הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
פרק 1.
"די, שקט!" אני צווחת בלחישה, לוחצת אצבע על מצח.
היא מפסיקה. היא ב א מ ת מפסיקה!
אני מורידה יד באיטיות. נושמת.
אאוץ', הראש!
-"חי חי חי. באמת חשבת שהפסקתי?"
אוי, לא! אני רצה על טיל לפריזר, שולפת קוביות קרח לכוס, ממלאה מים קרים מהמקרר, מצמידה בכוח כוס קפואה למצח.
"דרדרדרדרדרדר" היא קודחת, עמוק וכואב-
-"זאת הייתה הזדמנות מצוינת להסיח את דעתך, להוסיף את המקד-חה, חה!"
אני עוצמת עיניים בריכוז, מצמידה את הקרח שבידי עוד יותר פנימה למצח, מנמיכה ווליום של כאב.
כמה שניות קפואות עוברות עלי. הראש נרגע. עוזבת את הכוס, ממהרת לסלון. מחייכת לאורחים שלי, מתנצלת על הגיחה.
"אז מה סיפרת, שרי" אני פונה לגיסתי "מה אמרה המאבחנת על ריקי שלך? פספסתי את העיקר", אני מחייכת לשרי, לכולם. הנה, אני פה.
-"חי, חה! פספסת! חה, חה! דרדררדרדרדר" היא ברקע כל הזמן, לא מרפה.
אני לוחצת שתי ידיים לרקות, סופרת עד עשר. לא שומעת- לא רואה, רק דוקרת חזרה. רק.
נושמת. פוקחת עיניים-
"....את מבינה? אבל דודי אומר שזאת סטיגמה ובשום פנים ואופן לא נקבל את האבחנה הזאת"
שרי תולה בי מבט פגיע כל כך, ואין לי מושג מה להגיב. חייבת להגיד משהו, ומשהו שהיא רוצה לשמוע.
בכל זאת היא קיבלה אבחון איום כלשהו.
"זה שטויות, אסור לכם להיכנע למאבחנת הזאת", חמותי מצילה אותי מהצד. תודה, אבא.
-"אסור להיכנע. דרדרדרדרדרדרדר. אני לא נכנעת לך, את מבינה? דרדרדדרד" היא לוחשת בארסיות מצמררת.
אחח. אייי. הרקות שלי מתפוצצות עוד רגע, השמש בחלון מכאיבה לי בטירוף. איפה הקרח, איפה.
אני מלמלת משהו כמו "בטח, ברור", נסוגה אחרונית. הצילו.
כל הדרך למטבח היא רוקדת לי במח.
-"קלאפ, בום. טראח. דרדרדר", היא מנתרת בין כלי העבודה באנרגיה מוגברת,
הוסיפה למקדחה פטיש. מחול העוועים שלה הורג אותי.
במטבח, מותשת על כיסא, אני מבקשת:
"לכי, בבקשה. לכיי.", משתדלת להכיל אותה, לא לכעוס מידי על הביקור.
היא שואגת מצחוק:
-"תשכחי מזה. תשכ-חי חי! דרדרדרדרדר בום, בום."
אייי. איייי!
אני דופקת מצח בקיר, מנסה להתגבר על החבטות הפנימיות שלה. טראח! חטפה מכה הגונה. אני אומרת שוב:
"אני מתחננת אליך, כל המשפחה של יוסי כאן, בבית שלי. הזמנתי אותם, יום שלם הכנתי אוכל.
תני לי כמה שעות לעבור את הביקור, ואתייחס אליך יפה אחר כך, מבטיחה"
אני שופכת על המצח מי קרח, למי אכפת המייקאפ. שתשתוק כבר!
היא מגחכת:
-"לא שוויגער ולא משפ-חה חה! את תהיי ילדה טובה ותכנסי למיטה. ואם לא"-
בום.
היה פיצוץ. במוח שלי.
תאים אפורים בוערים בו מכאב כתום. איך אף אחד מהסלון לא בא להציל אותי?
"את רעה", אני מטפסת על השיש,
"ואיומה", מחלצת שני כדורי נורופן כפולים,
"שונאת את הקיום שלך במוח שלי" בולעת כדור. בולעת מים.
-"נה- דר דרדרדרדרדרדר" היא קודחת.
"די, שקט!" אני צווחת בלחישה, לוחצת אצבע על מצח.
היא מפסיקה. היא ב א מ ת מפסיקה!
אני מורידה יד באיטיות. נושמת.
אאוץ', הראש!
-"חי חי חי. באמת חשבת שהפסקתי?"
אוי, לא! אני רצה על טיל לפריזר, שולפת קוביות קרח לכוס, ממלאה מים קרים מהמקרר, מצמידה בכוח כוס קפואה למצח.
"דרדרדרדרדרדר" היא קודחת, עמוק וכואב-
-"זאת הייתה הזדמנות מצוינת להסיח את דעתך, להוסיף את המקד-חה, חה!"
אני עוצמת עיניים בריכוז, מצמידה את הקרח שבידי עוד יותר פנימה למצח, מנמיכה ווליום של כאב.
כמה שניות קפואות עוברות עלי. הראש נרגע. עוזבת את הכוס, ממהרת לסלון. מחייכת לאורחים שלי, מתנצלת על הגיחה.
"אז מה סיפרת, שרי" אני פונה לגיסתי "מה אמרה המאבחנת על ריקי שלך? פספסתי את העיקר", אני מחייכת לשרי, לכולם. הנה, אני פה.
-"חי, חה! פספסת! חה, חה! דרדררדרדרדר" היא ברקע כל הזמן, לא מרפה.
אני לוחצת שתי ידיים לרקות, סופרת עד עשר. לא שומעת- לא רואה, רק דוקרת חזרה. רק.
נושמת. פוקחת עיניים-
"....את מבינה? אבל דודי אומר שזאת סטיגמה ובשום פנים ואופן לא נקבל את האבחנה הזאת"
שרי תולה בי מבט פגיע כל כך, ואין לי מושג מה להגיב. חייבת להגיד משהו, ומשהו שהיא רוצה לשמוע.
בכל זאת היא קיבלה אבחון איום כלשהו.
"זה שטויות, אסור לכם להיכנע למאבחנת הזאת", חמותי מצילה אותי מהצד. תודה, אבא.
-"אסור להיכנע. דרדרדרדרדרדרדר. אני לא נכנעת לך, את מבינה? דרדרדדרד" היא לוחשת בארסיות מצמררת.
אחח. אייי. הרקות שלי מתפוצצות עוד רגע, השמש בחלון מכאיבה לי בטירוף. איפה הקרח, איפה.
אני מלמלת משהו כמו "בטח, ברור", נסוגה אחרונית. הצילו.
כל הדרך למטבח היא רוקדת לי במח.
-"קלאפ, בום. טראח. דרדרדר", היא מנתרת בין כלי העבודה באנרגיה מוגברת,
הוסיפה למקדחה פטיש. מחול העוועים שלה הורג אותי.
במטבח, מותשת על כיסא, אני מבקשת:
"לכי, בבקשה. לכיי.", משתדלת להכיל אותה, לא לכעוס מידי על הביקור.
היא שואגת מצחוק:
-"תשכחי מזה. תשכ-חי חי! דרדרדרדרדר בום, בום."
אייי. איייי!
אני דופקת מצח בקיר, מנסה להתגבר על החבטות הפנימיות שלה. טראח! חטפה מכה הגונה. אני אומרת שוב:
"אני מתחננת אליך, כל המשפחה של יוסי כאן, בבית שלי. הזמנתי אותם, יום שלם הכנתי אוכל.
תני לי כמה שעות לעבור את הביקור, ואתייחס אליך יפה אחר כך, מבטיחה"
אני שופכת על המצח מי קרח, למי אכפת המייקאפ. שתשתוק כבר!
היא מגחכת:
-"לא שוויגער ולא משפ-חה חה! את תהיי ילדה טובה ותכנסי למיטה. ואם לא"-
בום.
היה פיצוץ. במוח שלי.
תאים אפורים בוערים בו מכאב כתום. איך אף אחד מהסלון לא בא להציל אותי?
"את רעה", אני מטפסת על השיש,
"ואיומה", מחלצת שני כדורי נורופן כפולים,
"שונאת את הקיום שלך במוח שלי" בולעת כדור. בולעת מים.
-"נה- דר דרדרדרדרדרדר" היא קודחת.
