סיפור בהמשכים סיפור מקוצר, עם סוף!!

  • הוסף לסימניות
  • #1
ובכן, טענו בפני הרבה, ובצדק, שאני מפרסמת סיפורים בלי לסיים. אז הנה לכם סיפור קצר, מעניין ו-- עם סוף :)
גילוי נאות: הסיפור תוכנן להיות ארוך ולהסתעף לספר שלם וקוצר בגלל לחץ קוראים לעת עתה. יש בו כמה באגים וחוסר התאמה למציאות שידועים לי, אבל אין לי כרגע זמן לתקן, בע"ה בגרסא המלאה...
נתחיל:

פרולוג:
אין כמו השקט המשתרר אחרי הסערה, רועמת, מנתצת, כואבת. אני קובר את פני בשמיכה, לא רוצה לשמוע, לא רוצה לראות, לא רוצה לדעת. מחכה לשקט הזה, שיגיע כבר.
"עומַר, אתה בא?" שום דבר לא ניכר בקולו של אבא, רק פניו אדומות. עיניו, שחורות כמו הלילה בחוץ, מרצדות עדין בטירוף. ידו נשענת על משקוף דלת החדר שלי, רגלו מתופפת על הרצפה בחוסר סבלנות.
"אני עייף" אני אומר בקול לוחש "אני חייב?".
"רצית לבוא" אבא עוזב את המשקוף, קרב אלי. אני מתכווץ, הוא מבחין "תפסיק להיות רכרוכי" הוא נוזף בי, נזיפה מוכרת "אנחנו יוצאים. אם תתחרט, תבוא".
אבא הולך. אני נשאר. כעת, בשקט הכמעט מוחלט, אפשר לשמוע את הבכיות מהחדר הסמוך, את הלחישות המנסות לגרום להם להפסיק. אני מתכווץ עוד. למה דווקא היום, למה?!
הבכיות הופכות להשתנקויות, גניחות פחד וכאב, משתתקות סופית לאחר רגעים נוספים, ארוכים מדי.
אני מאזין לדממה, בוהה בתקרה, חושב הרבה, מגיע להחלטה. מתרומם בשקט, צועד על קצות אצבעותי מחוץ לחדר, סוקר את הסביבה, יורד גם אל קומת הקרקע השרויה באפילה. אף אחד לא נמצא בבית. אפילו רימא, השומרת הקבועה, בחרה להצטרף לאבא עם כל ילדיה.
שוב אני מטפס לקומה הראשונה, נוקש על הדלת חרש, חושש עדין, אצבעותי האסופות לאגרוף רועדות כל כך.
"שירין?" אני שואל בלחש כשאיני זוכה לתגובה. מנסה את מזלי לפתוח את הדלת, נעולה כמובן. אבא לא לוקח סיכונים, אף פעם.
"עומר? זה אתה?" קולה הדק של שירין עונה לי, מפוחד.
"כן" אני מסתכל לצדדים. אבא יהרוג אותי אם הוא יבין. אני לוקח אוויר, הקול שלי בוגד בי כשאני שואל "תכננת לברוח היום, נכון?". שקט משיב לי, עמוק, אומר הכל.
"אני אעזור לך" אני לוחש "רק תגידי לי מה לעשות".
שירין מתנשפת, ממלמלת משהו ומגביהה את קולה מעט "מחכים לנו ביציאה המזרחית, קצת שמאלה משם." שוב היא מתנשפת, נדמה לי שהיא בוכה "תגיד להם שיבטלו הכל, אני אחפש הזדמנות אחרת".
"את בטוחה?" משהו נשבר בי. אני רוצה גם לבכות "אני יכול לחפש את המפ-".
"עדיף שיבטלו" שירין חותכת אותי "תגיד להם שהשמש זורחת הלילה. הם יבינו".
"השמש זורחת הלילה" אני חוזר על מה שנשמע כמו מילות קוד. מבין שהיא לא באמת תזרח, לא בשביל שירין וילדיה. "תתפללי עלי" אני לוחש, חש את הפחד מצמית אותי לרצפה. השמש חייבת לזרוח, גם אם היא תשקע סופית בשבילי. לא אסכן את עצמי סתם.
אני לא מחכה לתשובה. יוצא מהבית. רץ את הדרך אל מחוץ לכפר בסמטאות ובשבילים צדדיים, מתעלם מקולות ההמולה הנשמעים מרחוק. נושף בהקלה כשהכביש הראשי מתגלה אלי, מחפש דבר מה להיתפס בו.
טנדר, שחור וחבוט מעט, עומד בשולי הכביש, צמוד לעצים. שני אנשים נשענים עליו, מדברים ביניהם בערבית שוטפת, עם מבטא מדויק. הם אינם נרתעים כשהם מבחינים בי. אחד מהם, גבוה, שולף מכיסו סיגריה, מושיט לי.
"השמש זורחת הלילה" אני ממלמל. חושש פן אלו סתם אנשים שעצרו להפסקה קלה. הם לא, בעתה צצה באישוניהם, כמעט כמו זו השוכנת קבע בעיניה של שירין.
"מי אתה?" שואל הגבוה. השני, ממוצע ושרירי יותר, שולף את נשקו, מכוון אלי "לא אמרו עליך כלום".
"אבא שלי כלא את שירין" אני אומר מהר "היא אמרה לבטל הכל".
"לבטל?" הם מחליפים ביניהם מבטים "אבא שלך יודע?".
"לא" אני מנענע את ראשי "אולי אפשר לנסות בכל זאת? אבא שלי יהרוג אותה יום אחד!".
"יש מישהו בבית?" השרירי שואל "מה המצב בכפר?"
"אף אחד" אני עונה, מסתכל אחורה לרגע, מוודא שאף אחד לא מסתתר שם, שומע את דברי "כולם חוגגים. אני יכול להראות לכם את הדרך".
השרירי שותק. הגבוה נכנס אל הטנדר, משתהה שם הרבה זמן. יוצא אחרי כמה דקות, דלתות הטנדר נפתחות, שלושה גברים נוספים יוצאים מהן.
"זריז, ילד" הגבוה מורה לי "תראה לנו את הדרך".
אני מהנהן, משחרר בכח את רגלי הקפואות, מאלץ אותן לחזור את הדרך לבית. הפעם בדרך אחרת, מסורבלת גם היא.
"פה" אני מורה בסנטרי על דלת הבית שלי לשרירי שהיה צמוד אלי כל הזמן. השאר הזדנבו מאחור, שמרו על מרחק. פותח את הדלת, מוליך את השלושה שנכנסו עימי עד לדלת החדר של שירין. שניים נותרו למטה, כנראה לשמור.
השרירי מעיק על הידית, מבין שהדלת נעולה, שולף מכיסו מספר מברגים דקים בעלי ראשים מוזרים, מתעסק בהם בחור המנעול מספר שניות, מפסיק, לוחץ שוב על הידית, פותח את הדלת.
החדר חשוך, תריסי החלון סגורים, אינם מאפשרים לטיפת אור לחדור מבחוץ. דמות מתנועעת, עטוית שחורים, עיניה, מבהיקות בתכלת רכה, הן היחידות שנראות בחשיכה.
"קומו" היא מזרזת את נור, הבה ואחמד. אני צועד פנימה, חושב לעזור.
"עצור" השרירי מניח יד על כתפי. "אנו נסתדר מפה".
הם בהחלט מסתדרים, אוספים כל אחד ילד בידיהם, עוטפים אותם בבגדים שחורים שמספקת שירין, יוצאים מהחדר איתם. שירין הולכת בעקבותיהם, עיניה מתמקדות בי לרגע, אומרות תודה ושלום, נעלמות עם כולם.
רגע או שניים, מישהו עולה. הגבוה. "תודה, ילד" הוא אומר, שולף למולי את אקדחו "זה לטובתך, כן?".
אני לא מספיק לעכל את המילים וכבר קת האקדח חובטת בראשי בעוצמה משתקת, מפילה אותי לארץ. הוא גורר אותי לחדרה של שירין, מעניק לי בעיטה בבטן ואגרוף לעין, קושר אותי בחבלים לגוף אחת המיטות, חוסם גם את פי וממהר לצאת, סוגר אחריו את הדלת. משאיר אותי בחשיכה, מדמם קלות, מעורפל הרבה, מפחד לא מעט.
את מבטו הזועם של אבא, שמצא אותי בחדר המום, כאוב ומפוחד, לא אשכח לעולם. למזלי, הוא לא הבין. את שירין לא ראיתי עוד, גם לא את ילדיה. את אושרי היה קל להסתיר. הפחד על חיי לא אפשר לי אחרת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #2
"זהו זה" אני מתרומם, משפשף את ידי בסמרטוט השחור שהיה עד עתה על כתפי. הוא שחור ושומני, מלכלך אותי עוד.
אופיר מתרומם גם הוא, מחליק את הפלאפון לכיסו "זריז! כמה מגיע לך אמרת?"
"מאתיים" אני מנגב את כפות ידי במכנסיים. רימא ולילה יתעצבנו כהוגן. שיתמודדו, גם שירין התמודדה, בלי להחצין את כעסה על גופי או האוכל המוגש לי. "אבל אל תחזור לפה שוב, אחרת אקח לך כפול".
"שטויות" אופיר מניף את ידו. שולף שטר כחול, מהסס מעט, מצרף גם אדום "חיים ללא סכנה, הם לא חיים".
"אני לא מסכים איתך בזה" אני נוטל את הכסף, מקפל ודוחף לכיס "וגם לא רוצה שיהרסו לי את הבית בגלל שאתה אוהב את האופנוע שלך יותר מאת עצמך".
אופיר צוחק. "בן כמה אתה, עומר?" הוא משווה לעצמו פרצוף בוגר, כאילו לא די ב30 שנותיו. אני לא נותן לו פחות.
"עוד מעט 17".
"פששש בחור מוכשר" אופיר טופח על שכמי "אבל איך לומר? אתה עוד צעיר, החיים שלך מעניינים עכשיו. מתישהוא הם יהפכו למונוטונים כאלה שאתה תשתוקק לקצת עניין, קצת אקשן".
"זה תלוי אופי" אני מושך כתף, רוכן לאסוף את הכלים שלי "אחי למשל רק בן 15, והוא ישמח מאד לשפוך קצת דם יהודי".
אופיר נרתע, אולי סוף סוף קולט את האיום במלואו.
"אל תחזור" אני אומר שוב כשהוא מנופף לי לשלום, לובש את הקסדה ומטפס על אופנועו "מתישהוא אחי יבין שאני לא מדווח לו כשאתה מגיע".
"אחשוב על זה" אופיר מהנהן, מתניע. יוצא בנהמה מהמחסן שבגינה שלנו שפונה אל הרחוב.
אני מתנשף בהקלה. עובר אל אופנוע אחר, כזה שאין לו תקווה, את החלקים שלו ימכור מוסא לכל המרבה במחיר. את חלק ההתמקחות תמיד שנאתי, אני מעדיף לעבוד עם מכונות, לא עם בני אדם, כמובן לא עליהם. מוסא תמיד היה משופשף יותר כדברי אבא, גם חד ופעיל יותר. אני הילד הטכני של המשפחה, זה שיש לו ידיים טובות וראש מוכשר ובכל זאת עושה איתם עבודות שחורות ומלוכלכות. העז השחורה, במילים פחות יפות והרבה בוטות.
"הוא היה פה!" מוסא מקפיץ אותי מהרהורי, גורם לכתם שמן להימרח על חזי, לצבוע את חולצתי בשחור. על זה רימא בטוח לא תעבור בשתיקה.
"מי?" אני מרים צמד גבות שחורות, מסובב את ראשי.
"היאהוד" הוא נובח בתשובה "לא אמרת לי!".
"כי אני לא יכול להגיד לך משהו שלא קרה" אני מגחך. חרד על עצמי, אופיר רחוק כבר, אין מה לדאוג לו.
מוסא בוחן אותי, עיניו דוקרות כל חלק מגופי, מנסות לעקור ממני תשובה אחרת. "טוב" הוא אומר בסוף, לאט. אני משתדל לא לנשום, לא להראות את ההקלה שאני חש "האוכל מוכן. אמא אמרה שהיא לא שומרת לך אפילו גרגר אורז, אז תזדרז".
מוסא מזדרז ללכת, אני משתעשע למחשבה שגם עליו הופעל האיום הקבוע, יודע שלא. קם, משפשף את ידי שוב במכנסיים, הפעם בתחושת נקמה מתוקה ומזדרז בעקבותיו.
ריח המקלובה כבר מופץ בכל הבית, גולש החוצה כשהדלת נפתחת, אופף אותי כשאני מתיישב צמוד לקצהו של השולחן. מוגש לי טיפין טיפין, במעין קמצנות לא ברורה. רק כשאבא נכנס נזכרת רימא למלא לי את הצלחת, להביא לי מעט מחשי ולהורות לילדיה לאפשר לי להגיע גם אל הצלחות המשותפות.
נסיונה נלעג, בכל אופן בעיני. היא לעולם לא תהווה תחליף לאמא שלי, שמתה עוד לפני שפגשתי את אוויר העולם. שירין היתה. אבל היא כבר איננה. לה, בשונה מרימא, לא הסכים אבא שאקרא אמא. לרימא הדו-פרצופית, מעולם לא רציתי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
רגע.. זה הסוף??
אמאלה את פשוט כותבת יפהה. גם ממש אהבתי את העלילה.. אין הרבה ספרים יפים (בדגש על יפים) על הנושא הזה..
 
  • הוסף לסימניות
  • #4
רגע.. זה הסוף??
אמאלה את פשוט כותבת יפהה. גם ממש אהבתי את העלילה.. אין הרבה ספרים יפים (בדגש על יפים) על הנושא הזה..
ממש לא הסוף. יש עוד 12 קטעים, באורך משתנה
תודה רבה. בע"ה יהיו, עובדת על זה חזק :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
וואו אהבתי נוראאאא.
מחכה לעוד.
מחכה
כמו שמחכים לאוכל
אחרי שמשלמים עליו
ורעבים נורא...😜
את כותבת מדהים...
 
  • הוסף לסימניות
  • #7
תודה :)
קצת להפיג את הרעב...

אחד עשר אחים, אם לא כוללים את שלושת אחי שלא אותרו מעולם, הם חמולה מכובדת בפני עצמה וכשאחד מהם מתלבש עלי, מצטרפים אליו כל שאר בעלי היכולת בקקפוניית קולות מרהיבה.
"א-מ-א!" זיאד. רק בן שמונה ועם פה גדול כמו של מוסא "עומר שוב לכלך את החולצה".
"זה מפעם קודמת" אני מתגונן "לילה לא עשתה ת'עבודה כמו שצריך".
"לא נכון" מוסא. עיניו מתגרות בי "ראיתי אותך בבוקר".
"כולם ראו" טוענת ליילה "אל תפיל עלי את הסירחון שלך".
"זה לא סירחון" אני מושך בחולצה, מקרב לפרצופה העגול "קצת שמן מנועים ונגיעות גריז".
"גם המכנסים שלך מלוכלכות!" באהר ממשש את מכנס הג'ינס שלי, מניף את אצבעותיו השחורות מעלה.
"ומי ינקה את זה לדעתך?" רימא כבר ניצבת מעלי עם פרצוף זועם "זו לא מכבסה פה!".
"אם ליילה תחליף אותי באופנועים -" אני עוזב את החולצה, מגלה שנוצר עליה כתם אדמדם, טרי "אני אשפשף אותה עד שהיא תבריק".
"ליילה עושה מספיק" רימא אינה מניחה לי להפיל דבר על יקיריה "אני רוצה לראות את החולצה מבריקה עד מחר, אחרת -".
"הוא ישטוף את הכלים" מציעה נדיה, מוחאת כף בהנאה גלויה.
"והרצפה" מוסיפה עאישה, מקפצת במקומה בהתרגשות "אולי גם את החצר".
"זו עבודה של בנות" אני רוטן "תתמודדו עם המטלות שלכן. לי יש את שלי".
"מה שאתה עושה נקרא עבודה" מדייק אותי מוסא בפה מלא "אתה אפילו לא חולק איתי את הכסף שאתה מקבל".
"אני לא אמור להתחלק איתך על עבודות שאני עושה ללקוחות שלי" אני מתנגד לסחטנות החמדנית שלו "בכלל על הפירוקים אני לא לוקח ממך כסף וגם לא שואל אותך מאיפה אתה מביא לי חלקים שאני צריך".
"זה כבר סיפור אחר" מתיז מוסא "אל תדחף ת'אף היפה שלך לעניינים שלי".
"אז אל תדחף את הפחוס שלך לשלי" כשאני רוצה, אני יודע להתעצבן כהוגן, גם לחמוק מהאגרופים של מוסא ולהחזיר לו אחד מדויק באף שלו, שפעם היה טיפונת חד יותר.
"מספיק!" אבא, שדוגל בשיטת 'כל עוד אין מכות, זה אחלה זמן משפחה', מניח את כוס הקאווה שלו ונועץ בשנינו מבטים זועמים "עומר, תתחיל לשמור על הבגדים שלך. בנות, תעשו את המטלות שלכן בלי להתלונן ומוסא, בלי מכות סביב השולחן".
"הוא התחיל!" מוסא חורץ לי לשון. ממש ילד בוגר, תפארת המשפחה.
"אני הייתי פה" אבא חובט בשולחן, פניו מאדימות באחת. כוס הקאווה רועדת מעט, גם הצלחות מקרקשות "אתה מעז לשקר לי בפרצוף?!".
מוסא משתתק, משתבלל אל תוך עצמו. זיאד נושך את שפתיו, בעוד רגע הוא כבר ימצא דרך להסיח את דעתו של אבא.
"יש לי!" הוא קופץ על שתי רגליו, כמה מפתיע "שעומר יעשה במקומי את שיעורי הבית!".
"רעיון גרוע" באהר צוחק "העיפו אותו מבית הספר אחרי שנה שהוא בהה בתקרה".
"כן?" ליילה מכווצת מצח "לא בגלל שהוא תיקן את המורים שלו כל הזמן?".
"בדיוק" מוסא כבר שכח מהתקרית עם אבא, הוא אינו חושש להתנגח בי שוב "הבעיה היחידה שכל התיקונים שלו באו ממה שלימדה אותו היאהוד הארורה".
