סיפור בהמשכים סיפור מקוצר, עם סוף!!

  • הוסף לסימניות
  • #22
יפההה.
סתם הערה קטנה.. מדובר בילד בן 11, נכון? הוא הרגיש לי קצת יותר קטן בפרק הקודם.. לאידעת. אולי זו רק תחושה שלי.
בן 11. מעניין, עוד מישהו? אתאים אם צריך... בכל אופן, צריך לזכור שהוא מפוחד וחוזר כמה שנים אחורה, לימים מאד אפלים בעצם ההימצאות במקום כזה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #24
אני קם לבוקר חדש אחרי לילה של התהפכויות במיטה ושיחה אחת, קצרה, שהבהירה לי שמה שעשיתי לא מספיק ושהחבר’ה החסויים צריכים את אחמד מחוץ למרתף גם בלילה ועדיף כמה שיותר מוקדם, אחרת שמועות לא רצויות יתחילו להסתובב ברחבי הכפר, יתדפקו גם על דלת הבית שלנו.

אחמד, שבקרבת המשפחה שלי לא מואיל לשחרר, דווקא נהנה להסתובב במחסן, לנגוע בכלים, ללטף את האופנועים ולהפריע לי בכל אופן אפשרי.

“מה זה?” הוא מניף מפתח אלן, דוחף לי לפרצוף.

“אל ‘תשגע אותי” מתחיל להישבר לי כבר “תניח אותו במקום, יש ליד כל דבר תווית, תקרא אותה”.

“אני לא יודע לקרוא ערבית” הוא מתמרד. מרגיש יותר מדי נוח בקרבתי הילד “מה זה?”.

“לא עניינך” אני מתרגז “תניח את זה בארגז”.

הוא מניח, מתחיל להתעסק במשהו אחר. כשהתכוונתי שאשמור עליו לא חשבתי לעשות לו בייביסיטר ואם ממילא ההימצאות שלו פה באור יום לא מועילה לאף אחד, הוא יכול לחזור למרתף של הדוד יוסוף ולשאול את הקירות את כל השאלות שהוא שואל אותי עכשיו.

הטלפון שלי מצלצל, גונז בתוכי כמה אמירות קשות שאני חושב להציב אותו מולן. אני מציץ במסך. אופיר. רק הוא חסר לי עכשיו.

“כן?” אני עונה בכל זאת “מקווה שאתה לא בדרך. לא מקבל אותך”.

“לא, לא אני” הוא צוחק “חבר שלי בדרך אליך. הוא רוצה את המנגנון של הלוחית כמו שעשית לי”.

“יהודי?” אני מברר בחשד.

“נו, בנאדם. ביננו, מה זה משנה?”.

“לי זה לא משנה” אני נאנח “אבל כבר אמרתי לך מה הבעייתיות בזה, נכון?”. אני גולש במבטי אל אחמד, שמסתכל בי בעניין.

“חבר שלי בחור כארז. סכנה זה השם השני שלו” שוב אופיר צוחק. אני מתקשה לחבר את החלק הראשון של המשפט עם זה השני, אולי העברית שלי לא מאה כמו שחשבתי.

“אני לוקח לו שמונה מאות” אני מזהיר “שלא יעשה לי משחקים”.

“שבע מאות” אופיר מתמקח. אמרתי שאני שונא את החלק הזה?

“שבע מאות חמישים ואתה לא מתקשר אלי יותר” בכל זאת למדתי משהו ממוסא.

“שבע מאות ואני מביא לך עוד שלושה חברים”. אופיר לא מתייאש.

“בסדר” אני נכנע “אבל לא יהודים, שומע?”.

“לא מבטיח. סגרנו על שבע מאות”. הוא מנתק.

אני נאנח, דוחף את הטלפון לכיס האחורי.

“מי זה היה?” אחמד לא טיפש, אבל אני לא יודע לאיזה כיוון הוא לקח את השיחה.

“סתם איזה יהודי טיפש” אני זורק, לא מתייחס להבעה העלובה שמכסה את פניו של אחי “מזלזל בחיים שלו בשביל עוד כמה מאיות”.

טיפש נוסף כבר מטרטר לי מחוץ למחסן. אני פותח את הדלתות, חושב כמה זה יהיה פשוט להבריח את אחמד ככה. את השיקולים של ההוא שדיבר איתי אני לא מבין, אולי הייתי צריך לחדד לו את הנקודה הפשוטה הזו. הפעם הוא השאיר לי מספר פלאפון, אדבר איתו ברגע שאסיים.

הבחור, שנראה בן גילו של אופיר, מסיר את הקסדה, מושיט לי יד ללחיצה “עמית” הוא מחייך, מציג לי שתי גומות עמוקות לראווה “כמה זמן יקח לך?”.

“עומר” אני לוחץ לו את היד, מורח אותה בשחור. “שעה בערך”.

“מעולה” עמית מניח את הקסדה בארגז “אז אני אסתובב לי קצת בכפר בינתיים, בסדר?”. הוא זורק לעברי את השלט.

אני פותח את פי לומר לו שזה רעיון לא טוב ושעדיף לו לשבת בצד כלשהוא עד שאסיים, אבל מוסא שפורץ פנימה בהתלהבות, מבהיר לי שכבר מאוחר מדי. גם לעמית. צבע עורו הכהה הופך לאפור ברגע שהוא קולט את הסכין שאחי אוחז בידו.

ואני חשבתי שיש לי רק בעיה אחת ושמה אחמד. הנה צצה לי עוד אחת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #25
איזה מתחחחחחח
לגמתי את כל הסיפור בשלוק אחד ונהניתי מכל פעם שהיה עוד פרק
כתיבה מהממת!!!!!!!!
עומר הזה מעוררה הזדהות
כן קצת הפריע לי איך שברגע אחד הוא מגלה שלא ממש אכפת לו מדת שהוא גדל בה מילדות, לא ככ אמין
מעניין מה קורה הלאה!!!!
 
  • הוסף לסימניות
  • #26
איזה מתחחחחחח
לגמתי את כל הסיפור בשלוק אחד ונהניתי מכל פעם שהיה עוד פרק
כתיבה מהממת!!!!!!!!
תודה רבה :)
עומר הזה מעוררה הזדהות
כן קצת הפריע לי איך שברגע אחד הוא מגלה שלא ממש אכפת לו מדת שהוא גדל בה מילדות, לא ככ אמין
מעניין מה קורה הלאה!!!!
צודקת. הבהרתי מראש שזה סיפור מקוצר, אז כמה מפתיע - גם המסרים שלו. בכל אופן לא מדובר על "לא ממש אכפת לו" אלא משהו שהוא חושב עליו - אם היו מרעיבים אותו יום שלם, אז כן, הוא לא היה יושב לחשוב, הרעב היה עושה את שלו... אם הוא היה מתחרט אחר כך או לא - סיפור אחר לגמרי.
 
  • הוסף לסימניות
  • #27
“שלום לך” מוסא מחייך לעבר עמית, חיוך שמעביר בי צמרמורת “כמה טוב להיפגש, אה?”.

אני מחליט להתערב, או ליתר דיוק, להפסיק את התערבותו של אחי “עזוב אותו” אני נושף “אל תעשה בעיות ליד אחמד”.

“אחמד?” מוסא מסתובב, מגלה את הילד נצמד לקיר, מבועת “הוא ילמד, אין ברירה”.

“יש. שתלך מפה.” אני מנסה לתפוס את ידו של מוסא, רומז בידי השניה לעמית לברוח. הוא לא מבין את הרמז, ידיו חופרות עמוק בכיסיו, מחפשות את השלט שנמצא אצלי.

“תפסיק אתה” מוסא מתעצבן. סכינו פונה אלי, מפספסת את פרצופי במילימטר. “מה אתה מגן על היאהוד?”.

“אל תעשה שטויות” אני מכין את עצמי לקרב, מאגרף את כפות ידי צמוד לחזי “אתה יודע שאני יותר חזק ממך”.

עמית מנצל את הסחת הדעת שלי, בורח ברגליו. אחמד מתחיל לבכות, אין לי יותר מדי זמן להתעכב על שטויות, אבל נראה שבקטע הזה הוא לא מספיק בוגר לגילו.

“חברים שלי בדרך” עיניו של מוסא משתלהבות “הם יתפסו את החבר שלך”.

“הוא לא חבר שלי” זה הדבר היחיד שאני מצליח לומר. עמית כבר לא נראה באופק, מה הסיכוי שיתפסו אותו עכשיו?

גבוה. יותר מדי. את רעש הגרירה וקולו המזדעק אני שומע עד אלי, מהר מאד רואה אותו, נגרר פנימה בעזרת ארבעה בחורים מגודלים שלא ראיתי מימי.

“בא, אחמד” אני מחפש אותו. הוא לא אמור לראות מה הולך לקרות עכשיו, גם אני לא. “בא” אני מוצא אותו, מושך אותו אחרי. הוא לא מתנגד, אבל גם לא משתף פעולה או בוכה. לקה בהלם הילד, אני גם תכף חוטף אחד.

רעש הטחה נשמע, אחריו צרחה. הם לא הולכים לסיים את זה מהר. אין סיכוי. אני נעצר ליד הרכב של אבא, מסתכל בפרצופי הניבט אלי מהגוף השחור, המבריק, של הג’יפ.

אבא יהרוג אותי. אבל הוא יהרוג אותי ממילא כשהוא יגלה שסייעתי לאחמד לברוח. אני כנראה לא אהיה כאן כדי שהוא יוכל לממש את האיום הצפוי. אם אני יכול להבריח שתי ציפורים, סליחה, שלוש, בהזדמנות אחת. לא עדיף לי לנצל אותה?

הרכב פתוח, חסך לי זמן יקר. אני משליך את אחמד פנימה, קופץ לתא הנהג, מתעסק בחוטים, מתניע. הרעש איום, אבל אבא לא אמור להיות פה כעת, כך שמהבחינה הזו אני יכול להיות רגוע.

הג’יפ, כמו ג’יפ, מזנק קדימה, קורע דרך אל תוך המחסן, לא מתחשב בדלתות הפלסטיק העלובות. בתא הכפפות אני מוצא את האקדח, ישן וטוב, מלא עד מחציתו. אין מחסנית נוספת.

“תעזבו אותו” אני מנופף באקדח למול החבורה כשחצי מגופי מחוץ לחלון. עמית מושלך על הארץ, דם מנקד את פניו. אני פותח את הדלת המקבילה לי, מצרף יריה. הם נעים לצדדים בבהלה, עמית חומק דרך הדלת, מתיישב לידי וחוגר. חוגר!

“תודה” הוא לוחש, קולו מרוסק.

אני לוחץ על הדוושה, פורץ אל תוך הרחוב, מאיץ למהירות הכי גבוהה האפשרית, מזגזג בכביש לפי הצורך.

“אתה נוסע כמו משוגע” צורח לי עמית באוזן כשאני חותך כיכר באמצעה “יש לך רישיון?”.

“אני על הכביש מגיל 10” אני צורח לו חזרה, מתרומם מעט מהמושב “קח ת’טלפון שלי מהכיס האחורי. תתקשר לשמש העולה”.

“מה?” הוא שואג “איזה שמש?”.

“שמש. יש רק אחד. תתקשר כבר”.

הכביש פנוי יחסית לשעות הבוקר וקצהו היוצא אל הכביש הבינעירוני נראה היטב. כמוהו ניראים גם כל החבר’ה של מוסא, חוסמים את היציאה עם מכונית אחת אדומה, צועקת.
 
  • הוסף לסימניות
  • #28
“תעצור!” עמית לא חושב שאני מבין את המצב “אנחנו לא נשרוד את המפגש עם המכונית!”.

“שתוק!” אני מאיץ עוד. סוגר חלונות, נועל דלתות, חוגר את עצמי “אני מנסה להתרכז פה!”.

“אבל– אבל -” אנחנו מתקרבים. הבחורים בורחים לצדדים, מפנים את הכביש לחלוטין, משאירים לי רווח צר, מספק בהחלט. ההתנגשות במכונית בלתי נמנעת.

כמעט. אני בולם בכל הכח שיש בי. מתרכז ברווח שמשמאל למכונית. משחרר מעט את הבלם. חוזר לגז בעדינות. מסובב את ההגה. הרכב שורק כשהוא מסתובב במקומו, מחליק דרך הרווח וממשיך להקיף את המכונית האדומה, אז אני עוזב את הבלם ומייצב את הרכב חזרה לנסיעה. מודה לא-ללה שלא היתה בהמשך שום מכונית אחרת ושהאיברים שלי מצליחים להגיב לי, איכשהו.

“אתה מתקשר?” אני ממשיך בנהיגה פרועה, חותך בין הרכבים הבודדים שיש בכביש, מאיץ למקסימום.

“לא” עמית מתנשף לצידי “הכל אצלך בערבית!”.

אני נושף בעצבים. גולל עד המספר, לוחץ, מחזיר לו.

“אחמד!” אני מנסה למצוא אותו במראה “הכל בסדר איתך מאחורה?”.

הוא לא עונה. עמית זורק מבט לאחור, מצמיד את הפלאפון לאוזנו תוך כדי “הוא נראלי לא איתנו” הוא מחזיר לי מבט מבוהל, הדם על פניו אינו מקל עם המילים “הוא נפצע?”.

“תבדוק” אני חותך מכונית נוספת “אני לא יכול לעשות את זה עכשיו”.

“לא נראלי שעדין רודפים אחרינו” עמית אומר “אתה יכול לעצור בצד”.

“אל תהיה טיפש” אני מחזיר. למרות שהוא כבר טיפש, לא יעזור הרבה “כל החמולה תרדוף אחרינו תכף. תבדוק מה קורה עם הילד”.

עמית מהנהן, מנתק את החגורה, מגשש את דרכו אחורה בזהירות. “הוא נושם. העיניים שלו פתוחות.”

“הלם” אני קובע “תישאר שם, תבדוק שהוא לא קיבל איזו מכה. לא ענו לך?”.

“אופס. התנתק לי” עמית מחייג שוב. מעביר לדיבורית של הרכב.

“אנחנו בחוץ” אני שואג כשצליל החיוג מפסיק, אפילו לא בודק למה “אני על 446. לנדרובר דיפנדר שחורה. מספר 6-8956-67”.

הדממה מקפיצה את מבטי למסך ולכביש בחזרה, אני חוזר לצרוח “אני עם אחמד ועוד אחד יהודי. תכף כל הכפר עלי”.

“לכיוון המחסום?”. הקול של הגבוה. כמה הקלה אני חש כעת. לא ייאמן. "דרך איזו יציאה?".

"מזרחית" אני שואג. שכחתי מהמחסום לגמרי. לא יקח הרבה זמן עד שאגיע לשם.

לא רק את המחסום שכחתי. גם את נורית הדלק. יכול להיות שהיא נדלקה הרגע, יכול להיות שלא. הרכב מאבד מהירות למרות שאני ממשיך לסחוט את הדוושה. לא טוב. לא טוב בכלל.
 
  • הוסף לסימניות
  • #29
מדהים!
את פשוט מוכשרת ברמות על!
את כותבת מהבטן או עם תסריטים וטיוטות?
אני גם ממש אוהבת את הגישה שלך, שאת לא מחכה שבוע כדי לפרסם פרק אלא כותבת כותבת כותבת... זה מרגיש לי שאת עושה את זה בכיף שלך, כמו חטיף, וזה טעים :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #30
מדהים!
את פשוט מוכשרת ברמות על!
תודה :)
את כותבת מהבטן או עם תסריטים וטיוטות?
בטן. לא מסתדרת עם טופסיאדה, למרות שניסיתי...
אני גם ממש אוהבת את הגישה שלך, שאת לא מחכה שבוע כדי לפרסם פרק אלא כותבת כותבת כותבת... זה מרגיש לי שאת עושה את זה בכיף שלך, כמו חטיף, וזה טעים :)
זה כבר משהו שכתוב לי, אבל מכניסה קצת שינויים עקב - כמו שכתבתי, חוסר התאמה למציאות (למרות שחשבתי לפרסם כמו שהוא)
 
  • הוסף לסימניות
  • #31
"אין לי דלק" אני ממלמל בהלם. מבין שהגבוה לא ישמע אותי ככה, צורח את חיי "אין לי דלק!!!".
"מה?" הוא מתבלבל. דווקא עכשיו, כשאני לחוץ כולי כמו בקבוק סודה מנוער "מה אמרת?".
"נגמר לי הדלק!" אני צורח שוב. הפאניקה הולכת ומשתלטת עלי.
"הבנתי" הגבוה נשאר קר-רוח "תתעשת" הוא מורה לי "תעצור בשוליים ותרוצו עד המחסום. אתם יכולים לעשות את זה, נכון?".
"אני לא רואה את המחסום" אני מתנשף, מנווט לשוליים בזהירות ובאיטיות נוראית, תוך הדלקת ארבע אורות. "אחמד לא מגיב, אבל אני חושב שאוכל לסחוב אותו איתי. השני -" אני מחליף מבט עם עמית, רואה את ההבנה בעיניו כמו את חוסר הברירה "יכול, כן".
"אני בינתיים עוזר לכם מהצד שלי, טוב? תישאר על הקו".
"בסדר" הרכב עוצר סופית מספר מטרים אחרי שאני מחליק אל השוליים. אני משחרר את נעילת הדלתות, יוצא מהרכב, לוקח איתי גם את האקדח.
עמית גם הוא כבר בחוץ, מעביר אלי את אחמד. כשאנחנו פורצים בריצה, מתחוור לי שהוא פצוע, צולע מעט ברגלו השמאלית. זה לא משנה לי הרבה, כי ההתקדמות שלי עם אחמד אינה מהירה יותר ודווקא אני הוא זה שכמעט קורס ראשון.
"אני לא יכול" אני רועד לתוך הפלאפון, מסמן לעמית באפיסת כוחות לעבור את גדר ההפרדה "אנחנו נתחבא פה בשיחים. בבקשה תעשו משהו!"
עמית עוזר לי להעביר את אחמד שנראה שוהה בעולם משלו, מנותק לגמרי. אנחנו מוצאים כמה שיחים שאפשר להסתתר מאחוריהם ולהשקיף מהם בזווית נוחה אל הכביש. אני בוהה במכוניות החולפות על פני, אוחז בחוזקה את האקדח, מוודא שוב ושוב שהוא דרוך.
"מה עושים?" עמית מקפיץ אותי "אתה חושב שאנחנו עדין בסכנה?".
"לא." אני עונה במרירות "עכשיו אנחנו חיים את החיים".
"מצטער" עמית מבין. קולו יורד כמה טונים "לא חשבתי שזה עד כדי כך רציני".
"זה לא עוזר לי עכשיו" האקדח רועד בידי. אני כולה בן שש עשרה. לא אמור להתמודד מול חמולה זועמת. לא אמור לשנות עכשיו את החיים שלי מקצה לקצה. לא אמור.
הרכבים ממשיכים לחלוף על פנינו במהירות, לא מעניקים לי הקלה של ממש. כל רכב בעל לוחית פלסטינאית מותח את עצבי שנשארים דרוכים גם כשהיא ממשיכה הלאה, מציבה למול עיני אחת אחרת. שלוש מכוניות, אחת אדומה, מאטות ליד הג'יפ, שנמצא במרחק חמש - שש מטרים ממנו.
אני בולע רוק ונצמד לשיח, רוצה להיטמע בו. פניו של עמית מחווירים למולי. האימה, זו שכנראה הכיר היום לראשונה, ניבטת מבין גלגלי עיניו.
אני מתחיל למלמל תפילה, אולי האחרונה בחיי. הקולות, זועמים וצרחניים מגיעים עד אלינו, קול טריקת דלתות מרעיד את עצמותי, אני לא צריך לראות בשביל להבין מה קורה אחר כך. הקולות שלהם קרבים אלי עוד, הם כבר עברו את גדר ההפרדה. רק עכשיו אני רואה טיפות דם שמובילות היישר לרגלו השמאלית של עמית. מה הסיכוי שהוא נשרט משיח ולא דימם עוד לפני כן? לא יודע. אין לי את האפשרות לשאול.
קול סירנות חודר לאזני, ממלא אותי הקלה חלקית. הרשרושים שהקימו צעדיהם של הבחורים שהלכו וקרבו אלינו מפסיקים, חוזרים להישמע, הפעם מתרחקים.
אני משתטח, מכה את מצחי באדמה. מתעלם מקול היריות הגובר על הסירנות. מתרכז בהודאה שלי, העיניים שלי זולגות דמעות שמתערבבות בעפר.
"עומר? הכל בסדר?" קולו של הגבוה, לחוץ הרבה, מצטרח באזני כשאני מסיים.
"כן" אני נושף. מניח לאקדח סוף סוף.
"הסכנה חלפה. אתם יכולים לצאת, יקחו אתכם למקום בטוח".
אני מהנהן. מבולבל מספיק בשביל לקלוט שהגבוה אינו יכול לשמוע את תנועות ראשי. עמית מתרומם, חושף את עצמו.
"הכל בסדר, בחור?" שוטר מג"ב נראה דאוג למראי.
"אח שלי" אני ממלמל. מצביע על המקום בו הושבנו אותו "אני לא בטוח -".
"תתפנה לרכב הראשון. אנחנו נדאג לו. זריז".
איני יודע איך, אני מוצא את עצמי יושב ברכב לצד אחמד שנראה עדין משותק, מצידו השני שוטר נוסף שמנסה לדובב אותו.
"הוא בסדר?" אני שואל. מנסה להתאפס. משהו תופס בי חזק בחזה, מכווץ לי את הלב, מקשה עלי לנשום. מפה והלאה אני כבר לא זוכר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #32
אני שונא ריח של בית חולים אבל מרגע שאני מתעורר ומוצא את עצמי שם, אין לי כל כך ברירה מלבד לשאוף אותו. להתבונן סביבי, לגלות את אחמד במיטה הקרובה אלי ועוד אישה היושבת בין שנינו, בוכה עמוקות לתוך ספר קטנטן.
"שירין?" אני שואל כשאני מבין. התרגשות מציפה אותי.
"עומר!" היא נוטשת את הספרון, מסתובבת אלי "איך אתה מרגיש?".
"בסדר" אני מתיישב. מנסה לא לחשוב על כל מה שקרה קודם. כמה קודם? "מה שלום אחמד?".
"בטראומה" שירין נאנחת "אבל העיקר שהוא בריא ושלם, נכון?".
"כן" אני ממלמל. מתמקד בכפות ידי. החיים של שירין חזרו למסלולם. מה איתי?
"איימו עלי" המילים יוצאות מפי בלי מחשבה. כעס חודר לליבי, איום ומרעיד. אני מפנה לה פנים זועמות "מה הם חשבו לעצמם? את גם היית מעורבת בזה?".
שירין מחווירה "לא היתה ברירה" היא מתנשפת "אחמד היה בסכנה".
"עכשיו אני בסכנה!" אני צורח. פורק מעצמי הכל "כל החיים שלי התמוטטו בגללכם!".
מישהו מכחכח "אנחנו קיבלנו את ההחלטות" הגבוה חורג מעבר לווילון "שירין רק עודכנה בהן".
"ועכשיו מה?" אני צונח בחזרה לחצי ישיבה "מה אני עושה עם החיים שלי?".
"אמרתי לך כבר. ההחלטה בידים שלך" הגבוה מתיישב על כסא מהצד השני שלי "מה אתה מחליט?".
"שאני רוצה את החיים שלי בחזרה" אני פולט. עצבני.
"אני לא מציע לך לעשות את זה. אבל גם זו החלטה שלך" הגבוה מצביע על השולחן לצידי. הפלאפון שלי שם, גם השלט של עמית. גם כן טיפש אחד.
שתי שיחות שלא נענו ממוסא, חמישים ושש מאבא. אני בולע רוק. די צפוי מה אבא יגיד. למה אני כל כך רוצה לדבר איתו? להצמיד את עוגן חיי חזרה למקומו? אני עושה את זה. מחכה לצליל החיוג, לא הרבה זמן.
"עומר!!" שאגה קורעת את תוף אזני. אני מרחיק את הפלאפון. אבא נשמע היטב גם ללא דיבורית "אתה מת! שומע? אני הולך למצוא אותך ולפרק אותך חתיכה חתיכה!".
אבא ממשיך לצרוח. אני בוהה במסך הפלאפון, סופר איתו את שניות השיחה. האיומים חולפים מעל אזני, מצטווחים בחלל החדר. הגבוה נוטל ממני את הפלאפון. מנתק.
"אנחנו נעשה הכל כדי להגן עליך" הגבוה מודיע "בינתיים, עד שתחליט, נדאג לך לדירת מקלט בארץ".
"למה ניתקת?" אני חוטף ממנו את הפלאפון "תפסיק להתערב לי בחיים!". שוב אני מחייג. הפעם מניח את הפלאפון על ברכי.
"אתה מעז להתקשר עוד פעם?" אבא. צורח. עלי. מוריד טונים, קצת "אנחנו עוד ניפגש יום אחד. אני לא אסלח לך על כל מה שעשית. כבר הבנתי הכל. הכל! אני מכין לך מוות כואב. חתיכת יהודון מטונף".
 
  • הוסף לסימניות
  • #33
ניתוק. הפעם מצד אבא. אני בולע רוק. מבוהל.
"הוא קרא לי - הוא קרא לי -" הבהלה נוטלת ממני את המילים ההן, האחרונות.
הגבוה, במצח מכווץ, כבר מחטט לי בפלאפון, מפעיל את ההקלטה האחרונה, מריץ לסוף.
המילים הן אותן מילים ששמעתי. אבל אין בהן היגיון, בכלל לא!
"אמא שלי גם מוסלמית" אני לוחש "זה לא יכול להיות! הוא סתם משקר!".
"למה שהוא יעשה את זה? מה זה יתן לו?" הגבוה נראה מבולבל. גם שירין.
"נסרין הייתה מוסלמית" היא מאשרת "זה לא מסתדר".
"הוא סתם משקר" אני חוזר על המסקנה שלי. הכי הגיונית שיכולה להיות.
כולם שותקים. נשימותיו של אחמד, עמוקות למדי, נשמעות היטב בדממה.
"אני - אני לא יודעת אם זה קשור" שירין נושפת פתאום, פניה חיוורות כמו הקירות הלבנים סביבנו "היה לי עוד תינוק. שמת. אבא שלך תמיד איים עלי שאם אני אלד לפני נסרין, הוא יהרוג את התינוק. הוא לא היה מוכן להיקרות על שם בן לאמא יהודיה".
"איך -"
"תמשיכי" הגבוה קוטע אותי "כל מה שיש לך לומר".
"אין הרבה" עיניה של שירין ננעצות בי, עמוק מדי "נסרין היתה אמורה ללדת לפני. לפחות שבועיים לפני. כשהוא הבין שאני לקראת לידה, הוא לא הסכים לקחת אותי לבית חולים. ילדתי בבית. התינוק נלקח ממני, אפילו לא נתנו לי לראות אותו" היא נושכת שפתיים, ממשיכה בקול מעוך "ידעתי שהוא ימות. לא יכולתי לעשות כלום. שום דבר".
"ומה אחר כך?" הגבוה מדבר כשהיא מפסיקה "איך זה קשור לעומר?".
"נסרין ילדה באותו יום. חמש שעות אחרי" היא לוקחת אוויר "הביאו לי את התינוק שלה. את עומר. אמרו לי לטפל בו כי היא לא שרדה את הלידה. וזהו".
"הלידה שלה גם היתה בבית? לידה טבעית?" הגבוה חוקר. אני מתכווץ בינתיים עוד לתוך עצמי. אני חולם, נכון? לא סתם חלום. סיוט.
"בבית. אני לא יודעת לגבי השאר." שירין לוחשת, מרימה אלי עיניים אדומות "בגלל זה הצד שלה ניתק קשר. הם האשימו אותו במוות שלה, שאם הוא היה לוקח אותה לבית חולים, היא היתה שורדת".
"ואת חושבת שהחליפו בין התינוקות? שהתינוק של נסרין גם לא שרד?" השאלות של הגבוה ממוקדות. יותר מדי. אני לא בטוח שאני רוצה לשמוע תשובות. לא את התשובה לתמיהתי הראשונה. לא.
"לא ראיתי את התינוק שלי" שירין חוזרת על העובדות "אבל לטיף תמיד איים שהוא יהרוג אותו".
"אפשר לעשות בדיקת DNA. אם תסכימו כמובן".
"אפשר" שירין מנידה בראשה, צבע שפתיה כמעט תואמות לאלו של עיניה.
"לא צריך" אני מתעשת "אני אשאל את רימא".
"רימא לא היתה אז" שירין מחדשת לי פרט נוסף "אני לא חושבת שהיא תדע, אף אחד לא ידע על הלידה ההיא חוץ מלטיף ונסרין. אף אחד. הוא הסתיר אותי בכל התקופה של ההריון."
"עכשיו היא בטח יודעת" הפלאפון שלי מציית לי כשאני מחייג. הקול שלי פחות.
"מה?" רימא עונה מהצד השני "מה יש לך שאתה מתקשר?".
"אני רוצה לדעת" אני משמיע קול חורק "מי אמא שלי האמיתית?".
רימא שותקת. היא אף פעם לא שותקת.
"תעני!" אני מרים את הקול "אני אפתח את כל מה שאני יודע על מוסא! שאלתי מי אמא שלי!".
"היאהוד" רימא עונה. הפחד מעוות את קולה, הופך אותו דק "שירין".
אני מנתק. מליט את פני בידי. מתעלם מקולות הרקע, מחריקת הכסא, הגוף הנופל, הצעקות של הגבוה, לחיצותיו שוב ושב על לחצן החירום.
אמא שלי התמוטטה הרגע. ולי בכלל לא אכפת. אני אוהב אותה, אבל לא רוצה שהיא תהיה אמא שלי. המשמעויות של זה כבדות מדי, רבות מדי. יותר מדי. אני רוצה גם להתמוטט, לא מצליח. הסיוט הזה הוא בעצם מציאות. מציאות חיי.

זהו להיום. לילה טוב :)
 
  • הוסף לסימניות
  • #35
תודה :)

מצרפת את שני הקטעים האחרונים. תהנו. אל תשכחו להשאיר רשמים...

הפעם אני על תקן היושב בין המיטות. הגבוה הלך לעיסוקיו הדחופים, אחמד כבר עירני ולטענות הרופאים הוא מתאושש מצוין. שירין, כלומר אמא שלי, מגלה אט אט אותות התעוררות.
"עומר?" היא מחפשת אותי, ידה מגששת אחרי, נתפסת ברגל הכסא עליו אני יושב.
"אני כאן" אני אומר "אחמד גם ער".
"אהרון!" הוא מתקן אותי בזעף, בקול צרוד.
אני נע מעט הצידה, לאפשר לשירין לראות אותו. עיניה עוקבות אחרי. משום מה, אני רוצה לברוח. רק לא יודע לאן. אם נסרין לא אמא שלי - אז המשפחה שלה היא לא שלי. בעצם, אין לי ברירה אחרת חוץ מלהישאר עם המשפחה של שירין. היהודיה.
אבא שלי מוסלמי. אז טכנית אני מוסלמי. זה שהילדים של שירין בחרו להיות יהודים, לא אומר שגם אני חייב. אני מכווץ את שפתי בכעס. קם מהכסא מאותה סיבה. רוצה לצאת מהחדר, לברוח הרחק. לא יכול בגלל צמד השוטרים הנמצאים בפתח, מגנים עלי מזעמו של אבא שלי, שרוצה להרוג אותי. את הבן הבכור שלו. לקחת את הבן האחר שלו, זה שכן רוצה להיות יהודי, להפוך אותו למוסלמי טוב.
מוסלמי טוב. מוסלמי טוב. מוסלמי טוב. המילים מתהדהדות לי, מקבלות מוזיקת נכאים וקצב דכאוני. יש בכלל דבר כזה? בתור מוסלמי, אני נקרא טוב?
אני לא רע. אני מתפלל חמש פעמים ביום, אוכל חלאל, לא שותה יין. גם משתדל להיות בנאדם הגיוני ומקבל כל אחד. אף פעם לא עשיתי השוואות בין מוסלמי ליהודי, פלסטיני או ישראלי. כל לקוח, מכל מגזר שהוא, התקבל אצלי באותו אופן. מוסא לעומתי נחשב רע. גם אלים. גם לא מתחשב. גם גנב מדופלם. גם שונא יהודים מובהק, כמעט רוצח. רוצח בפוטנציאל. וגם הוא, אחרי הכל, נקרא מוסלמי. כן. מוסלמי טוב.
אני מוצא את עצמי מול חלון החדר, מתבונן אל השקיעה. השמיים צבועים באדום עז, מקיפים עיגול מושלם, אדום עוד יותר. א-ללה החליט שאני אהיה בן למוסלמי וליהודיה. מה אני בוחר עכשיו? מה?!
השמש שוקעת סופית, חשיכה משתררת. ירח מחליף את מקום השמש, כוכבים מלווים אותו, מנצנצים במרחק. שפתי, כאילו באוטומט, מתחילות להגות את מילות התפילה, ברכי מתכופפות, עיני שוב זולגות דמעות וכשאני מתרומם, מטושטש מעט מהחוויה שאיני רגיל בה והמציאות הקשוחה מדי, איני מרגיש שום שינוי. אין לי תשובה. אף לא אחת. רק רצון עז - ששום דבר לא ישתנה בחיי. נראה שכבר מאוחר מדי לבקש.
*
חמש שעות אחר כך לוקח אותנו מישהו, לא הגבוה, אל דירת המקלט. הוא גם לוקח ממני את הפלאפון תוך הבטחה שיספק לי אחר במהירות האפשרית, מהמהם שלום והולך.
הדירה קטנה, פצפונת ממש. מטבח שני מטר, מקרר, שולחן, ארבע כיסאות וספת שני מושבים בלויה. דלת מצד ימין מובילה לחדר שינה קטן עוד יותר ודלת מצד שמאל מובילה למקלחון - שירותים.
מרגיש לי חנוק מספיק גם בלי נור והבה שפורצות מחדר השינה החוצה בהתרגשות, אחריהן חורגת גם אישה מבוגרת, נעלמת באותו אופן בו הלך ההוא שהביא אותנו הנה. ההתרגשות שלהן אינה נמשכת זמן רב, הן קופאות למראי, מחזירות לאמא שלהן - שלי מבט שואל.
"תחזורנה למיטות" שירין אינה מתבלבלת. עיניה נפגשות בשלי, מבינות "גם אתה אהרון. פיג'מה ולמיטה. מקלחת בבוקר".
הילדים של שירין תמיד זכורים לי כצייתנים, הפחד מהתפרצויותיו האלימות של אבא לא אפשר להם יותר מדי. גם כעת הם מצייתים, נעלמים מאחורי הדלת, משאירים לנו שטח ריק. אני מקווה כך, בכל אופן.
"תרגיש בבית" קולה של שירין מנער אותי "אני אכין לך משהו חם לשתות, בסדר?".
המשהו חם מתברר כשוקופלת האהובה עלי בתור ילד, מונח על השולחן בכוס חרסינה לבנה וכפית מתכת צמודה. הזכרונות המתעוררים בי מפשירים אותי מעט, רק מעט. ידי סוגרות על הכוס, מתחממות. אני רוצה לבכות. גם לברוח. שוב.
"עברנו לפה אתמול, ממש אחרי שאהרון נחטף" שירין מתיישבת לצידי, היא משלבת את זרועותיה על השולחן, מביטה בי. אני מנסה להתעלם, בוהה באדים העולים מהכוס, מעלים איתם ריח משכר, מלא זכרונות נשכחים, כאלה שהתאמצתי להדחיק מהיום בו שירין נעלמה מחיי. די באשמתי.
"יש רק ארבע מיטות בחדר שינה" היא ממשיכה, מתמקדת גם בכוס "אני אבקש שיביאו עוד אחת. תרצה לישון בספה או בחדר?".
"אני אסתדר בספה" הקול שלי יבש. מת. בדיוק כמו שאני מרגיש.
שירין מהנהנת. שנינו שותקים, בוהים באותה כוס. ממשיכים לשתוק. הרבה זמן.
"אני מצטער" אני שובר שתיקה "אבל אני לא רוצה להיות פה, אני לא חושב -" הקול שלי נשבר. אני נושך שפתיים, מחבק את הכוס עוד, חונק אותה עד שאצבעות ידי צורבות.
"זה בסדר" שירין ממלמלת, נושמת עמוק "זה - זה מאד מובן".
"כן?" הידיים שלי רועדות "זה מובן שאני רוצה לחזור הביתה? למרות שדי ברור מה מחכה לי שם?".
"גם לי לא היה קל לצאת משם" שירין משפילה פנים אל כפות ידיה "זה היה מקום בטוח לכאורה. חששתי מהחיים בחוץ. התרגלתי כבר לאלימות, לחיי שפחה, לפחד, לשנאה".
"אני לא חייתי ככה" אני מושך כתף. לא אוהב את ההשוואה הזו "היה לי טוב. היתה לי עבודה. חברים. הייתי מסודר".
"גם לאחים שלך היה טוב" שירין מלחלחת שפתיים "אבא שלך אף פעם לא הרים עליהם יד, לא סתם ככה. אתה יודע - הוא התנהג אליהם כמו אל שאר האחים שלך".
"כן" אני ממלמל "אני יודע את זה".
"אבל עדין, הם ראו אמא מוכה ואבא אלים. לא רציתי בשבילם עתיד דומה. לא משנה מה יהיה, אף אחד לא היה שוכח שהם יהודים, גם אם אבא שלהם מוסלמי".
"למה בעצם?" אני פוגש בעיניה. נזכר בכינוי אותו העניק לי אבא לראשונה בחיי, רק שש - שבע שעות קודם. "איך יכול להיות ששש עשרה שנה אני מוסלמי ופתאום בדקה אחת אני הופך לחתיכת יהודון. איך?".
"כי -" היא משתהה מעט, נאנחת. "כי יהודי תמיד נשאר יהודי. לא משנה היכן הוא. לא משנה מה הוא חושב על עצמו. גם אם אלף פעמים הוא יתאסלם ואלף פעם יטבילו אותו לנצרות הוא יישאר יהודי".
"אבל אני לא!" אני לוחש, נואש. מנסה לשלוט בדמעותי "אני מוסלמי! נולדתי מוסלמי! גדלתי מוסלמי! מה פתאום קוראים לי יהודי?! למה?!".
"כי יהודי תמיד נשאר יהודי" חוזרת אמא שלי על עצמה. "ואם הוא שוכח, אז מזכירים לו את זה".
אני חוזר אל הכוס, היא כבר לא מעלה אדים. השוקולד שקע לגמרי, השאיר אחריו רק מראה חלב צח.
"ככה היה תמיד" אמא מניחה את כפה על זרועי "שום דבר לא השתנה, עומר".
"הרבה השתנה" אני מניד בראשי "יותר מדי. אני לא רוצה את השינוי הזה. רוצה את החיים הקודמים שלי".
"אני מבינה" אמא נאנחת שוב "אבל זה לא שיש הרבה ברירות, עומר. אם תרצה - תוכל לחיות את החיים הקודמים שלך פה. איתנו".
כמה שקשה להודות בזה ועוד יותר להכיל את זה - אין לי אף ברירה אחרת. אני מהנהן, נוטל את הכפית, מערבב. השוקולד עולה חזרה, גובר על הלבן, משתלט עליו. כשאני מפסיק השוקולד מתחיל לצנוח, באיטיות מבטיחה. מאד מהר ייפגש בקרקעית, שוב יתגלה צבעו של החלב.
הלב שלי נופל כשאני מבין. אני טוב בלערבב, שש שנים עשיתי זאת לאבא. אני יכול גם לערבב את עצמי באותו אופן, לשקר לעצמי שכלום לא השתנה, שמוסלמי הייתי ומוסלמי אשאר. אבל אבא טען אחרת, המציאות כולה טוענת אחרת. יהודי, כמו שאמרה אמא קודם, תמיד נשאר יהודי. ובין אם ארצה או לא - אני הוכנסתי להגדרה הזו בעל כורחי. אין טעם שאשקר לעצמי.
"אני - אני יכול לנסות" אני פולט, ממשיך בקושי "אני אנסה להיות יהודי".
אמא מחייכת. אף פעם לא ראיתי חיוך על פניה, לא כזה. קטן אבל אמיתי. "תמיד היית, עומר. גם כשלא ידעת. גם כשאני לא ידעתי".
אני מרים את הכוס, כמעט שותה, נזכר באחמד, סליחה - אהרון, מתחרט. נבוך מדי לבקש מפית או להבין מה הוא מלמל אי אז. המתיקות שמתפשטת בי גוברת על הזכרונות והריחות, ממיסה ממני כעסים, מכניסה בי שלווה ורוגע.
זכרון אחד עולה בי פתאום. לילה שחור. מכות. צרחות. בכי. דממה. יציאה מזרחית. טנדר חבוט. בריחה. שמש זורחת.
היום, על אף שלא רציתי, היא גם זרחה בשבילי. הביאה איתה גילוי, אור, אמא אוהבת, משפחה. משפחה שלמה. סוף סוף.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #37
תודה. הייתי מאד רוצה ויש לי תכנון ארוך לגביו שיגרור כנראה גם שכתוב משמעותי. אבל יש לי ספר בהו"ל עם דדליין, ככה שאני נאלצת לוותר על מספר דברים דחופים יותר או פחות.
בע"ה ניפגש איתו יום אחד שוב...
 
  • הוסף לסימניות
  • #38
וואו וואווווו וואוווווווווו
מטורף!!!!!!!!
קודם כל הכתיבה, כתיבה חלקה, זורמת, ממחישה-פשוט הרגשתי בתוך הסיטואציה!!!!! ולא, לא היו תיאורים מייגעים ולא סיפרת על צבע הקירות והאווירה בחדר, אבל הכל היה חי מול העינים וזה כישרון מדהים!!!!!!!!!
מקצועי ברמות
והסיפור והדרמה והמתח
היה כיף לקרוא את זה!!!!!!!
הייתי מאוד רוצה לקרוא את זה בתור ספר, עם תהליכים, לאט לאט שהוא קולט, אולי מגלה רמזים בבית, לא יודעת
סיפור מדהים
התאכזבתי שזה הפרק האחרון
רציתי עודדדדדדדדד
 
  • הוסף לסימניות
  • #39
תודה. הייתי מאד רוצה ויש לי תכנון ארוך לגביו שיגרור כנראה גם שכתוב משמעותי. אבל יש לי ספר בהו"ל עם דדליין, ככה שאני נאלצת לוותר על מספר דברים דחופים יותר או פחות.
בע"ה ניפגש איתו יום אחד שוב...
אז יש תקווה?
 
  • הוסף לסימניות
  • #40
אז יש תקווה?
תקווה --- אפשר לומר. יש לי את אליסיר (השם עלול להשתנות, לא וודאי) בתהליכי הו"ל אחר כך ספר המשך. וירטואז (כן. רוצה להתקדם איתו כל כך). אז הדרך עוד ארוכה לעומר. אבל מי יודע. אליסיר הבסיסי נכתב תוך שלושה חודשים. ההמשך כבר אוחז ב50+ עמודים. אלוקים גדול. התכנונים שלי, התוצאות שלו...
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

אחרי תקופה ארוכה של יובש מחליא באדמות קבצי הword שלי, ב"ה היורה האבוד כבר לחלח אותם מעט, יחד עם צירי מוחי המחלידים:)
אשמח לביקורת
1.
אני חולת לב.

כך מסתכמים חיי; ריצה מטורפת בין בדיקות, טיפולים, רופאים ותרופות שמחזיקות אותי בחיים. בין לבין יש גם קצת חברות, משפחה, טיפ-טיפונת בילויים, וזהו.

ולמרות הכל- אני אוהבת את החיים. במשמעות הכי פשוטה שלהם.

כי למרות שבכל 16 שנות חיי עברתי למעלה מ23 ניתוחים- ביניהם ניתוח לב פתוח סבוך- אני עדיין יכולה לקרוא ספר טוב ולהנות ממנו, בלי להצטרך לטובות של אחרים שיקריאו לי/ יסדרו לי/ יסבירו לי וכו'. אני עדיין מסוגלת להנות מריח עדין של סחלב טרי שהניח לי אבא בחדר, ואפילו קצת עבודות בית אני יכולה לעשות במקום אמא שעזבה אותנו לפני ארבע שנים.

זה קרה כשנכנסתי לצנטור מס' 3 לאותו קיץ. אבא נפרד ממני בחופזה לפני הניתוח, הסביר שהוא ואמא חייבים להיפגש עם עסקן כלשהו שיש לו קשרים בקליפורניה, אצל פרופסור בעל שם עולמי שמומחה בדיוק לבעיה הספציפית ממנה אני סובלת.

כשיצאתי מאותו ניתוח, גיליתי שאיבדתי את אמא שלי, האהובה, הטובה, בתאונת דרכים קטלנית בדרך מירושלים לרמת גן.

החיים שלנו לא המשיכו כרגיל מאז; הדרדרות קשה חלה במצבי ואני ואבא טסנו לאותו מומחה. הוא שיפר את איכות החיים שלי מאוד, אבל לא פתר אפילו לא בעיה אחת שהוא התיימר לפתור.

השתקענו בקליפורניה, בסופו של דבר. החמימות של הקהילה היהודית המקומית והטיפולים האינטנסיביים הצטרפו לעובדה שלא היה לנו עוד שום מניע להישאר בארץ; המשפחה הקטנטנה שלנו מפוזרת על פני תבל בלי שום זיקה מיוחדת לישראל.

הזמן המשיך לעוף קדימה, במקביל למצב שלי שהלך והדרדר.

"אם להיות כנה, נותרו לך ארבעה חודשים לחיות", אמר לנו דוקטור נלסון יום אחד, כשסבב החלפת תרופות נוסף הסתיים בכישלון מר. זה היה הדבר האחרון שהייתי צריכה לשמוע. הייתי ממוטטת וחלושה, צמאה לבדל עידוד שיבהיר לי שבימים האחרונים לא סבלתי לשווא.

"מה עוד אפשר לעשות שלא עשינו, דוקטור?" אבא היה נראה מותש כל כך, ובאותו רגע התמלאתי שנאה עצמית אין סופית.

אכפת לך רק מעצמך, ילדה רעה. תסתכלי איך אבא שלך קורע את עצמו בשבילך ואת אפילו לא חושבת להעריך את זה.

"אבא, די", שלחתי יד חלושה, אחזתי את כתפו, מנסה להיות תקיפה. "זהו, עשית הכל בשבילי, ואני מעריכה את זה. הגיע הזמן להרפות ו... ואם זה רצון השם אז זהו", דמעות מרות מלאו את עיניי האדומות.

"ליבי, ילדה שלי", הוא הסתובב אליי, חיוכו טוב כל כך. "אני אעשה הכל, עד הרגע האחרון. שמעת אותי? הכל אני אעשה כי שתבריאי. "דוקטור, מה יש לך להציע לנו?"

שני הרופאים האחרים שהתלוו לדוקטור נלסון זעו באי נוחות הולך וגובר.

"לא הרבה, למען האמת", הוא שפע התנצלות כנה, "כמעט כלום, ליתר דיוק. האפשרות היחידה והאחרונה שנותרה לנו פה היא השתלת לב".

בום.

"שזה אומר להמתין לתרומה שאמורה להיות בהתאמה מדויקת לנתונים של ליבי" ייאוש צבע את קולו של אבא, על אף שהוא ניסה להסתיר זאת.

"נכון. אני מצטער", הדוקטור השפיל את ראשו בהתנצלות.

"תודה לך".

אני לא מוכנה לקבל את חיי במתנה בתמורה לאלו של אציל נפש שיהיה מוכן לתת לי את ליבו. בנוסף לעובדה שתורמים פוטנציאליים מועטים עד כדי בלתי קיימים.

בקיצור, כדאי לי להתחיל להתכונן למפגש עם אמא.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה