לא, זו ישיבה בטלזסטון של הרב מנשה אביעזרי.
הוו! זה רב אני לא להכיר! למה אתם אוספים בישיבה?
אנחנו אוספים לת"ת, זה עוזר לחתנים.
הווו! אתם חתנים? מזל טוב! מזל טוב! נחמה תביאי את המשקה! יש פה חתנים!
מיד אשתו תחבה לידו בקבוק וויסקי סינגל מאלט יוקרתי והוא מזג לכוסיות.
שלמה הסמיק, 'אנחנו לא חתנים, אנחנו צעירים רק בשיעור ב', אנחנו אוספים לת"ת שזה ארגון שעוזר לחתנים...'
אכזבה פשטה בפניו של האמריקאי, 'אז אתם לא חתנים? חבל... טוב, רגע אני אביא לכם משהו...'
הוא חיטט בכיסו ושלף שטר של 5 דולר.
'שיהיה לכם ברכה והצלחה ותתחתנו מהר!...
אמן הפטירו שניהם בחיוך ובאו לעבור לדלת הבאה כשהאמריקאי קרא ואמר שהדיירים משם טסו לחו"ל.

שלמה ואברם יצאו מהבניין לאוויר הקריר, שלמה הוציא מהשקית את הרשימה שקיבל מהת"תניק ופער את פיו בתדהמה,
'בניין מס' 1: בקומה ראשונה גר מר דליהוט, אמריקאי, נותן בפורים לכל ישיבה 200 דולר - אין לדפוק לפני פורים!!!'.


בסוף הערב חזרו שלמה ואברם לישיבה כשהם מרוטים ומושפלים, בבית הזה לא פתחו, בבית הזה צעקו שנמאס מהבחורים שדופקים, בבית ההוא פטרו אותם בחצי שקל והם חוזרים לישיבה עם ארבעים ומשהו שקלים...

בכניסה לישיבה פוגש המשגיח את פרצופיהם המושפלים, מה קרה אברם ושלמה? למה חשכו פניכם?
פתח שלמה ותיאר את כל הקורות אותם כשאברם מוסיף את מעשה האמריקאי שתרם 5 דולר במקום ה 200 בפורים.
הביט עליהם המשגיח בחיוך ושאל: אתם יודעים למה יצאתם לאסוף כסף?
ענה שלמה: 'כדי שיהיה לת"ת לעזור לחתנים',
'אולי כי כל הפושט יד נותנים לו?' ניסה אברם.
לא ולא, ענה המשגיח, יש ישיבות שמוציאות את הבחורים בפורים לאסוף כדי שלא ישתעממו ויעשו שטויות, אבל אנחנו מקיימים את הוראת המשגיח רבי שלמה וולבה זצוק"ל שאמר שהסיבה שבגינה בני הישיבות יוצאים לאסוף כסף היא כדי שיעברו על הפתחים וירגישו בעצמם איך מרגיש החתן הנזקק שאין לו מספיק כסף לחתונה.
לא משנה הסכום שהצלחתם לאסוף, לא משנה כמה החברים שלכם הצליחו לאסוף.
את המצווה של 'נושא בעול עם חבירו' אתם קיימתם בהידור, ועל כך הערכתי כי רבה! סיים המשגיח.

____________________

טפיפות רגלים נשמעו מאחוריהם והם הופתעו לגלות את האמריקאי מתנשף כולו מגיע לישיבה. 'הווו! הנה אתם! אני מחפש אתכם כבר הרבה זמן! אני רץ אחריכם בכל השכונה! פתאום מצאתי בכיס השני שלי עוד מעות ואני רציתי להביא אותם לחתנים!
האמריקאי שלף 5 שטרות של מאה דולר והגיש אותם לשלמה ואברהם ההמומים.
'תבואו גם בפורים, אני נותן לכל הישיבות!'

המשגיח הוסיף לחייך.
ב"ה

בימים ההם, כששמש הקיץ עוד הייתה צובעת את הגגות בצהוב עמוק, חיו שלושה אחים פשוטים וישרים — שוּרי, יוסי ואסתי. הם נולדו בבית קטן בקצה העיירה, בית עץ צנוע בעל חלונות לבנים ומפתן שחוק, שבו תמיד ריחפה חמימות של תבשיל חם ושל תפילה חרישית.

ובכל ערב, כששקעה השמש והצללים טיפסו על הקירות, היו שלושתם יושבים יחד על מדרגת האבן מול הבית, שותים תה עם עלי נענע שאספו מהחצר. שוּרי הייתה הראשונה להציע רעיונות לעתיד. אסתי הייתה מקשיבה ושותקת. ויוסי? יוסי היה מצחיק אותן בבדיחות פשוטות שגרמו לצחוק לפרוץ כמו גשם ראשון.

כשהתבגרו, פנו כל אחד לדרכו. איש לא קידם אותם במחיאות כפיים, אך הם צעדו — כמו שידעו אמותיהם ללכת — בשקט, בענווה.

שוּרי ניסתה למצוא פרנסה. לא עבודה אחת, ולא שתיים. ניסתה בכל מאודה. כותבת מודעות, משגיחה בגנים, מסייעת לעיוורים — אך תמיד היה נדמה שהעולם דוחה אותה בעדינות. לא בפנים זועמות, אלא בנימוס מייאש. וכל פעם, כשהייתה שבה לביתה, נשאה בליבה את השאלה החרישית:
מה אני עושה לא נכון? למה אצל כולן זה מצליח, ורק אני כמו חלון סגור ביום בהיר?

היא לא ביקשה הרבה. רק מקום אחד שיגיד לה: את שייכת. אבל אפילו זה לא הצליחה להשיג.

וביום אחד, אחרי בכי אילם שלא הצליח לעלות בעיניים, החליטה בליבה:
"אם זה לא נועד לי — לא אלחם. אקשיב לשתיקה."

יוסי, אחיה, לעומתה, לא רדף אחר פרנסה. היא באה אליו. הוא קנה דירה במקום פשוט, וכאילו עין נסתרת הובילה אותו — חלק אותה, טיפח גינה קטנה עם בריכה ונדנדה, והנה, ב"בין הזמנים", הפך המקום למוקד של נופשים. כל שקל שנכנס, ידע יוסי לשלשל הלאה, לרכוש נוסף.

הוא הביט בכסף, לפעמים כאילו נפל עליו בטעות. כאילו הקב"ה פתח לו דלת, והוא רק עבר.

ידיו היו טובות, ראשו בהיר, אך לבו לא ידע התפעלות ממה שקיבל. היה זה בעבורו פשוט כנהר ההולך בדרכו — לא משלו, לא כנגד מאמץ.

אסתי, האחות השלישית, עבדה יומם ולילה. אך ליבה, אף פעם לא שמח.
אסתי קמה כל בוקר עם כאב קטן בגרון, כאילו הגוף שלה מנסה להגיד לה משהו. בעבודה היא הייתה מחייכת, אבל הידיים שלה רעדו קלות כשמילאה טפסים. היא חלמה על חנות קטנה עם עציצים, אבל גם החלום הזה הפך עם הזמן לשתיקה.
היא ניסתה לברוח — לעבודה אחרת, עיסוק חדש — אך תמיד חזרה לאותו מקום שצמצם את רוחה. קמה בבוקר עם כובד על הכתפיים, שבה בערב עם כאב שלא ידע שם.

ויוסי, שראה, לא שאל שאלות.
כשהמכונה שלה שוב התקלקלה, הופיעה חדשה — כאילו מעצמה.
כשהשוּרי שתקה יותר מדי ימים, מצאה מעטפה עם שטרות בכיס המעיל — בלי פתק, בלי הסבר.
הוא לא דיבר על זה.
אבל נדמה שהיה בו אותו חלק שידע:
שברכה שלא מחפשת דרך לצאת — עלולה להיסגר פנימה.
הוא לא דיבר על זה.
וגם הן לא.

אבל קיבלו — בענווה, בלי התנצלות,
כמי שיודעת להכיר בטוב,
ולהבין שיד מושטת יכולה להיות גם של שליח, לא רק של אח.

ועברו השנים.

ובאחד הימים, כשהכול נשלם — עלו שלושתם לשביל שבין העולמות. שביל מוזהב, שטוף שלווה, כזה שרק הנשמה יכולה לדרוך עליו. בקצהו היו שלוש קופסאות, עשויות קטיפה אדומה רכה, ועל כל אחת — שם חרוט בפשטות.

שוּרי פתחה את שלה. דף נייר פשוט היה בתוכה, ועליו נכתב בעיפרון:
"מאמציה לא נועדו להניב פרי. לא תמצא פרנסה, גם אם תתאמץ.
כי חלקה לא היה ביגיעה – אלא בקבלה."


יוסי מצא בפתק שבקופסתו:
"בכל אשר יעשה — תשרה עליו ברכה. וכל שפע שיקבל יוליד עוד שפע
כי ליבו ידע לקבל – ולא עצר."


ואסתי קראה בפתק שלה:
"פרנסתה תבוא תמיד בקושי, בעמל, בדמעות שנבלעות באדמה
וניתנה לה היכולת לקבל – מבלי להישבר."


שלושתם שתקו.

הם עמדו שם זמן מה, כל אחד מול הקופסה שלו.

בפנים קרה משהו שאי אפשר להסביר.
משהו קטן. שקט מאוד, לא הזמן השתנה — רק הלב זכר משהו, פתאום.

ואז, מתוך הדממה, כאילו מתוך מדרגת האבן ההיא מהילדות, נשמע הקול ההוא — קול שהכירו מהבית. אולי אבא. אולי אמא.

והוא אמר:

"מה שניתן לך — ניתן כדי שתישא אותו ביד אוהבת."

משהו מהם חזר לאחור, בלי מילים — כאילו לומר שהשביל כבר ידע אותם, גם בזמן שהלכו בו בלי לדעת.

ואולי גם… בכי של תקופת חיים שלמה, שהצטופף לו בתוך קופסה קטנה, ידע סוף־סוף להפוך לשלווה. לנחמה.

כל אחד מהם לקח את הקופסה שלו באהבה.

והשביל נמשך הלאה. לעבר מקום שאין בו עוד שאלות. רק אור.

עוד שורה

"מה שניתן
היה שם תמיד.
אבל רק כשלִבּה הסכים
לקרוא לו ייעוד —
הוא הפך להיות חלק ממנה."

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה