כשהגעתי לראשונה למשרדי GPT, לא חשבתי שזו הולכת להיות העבודה הכי ביזארית בחיי.
אולם ענקי. מפוצץ בשורות שולחנות, מאחוריהם ישבו מאות הודים, כל אחד עם מחשב דל מעודפי צה"ל, כוס פלסטיק עם צ'אי חמוץ, ואצבעות שריריות ומקלידות.
בכניסה חיכה לי גבר בשנות החמישים לחייו, עם חליפה שנראתה כאילו נרכשה בחנות צעצועים.
"ברוך הבא למחלקת הבינה הלא-ממש-מלאכותית של GPT!" הכריז בהתרגשות, וחייך לעברי חיוך רחב למדי, כאילו בלע כריך של ביטחון עצמי מוגזם בביס אחד.
"אמיתי?" שאלתי, תוהה אם פספסתי פנייה בדרך לעבודה.
"מאוד אמיתי," הנהן. "הנה, פה קורה כל הקסם."
הוא הוביל אותי פנימה. מעבר לדלתות ההזזה שבקושי זזו, התגלה האולם המרכזי, בו היה מספר עצום של אנשים נוספים.
"אלה שלנו," אמר בגאווה, מצביע על אלפי ההודים הנוספים שישבו באולם. "כל אחד מהם מקבל שאלה, מתרגם אותה לאנגלית בגוגל טרנסלייט, עונה תשובה, מתרגם בחזרה, ושולח. זה GPT."
"סליחה," שאלתי, "זה נשמע...קצת לא חוקי?"
"מה פתאום," הוא גיחך. "כולם פה מרוויחים דולר לחודש ברוטו. יש גם ימי גי'נג'ר."
בדיוק באותו רגע אחד ההודים הרים את היד. "הגיעה שאלה!" הוא קרא, כאילו הכריז שזכה בלוטו.
כולם נעמדו, מחאו כפיים. מסך ענק הציג את השאלה:
"מה יקרה אם אני אקח שני כדורי אקמול, אחד אדום ואחד כחול, ואז אכנס לחדר חשוך ואצעק 'הארי פוטר'?"
ההודי המסור קיבל את השאלה. פתח את גוגל טרנסלייט, הדביק, גיחך, והקליד בתשומת לב:
"יתכן ותהפוך לאיש עם משקפיים וצלקת. נסה ותעדכן."
מתרגם. שולח. כולם מוחאים כפיים. אצלו זה 13 שנה של לימודים באוניברסיטת מומבי, בשביל המשפט הזה.
לאחר מכן, החלו להגיע רצף של שאלות נורמליות לחלוטין למחשבי העובדים:
"מה קורה אם גולש חתול בתוך חור שחור?"
- "החתול יימתח ויהפוך לפסטה קוסמית. נא לא לנסות בבית."
"למה פסנתר אפשר להפיל אבל פיל אי אפשר לפסנתר?"
-"לך תשאל פסטה קוסמית."
התקרבתי לאחד, שהיה נראה עמל קשות מול שאלה מורכבת:
"מה אם אפיל חתול על פרוסת לחם מרוחה בחמאה, ואשאיר אותו באוויר?"
ההודי חשב רגע, ואז ענה:
"היקום יתכנס לנקודת קריסה פילוסופית."
בהמשך היום הגיעו עוד שאלות כמו: "איך לגרום לכלב שלי לדבר פולנית?" או: "אם אני אוכל ביצה קשה בשבת, האם מותר לי להתקלח עם גרביים?" או גם: "תכתוב לי שיר על סבא שלי שהיה ליצן ועבד אצל פוטין." אבל אני לא אכתוב לכם כאן את כל התשובות, לא מפני שהם לא מעניינות, אלא בגלל שאני כבר לא זוכר מי ענה מה. (מה אשמתי שכמו אצל הסינים, גם כאן כולם נראים כמו אורז מעוך?)
היה שקט באולם. כל פעם שמישהו ענה תשובה מצחיקה במיוחד, הונף שלט שעליו היה כתוב 'תשובה ויראלית' ונשמעה תרועת שופר דיגיטלי.
עמדתי בצד, מנסה להבין איפה בדיוק הAI פה.
"הם גאונים," לוחש לי המנהל, "אחד מהם אפילו הצליח לשכנע משתמש שהוא רופא שיניים."
"מה, יש לו תואר ברפואת שיניים?"
"לא, יש לו שן אחת."
ואז זה קרה.
דלת המתכת נפתחה.
גבר גבוה, עטוי ז'קט עור, בעל קובץ A4 ביד אחת ותמונה של אילון מאסק ביד השנייה, נכנס. על בגדו היה תג עם לוגו של OpenAI, ועל עיניו משקפי שמש שאמרו 'אני בינה, ואתה לא.'
הרוח שהוא הביא איתו גרמה לכמה מסכים להיכבות. כולם שתקו, מבועתים. ואז אחד צעק "איייי-איי-אייייי!" וכולם נעלמו, נכנסים לתוך מקרר פצפון, כאילו היה זה תרגול של בחורי ישיבות הנמלטים מצה"ל, ולא של סתם אורז מעוך בעל פרצוף הודי.
רק אני והמנהל נשארנו.
"מה זה היה?!" לחשתי.
המנהל נאנח, הוריד את כובע המצחייה וחייך.
"זה נציג הפיקוח של OpenAI. אם הוא תופס אותם, הוא מגלה שGPT זו לא מערכת, אלא קבוצה של הודים עם טרנזיסטור."
"ואז מה קורה?"
"הם מאבדים את הרישיון לעבוד על מחשבים, וחוזרים לדבר עם לקוחות דרך הצ'אט של אתרוג."
"אבל למה אתם בורחים? אולי הוא בא לעזור?"
המנהל צחק. "לא, הוא בוחן למה GPT ענה למישהו שבשביל לעצבן את חבר שלו הוא צריך לשרוף בגדים ולשיר בלופ שיר של M.B.D"
"וזה לא פתרון?" שאלתי
המנהל חשב לרגע, ואז סינן:
"תכלס, זה עבד לו."
תודה ענקית לע.ש. על הרעיון המקורי.
rhon.co.il
הנושאים החמים
