שיתוף - לביקורת אומרים שאני בחורה

  • הוסף לסימניות
  • #1
אומרים שאני בחורה. אומרים עלי שאני כבר לא ילדה, אומרים שאני כבר ממש ממש גדולה. ואוטוטו מקימה בית.

ככה כולם אומרים. ואם לא אומרים, אני יודעת שהם חושבים.

אני רואה את המבט המעריץ בעיניים של יהודה האחיין שלי, הוא ממש מתרגש. גם יעל אחותי שואלת אותי שוב ושוב לאיזו כיתה עליתי.

אני לא אתכחש. אני מסכימה איתם. כיתה י"ב זה בהחלט גיל משמעותי. האמת היא, שביום הראשון ללימודים הייתי נרגשת. חייכתי את החיוך שלי. לא זייפתי בכלל.

רק בלילה, כשאף אחד לא ראה, הרשיתי לעצמי להרגיש את מה שאני באמת.

אני ילדה קטנה. אני ילדה קטנה בתוך חיים ענקיים. בתוך חיים מפחידים עד אימה, בתוך עולם זוועה.
להיות בחורה זה להיות הרבה יותר מילדה קטנה בתוך עולם גדול. להיות בחורה זה להיות אחות גדולה שמרגיעה ומלטפת, זה להיות חצי אמא שהחיים לידה הם כבריכת ילדים קטנה קלה לשחייה, בחורה יש לה סמכות, לפחות מבחוץ.

לי אין.

אני פשוט ילדה קטנה. עם לב שלא מרגיש את עצמו.

ואז מגיעים הרגעים האלו שהכרית שלי נמרחת בשחור. ואני מבינה לבד שאני רחוקה מלהיות בחורה. אולי בהגדרה אני כן, במציאות – לא.

זה הזוי לראות בחורה שכל דבר מכאיב לה. זה סתם לא הגיוני איך שאני מאמינה לחיים. זה פשוט חסר היגיון. בחורות הן חזקות. יש להן תקווה.

שותקת בי את כל החשש. אוצרת אותו לעצמי, שאמא לא תשאל. אני לא מתווכחת איתה, היא אומרת שאני גדולה. ואם זה מרגיע אותה, לא רוצה להרוס לה.

רק בתוכי יודעת שאני גדולה. מבפנים מרגישה כל כך קטנה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
זה כתוב יפה ממש. כמעט מפתיע שכתוב שם "י"ב" ולא יותר...

החתימה יפה בעיניי, המשחק של ה'קטנה' 'גדולה'
תודה! למה מפתיע?
וואו כתוב בצורה מהממת.
אהבתי ברמות והתחברתי...
תאמת שגם אני הרגשתי ככה ממש מזדהה בהרגשה😉
תודה לך.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

אשכולות דומים

בס"ד

אני לא יודעת איך זה קורה, אבל כל פעם שאני מחליטה ואומרת לעצמי:
"היום – אני הולכת להתבודד. לספר לו הכול. לדבר איתו באמת…"
זה מגיע. אני מגיעה.
אבל... כלום.
משהו חסום.
שלט של "אין כניסה" תלוי שם, ואני עומדת מבחוץ. משותקת. מאוכזבת. בוכה.

ושוב אני רואה אותם – את האנשים שמדברים איתו בפשטות.
הם משתפים, מספרים, שופכים לב.
ואני? הלב שלי יוצא.
אני מבטיחה לעצמי: "הפעם אני אעשה את זה גם".
ושוב – זה מגיע.
ושוב – כלום לא מגיע.
לא בא. לא נפתח.

אני יוצאת מהשיחה מתוסכלת, שבורת לב.
ולא רוצה לדבר יותר.
למה אני כל כך חסומה?
למה כולם יודעים לדבר איתו כל כך טוב, להגיד לו הכול,
ואני רק בוכה מולו כשכואב –
ולא מצליחה כמעט להוציא הגה מהפה?

למה, אבא? למה?

שנים שאני יושבת מולך ובוכה.
שנים שאני מדברת איתך –
אבל הכול בדממה. בזעקה פנימית. בלי קול.

ושוב אני פוגשת אותם –
אלה שמספרים איך הם אומרים לך דברים כל כך פשוטים וקרובים:
"אבא, זאת חדוה, אתה שומע?
עבר עליי יום לא קל…
הילדים אמנם מתוקים, אבל הרגשתי שפשוט נגמר לי הכוח…"

ואני שומעת אותם ושואלת את עצמי:
מה יש להם שאין לי?
למה זה יוצא להם כל כך טבעי, ולי זה כל כך חסום?

אני מחפשת תשובות.
ולא יודעת מה לענות.
אולי אני פשוט לא רוצה מספיק, כמו שאמא אמרה לי כל החיים?
שאני לא מתאמצת באמת?
אז אני מבטיחה לעצמי: היום אתחיל שוב. אתאמץ מחדש.

אבל שוב…
הכאב הזה.
אבא, למה זה חסום לי מולך?
למה אני כבר שלוש שנים לא מצליחה באמת להתבודד?
למה אני לא מצליחה פשוט לדבר איתך?
לספר מה עובר עליי?
למה זה נגמר בבכי – בלי מילים?

וברגע קטן של אור –
הארת לי משהו, אבא.

שאלת אותי פתאום בלב:
"האם אי פעם ידעת לספר?"
"האם מישהו אי פעם באמת שאל?"

כשהגעת מהגן בוכיה, אחרי שהגננת העמידה אותך בפינה סתם כך –
מישהו שאל מה קרה?
שאלו, בלשון חסרת סבלנות לשמוע את הבכי הצורמני...


כשבכיתה ה', הסתובבת שעות ברחוב, מחפשת קשר,
מישהו שאל אותך, קצת יותר מהשאלה, איך עבר עליך היום?
לא ממש.

כשכבר היית נערה, אחרי יום קשה של מבחנים,
מישהו חיכה לך בבית ושאל – "איך היה המבחן באמת, לא רק לצאת ידי חובה?"
לא.

אז מה הפלא, ילדה שלי, שאת לא יודעת לדבר עכשיו?
שאת לא מכירה את השפה הזאת של שיתוף?
של ביטוי רגשות?

הימים עברו, השנים חלפו, והלב נסגר.
רגשות? שיתוף? הקשבה?
מי לימד אותך איך עושים את זה?

אז איך תוכלי לדעת לדבר איתי –
כשאף פעם לא לימדו אותך איך לדבר בכלל?

אני לא יודעת איך משתפים.
אני לא מכירה את זה.
אני לא יודעת מה אומרים.

אבל אבא שלי, אני רוצה.
כל כך רוצה.

רוצה לבוא אליך כל יום, שעה ביום.
רוצה לשבת איתך.
רוצה להיות קרובה.

אבל הדלת סגורה.
אני עומדת מול שער נעול, רוצה להיכנס – ולא יודעת איך.

רוצה לספר לך הכול כמו כולם,
לא רק לבכות.
לספר לך שכואב לי.
לספר שאני – בסך הכול ילדה קטנה שלך,
שמסתובבת עם כאב וגעגוע,
ורק רוצה יד חמה, חיבוק, קרבה.

רוצה לשתף אותך באמת,
להרגיש אותך איתי.
לשבת איתך, אבא,
ולא לרצות שהזמן ייגמר.

אבל אבא…
הדלת נעולה.
משהו סגר לי אותה מבפנים.

אבא, חדש אותי.
תן לי להתחיל מחדש.
תן לי להחזיר את הימים שהיו חשוכים – אל האור שלך.
תחזיר אותי אל הקדושה, אליך.

תן לי לדעת את הדרך.
לגלות את השביל.
אני כל כך רוצה, אבא.
מתחננת:
תן לי לפגוש אותך מחדש.
האמת, שאני לא באמת רוצה להצליח

כשאני כותבת מאמרים מסוג זה, אני לא כותבת על עצמי, אלא על הקולקטיב, אין לי מטרה שתחשבו על ההתמודדות שלי, כי כל אדם וחייו והאתגרים שקיבל כדי להיות אדם שמתקדם כל הזמן.
אלא המטרה שלי היא שהקוראים ימצאו את עצמם והחשיבה/ התהליך המוצג כאן אולי יסייעו להם להכיר את עצמם או את הסביבה.
יתכן שהקוראי המאמר עברו את הדרך הזו, או יש לכם נתונים אחרים והמילים לא מדברות אליכם, יתכן שאתם כקוראים לא תבינו מה הכוונה, כי על אדם חי בעולם שונה. במידה וכך – אתם לא חייבים לקרוא או אולי תבינו שמדובר כאן בזווית מסוימת שבאה בעקבות אתגרים מסוימים.

*

לא פעם אני כותבת על הדרך ההרואית שלי להגיע לחוזק מנטלי, אבל האמת היא שאני לא רוצה להיות חזקה, אין לי מושג איך, וגם אני חושבת שהחוזק המנטלי שהגעתי אליו הוא מאוד בסיסי, כזה שאנשים רגילים כבר נמצאים שם ולא יבינו למה צריך להתמודד כדי להגיע לשם.

אבל במחשבה נוספת – נוכחתי לראות שאני מעדיפה , אולי לא באופן מוצהר אלא בהתנהלות לא מודעת, להישאר במקום שלי: מקום מסכן, מתמודד, חלש.

אני מנסה לברר עם עצמי למה אני לא רוצה להגיע באמת למקום יציב וחזק.

מקום חזק זה להיות בטוחה בעצמי מאוד.

הכוונה להיות בטוחה באמת, בתוכי, לא בדיבורים. זה לסמוך על עצמי ולקחת אחריות אמיתית מלאה על הכל.

למה אני לא רוצה להיות חזקה?

כי כנראה יש ערך בלהיות מתמודדת.

זה עוזר לי עם העצלנות, הפסיביות, חוסר רצון להתאמץ, וזה מזין את האגו.

הסיפורים שאני מספרת על עצמי, שמתבטאים גם בהתנהלות שלי, באופי שלי, הם סיפורים שבאים מתוך רצון להרוויח את כל העולמות: אדם חלש ומתמודד הוא אדם שמקבל אמפתיה ולא מצפים ממנו אלא מקבלים אותו בברכה, ועוקבים אחריו בעיניים דואגות.

אני חושבת שאי אפשר למחוק התמודדות, היא נשארת, אם אחליט להיות בריאה נפשית לא אצליח ביום אחד להיות בריאה נפשית.

אני חושבת שהבעיה אצלי (לא יודעת איך אצל אנשים אחרים- (הבעיה אצלי היא שלהיות מסכנה זה רווח עבורי.

אדם מתמודד הוא אדם שסולחים לו, מותר לו לא באמת להצליח או להתמודד כמו אדם רגיל ולקחת אחריות.

הוא זוכה להערכה בסיסית על העובדה שהוא בכלל הסכים לפתוח את העיניים בבוקר, וכל השאר – בונוס.

הערכה אליו גוברת ככל שהוא מצליח יותר ויותר.

וזה נפלא להיות בתוך מקום מתמודד שאין סביבו ציפיות, אלא אנשים שמחים, או אמורים לשמוח, מכל הצלחה שלך כי הם מרחמים עליך.

להיות אדם חזק באמת, זה להסכים לכך שאתה מנהיג, אולי לא מנהיג של כת, אבל כן מנהיג שקיבל תכונות להנהיג את עצמו במתוך ביטחון גדול, ביטחון פנימי עמוק בהכל.

ביטחון בבורא עולם, בעצמך, ואפילו בעולם עצמו, באנשים, בסביבה.

זה לא ביטחון שבא במקום הכנעה לפני ה', זה ביטחון אחר, בסיסי, שהוא הבסיס של הכל.

לא ביטחון נטול זהירות, אלא ביטחון בסיסי, שיש בו זהירות, ואולי גם פראנויה, זה לא סותר את הביטחון, ויש בו מודעות עצמית, ויש בו הכל.

ולמה אני כותבת לציבור את החשיבה הזו? כי אני חושבת שכדי לשחרר משהו צריך לכתוב אותו, כי בכתיבה ובפרסום יש כח שמשחרר דפוסי התנהגות וחשיבה, יש ריפוי. יש משהו מתקן, שעושה סדר.
שיתוף - לביקורת הקונפליקטים
אחת הבעיות הכי משמעותיות שעברתי היא התמודדות בין הפנים לבין החוץ.
באופי שלי אני בטוחה שאני הכי מוצלחת והכי יפה והכי מוסרית והכי צדיקה, מאז שאני זוכרת את עצמי חשבתי כך.
אז תגידו נו מה הבעיה? מצוין, זה חשוב לחיות בתוך ביטחון עצמי.
הבעיה שזה רק מחשבה.
כי בראי הייתי רואה דמות קצת הרבה... מכוערת. (יופי/כיעור זה דבר יחסי).
והמציאות הוכיחה שאני לא הכי מוצלחת.

והבעיה? שהמשכתי לחשוב שאני כן. לחיות בתוך תחושה שאני הכי בעולם ולהתאכזב כל הזמן מול המראה, זה לא העלה לי את הביטחון העצמי.
כי למרות שחשבתי שאני הכי, גם חשבתי שזה לא בסדר, זה לא בסדר להיות הכי הכי הכי...
כך גם לא הייתי מי יודע מה., וגם הורדתי את הפוטנציאל שכן היה לי להיות 'משהו'.
למשל הייתי מעדיפה להדגיש כל הזמן את המגרעות שלי כדי שלא יחשבו שאני הכי..
והייתי משתדלת להנמיך את עצמי, כדי שלא יקנאו בי ובגלל חשיבה נוספת...
והייתי שונאת את עצמי רודפת את עצמי.
ולא מוכנה לקבל את זה שמגיע לי טוב.
אם היה לי טוב הייתי חושבת שזה זמני. וזה לא תקין.
*
האדם נולד בתוך עצמו וגדל בתוך עצמו.
אך הפנימיות שלו קצת שונה, או הרבה שונה.
יש פער מסוים בינו לבין הסביבה והעולם.
הבעיה שאדם הוא יצור חברותי.
והפערים העצומים בין מי שהוא לבין מה שהסביבה דורשת, מובילים אותו לרצון לשקר, לייפות את המציאות, למצוא חן.
וזה בסדר.
כי באמת צריך בשידוך למשל ללבוש בגדים יפים ולא סמרטוט.
גם בחברה צריך להיות בנורמה מסוימת.
אי אפשר לאכול בקול רם וצורמני רק כי זה אני.
אי אפשר ללכת בבגדים מוזנחים ולחכות לקבל יחס של מלך.
יש התנהלות ויש תוצאה.

*
אבל אי אפשר לחיות בשקר כל הזמן.
הפנימיות דורשת את שלה.
הפנימיות משתוללת, חשה מצרים, הכל סוגר עליה.
החיצוניות דורשת למצוא חן.
הפנימיות רוצה לשבור את הכללים.
*
והאדם חווה הסתגרות, בושה, פיצול אישיות, כי כמה אפשר להסתיר את עצמי האמיתי?
ולמה שאגלה את עצמי? העולם ידחה אותי ובצדק.
לעולם אין באמת רצון להכיל גוונים, אנחנו כחברה מצפים לסטנדרט, לאפור לבן, אין לנו כח להתמודד עם קשת של צבעים.
אין לנו כח לפענח מורכבויות, רוצים חיים פשוטים.
מלך, עם. זהו.
לא גוונים של אחדות. זה קשה להכלה.
אבל העולם כן צבעוני, הפנימיות מפוצצת בססגוניות מרהיבה, בניגודים מרתקים, בשמים וארץ, ביופי לא יתואר.
אבל אנחנו? תנו לנו את האפור.
את החיצוניות.
את החשיבה הקבועה, היציבה.
אין לנו כח לפנימיות המדהימה.

*
זה קצת קשה לחשוב לעומק, להתקל בעצמי האמיתי, בלי מסכות.
זה קצת קשה להתמודד עם העצמי. עם פחדים, רצונות, אמונות, וכל קשת הרגשות, מול מידות לא מתוקנות של עצמי, מול תהום של ריק.
מול הסכמה שאני לא הכי.

קשה לחיות ככה, באהבה לעצמי כמו שאני, אבל אחרי שמבינים מה זה לחיות בהבנה והקשבה לקול הפנימי, בוחרים בחיים.
יש אנשים שמתמודדים והופכים את הכל ללימונדה,
ויש שנשארים עם לימון
ויש שהופכים את הלימון לפרי יוקרתי.

*

למשל ניקח את ההתמודדות עם חוסר סדר.

להפוך את חוסר הסדר ללימונדה זה אומר ללמוד, למצוא טיפים, להשתנות, להפוך למדריכה בנושא, להיות מסודרת ככל שאפשר ואפילו לקדם את הנושא עם הרצאות או לכתוב על זה וכו'

להשאר עם הלימון זה אומר לחוש רע רוב הזמן, להסתכל על חוסר הסדר כמשהו שמקטין אותי, איזה תחום דפוק בחיי שגורם לי לחוש קטנה ולא שווה, להתבייש בעצמי, לכעוס על עצמי, להתנצל, לסדר שוב ושוב, לרדוף אחרי הסדר כל הזמן, לכעוס על עצמי כל הזמן.
וכל מילה או רמז מהסובבים בנושא זה כמו לדרוך על יבלת.

האפשרות להפוך את הלימון לזהב או לפרי יוקרתי זה אומר שאני כל כך בטוחה בעצמי עד שאני מבינה שחוסר סדר משרת אותי בדיוק כמו סדר.
שניהם עונים לי על צורך רגשי.
ובעצם אני אוהבת את עצמי מאוד, ומרגישה כל כך בטוחה במי שאני, עד שאני חושבת שחוסר סדר ממתג אותי, מעיד עלי דברים טובים.
אומנם אני מבינה שחוסר סדר זה לא רצוי, אבל אני מבינה שאם אסדר ואהיה מסודרת זה מתוך שאני אוהבת את עצמי ורוצה לחיות בתוך סדר, ולא בגלל שאני בורחת מחוסר סדר, וזה טוב להיות בחוסר סדר כי זה אומר שאני מרגישה נוח בחברת עצמי.
בקיצור בכל תחום בחיים אפשר להכנס חשיבה שמאוד מעריכה את עצמי.
אני לא מבטלת את המצב האידיאלי שזה 'סדר', אבל כן מבינה שהדרך לשם והסכמה עם בלאגן כמשהו לגיטימי עבורי בזמנים מסוימים, היא גם בסדר.
מה שאומר שאני מחזירה את עצמי למרכז.
*
אותו דבר גם בקנאה.

לפעמים נתקלים בבני אדם שהם מתקדמים פי אלף מאיתנו.
וזו חלישות דעת גדולה, קנאה עמוקה, לא מובנת, מסך.
במקום להתרגז על עצמי,
להבין שהקנאה נוכחת ולהסכים לקבל אותה כמשהו שהוא חלק ממני, ואפילו לאהוב את הקנאה בתור חלק שמזכיר לי שיש 'אותי'.
ואז הפוקוס חוזר אלי.
ואדם לא יכול לנדוד מחוצה לו, כי למרות הכל אדם חייב להשאר נאמן לעצמו.
וכל מה שאדם יוצא מעצמו, זה כדי לחזור לעצמו מחובר יותר, כי מקור החיים נמצא בתוכו ולא אצל אחרים.
*
הטוב ביותר - להתמודד עם חוסר בדרך של הבנה: שאני מהאנשים שחווים את החסר כמו ריקנות בסיסית, כמו בור חסר יסודות עליו בנויים החיים שלהם.

ואז להבין שהבור הזה לא ריק.
והחיים לא מבוססים על בור, על חסר.
החיים מבוססים על מלאות. ואני לא ריקה, או אולי עדיף לחשוב שהריקנות היא גם מלאות.
אקשיב לעצמי, אלמד את עצמי ואלמד להעריך את עצמי בבסיס, למרות הבור או החסר, ולא משנה איך נוצר, מתוך אמונה שלמה בבורא עולם.
רק מי שנמצא בתחושת ריקנות יכול להבין מה זה להחליף את הריקנות בתחושת מלאות.
והכל בסדר.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה