הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
לא מבטיחה לגמור, אבל אשמח לתגובות, הארות והערות
מענדי נכנס אל החדר בצעדים חתוליים, חיוור.
הוא התיישב על הרצפה בדממה.
נעמה החלה לנוד בשנתה והוא עצר את נשימתו.
"ואאאהה" היא צרחה פתאום כשראתה אותו. הוא קם וניגש אליה מהר, מניח לה יד על הפה: "מה את עושה?!". עיניו נקפצו בבהלה, מפוחדות.
"אה מענדי".. היא נשפה בהקלה. "מה, אני אמורה לנחש שמישהו יישב בנוחות ליד המיטה השלווה שלי ויבהה בקיר בעניין בשעת לילה אחר חצות?"
"את יכולה להסתכל מיהו המישהו המוזר שיירצה לשבת בדיוק על הרצפה ליד המיטה הקדושה שלך, ולהסתכל על הנוף בחדר שלך, שידוע שהקיר הלבן שלו נדיר ומרתק, ועוד בשעת חצות, לפני שאת צורחת ככה". הוא ענה, ציני.
פתאום היא ראתה שהוא רועד, בציצית הדקיקה שעליו.
"מה קרה?"
"מה יכול כבר לקרות.." הוא נאנח. מתיישב לאט על המיטה, שומט את ידו מפיה בתנועה זהירה.
"אבא?" בעיניה כאב מפוחד. "שוב?"
הוא הסתכל עליה. בעיניו האפורות, בדממה שעמדה בהם, שרתה ההודאה במלוא נוכחותה.
"מענדי…"
"מה את רוצה? מה אני יכול לעשות?" גבו נמתח בכעס.
היא דמעה בשקט, נשכבת בחזרה במיטה. מתכסה בפוך עד מעל לראש.
"נו באמת נעמה, זה יקרה מתי שהוא, אל תהיי כזאת.." הוא הרגיש רע, אבל הוא לא יכול לסחוב את זה לבד יותר. הפחד מומשי כל כך עד שהוא יכול רק לשלוח יד ולגעת בו. לראות את החושך שבסוף המנהרה.
"מענדי שקט", קולה מוזר כשניסתה לייצב אותו, "אני רוצה לישון".
"את בורחת".
"אני לא, אני.."
"אני יודע מה תגידי, נעמה. שאת רק מעדיפה לחיות נורמלי עד שלא תהיה לך את האפשרות הזאת".
נעמה פתחה את פיה לומר משהו אבל היא הייתה מתחת לפוך, אבל הוא לא ידע. היא הרשתה לעצמה לנצור את פיה בחזרה, לשמור על עצמה מלבה רותחת של אחיה על מה שתגיד.
"זה שאת שותקת, זה לא סוכר את הרגשות אצלי, שתדעי. זה לא שככה אני לא יודע מה את חושבת ורצית להגיד, אבל התחרטת".
"אתה נביא". זה נפלט ממנה.
"נביא זעם", הוא חייך חצי חיוך עקום. "נעמה תורידי רגע את השמיכה מהראש".
"מה?" בחושך לא היה אפשר לראות את עיניה הרטובות, אבל היא ידעה שהן מהבהבות אלפי פעמים במוחו של חד החושים הצעיר.
הוא שתק לרגע. "נעמה.. את יודעת שאני עוד שבוע מתחיל ישיבה ואז אהיה פה רק בלילות, נכון?"
"די אני לא רוצה לחשוב על זה, מענדי". קולה של נעמה לוחש אך צורמני מאוד. כמו אוויר הנפלט מחור זעיר.
ידה של נעמה החלה לרטוט. בן הארבע עשרה הרגיש זאת כמעט על בשרו ממש.
למה הוא לא יכול לשתף מישהו טיפין טיפין בפחדים שלו? ממה מצפה אחותו שקטנה ממנו בדיוק בשנתיים, שיעמוד מול המציאות לבדו ויפלל?
"די נעמה, הכל יהיה טוב, את תראי". הוא ניסה לראות פרצופה מתוך השמיכה.
"אתה סתם מנסה להרגיע אותי", הרטט התגבר ביד שמאל שלה, האוחזת בשמיכה.
יד יציבה לפתה אותה בעדינות. נעמה סגרה את עיניה בחוסר אונים.
"תקשיבי, זה יכול להראות גם הרבה אחרת". הוא עצם את עיניו בחוזקה, מבקש להאמין. להשלות את עצמו. "אנחנו עוד נשב על ספסל העץ בגינה שלנו, ונראה את אמא צוחקת ואת אבא שמח ועם פרצוף מאושר! נראה גם את התאומות מפטפטות בלי לנשום אפילו בין מילה למילה", הוא נשאב לזה, "ואת דולי הקטן זוחל בין כולנו. כל מה שנעשה זה נישען על הספסל בנחת, וכלום לא יקרה", קולו הפך לכמעט צעקה פתאום והוא פתח את עיניו הבוערות. "את שומעת נעמי?!"
נחירות שקטות ועדינות ענו לו בשלווה. גופה של נעמי התפתל מעט כשהאחיזה בידה התחזקה מעט.
הוא חזר לראות את אפלולית החדר המבעיתה בנחיתה קשה וכואבת. "אוף, נעמי." הוא רטן לעצמו כשהביט בה ישנה. "למה תמיד את נרגעת מהשטויות שלי.. את כבר בת 12, את אמורה להגיד לי שקט כשאני מתחיל לקשקש לך, לא לשכב כמו פתיה ולהירגע. תעזרי לי!" הוא ביקש בתחינה.
החדר המאיים השיב לו גיחוך.
הוא קם מהמיטה באנחה, מניח את ידה הרופסת לצד גופה בזהירות. מקווה שאבא נרגע כבר מהתפרצות החרדה שלו.
מענדי דידה בצעדים בלתי נשמעים כמעט אל החדר שלו שבסוף המסדרון הקצר.
הוא בטוח שהכבשים שיבקר היום שוב יירדמו לפניו. הוא ישאר בגפו מול כולם.
הוא נשכב במיטה, מאזין לדממה הרועשת שסביבו. ורק כשהתחיל לראות אותו מאושר ונרגש בקבלת הפנים בישיבה, עם אמא שלו, הגאה, הוא ידע שהוא כבר נרדם.
עובדה:
הוא חולם.
מענדי נכנס אל החדר בצעדים חתוליים, חיוור.
הוא התיישב על הרצפה בדממה.
נעמה החלה לנוד בשנתה והוא עצר את נשימתו.
"ואאאהה" היא צרחה פתאום כשראתה אותו. הוא קם וניגש אליה מהר, מניח לה יד על הפה: "מה את עושה?!". עיניו נקפצו בבהלה, מפוחדות.
"אה מענדי".. היא נשפה בהקלה. "מה, אני אמורה לנחש שמישהו יישב בנוחות ליד המיטה השלווה שלי ויבהה בקיר בעניין בשעת לילה אחר חצות?"
"את יכולה להסתכל מיהו המישהו המוזר שיירצה לשבת בדיוק על הרצפה ליד המיטה הקדושה שלך, ולהסתכל על הנוף בחדר שלך, שידוע שהקיר הלבן שלו נדיר ומרתק, ועוד בשעת חצות, לפני שאת צורחת ככה". הוא ענה, ציני.
פתאום היא ראתה שהוא רועד, בציצית הדקיקה שעליו.
"מה קרה?"
"מה יכול כבר לקרות.." הוא נאנח. מתיישב לאט על המיטה, שומט את ידו מפיה בתנועה זהירה.
"אבא?" בעיניה כאב מפוחד. "שוב?"
הוא הסתכל עליה. בעיניו האפורות, בדממה שעמדה בהם, שרתה ההודאה במלוא נוכחותה.
"מענדי…"
"מה את רוצה? מה אני יכול לעשות?" גבו נמתח בכעס.
היא דמעה בשקט, נשכבת בחזרה במיטה. מתכסה בפוך עד מעל לראש.
"נו באמת נעמה, זה יקרה מתי שהוא, אל תהיי כזאת.." הוא הרגיש רע, אבל הוא לא יכול לסחוב את זה לבד יותר. הפחד מומשי כל כך עד שהוא יכול רק לשלוח יד ולגעת בו. לראות את החושך שבסוף המנהרה.
"מענדי שקט", קולה מוזר כשניסתה לייצב אותו, "אני רוצה לישון".
"את בורחת".
"אני לא, אני.."
"אני יודע מה תגידי, נעמה. שאת רק מעדיפה לחיות נורמלי עד שלא תהיה לך את האפשרות הזאת".
נעמה פתחה את פיה לומר משהו אבל היא הייתה מתחת לפוך, אבל הוא לא ידע. היא הרשתה לעצמה לנצור את פיה בחזרה, לשמור על עצמה מלבה רותחת של אחיה על מה שתגיד.
"זה שאת שותקת, זה לא סוכר את הרגשות אצלי, שתדעי. זה לא שככה אני לא יודע מה את חושבת ורצית להגיד, אבל התחרטת".
"אתה נביא". זה נפלט ממנה.
"נביא זעם", הוא חייך חצי חיוך עקום. "נעמה תורידי רגע את השמיכה מהראש".
"מה?" בחושך לא היה אפשר לראות את עיניה הרטובות, אבל היא ידעה שהן מהבהבות אלפי פעמים במוחו של חד החושים הצעיר.
הוא שתק לרגע. "נעמה.. את יודעת שאני עוד שבוע מתחיל ישיבה ואז אהיה פה רק בלילות, נכון?"
"די אני לא רוצה לחשוב על זה, מענדי". קולה של נעמה לוחש אך צורמני מאוד. כמו אוויר הנפלט מחור זעיר.
ידה של נעמה החלה לרטוט. בן הארבע עשרה הרגיש זאת כמעט על בשרו ממש.
למה הוא לא יכול לשתף מישהו טיפין טיפין בפחדים שלו? ממה מצפה אחותו שקטנה ממנו בדיוק בשנתיים, שיעמוד מול המציאות לבדו ויפלל?
"די נעמה, הכל יהיה טוב, את תראי". הוא ניסה לראות פרצופה מתוך השמיכה.
"אתה סתם מנסה להרגיע אותי", הרטט התגבר ביד שמאל שלה, האוחזת בשמיכה.
יד יציבה לפתה אותה בעדינות. נעמה סגרה את עיניה בחוסר אונים.
"תקשיבי, זה יכול להראות גם הרבה אחרת". הוא עצם את עיניו בחוזקה, מבקש להאמין. להשלות את עצמו. "אנחנו עוד נשב על ספסל העץ בגינה שלנו, ונראה את אמא צוחקת ואת אבא שמח ועם פרצוף מאושר! נראה גם את התאומות מפטפטות בלי לנשום אפילו בין מילה למילה", הוא נשאב לזה, "ואת דולי הקטן זוחל בין כולנו. כל מה שנעשה זה נישען על הספסל בנחת, וכלום לא יקרה", קולו הפך לכמעט צעקה פתאום והוא פתח את עיניו הבוערות. "את שומעת נעמי?!"
נחירות שקטות ועדינות ענו לו בשלווה. גופה של נעמי התפתל מעט כשהאחיזה בידה התחזקה מעט.
הוא חזר לראות את אפלולית החדר המבעיתה בנחיתה קשה וכואבת. "אוף, נעמי." הוא רטן לעצמו כשהביט בה ישנה. "למה תמיד את נרגעת מהשטויות שלי.. את כבר בת 12, את אמורה להגיד לי שקט כשאני מתחיל לקשקש לך, לא לשכב כמו פתיה ולהירגע. תעזרי לי!" הוא ביקש בתחינה.
החדר המאיים השיב לו גיחוך.
הוא קם מהמיטה באנחה, מניח את ידה הרופסת לצד גופה בזהירות. מקווה שאבא נרגע כבר מהתפרצות החרדה שלו.
מענדי דידה בצעדים בלתי נשמעים כמעט אל החדר שלו שבסוף המסדרון הקצר.
הוא בטוח שהכבשים שיבקר היום שוב יירדמו לפניו. הוא ישאר בגפו מול כולם.
הוא נשכב במיטה, מאזין לדממה הרועשת שסביבו. ורק כשהתחיל לראות אותו מאושר ונרגש בקבלת הפנים בישיבה, עם אמא שלו, הגאה, הוא ידע שהוא כבר נרדם.
עובדה:
הוא חולם.
כיף לשמוע שאהבת.