כיוון השיחה, שמהתחלה נטתה באופן מדאיג לרעתי, נוטה בחדות מטה, אל איזורים מסוכנים. כאלה שעדיף שאמנע מהם לחלוטין, אקבור את פני בצלחתי ואמשיך לאכול כאילו לא שמעתי דבר.
אני מוצלח בהתעלמויות, מבריק בלעטות על פני שלל הבעות שאין קשר בינן לבין הרגשתי האמיתית. זו האפשרות היחידה שלי לשרוד את אחי למחצה, הצקותיהם ואלימותם הפיזית והמילולית. ובכל זאת, מעיניו החודרות של אבא איני מצליח לחמוק, החיוך שמתפרש על פניו כשאני מרים את עיני, נפגש בשלו, מבהיר לי שיש משהו שאיני יודע. וכמו תמיד, אני חושש שאבא הצליח לעלות על עקבותיה החמקמקים של שירין. חוץ מלהתפלל שהיא תצליח להיעלם שוב, אין בידי דבר אחר לעשות.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
"עומר?" אבא מפתיע אותי כשאני במחסן. זה כשלעצמו מעורר את חשדי שוב.
"כן?" אני מנגב את הזיעה בשרוולי, מחזיר לו פנים מפויחות.
"שטוף את הפנים שלך ותבוא". אבא מסתובב, חוזר לבית.
אני לא שואל שאלות. שוטף את פני היטב בכיור שבחצר, גם את כפות ידי וממהר לאבא, שמחכה לי בפתח הבית, זורק את הסיגריה כשמבחין בי, מועך אותה ברגלו ומתקדם לכיוון היציאה מהחצר.
"לאן?" אני מוטרד "יש לי לקוחות עוד מעט".
"תבטל אותם" אבא זועף "המשפחה חשובה יותר".
הלב שלי צונח, החשש מתחזק עוד כשאבא צועד רגלית עמוק לתוך הכפר, בדרך שאינה ישרה, מסתכל אחורה ולצדדים כל העת, כאילו נמר יקפוץ אליו מבין אחד השיחים פתאום.
הכיוון ברור לי מראש, רק הסרבול שבדרך מציף בי שאלות שאני לא יכול לשאול גם כשאנו נמצאים בפתח החווילה של הדוד יוסוף.
הדוד כבר מחכה לנו מעברו השני של השער הפתוח, מחבק את אבא, מעניק גם לי חיבוק מוחץ עצמות ומזרז אותנו להיכנס אל הבית.
"אחמד פה" מודיע לי אבא בעיניים מבהיקות כשדלת הבית נסגרת אחרינו. אני בולע את בהלתי, על אף שזה היה צפוי כל כך.
"הוא לא מוכן לדבר איתי" אבא מוביל אותי אל גרם המדרגות היורד למרתף, קולו נשמע מריר "זוכר רק את הדברים הרעים הילד, את המתנות שהבאתי לאמא שלו אחרי כל פעם הוא שכח!".
"הוא יזכור אותי בכלל?" אני אמור להראות התלהבות, להחצין גם מעט כעס, אבל אין לי אף אחד מאלו וברגע הלום זה אני לא מצליח להנפיק דבר מלבד לענייניות יבשה "הוא היה רק בן ארבע".
"חמש" מדייק אבא "הוא בטוח יזכור אותך. היית אח טוב".
המדרגות עוברות תחת רגלי מהר, לא מאפשרות לי לחשוב קדימה. מה יקרה אם אחמד יגלה שלא בכוונה שאני זה שעזרתי להם לברוח?!
דלת המרתף, כבדה וחורקת, נעה לאט יותר, חושפת מאחוריה אור צהבהב עמום ודמות מכווצת בפינה השמאלית של המרתף הגדול והטחוב.
בחישוב קליל אחמד אמור להיות בן אחד עשרה היום, אולי שנה יותר. פניו, שונות מעט מפני הילד הקטן אותו אני זוכר, עדין מכילות אותה בגרות עצובה, מיוסרת.
"היי" אני בוחר לפתוח בעברית, רוכן לצידו בישיבה מזרחית "זה אני, עומר, זוכר?".
אחמד ממצמץ, הוא מכווץ את שפתיו ואינו אומר דבר.
"אתה זוכר" אבא מנסה לזרז את התהליך, מתיישב ממולנו "עומר הוא אחיך הבכור".
אחמד מתכווץ אל תוך הקיר מאחוריו. עיניו מעפעפות בלי סוף, מתחילות לדמוע, כשזה קורה הוא גם פורץ בבכי משתנק.
"אני יכול לדבר איתו לבד, אבא?" אני כובש את פני ברצפה, חושש מהתגובה. כשהיא לא באה אני מקבל מעט אומץ להמשיך "אני חושב שהוא ישתף פעולה אם תצא".
אבא רוטן, מתרומם, מחליק על שיערותיו הקצוצות של אחמד ויוצא. אני נושף בהקלה כשדלת המרתף נסגרת אחריו, גם אחמד מתרפה.
"אחמד?" אני שואל. מבחין רק כעת בהד החוזר אחר דברי.
"לא קוראים לי אחמד" אחמד מרים את פניו, מביט בי "ואתה לא אח שלי".
השקר צועק מכל תו בפניו, מעיניו התכולות, מנקודת החן שמעל גבתו השמאלית ואפו הסולד, הקטן.
"אז איך קוראים לך?" אני זורם איתו בכל זאת "בטוח יש לך שם אחר".
"אהרון" הוא מצייץ "ואני יהודי. אז אני לא יכול להיות אח שלך".
"זה בסדר שאתה בוחר להיות יהודי" אני ממצמץ. אבא לא היה עובר בקלות על התשובה שלי "אבל לא בסדר שככה אתה אומר שאני לא אח שלך".
"כי אתה לא" אחמד מושך כתפיים "גם אבא שלך לא אבא שלי, לא באמת".
השיחה מתחילה לשעשע אותי "לא באמת?" אני חוזר על דבריו "אז מה, בשקר?".
"כן" אחמד חותם. משלב את ידיו בהצהרתיות ומרים מעט את אפו.
"אני לא חושב שאבא ישמח לשמוע את זה" אני לא רוצה לאיים, אבל אין לי ממש ברירה "אבא בטח רוצה לקחת אותך לבית, אבל בגלל שאתה מתמרד הוא משאיר אותך פה".
"שישאיר אותי פה" סנטרו של אחמד מתבלט, את הרעד שלו הוא לא מצליח להסתיר "אני לא מתכוון להיות מוסלמי. אני יהודי!".
"הבנתי את זה" אני משתדל לשמור על טון קול רך "אבל תתנהג כמו מוסלמי כמה ימים, אבא ירגע ותוכל לברוח בקלות".
"אבל - אבל -" אחמד מתחיל להתגמגם "אני - אני לא יכול להיות מוסלמי, גם - גם לא לרגע!".
"היית מוסלמי חמש שנים" אני מכווץ את גבותי, מנסה להבין את שורש הבעיה "תהיה עוד שבוע-שבועיים ותחזור להיות יהודי. מה הסיפור?".
"אני לא יכול!" אחמד פוער עיניים, מנענע בראשו שוב ושוב "אסור לי".
"א-ללה יסלח לך" אני שם יד על כתפו, משפשף אותה "הוא אוהב את היהודים".
"אבל אסור לי לאכול מהאוכל שלכם! וגם אני צריך חזרה את הציצית שלי והכיפה! ו-ואסור לי ללכת למסגד".
"הגזמת!" אני גוער בו "זה הרבה דברים!".
"בגלל זה אמרתי" הוא נועץ בי מבט מיואש "אני לא יכול להיות מוסלמי!".
"למה בעצם? מה רע להיות מוסלמי?" אני מקשה "מוסלמים זו דת נפוצה בהרבה משל יהודים, אתה לא יודע?".
"ואז?" אחמד מעקם אף "אם היו יותר נוצרים ממוסלמים, אז היית נוצרי?".
"לא." אני צוחק "אני נולדתי להורים מוסלמים, אז אני מוסלמי. אתה נולדת לאבא מוסלמי ואמא יהודיה, אז מבחינתי אתה יכול לבחור בין השניים, למרות שעל פי האיסלאם אתה מוסלמי טהור".
"אני רוצה להיות יהודי" אחמד לא משתכנע "ואני אשאר פה עד שלאבא שלך יימאס ממני".
"שלנו" אני מתקן אותו, מתרומם "חבל שאתה כזה עקשן, אני רק מנסה לעזור".
אחמד שותק. אני מתבונן בו לרגעים ארוכים. פניו חיוורות אבל הבעתו קשוחה, לא מתפשרת.
"לפחות אל תגיד לאבא את מה שאתה יודע" אני לוחש לו "בשונה ממך, אני לא רוצה להיכלא בשום מקום לנצח, וודאי שלא למות".
אחמד ממשיך לשתוק. עיניו, לחות במיוחד, נתקלות בשלי. הפחד מהן בולט, זועק את שלו. הוא לא ישרוד כך הרבה זמן, הוא רק ילד, כח הרצון שלו יתמסמס מאד מהר.
מסכן. אני מסכם לעצמי כשאני פותח את דלת המרתף הכבדה, סוגר אותה אחרי. מסכנה שירין. היא בטח דואגת נורא. ולי הפעם אין שום אפשרות לעזור.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #12
כאילו שירין זו אחת הנשים של אבא של עומר, אמא שלעומר יהודיה (ככה הבנתי) והיא מתה, הוא עזר לשירין ולילדים שלה לברוח ועכשיו הוא מוצא את אח שלו הקטן- או הבן של שירין. כאילו עבר מהבריחה 6 שנים?
 
  • הוסף לסימניות
  • #14
את אבא קל לי לערבב. את שיחת הטלפון הלא מזוהה שאני מקבל יותר מאוחר, כשאני שקוע כל כולי בהחלפת חלק באחד מהאופנועים התקולים, קשה לי להכיל.
"שלום, עומר?" הקול, על אף השנים שעברו, מוכר לי כל כך. מקפיא אותי לרגעים ארוכים.
"כן" אני מתנער, עונה בחשש. "עם מי אני מדבר?".
"החזרתי לך טובה בעבר" הקול לא מזדהה, לא באופן ישיר "אני אשמח אם תוכל לעזור לנו שוב".
אין אף אחד במחסן. רק אני, האופנועים, הכלים ושאר החלקים המקיפים אותי. הדלתות המובילות לרחוב סגורות, את אלו הפתוחות לחצר אני סוגר כעת, מצטודד סמוך לאלו החיצוניות.
"אני צריך עוד הוכחות" אני מתנשף לתוך הפלאפון, הוא כמעט מחליק ממני מזיעה "אני לא יודע אם אתה הבעלים של האופנוע".
הצד השני משתעל, קול גרירת כסא, תחלופת מלל בלחישות, כחכוח "השמש זרחה באותו לילה, זוכר?".
אני מתנשף שוב "אני יודע איפה הוא. אבל לא בטוח שכולם יודעים. זה יכול לסבך אותי".
"הוא בכפר?" מנסה הקול בכל זאת.
"כן" אני עוצם עיניים, מתחרט מהר.
"לא בבית שלכם" קובע הקול.
"לא" חנוק.
"כסף מדבר אליך?"
"כסף לא שווה את החיים שלי" אני אומר את האמת. הידיים שלי רועדות. לו יכולתי, הייתי משלם בעצמי בשביל להוציא את אחמד מפה.
"וחיים אחרים? נניח בלבנון? אולי ארה"ב? ההחלטה בידיך"
אני קופא "מה עוד אתה יודע?" אני פולט בקושי "איזה חקירות עשיתם עלי?".
"הפרטים של אמא שלך לא חסויים" מצטדק הקול מעבר לקו "אתה מעוניין?"
"טוב לי פה" אני מלחלח את שפתי "אני לא מכיר את הצד שלה".
הקול מהצד השני משתתק.
"מצטער" אני אומר אחרי הרבה רגעי שתיקה "ניסיתי לעזור לו, להוציא אותו משם כדי שתהיה לכם האפשרות לנסות לחלץ אותו. אבל אחמד לא מוכן לשתף פעולה ולהתנהג כמו מוסלמי טוב".
"מוסלמי טוב" מגחך הצד השני "אתה חושב שאתה מוסלמי טוב?".
"אני - אני לא אוהב את צורת הדיבור הזו".
"אל תאהב" הקול מהצד השני אדיש "גם אני לא אוהב הרבה דברים. גם לא לאיים".
אני לא שואל למה הכוונה. החרדה הטמונה עמוק בתוכי מתעוררת לה, מציפה אותי בגלים.
"יש משהו שאני ואתה יודעים. משהו שיסכן את חייך אם אבא שלך יגלה" הקול השני מסביר לאט, כאילו לא הבנתי מהתחלה "אתה מעדיף ספק סיכון או סיכון וודאי?".
אני שותק. ידי לופתת את הפלאפון בחוזקה, כמעט מרסקת אותו.
"עומר?" הקול מזכיר לי את קיומו "יש לך תשובה בשבילי?"
"אצל הדוד שלי יוסוף" אני לוחש "במרתף".
"אני מבין" עונה הקול "אנחנו מכינים לך חיים חדשים, לכל מקרה".
אני שותק. הרבה אחרי שקול ניתוק מצפצף באזני. אני אבוד, פשוט אבוד. אין לי שום רצון להתחיל בחיים חדשים, לא בקרבת משפחה שמעולם לא ביקשה לראות אותי ושאורחות חייה זרים לי כל כך. לא בכלל. בשום נקודה על הגלובוס. איזו ברירה יש לי? אין לי שום ברירה. אף לא אחת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #17
עד הערב מצטברות אצלי שמונה עשרה שיחות שלא נענו, כולן לא מזוהות. בפעם התשע עשרה אני מרים, אסור לי למתוח יותר מדי את החבל.
"עומר?" הקול אותו קול כמו קודם.
"מה?" אני נשמע עצבני גם באזני.
"אין לנו דרך להוציא את אחמד מאיפה שתקעו אותו" הקול לא מתבייש "אנחנו נצטרך את העזרה שלך".
"ניסיתי" אני זועף "אמרתי לך כבר!".
"תשתדל עוד קצת. תמצא דרך להביא את אחיך לבית שלכם, הוא במיקום קל יותר".
"זה בדיוק מה שניסיתי לעשות!" אני נואש "אבל זה לא תלוי רק בי!".
"תמצא דרך" חוזר הקול "אתה מסוגל".
שוב צליל ניתוק. אם הפלאפון לא היה חשוב לי הייתי מטיח אותו בקיר בזעם. חובט גם באחד האופנועים, אלו שיצאו מכלל פעולה.
קול המואזין מתחיל להתפשט ברחבי הכפר. אני נושף אוויר, מופתע מעט. הזמן, מתברר, שיחק בי מאז השיחה הראשונה, המאיימת. אחליף בגדים ואלך להתפלל. התובנות יגיעו אחר כך. אני מקווה.
התובנות לא מגיעות, לא מצידי. מצד אבא כן. על אף נוכחותו לצידי במחסן, אני מתחיל לחוש הקלה.
"מה אתה אומר?" הוא שואל אותי "אם אביא את אחמד לפה הוא יתרכך?".
"אולי" אסור לי להישמע מתלהב מדי "אבל עדיף לדבר עם מוסא קודם".
"כן" אבא מניד בראשו. מודע לשגעונות האלימים של אחי המושלם "נכון".
"אני רק חושש שיעלו עליו ככה" אבא מואיל לשתף אותי הלאה "ליוסוף יותר מסובך להגיע".
"אי אפשר להשאיר אותו שם לעולמי עד" אני מציין עובדה "אני אוכל לשמור עליו, אני גם ככה נמצא פה רוב שעות היום".
"ומה תעשה אם יתקפו אותך כמה חמושים?" אבא מקשה "שכחת את פעם שעברה, הא?".
"ביום הם לא יעזו לגשת לפה" אני מנפיק השערה ללא בסיס, מקשה גם על המחלצים "ובלילה אפשר לתת לו לישון אצל הדוד".
"רעיון!" אבא נראה מרוצה. אני מהנהן בפנים חתומות. הוא יזכור את הרעיון שלי בעתיד הקרוב, לא יאהב אותו בכלל.
"אז אני רק אדבר עם מוסא" אבא כבר מדבר לעצמו, צועד מחוץ למחסן "מחר כבר אחמד יהיה פה. כמה מרגש!"
כמה מרגש. בהחלט. כעת אני רק תוהה איך ליצור קשר עם הגבוה ההוא. היהודים לא חכמים כפי שטוענים כולם. עובדה, הוא לא השאיר לי שום מספר לחזור אליו.


שיהיה שבת שלום!
 
  • הוסף לסימניות
  • #20
שבוע טוב :)

בארוחת הצהריים נוכחים שני אורחים חדשים. אחמד, שדבוק אלי כמו פיתה לחומוס, מדגיש אגב כך את סלידתו מאבא שיושב מצידו השני. והשקט, שמופר מדי פעם בהצעותיו של אבא שמתחיל לאבד את זה לטובת התפרצות עצבים שתגרום לאורח הנדיר להסתלק.
"אז מה כן אתה רוצה?" הנה, זה כבר מגיע. בליווי חבטות מקדימות על השולחן, איך אפשר בלי. "אתה לא יכול לעשות שביתת רעב ליממה שלמה!"
אחמד נצמד אלי עוד ופורץ בבכי, גורר מבטים מרוצים ממוסא, ליילה ובאהר. השאר, כולל רימא, רק נועצים בו עיניים תוהות, זולגים מדי פעם במבטם לעברו של אבא, שמנסה לשלוט בעצמו.
"יש משהו שאתה כן יכול לאכול?" אני מנסה לעשות קצת סדר בבלגן לפני שהוא יווצר.
"אני - אני חושב שפירות וירקות" אחמד אומר תוך כדי יבבות "אני לא - לא יודע מה עוד".
"אני אביא לו" רימא מגלה נדיבות, או שזה מבטו של אבא שמאלץ אותה לקום ולפנות אל המטבח, לחזור עם קערה מלאה בשלל צבעים.
אחמד שותק כשהקערה מונחת מולו, דוחקת הצידה את צלחתו המלאה. הוא לוקח תפוח, פותח את פיו, סוגר, מושך בצורה מוזרה את חולצתו מאחורה כלפי מעלה, זונח אותה ומחפש בעיניו משהו אחר, לא ברור.
"מה?" אני ניגש לעזרתו שוב.
"אני צריך מפית" קולו כמעט לא נשמע "או מגבת או -"
"הנה" אבא מניח מפית על השולחן לפניו, מתעלה על עצמו כשהוא ממשיך בקול שלוו למדי "הפירות נקיים, רימא שוטפת אותם".
אחמד לא מנגב את הפרי. הוא מניח את המפית על ראשו, ממלמל ונוגס בתפוח ברעבתנות, מתעלם מהבעות הסובבים אותו.
זה מגוחך. כל כך. רימא, עם כל השנאה שאני חש כלפיה, היא בשלנית מעולה, כזו שיכולה בכיף להביס את טובי הטבחים של המגזר הערבי. ובכל זאת, העובדה שאחמד נמנע מלאכול כשהוא מורעב לחלוטין, מחדירה לתוכי מעט הערכה כלפיו. אם אותי היו חוטפים כמה יהודים, עורכים לפני שולחן מגוון בשפע מאכלים ומניחים לפני גם כמה כוסות יין אמיתי, לא חייב משובח, הייתי נהנה כמו שצריך, אפילו לא שואל על הכשרות של הבשר.
מה זה אומר עלי בעצם? איך אני במדד המוסלמי הטוב עליו הצהרתי רק אתמול? כנראה שאני נמצא בו רק למראית עין. עובדה שאני מוכן לאכול לא חלאל ולשתות יין רק כי הגישו לי לשולחן. מפתיע? לא יודע. פעם ראשונה שאני חושב על זה.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

אחרי תקופה ארוכה של יובש מחליא באדמות קבצי הword שלי, ב"ה היורה האבוד כבר לחלח אותם מעט, יחד עם צירי מוחי המחלידים:)
אשמח לביקורת
1.
אני חולת לב.

כך מסתכמים חיי; ריצה מטורפת בין בדיקות, טיפולים, רופאים ותרופות שמחזיקות אותי בחיים. בין לבין יש גם קצת חברות, משפחה, טיפ-טיפונת בילויים, וזהו.

ולמרות הכל- אני אוהבת את החיים. במשמעות הכי פשוטה שלהם.

כי למרות שבכל 16 שנות חיי עברתי למעלה מ23 ניתוחים- ביניהם ניתוח לב פתוח סבוך- אני עדיין יכולה לקרוא ספר טוב ולהנות ממנו, בלי להצטרך לטובות של אחרים שיקריאו לי/ יסדרו לי/ יסבירו לי וכו'. אני עדיין מסוגלת להנות מריח עדין של סחלב טרי שהניח לי אבא בחדר, ואפילו קצת עבודות בית אני יכולה לעשות במקום אמא שעזבה אותנו לפני ארבע שנים.

זה קרה כשנכנסתי לצנטור מס' 3 לאותו קיץ. אבא נפרד ממני בחופזה לפני הניתוח, הסביר שהוא ואמא חייבים להיפגש עם עסקן כלשהו שיש לו קשרים בקליפורניה, אצל פרופסור בעל שם עולמי שמומחה בדיוק לבעיה הספציפית ממנה אני סובלת.

כשיצאתי מאותו ניתוח, גיליתי שאיבדתי את אמא שלי, האהובה, הטובה, בתאונת דרכים קטלנית בדרך מירושלים לרמת גן.

החיים שלנו לא המשיכו כרגיל מאז; הדרדרות קשה חלה במצבי ואני ואבא טסנו לאותו מומחה. הוא שיפר את איכות החיים שלי מאוד, אבל לא פתר אפילו לא בעיה אחת שהוא התיימר לפתור.

השתקענו בקליפורניה, בסופו של דבר. החמימות של הקהילה היהודית המקומית והטיפולים האינטנסיביים הצטרפו לעובדה שלא היה לנו עוד שום מניע להישאר בארץ; המשפחה הקטנטנה שלנו מפוזרת על פני תבל בלי שום זיקה מיוחדת לישראל.

הזמן המשיך לעוף קדימה, במקביל למצב שלי שהלך והדרדר.

"אם להיות כנה, נותרו לך ארבעה חודשים לחיות", אמר לנו דוקטור נלסון יום אחד, כשסבב החלפת תרופות נוסף הסתיים בכישלון מר. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. הייתי ממוטטת וחלושה, צמאה לבדל עידוד שיבהיר לי שבימים האחרונים לא סבלתי לשווא.

"מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו, דוקטור?" אבא היה נראה מותש כל כך, ובאותו רגע התמלאתי שנאה עצמית אין סופית.

אכפת לך רק מעצמך, ילדה רעה. תסתכלי איך אבא שלך קורע את עצמו בשבילך ואת אפילו לא חושבת להעריך את זה.

"אבא, די", שלחתי יד חלושה, אחזתי את כתפו, מנסה להיות תקיפה. "זהו, עשית הכל בשבילי, ואני מעריכה את זה. הגיע הזמן להרפות ו... ואם זה רצון השם אז זהו", דמעות מרות מלאו את עיניי האדומות.

"ליבי, ילדה שלי", הוא הסתובב אליי, חיוכו טוב כל כך. "אני אעשה הכל, עד הרגע האחרון. שמעת אותי? הכל אני אעשה כי שתבריאי. "דוקטור, מה יש לך להציע לנו?"

שני הרופאים האחרים שהתלוו לדוקטור נלסון זעו באי נוחות הולך וגובר.

"לא הרבה, למען האמת", הוא שפע התנצלות כנה, "כמעט כלום, ליתר דיוק. האפשרות היחידה והאחרונה שנותרה לנו פה היא השתלת לב".

בום.

"שזה אומר להמתין לתרומה שאמורה להיות בהתאמה מדויקת לנתונים של ליבי" ייאוש צבע את קולו של אבא, על אף שהוא ניסה להסתיר זאת.

"נכון. אני מצטער", הדוקטור השפיל את ראשו בהתנצלות.

"תודה לך".

אני לא מוכנה לקבל את חיי במתנה בתמורה לאלו של אציל נפש שיהיה מוכן לתת לי את ליבו. בנוסף לעובדה שתורמים פוטנציאליים מועטים עד כדי בלתי קיימים.

בקיצור, כדאי לי להתחיל להתכונן למפגש עם אמא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה