הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
במחילה מראש מאורך ה'ביקורת', פשוט אף פעם לא כתבתי את רשמיי ככה במסודר על ספרי מיה קינן בכלל, כך שזה קצת כולל בתוכו גם את כל השאר...קבלו את התנצלותי.
לפעמים קצת קשה לי עם זה שאין תגית כזו ביניים, בין שיתוף לביקורת לביקורת ספרות...
כי אמנם אני רוצה לכתוב את רשמיי אחרי קריאה מעוררת מחשבה של הספר 'חומות של נייר'; ובכן, הוא אומנם קצת ישן, ואחרי בירור קצר בגוגל (כי בעמוד הראשון, יש לציין, לא צויין שנת ההוצאה לאור)
הספר יצא ב- 2010.
ומיה כמו מיה, גם אם נכתב הספר לפני 14 שנה ניתן להתחבר אליו בקלות. על אף שפתאום הגיבורה מעתיקה לשני תקליטורים את השכפול שהיא עיצבה לכיתת החינוך שלה...
הקדמה נחוצה:
זו דילמה מסוימת לכתוב 'ביקורת ספרות' על ספר קצת ישן. כי אם נביט אל הספרים האחרונים יותר של מיה, מן הסתם נשים לב כמה ניתן להשתבח עם השנים (מצד שני איסתרק יצא ב-2008; הדבר צ"ע : ) על כל פנים איזשהו עידוד לסופרים המתחילים - מיה לא נהיתה מיה בבום טראח ושלוש ארבע, ומצד שני גדוּלה לא קטנה לסופרת החשובה - כי אם קראתי ספר שיצא לפני 14 שנה ונהניתי באותה מידה שאני נהנית מספר חדש של הכותבת עד כדי שעלה בי חשק עז לכתוב עליו רשמים, אז...
אבל אולי בעקבות העובדה הזו אני מרשה לעצמי להעלות סקירה על הספר, מן פריווילגיה כזו על ספרים ישנים : )
אישית, הספרים של מיה כובשים אותי הרבה מעבר לכתיבה שהיא לגמרי ברמה, ולעלילות המרתקות, הסוחפות והיצירתיות, אבל אני מאמינה שהרבה מאלה שאוהבים את הספרים שלה מזדהים איתי, כי המסרים של מיה הם חד משמעית הנתיב לפיהם היא כותבת את הספר. וכפי שציינה בראיון שפעם שמעתי ממנה, קודם יש לה מסר; ורק אח"כ, לרוב, היא חושבת על עלילה.
באותו ראיון, אני חושבת שעל במה זו של קהילת כתיבה זו גם הזדמנות לציין: היא אמרה טיפ שמלווה אותי ומעסיק את מחשבותיי עד היום... היא אמרה שהיא אומרת לתלמידותיה בקורס הכתיבה, כשהן שואלות על מה לכתוב; דמיינו לעצמכם שמתקבצות אלפי בנות ישראל מכל הארץ או העולם... באולם אחד! ויש לך 5 דקות לעלות על הבמה בפני כולן, ולומר להן משהו...מה תאמרי? על מה תדברי? על מה תרצי לזעוק את נשמתך? על זה תכתבי סיפור!
>>
ההקדמות האלו לא סתם נכתבו, קודם כל כי יש בהם ממש, לענ"ד. אבל יותר מזה - כי הספר, דווקא, לא הוליך אותי למחוזות מרתקים, לא נתיימר לנסוק אל ממלכת כוזר, אבל לאיטליה הוא גם לא הביא אותי, לא לרוסיה, וגם לא לשכלולי טכנולוגיה מעוררי סקרנות, הוא לא הקפיץ אותי להודו ומצא לי שם תינוקת אבודה, וגם לא החזיר אותי בזמן...
הוא לא המשיל משלים מקבילים המאפשרים לי לעכל את המסר לאט וחודר, הוא לא השליך אותי לעולמות אחרים כדי שאצליח לאכול את המסר במזלג המדוייק ובסכין המחודד בדיוק...
סתם ספר פשוט, על אישה פשוטה, אהממ. סליחה מכבודך, רוחמי. את ממש ממש לא אישה פשוטה, אבל...בהתאם לחברייך האחרים את קצת כן.
הדמות הראשית חייבת להיות מוצלחת הרי, נכון? אז בזאת דווקא מיה לא הפרה את המוסכמויות, והיא מוצלחת, ומצליחנית, וטובה ושאפתנית...אבל אם בספרים האחרים זה רק שרת את העלילה בדרך אגב, כאן זה היה המוקד. ואם תשאלו אותי לגבי המזלג המדוייק איתו חשוב לאכול את המסר, אז בהחלט יכול להיות שדווקא הרקע הפשוט והיומיומי זו בחירה מוצלחת, רק קצת פחות, איך לומר, פוטוגני, ואם נדייק קצת יותר - קצת גורם לרתיעה ברגע הראשון, אבל רק ברגע הראשון. כי אף אחד, ביננו, לא אוהב שמדברים אל העולם שלו, ועוד איך שלו, עם כל הרגע של 'העולם שלו', ומקצינים אותו לפעמים קצת יותר מדי בשביל החדות כמובן, ומראים חלקים קצת פחות יפים אבל מעוררי מחשבה ואור על החיים - שבשביל זה, האמת, לא אכפת לי לספוג ספר שקצת פחות התחברתי אליו ממעטפותיו האחרות.
כי כמו שכתבתי בהקדמה...המסר היה כאן חד. עוצמתי. חודר. בלתי מתפשר. כמו שמיה יודעת להעביר, להבעיר; מסרים, אמנם כמעט כל פרק בסיטואציה הספציפית שלו היה עם אותו מסר בווריאציה כזו או אחרת, אך גם זו האמנות בין השאר, כי לא היה הרבה מילים. היו הרבה מראות! וזו אחד הדרכים היפות בעיניי, הגם שהן לא תמיד נעימות.
אבל, ובכן, באמת רצף ה-מראות שמגיעות ומשקפות בזו אחר זו אחר זו, קצת גרם לאמינות הספר להתפקפק בעיניי, כי הרי זה לא הגיוני; דמות שטחית כל כך!
מצד שני, תמיד, כך לימדונו, דרך ההקצנה בספרים היא הדרך הטובה להבעת מסרים, להראיה חד משמעית, כאן זה מעט הפריע לי ואולי רק לי. ואולי... זה יחד עם זה שהמסר היה קצת מדי ברור, אבל יש מצב שזה כי זה לחץ על בלוטות קיימות, נוקבות, ואמיתיות - ללא ספק.
אכן יש לציין הדמות לכאורה אמורה להיות מיוצגת שטחית במיוחד, כזו שמתעניינת בדעת הסביבה וככל שיותר, ואין בדל של מחשבה של אמת - שאליה אנחנו דווקא כל כך רגילים מהספרים של מיה...
אז כן יש כאן את הדמויות השפויות שמעלות אור, למרות שישראל הבעל מאד מאד נזהר, אולי קצת יותר מדי...
אבל גם ברוחמי במיומנות מיוחדת יש משהו שניתן להתחבר אליו, על אף הכל, ואולי בגלל. גם כי בסופו של דבר יש בה והיא הרי אישה טובה שרוצה באמת להיות כזו, וגם באמת במיומנות שאין לי איך להסביר, מיה גורמת להתחבר אל הדמות למרות שבעיניי קשה לחבר אותה אל הקוראים, במידה מסויימת.
קטע שקצת הציק לי, רוחמי השתנתה מדי בחדות. הייתי רוצה שמאותו רגע שההבנה התבצבצה במוחה סוף כל סוף נראה את רוחמי ביומיום, יחד עם היומיום של כולנו. שכן חושבים וכן מודעים לפעמים יותר ולפעמים פחות לדעת הסביבה שמשפיעה עלינו כל כך הרבה, וקמים ובוחרים ולפעמים נופלים. ככה בשילוב. לא מדי רע, לא מדי טוב. הייתי רוצה לטעום קצת מהאיזון הזה.
הספר, כמו שאמרתי, קצת כולו מסר, אבל הוא גם מעניין על הדרך ועובר תהליכים יפים ועמוקים ומסקרן, (קראתי אותו באמצע הלילה ולא הפסקתי למרות העייפות! ), ונוגע בנימים חבויים, ובדקויות יפות, בחלקו. אבל כן חשוב לומר שיש הרבה מהחומר של הרוח ששמו מסר...
אבל חשוב לציין, לא בהאכלה בכפית מציקנית, אלא דווקא מסר שמספר את עצמו, ולכן, בעצם, גם כל כך אהבתי את הספר הזה.
הסיטואציות מהם מתבטאת הבעיה וגם בהם רוחמי אט אט משתפרת ומבינה, מתוקות ומיוחדות מאד בעיניי.
כדוגמת חמשת הקוקיות שאמהות הילדות מעטרות את ראשי ילדותיהם בשבת, וישראל אומר שכנראה זו בעיה הלכתית. אבל חמש נשים עושות את זה! חמש נשים זה המון! כך רוחמי. ואם יהיו חמש נשים אחרות שלא עושות את זה? שואל ישראל, בסדר, אז באמת לא הייתי עושה את זה, אומרת רוחמי. והבעיה האחרת שהיא כבר פחות בעיה נתפסת אצל רוחמי כיותר חזק.
כמה שקר שאנחנו בכלל לא שמים לב אליו, והוא עוטף אותנו בסמטאות הכי 'ראויות' לכאורה...
עוד קטע נוקב ואמיתי במיוחד - הוא הקטע של רוחמי כמעט עטה לקבל על עצמה ללמוד גם חומש עם פירוש הרש"ר הירש כמו חברתה בתיה...
כשהדברים הטובים שלנו הופכים למקובלויות ולסחף ולמערכת רשמים...
קטע קצת מוקצן הוא עם חזרתו של ישראל מוקדם הביתה מהכולל, ותירוצים שונים ולקיחת כדור תרופתי לא ברור וכמעט אישור לכל ספוקולציותיה הדרמטיות של השכנה...העיקר שלא תחשוב שהוא חזר סתם כך, כי קצת כאב לו הראש. זה משום מה היה לי קצת יותר מדי. במיוחד כי דווקא כן ייחסתי לרוחמי איזושהי רמה של גבול בעניין... אבל זה בסדר בסופו של דבר, כי רוחמי בכל מקרה היתה קצת קיצונית, בכל עניין שלא נסתכל עליו...
*רוח שרקה פתאום מבין הערפילים, נוסכת ברוחמי פתאום איזשהו הרהור של אמת, רוחמי הודפת אותו דיי מהר בנפנוף של 'מה הקשר?' ואני נאחזתי במילותיה של הרוח והתאכזבתי קשות כשרוחמי הודפת אותה. ואז פתאום שמתי לב, שזה היה בערך הרהור ראשון של אמת מצד רוחמי מתחילת הספר. זה היה לי חסר שכמעט ולא היו כאלו, עד לשינוי, עד להבנה. אבל זו בסופו של דבר היתה רוחמי, ובסוף למדתי לקבל אותה כמו שהיא, והמראה שהיא ייצגה לנו, על כל פנים, היתה בהחלט מעוררת הרהורים...
בתהליך התיקון, סיטואציות שאהבתי שעולות לי - לא לקחת את הילד של מירי לשמור עליו מפני הכתם לידה ה'איום ונורא'... (לא דנה על עצם הרעיון האם הוא באמת נכון אבל התיקון שבו עבור רוחמי היה כואב ומתוק.)
שאלתו של אברום אחיה של רוחמי, הבלתי מתפשרת, לגבי מה תענה רוחמי אם יעליבו מצד החברה את הילדה המיועדת לאימוץ... אויש, רוחמי עומדת שם קצת חסרת אונים מול החברה.
"חשוב שתהיה מסיבה שמחה, מלכי. ואח"כ... גם מסיבה יפה." : )
ישראל הוא דמות שהתחברתי אליה במיוחד. הוא מאזן. ויש בו הרבה טוב, וגם זה שהוא לא נקי לגמרי מוסיף יופי ועומק ממבט אחר...
קצת לא הבנתי את עניין אימוצה של רבקי, כן, לא, ומה שביניהם. אבל את המסר בסופו של דבר, אם רצו להבין אותו – הבינו.
הסבתא היא דמות שלא היתה לי מספיק ברורה, ואולי מספיק שכך.
הספר בכללי מתוק ונוקב ונכון ואמיתי ולא מתפשר.
הוא אומנם נכתב כבר קצת פעם, אך מתאים להיום באופן מדוייק, אפילו עוד יותר מתאים להיום... אומנות! במיוחד גם בעניינים טכניים כשהספר לא יותר מדי מתאר תיאורים שבעוד כמה שנים כבר יראו לנו פחות, גם כשרוצה לתאר אופנה ועידכון הוא מתאר את זה מספיק טוב בשביל להתחבר אז, ומספיק טוב בשביל להתחבר היום אל היומיום שלנו כי שוב כמו שאמרתי הוא הכי לא ספר היסטוריה...
וסתם כך אמיתות פשוטות ויפות ומעוררות מחשבה שנהניתי מהם מאד, וגם כאלה לא כל כך פשוטות ששזורות באומנות וביופי בין דפי הספר בלי קשר דווקא למסר העיקרי.
כמו שתמיד מיה יודעת לעשות היטב.
לסיכום, זהו ספר פשוט לאישה פשוטה, בשביל יום פשוט או לילה, פשוט לקרוא, פשוט להיות. להיות פשוטים לרגע, להאזין לעצמינו.
כמה פשוט - ככה יפה. ואם רוצים באמת, הוא יכול לגרום לנו לא להיות פשוטים בכלל, או אם מסתכלים על זה אחרת, להיפך, להיות פשוטים, להיות אנחנו.
עוד משהו קטן שקצת העיד בעיניי על הישנותו של הספר ואולי זה לאו דווקא בגלל זה...
כי בעמוד האחרון שאני אוהבת לקרוא לפעמים לפני הכל, לא היה מסכת תודות הכתובה בלשון יפה, בדיוק מתוק, ובדברים שניתן ללמוד מהם, על איך לומר תודה ואיך לראות אותה...
קצת היה לי חסר, מודה : )
לסיום נסיים במילות ההקדמה של מיה עצמה.
הספר מוקדש בהערכה לפורצי החומות, שידעו פחד - ויכלו לו.
ואני מוסיפה; וגילו בסופו של דבר שהחומות הן, בסך הכל, חומות של נייר...
תודה מיה, על עונג ועל הרבה מעבר.
על לימוד לדרך חיים טובה יותר.
וכמו שמיה אומרת, כשאתה גומר ספר, המטרה היא, שתרצה להיות טוב יותר.
תודה מיה, כי המטרה הושגה במיוחד, וכבר חשתי בכמה סיטואציות בחיי עד כמה הספר דיבר אליי, וכמה הוא עשה אותי, לפחות, רוצה מאד להיות טובה יותר, ובאמת.
לפעמים קצת קשה לי עם זה שאין תגית כזו ביניים, בין שיתוף לביקורת לביקורת ספרות...
כי אמנם אני רוצה לכתוב את רשמיי אחרי קריאה מעוררת מחשבה של הספר 'חומות של נייר'; ובכן, הוא אומנם קצת ישן, ואחרי בירור קצר בגוגל (כי בעמוד הראשון, יש לציין, לא צויין שנת ההוצאה לאור)
הספר יצא ב- 2010.
ומיה כמו מיה, גם אם נכתב הספר לפני 14 שנה ניתן להתחבר אליו בקלות. על אף שפתאום הגיבורה מעתיקה לשני תקליטורים את השכפול שהיא עיצבה לכיתת החינוך שלה...
הקדמה נחוצה:
זו דילמה מסוימת לכתוב 'ביקורת ספרות' על ספר קצת ישן. כי אם נביט אל הספרים האחרונים יותר של מיה, מן הסתם נשים לב כמה ניתן להשתבח עם השנים (מצד שני איסתרק יצא ב-2008; הדבר צ"ע : ) על כל פנים איזשהו עידוד לסופרים המתחילים - מיה לא נהיתה מיה בבום טראח ושלוש ארבע, ומצד שני גדוּלה לא קטנה לסופרת החשובה - כי אם קראתי ספר שיצא לפני 14 שנה ונהניתי באותה מידה שאני נהנית מספר חדש של הכותבת עד כדי שעלה בי חשק עז לכתוב עליו רשמים, אז...
אבל אולי בעקבות העובדה הזו אני מרשה לעצמי להעלות סקירה על הספר, מן פריווילגיה כזו על ספרים ישנים : )
אישית, הספרים של מיה כובשים אותי הרבה מעבר לכתיבה שהיא לגמרי ברמה, ולעלילות המרתקות, הסוחפות והיצירתיות, אבל אני מאמינה שהרבה מאלה שאוהבים את הספרים שלה מזדהים איתי, כי המסרים של מיה הם חד משמעית הנתיב לפיהם היא כותבת את הספר. וכפי שציינה בראיון שפעם שמעתי ממנה, קודם יש לה מסר; ורק אח"כ, לרוב, היא חושבת על עלילה.
באותו ראיון, אני חושבת שעל במה זו של קהילת כתיבה זו גם הזדמנות לציין: היא אמרה טיפ שמלווה אותי ומעסיק את מחשבותיי עד היום... היא אמרה שהיא אומרת לתלמידותיה בקורס הכתיבה, כשהן שואלות על מה לכתוב; דמיינו לעצמכם שמתקבצות אלפי בנות ישראל מכל הארץ או העולם... באולם אחד! ויש לך 5 דקות לעלות על הבמה בפני כולן, ולומר להן משהו...מה תאמרי? על מה תדברי? על מה תרצי לזעוק את נשמתך? על זה תכתבי סיפור!
>>
ההקדמות האלו לא סתם נכתבו, קודם כל כי יש בהם ממש, לענ"ד. אבל יותר מזה - כי הספר, דווקא, לא הוליך אותי למחוזות מרתקים, לא נתיימר לנסוק אל ממלכת כוזר, אבל לאיטליה הוא גם לא הביא אותי, לא לרוסיה, וגם לא לשכלולי טכנולוגיה מעוררי סקרנות, הוא לא הקפיץ אותי להודו ומצא לי שם תינוקת אבודה, וגם לא החזיר אותי בזמן...
הוא לא המשיל משלים מקבילים המאפשרים לי לעכל את המסר לאט וחודר, הוא לא השליך אותי לעולמות אחרים כדי שאצליח לאכול את המסר במזלג המדוייק ובסכין המחודד בדיוק...
סתם ספר פשוט, על אישה פשוטה, אהממ. סליחה מכבודך, רוחמי. את ממש ממש לא אישה פשוטה, אבל...בהתאם לחברייך האחרים את קצת כן.
הדמות הראשית חייבת להיות מוצלחת הרי, נכון? אז בזאת דווקא מיה לא הפרה את המוסכמויות, והיא מוצלחת, ומצליחנית, וטובה ושאפתנית...אבל אם בספרים האחרים זה רק שרת את העלילה בדרך אגב, כאן זה היה המוקד. ואם תשאלו אותי לגבי המזלג המדוייק איתו חשוב לאכול את המסר, אז בהחלט יכול להיות שדווקא הרקע הפשוט והיומיומי זו בחירה מוצלחת, רק קצת פחות, איך לומר, פוטוגני, ואם נדייק קצת יותר - קצת גורם לרתיעה ברגע הראשון, אבל רק ברגע הראשון. כי אף אחד, ביננו, לא אוהב שמדברים אל העולם שלו, ועוד איך שלו, עם כל הרגע של 'העולם שלו', ומקצינים אותו לפעמים קצת יותר מדי בשביל החדות כמובן, ומראים חלקים קצת פחות יפים אבל מעוררי מחשבה ואור על החיים - שבשביל זה, האמת, לא אכפת לי לספוג ספר שקצת פחות התחברתי אליו ממעטפותיו האחרות.
כי כמו שכתבתי בהקדמה...המסר היה כאן חד. עוצמתי. חודר. בלתי מתפשר. כמו שמיה יודעת להעביר, להבעיר; מסרים, אמנם כמעט כל פרק בסיטואציה הספציפית שלו היה עם אותו מסר בווריאציה כזו או אחרת, אך גם זו האמנות בין השאר, כי לא היה הרבה מילים. היו הרבה מראות! וזו אחד הדרכים היפות בעיניי, הגם שהן לא תמיד נעימות.
אנחנו מדברים כאן על אישה מוצלחת, בעל אברך מתמיד וירא שמיים. משפחה מקסימה. רקע קצת פחות נעים בעיקר מצד הבעל אבל גם הוא מחליק בגרון. היא מחנכת בכיתה ד', בעוד היא צעירה לימים! בעודה רק עם שני ילדים בינתיים...היא מקבלת הצעה מפתה ומחמיאה במיוחד, להיות ממלאת מקום לחינוך גם לכיתה בשנתון מעל - כיתה ה', והמצליחנית והשאפתנית שלנו לא חושבת ממש פעמיים, וכמובן לוקחת את התפקיד...איך לא?! זה הרי כל כך מרשים, ואיזה כבוד יהיה לה! ואיזו הערצה...וכמובן זו שליחות קודש הרי, מה יש בכלל לומר. וכאן, בעצם, מתחיל הסיפור.
רוחמי היקרה מסתחררת, ומסתחררת, ומסתחררת, עד שבעלה היקר בעת שכרות ביום הפורים מתחנן על נפשה (נכון, גם על נפשו) של אישתו שתצא מחיי השקר. והרי היא כל כך טובה ועושה את הכי ראוי ונכון וטוב, אבל זהו, היא עושה את זה כי זה הכי ראוי ונכון וטוב. וכי כך צריך וכי כך כולם. ובבקשה ד', שתתחיל כבר לחיות חיי אמת.
אולי זה נשמע קצת מדי ברור ורציף ולא מתחבר. אבל זה רק כי זה ספוילר, קחו בערבון.
רוחמי היקרה מסתחררת, ומסתחררת, ומסתחררת, עד שבעלה היקר בעת שכרות ביום הפורים מתחנן על נפשה (נכון, גם על נפשו) של אישתו שתצא מחיי השקר. והרי היא כל כך טובה ועושה את הכי ראוי ונכון וטוב, אבל זהו, היא עושה את זה כי זה הכי ראוי ונכון וטוב. וכי כך צריך וכי כך כולם. ובבקשה ד', שתתחיל כבר לחיות חיי אמת.
אולי זה נשמע קצת מדי ברור ורציף ולא מתחבר. אבל זה רק כי זה ספוילר, קחו בערבון.
אבל, ובכן, באמת רצף ה-מראות שמגיעות ומשקפות בזו אחר זו אחר זו, קצת גרם לאמינות הספר להתפקפק בעיניי, כי הרי זה לא הגיוני; דמות שטחית כל כך!
מצד שני, תמיד, כך לימדונו, דרך ההקצנה בספרים היא הדרך הטובה להבעת מסרים, להראיה חד משמעית, כאן זה מעט הפריע לי ואולי רק לי. ואולי... זה יחד עם זה שהמסר היה קצת מדי ברור, אבל יש מצב שזה כי זה לחץ על בלוטות קיימות, נוקבות, ואמיתיות - ללא ספק.
אכן יש לציין הדמות לכאורה אמורה להיות מיוצגת שטחית במיוחד, כזו שמתעניינת בדעת הסביבה וככל שיותר, ואין בדל של מחשבה של אמת - שאליה אנחנו דווקא כל כך רגילים מהספרים של מיה...
אז כן יש כאן את הדמויות השפויות שמעלות אור, למרות שישראל הבעל מאד מאד נזהר, אולי קצת יותר מדי...
אבל גם ברוחמי במיומנות מיוחדת יש משהו שניתן להתחבר אליו, על אף הכל, ואולי בגלל. גם כי בסופו של דבר יש בה והיא הרי אישה טובה שרוצה באמת להיות כזו, וגם באמת במיומנות שאין לי איך להסביר, מיה גורמת להתחבר אל הדמות למרות שבעיניי קשה לחבר אותה אל הקוראים, במידה מסויימת.
קטע שקצת הציק לי, רוחמי השתנתה מדי בחדות. הייתי רוצה שמאותו רגע שההבנה התבצבצה במוחה סוף כל סוף נראה את רוחמי ביומיום, יחד עם היומיום של כולנו. שכן חושבים וכן מודעים לפעמים יותר ולפעמים פחות לדעת הסביבה שמשפיעה עלינו כל כך הרבה, וקמים ובוחרים ולפעמים נופלים. ככה בשילוב. לא מדי רע, לא מדי טוב. הייתי רוצה לטעום קצת מהאיזון הזה.
הספר, כמו שאמרתי, קצת כולו מסר, אבל הוא גם מעניין על הדרך ועובר תהליכים יפים ועמוקים ומסקרן, (קראתי אותו באמצע הלילה ולא הפסקתי למרות העייפות! ), ונוגע בנימים חבויים, ובדקויות יפות, בחלקו. אבל כן חשוב לומר שיש הרבה מהחומר של הרוח ששמו מסר...
אבל חשוב לציין, לא בהאכלה בכפית מציקנית, אלא דווקא מסר שמספר את עצמו, ולכן, בעצם, גם כל כך אהבתי את הספר הזה.
הסיטואציות מהם מתבטאת הבעיה וגם בהם רוחמי אט אט משתפרת ומבינה, מתוקות ומיוחדות מאד בעיניי.
כדוגמת חמשת הקוקיות שאמהות הילדות מעטרות את ראשי ילדותיהם בשבת, וישראל אומר שכנראה זו בעיה הלכתית. אבל חמש נשים עושות את זה! חמש נשים זה המון! כך רוחמי. ואם יהיו חמש נשים אחרות שלא עושות את זה? שואל ישראל, בסדר, אז באמת לא הייתי עושה את זה, אומרת רוחמי. והבעיה האחרת שהיא כבר פחות בעיה נתפסת אצל רוחמי כיותר חזק.
כמה שקר שאנחנו בכלל לא שמים לב אליו, והוא עוטף אותנו בסמטאות הכי 'ראויות' לכאורה...
עוד קטע נוקב ואמיתי במיוחד - הוא הקטע של רוחמי כמעט עטה לקבל על עצמה ללמוד גם חומש עם פירוש הרש"ר הירש כמו חברתה בתיה...
כשהדברים הטובים שלנו הופכים למקובלויות ולסחף ולמערכת רשמים...
קטע קצת מוקצן הוא עם חזרתו של ישראל מוקדם הביתה מהכולל, ותירוצים שונים ולקיחת כדור תרופתי לא ברור וכמעט אישור לכל ספוקולציותיה הדרמטיות של השכנה...העיקר שלא תחשוב שהוא חזר סתם כך, כי קצת כאב לו הראש. זה משום מה היה לי קצת יותר מדי. במיוחד כי דווקא כן ייחסתי לרוחמי איזושהי רמה של גבול בעניין... אבל זה בסדר בסופו של דבר, כי רוחמי בכל מקרה היתה קצת קיצונית, בכל עניין שלא נסתכל עליו...
*רוח שרקה פתאום מבין הערפילים, נוסכת ברוחמי פתאום איזשהו הרהור של אמת, רוחמי הודפת אותו דיי מהר בנפנוף של 'מה הקשר?' ואני נאחזתי במילותיה של הרוח והתאכזבתי קשות כשרוחמי הודפת אותה. ואז פתאום שמתי לב, שזה היה בערך הרהור ראשון של אמת מצד רוחמי מתחילת הספר. זה היה לי חסר שכמעט ולא היו כאלו, עד לשינוי, עד להבנה. אבל זו בסופו של דבר היתה רוחמי, ובסוף למדתי לקבל אותה כמו שהיא, והמראה שהיא ייצגה לנו, על כל פנים, היתה בהחלט מעוררת הרהורים...
בתהליך התיקון, סיטואציות שאהבתי שעולות לי - לא לקחת את הילד של מירי לשמור עליו מפני הכתם לידה ה'איום ונורא'... (לא דנה על עצם הרעיון האם הוא באמת נכון אבל התיקון שבו עבור רוחמי היה כואב ומתוק.)
שאלתו של אברום אחיה של רוחמי, הבלתי מתפשרת, לגבי מה תענה רוחמי אם יעליבו מצד החברה את הילדה המיועדת לאימוץ... אויש, רוחמי עומדת שם קצת חסרת אונים מול החברה.
"חשוב שתהיה מסיבה שמחה, מלכי. ואח"כ... גם מסיבה יפה." : )
ישראל הוא דמות שהתחברתי אליה במיוחד. הוא מאזן. ויש בו הרבה טוב, וגם זה שהוא לא נקי לגמרי מוסיף יופי ועומק ממבט אחר...
קצת לא הבנתי את עניין אימוצה של רבקי, כן, לא, ומה שביניהם. אבל את המסר בסופו של דבר, אם רצו להבין אותו – הבינו.
הסבתא היא דמות שלא היתה לי מספיק ברורה, ואולי מספיק שכך.
הספר בכללי מתוק ונוקב ונכון ואמיתי ולא מתפשר.
הוא אומנם נכתב כבר קצת פעם, אך מתאים להיום באופן מדוייק, אפילו עוד יותר מתאים להיום... אומנות! במיוחד גם בעניינים טכניים כשהספר לא יותר מדי מתאר תיאורים שבעוד כמה שנים כבר יראו לנו פחות, גם כשרוצה לתאר אופנה ועידכון הוא מתאר את זה מספיק טוב בשביל להתחבר אז, ומספיק טוב בשביל להתחבר היום אל היומיום שלנו כי שוב כמו שאמרתי הוא הכי לא ספר היסטוריה...
וסתם כך אמיתות פשוטות ויפות ומעוררות מחשבה שנהניתי מהם מאד, וגם כאלה לא כל כך פשוטות ששזורות באומנות וביופי בין דפי הספר בלי קשר דווקא למסר העיקרי.
כמו שתמיד מיה יודעת לעשות היטב.
לסיכום, זהו ספר פשוט לאישה פשוטה, בשביל יום פשוט או לילה, פשוט לקרוא, פשוט להיות. להיות פשוטים לרגע, להאזין לעצמינו.
כמה פשוט - ככה יפה. ואם רוצים באמת, הוא יכול לגרום לנו לא להיות פשוטים בכלל, או אם מסתכלים על זה אחרת, להיפך, להיות פשוטים, להיות אנחנו.
עוד משהו קטן שקצת העיד בעיניי על הישנותו של הספר ואולי זה לאו דווקא בגלל זה...
כי בעמוד האחרון שאני אוהבת לקרוא לפעמים לפני הכל, לא היה מסכת תודות הכתובה בלשון יפה, בדיוק מתוק, ובדברים שניתן ללמוד מהם, על איך לומר תודה ואיך לראות אותה...
קצת היה לי חסר, מודה : )
לסיום נסיים במילות ההקדמה של מיה עצמה.
הספר מוקדש בהערכה לפורצי החומות, שידעו פחד - ויכלו לו.
ואני מוסיפה; וגילו בסופו של דבר שהחומות הן, בסך הכל, חומות של נייר...
תודה מיה, על עונג ועל הרבה מעבר.
על לימוד לדרך חיים טובה יותר.
וכמו שמיה אומרת, כשאתה גומר ספר, המטרה היא, שתרצה להיות טוב יותר.
תודה מיה, כי המטרה הושגה במיוחד, וכבר חשתי בכמה סיטואציות בחיי עד כמה הספר דיבר אליי, וכמה הוא עשה אותי, לפחות, רוצה מאד להיות טובה יותר, ובאמת.
...
