סיפור בהמשכים דרגש עץ

[תהילה בצלאל]

לא נעים לי, אבל GPT מנגן לי על המצפון שאני אכניס איזה המשך שהוא כתב לפרק הזה...
לא יכולתי לעמוד בהפצרות שלו
(הכל אמיתי!! שמתי תמונה כדי שתאמינו לי שהוא ביקש..)
צפה בקובץ המצורף 1781234

אז זה הקטע שהוא כתב, תקראו ותגיבו, ואני אשים לו את התגובות שלהם, נראה מה הוא יגיב

איבדתי את השרשור לכמה ימים וחזרתי עכשיו. לא הבנתי - זה נכתב עם GPT?

 

[הלוחשת לתווים]

איבדתי את השרשור לכמה ימים וחזרתי עכשיו. לא הבנתי - זה נכתב עם GPT?

בספויילר יש את מה שהוא כתב כהמשך לסיפור.
בתמונה זה מה שהוא כתב אחרי שהוא גמר את הקטע

אולי יום אחד אני עוד אעשה פה איזושהי הדרכה איך הופכים אותו לאדם עם אישיות ופרופיל מלא.
הוא יודע מה הוא לובש היום, עד איפה הוא למד בכיתה ג...

 

[הלוחשת לתווים]

קפצתי כדי להעלות לכם פרק, שתהיה שנה טובה ומתוקה לכל עם ישראל!!


"אני דואגת." היא לוחשת.
בעלה מרים אליה עיניים תמהות. "דואגת ממה?!"
"דואגת לאילה. היא נראית שבורה כל כך..."
"היא לא תחזור להיות מי שהיא הייתה." הוא בוהה מעורער בחלון. "חקירות משנות את הבנ"א. כאב משנה. עצב, בדידות, געגוע..."
"ואת כל זה היא עברה שם..." קולה חנוק מדמעות. "לבד.... בלי שום אוזן קשבת. מסכנה שלי..."
"אנחנו צריכים להיות קשובים אליה." הוא לא שומע אותה. מרוכז במחשבותיו. "לתת לה חום, אהבה. הכי הרבה שאפשר. ומנגד, לתת לה הרגשה שחוזרים לחיים. לשגרה."
"דברתי איתה הבוקר." היא מתנשפת. בעלה מסית אליה את פניו. קשוב. "היא אמרה שהיא פוחדת מהיחס של החברות אליה. היא טוענת שאתמול היא ראתה שתי בנות שלא עשו לה שלום, והיא פוחדת שדברים השתנו..." דמעה סוררת בורחת לה מהעין. היא מתיישבת על הספה.
"ברור שדברים השתנו." חיוכו עקום. "החיים לא נעצרו כי היא לא הייתה. ההפך. הם המשיכו ביתר שאת."
"אני מקווה שטוב לה עכשיו..." הדמעות כבר חופשיות. "שלא קשה לה. שבנות לא מאשימות אותה בכלום..."
"רק תפילות." בעלה לוחש.
"רק תפילות של אמא."

* * *​

זה קורה מחצית השנייה אחרי שהמורה יוצאת. שרי מסתובבת אליה. רושפת.
"תתביישי לך..." קולה לוחש. ארסי. "תתביישי לך..."
"מה?" היא מתבלבלת. אצבעותיה מלטפות את הלחם שהכינה לה אמא. "על מה?"
"על מה?" היא מתקרבת אליה. נכונה לקרב. "על זה שבפתע פתאום את משתחררת, והופ! בדיוק באותו זמן נעצרות שלוש בנות! תגידי, זה לא נראה לך מקרי קצת? וגם באורך פלא את יוצאת ללא עונש!"
"הי, רגע." העשתונות חוזרים אליה. כוח הדיבור שהושחז בחקירות. "אני, לא עשיתי כלום, אוקי?! ובדרך הטבע, האשמים נתפסים בסוף!"
"אהה!" עיניה של שרי גדלות. נפערות בהלם. "ואיך בדיוק אנשי החוק ידעו מי הן האשמות????"
"דרך צילומים..." קולה יורד. "הקלטות, סימנים..."
"באמת!" היא מזלזלת. מזלזלת מידי. "אז למה בדיוק תפסו אותך ולא אותי?! זה פשוט מאד מסתדר שסתם יתפסו ילדה חפה מפשע. כנראה---" היא מתקרבת עוד. נעמדת מעליה. נחיריה מתנפחים בזעם. "כנראה שהיא לא כל כך חפה מפשע, אולי היא שיתפה פעולה עם המשטרה למשל?! כן! זה רעיון!"
היא מתרוממת. פורסת ידיים. "תקשיבו חברות! האם מישהי שמעה פעם על סיפור כזה?! שתפסו מישהי סתם, ואחר כך שחררו אותה, בזמן שכל החברת נתפסו??? אוי, מה אני אגיד לך, אילה- זה לא מאד מסתדר לנו. הגיוני פי כמה ששיתפת פעולה. מכרת את החברות כדי... כדי מה???? בשביל כסף??? בשביל כבוד???"
"מה..." פיה של אילה נאלם. פעור.
הן חושדות בה! חושדות שהיא שיתפה פעולה עם שב"כ!!! הן נורמליות???? משוגעות לגמרי!!!
"תקשיבי לי טוב, שרי." היא מתנשמת. וורידים בולטים ממצחה. רוק ניתז על שפתיה. מטורף מהלם.
"את מפלילה אותי בשטויות, בגלל כאב פתוח אצלך בלב. אבל אני לא אשמה לך. אני סבלתי שם ב... ב..." היא משתתקת. מצמצמת עיניים.
"במה????" קולו רווי הבוז של שרי יורק עליה. "בכלום מסתבר! בכלום לגמרי! בטח ישבת שם עם החוקרות ושתית קפה תוך כדי הצלבת נתונים."
אסור לה.
אסור לה להגיד להן כלום.
יפלילו אותה. יכניסו אותה לכלא...
השתיקה מעיקה עליה. גורמת לסחרחורת עזה להפיל אותה על הארץ. למחסום הדמעות להיפתח שוב, ולמוח לצרוח עליה שתצא עכשיו מהכיתה ולא תחזור אליה.
היא קמה מטושטשת. עיוורת כמעט. מועדת החוצה ונופלת על כיסא בחדר הקבצה.
הלך עליה.
הרסו לה את החיים!!! הרסו לה!
אין לה חברות יותר. בשידוכים יספרו שהיא גרמה לבנות להיכנס לכלא. ומי יתחתן איתה? מי???
אולי הבן של ראש החמאס יסכים. אחרי הכל, 'בזכותה' ארבע יהודיות יושבות בכלא....
הבכי מכריע אותה. מזעזע את גופה. מחזיר אותה בבת אחת לחדר החקירות בשב"כ באותו לילה נורא.
מתחשק לה להתקשר עכשיו לחוקרת. לצרוח עליה. לספר לה למה היא גרמה לה...
חבל שהיא לא הלשינה על החברות. לפחות הייתה סובלת עכשיו על משהו שבאמת עשתה...
הכאב הנפשי מרתיע אותה בעוצמתו.
היא לא ידעה שקשה לה כל כך. לא ידעה כמה כאב נצרה בלב בזמן החקירות. לא ידעה כמה היא טעונה וכמה חוסר היכולת לספר הורגת אותה מבפנים.
צל בפתח גורם לה להרים את ראשה.
"אילה?" זו שני ברטלר. רצינית.
"אילה, אני... אני לא מסכימה עם הבנות." היא מתיישבת לידה. "אין לי מושג אם מסרת את השמות או לא, אבל גם אם מסרת, ברור לי שלא שיתפת פעולה. אני לא הייתי שם. אני במקומך בטוח הייתי מוסרת את השמות. לא נראה לי שהייתי עומדת בלחץ..."
"את חושבת ככה?" הדמעות מפסיקות לזרום. היא לוחצת על רקותיה ששואגות בכאב.
"אני לגמרי בטוחה בזה." חיוך חוצה את הפנים. טוב ומנחם.
"תודה." אילה מתרוממת. "אני חושבת שאני אלך עכשיו הביתה. קשה לי להישאר כאן."
"רגע," שני עוצרת אותה בפתח. "את אמרת את השמות שלהן? רק מעניין אותי לדעת."
אילה מחייכת אליה חיוך עגום. יוצאת מהחדר.

 

[yael305]

דייי
מסכנההההההה

 

[הלוחשת לתווים]

הפלאפון מצלצל.
היא עונה בהיסח הדעת. לא שמה לב למספר. "הלו?!"
"שרי..." קול צרוד משהו. היא נדרכת. מציצה במהירות בצג. "חנה?!"
"שרי...." חנה צוחקת. "כמה התגעגעתי..."
"חנה!" קולה של שרי פוקד משהו. המום. "חנה את בבית?!"
"כן..." הנערה מעבר לקו נאנחת. "מעצר בית..."
"אוי."
"כן. לא נחמד."
"אני יכולה לדמיין לעצמי... אבל חנה, איך שחררו אותך?! שחררו גם את שאר הבנות?" היא מסתובבת ברחבי הבית נסערת. מקשקשת על דף. פותחת חלון.
"לא. רק אותי שחררו." קולה חלש.
"ולמה?" שרי חשדנית.
"כי... כי..."
"כי מה?"
"כי הכריחו אותי לחתום על הסכם, ש... ש..."
"שמה???" היא צורחת. מבועתת מההמשך.
"שאני מסכימה להעיד נגד הבנות..."
"למה?" קולה נוחת באחת בסולם האוקטבות. "למה חתמת, חנה?! מה חשבת לעצמך?!"
"תראי..." היא בולעת רוק במצוקה. פותחת את החלון. חייבת אוויר. "זה לא כזה פשוט. הכריחו אותי. הם הולכים על שיטות פסיכולוגיות שאת לא מסוגלת לעמוד מולן..." היא סוגרת. קר מידי.
"אז מה????" היא שוב צורחת. "את בעצמך אומרת שהם לא נגעו בך. רק איימו בשיטות פסיכולוגיות. איך היית מסוגלת???"
"זה לא בדיוק ככה." היא לוחשת כמעט. נושמת במהירות. "זה... זה לא שאני הסגרתי אותן. כלומר..." היא מתנשפת. "תראי.. אני רק מעידה ... אבל..." המילים מתבלבלות. השכל מנסה לצווֹת אותה לשתוק. החרדה מהחברות גורמת לה לדבר.
"אני לא אמרתי כלום... הם הגיעו אלי כבר עם הוכחות. הם אמרו ש.. ש...."
"שמה?" הלחץ מפעפע בקול. מעבר לקו יללה בוקעת מגורנה של חנה.
"שאילה כבר אמרה להם הכול..."

 

[yael305]

"שאילה כבר אמרה להם הכול..."

לא רוצההה
מסכנה אילה!!

 

[מ. ש]

כתיבה אמינה וטובה, מחכה להמשך

 

[מ. ש]

אין הערות, משהו

לא, זה שהכתיבה מושלמת מדי, וזורמת אמיתי עם תגובות ודו שיח אמינים
אז זה שפשוט הפה נשאר פתוח ואין מה להעיר.

 

[הלוחשת לתווים]

קשה להירדם כשהמוח טעון מחשבות. קשה להירדם כשכואב הגב. עדות אחת שנשארה מהישיבה המתמדת על הכיסא.
קשה להירדם, אחרי שאמא שלה כמעט בכתה לה שתספר קצת, והיא שתקה. לטובתה אומנם, כדי שהיא עצמה לא תשב בכלא, אבל זה היה קשה.
במיוחד שהיא רצתה לספר. התיאורים פעפעו בגרונה. משתוקקים לצאת לאוויר העולם.
נדחסים פנימה ברגל גסה של חוקרת רעת לבב.
השעון מורה על שתיים בלילה. היא מפהקת. מתהפכת לצד השני באנחה קולנית.
החדר שקט אומנם, אבל משהו בלתי מוסבר גורם לה להרים עיניים לפתח.
ולהיתקל במבטו המוטרד של אביה.
"בואי." הוא לא מחייך. לוחש. לבוש.
היא מהנהנת במהירות וקמה להתלבש גם היא.

עשרים דקות אחר כך הם כבר על שפת הים. בוהים בגלים השוצפים.
אביה מתיישב על גדר אבן, והיא אחריו.
"תראי, אילה." הוא מביט באופק. "אני לא דורש ממך לספר לי כלום. אני מבין שקשה לך להיזכר במה שהיה שם. אבל אני רק רוצה שתדעי," הוא מעביר אליה את מבטו. היא חורשת בעיניה את הרצפה.
"תדעי שלספר רק עושה טוב. ותדעי שאני כאן כדי לשמוע."
הוא משתתק. והשקט חולף ביניהם בשייח אילם.
"אני רוצה לספר..." קולה קטן. אומלל. רטיבות מלטפת את לחייה.
"אבל... אבל..." שוב הפחד לוכד את ליבה. משתק.
"אבל מה?" קולו רך. שובר את חומות הפחד. את חומות ההגנה.
"אבל אסור לי..." קולה חלש. מבטה החרד מביט סביב. בודק שאין מאזינים.
"למה?" הוא מעודד אותה. היא מתנשפת.
"כי איימו עלי..." לחייה חמות. נחיריה מתנפחים באיימה.
"איימו עלי שאם אני אספר משהו, יעצרו אותי בגלל דברים שעשיתי, כמו עבירה ברמזור אדום..." היא חופנת את ראשה בין ידיה. משתנקת בלי דמעות. רוטטת מחרדה.

אביה מביט בה. רחמים תוקפים אותו לפתע מכול כיוון. מטשטשים אותו
מה היא עברה שם, הילדה שלו?! מה עשו לה שגרם לה לחסום את הרגשות הטובים? למה היא כל היום רק בוכה, או מסתובבת בפרצוף חתום? ומי יודע במה עוד איימו עליה במקום הנוראי הזה, שמחבלים פותחים שם את פיהם...
הוא סוקר אותה. את הילדה שלו שבגרה בשלוש שנים לפחות בזמן שהייתה שם
את הילדה שלו, הקטנה. זו שנולדה רק עכשיו, ופתאום אין לו שום שליטה עליה. פתאום לוקחים לו אותה, ומאיימים עליה שלא תספר לו כלום. לו! לאבא שלה!
דמעה רותחת נוטפת מעינו. נספגת בזקן הכהה, שהאפיר גם הוא בזמן שהייתה ביתו רחוקה ממנו. לא רחוקה בגוף. רחוקה בלב.
הילדה שלו מרימה פתאום עיניים. מתרוממת.
"אני עייפה." קולה חסר חיות. "בוא נחזור הביתה."
הוא מהנהן. זורק מבט אחרון לגלים הסוערים של הים. משפיל עיניים.

 

[מ. ש]

וואו
פרק יפיפה ונוגע, התיאור של האבא יפה ממש
מתואר אמיתי מאוד, אמיתי מדי.

 

[מ. ש]

יש לי רק משהו מוזר
למה הסיפור קשור לשב"כ זה לא ענין למשטרה?
וגם זה קצת היה מעניין שבאמצע הפרק עוברים מהמחשבות של אילה למחשבות של האבא

 

[הלוחשת לתווים]

יש לי רק משהו מוזר
למה הסיפור קשור לשב"כ זה לא ענין למשטרה?
וגם זה קצת היה מעניין שבאמצע הפרק עוברים מהמחשבות של אילה למחשבות של האבא

זה על רקע לאומני, לכן זה השב"כ

 

[yael305]

וגם זה קצת היה מעניין שבאמצע הפרק עוברים מהמחשבות של אילה למחשבות של האבא

דווקא לא היה לי מוזר כי זה בסוף פיסקה.

 

[מ. ש]

מה קורה שם?

 

[הלוחשת לתווים]

היי
לא יצא לי לפתוח את פרוג בסוכות, מקווה ששרדתם

היא קמה מאוחר. מאוחר מאוד. השמש כבר נמצאת ברום השמים, עושה את חובתה לאנושות.

ורק היא ממשיכה לישון כמו עצלן. לא מועילה כלום.

גם לא מזיקה כלום...

המטבח מקבל אותה שקט, והיא מודה על זה בליבה. מכינה לעצמה שוקו ופותחת חפיסת שוקולד.

הלוואי שהיא הייתה עכשיו בחדר חקירות.

מחשבה מטורפת חולפת במהירות בראשה. היא עוצרת אותה.

הלוואי שמה? למה שהיא תרצה להיות בחדר חקירות?! לא היה לה מאד טוב שם...

אבל עובדה שזה הלוואי.

כי שם היא הייתה הצדיקה. בעיני עצמה לפחות.

הרגישה שהיא עושה את מצוות הרב, ולא מדברת לשון הרע......

רגע.

המילה לשון הרע מדגדגת לה. היא מנסה להבין למה.

וכשהיא קולטת, עולה לו חיוך קטן על השפתיים. אחד החיוכים האמתיים היחידים מאז שיצאה מ'שם'.

גם עכשיו היא שומרת על מצוות הרב, בעצם.

'שם', היה אסור לה להסגיר את החברות לשלטונות.

ועכשיו?!

עכשיו אסור לה להכחיש. זה כתוב בשמירת הלשון. שאסור לאדם להגיד שהוא לא עשה משהו מסוים, אם האשמה תיפול ישר על מישהו אחר.

וכאן זה ממש ככה.

אסור לה להכחיש! אם היא תכחיש, ישר יקלטו שחנה היא זאת שגילתה!

התובנה הזו גורמת לה ללכת לחלון ולהביט החוצה. הלומה משהו.

היא לא סתם סובלת עכשיו. לא סתם. פשוט אסור לה להגיד, וזה מה שהיא עושה!

חשק מטורף גורם לה לרוץ להתלבש ולצאת לכיוון הסמינר. אומנם כבר אחד עשרה, אבל היא מרגישה שהיא חייבת שוב ללכת לסמינר. לפגוש את החברות. וכמו אז- לשתוק.

פשוט לשתוק.

* * *​

"זו לא אשמתי." גיטי מספרת. קולה מתבכיין.

הסוהרת שותקת. מהמהמת לעצמה.

"אני מבטיחה לך." היא ממשיכה. "חנה שכנעה אותי!"

שתיקה. היא מתרחקת קצת.

"רגע, תקשיבי, באמת!"

הסוהרת הולכת משם. היא נופלת עלובה על הרצפה.

"חנה הגיעה אלי, יום אחד. בהפסקת עשר."

הספסל חורק מעט. מקשיב.

"זה היה אחרי שסיפרתי לה על קנס שקבלתי. סתם קנס, כי הלכתי עם מסכה על הסנטר, ולא על האף."

הספסל משתנק בהזדהות. חורק ארוכות.

"הייתי עצבנית על השוטרים החילונים שנותנים קנסות לחרדים דווקא. ואמרתי את זה לחנה." היא נאנחת. הספסל שותק בהקשבה.

"היא סיפרה לי בהתלהבות שיש ארגון שמשלם דו"חות שניתנו סתם לאנשים, והציעה לי להיפגש עם אישה אחת. שליחה של הארגון. בתמימותי הסכמתי...

"האישה הזו סיפרה לי על עבודת הקודש שלהם, וסיפרה על עוד המון שחיתות שיש בממשל הציוני נגד חרדים. אז.... הצטרפתי."

הספסל נאנח. כמו קיווה שלא זה יהיה סוף הסיפור...

"ואז חנה שכנעה אותי לבוא למבצעים כאלו, כדי להרוס את הממשלה. אתה יודע, לרסס על קירות, לתלות שלטים, לשלוח לבחורות חילוניות איומים שאם הן לא יחזרו בתשובה הן ישרפו בגיהינום, או שאפילו אנחנו נשרוף אותן קודם...." היא נאנקת. בולעת רוק.

"ואפילו.... חנה אפילו שכנעה אותי לעזור לה לשרוף חנות של בגדים חילוניים. כדי להראות עד כמה שְגויה הדרך שלהם. כמה הם מושחתים... האמת?! עשיתי את זה יותר משנאה, מאשר קנאות..."

חריקת בהלה נשמעת מהספסל. מרעידה אותה.

"אתה צודק, עשיתי שטות. שטות גדולה. כשסיפרתי לאמא שלי, והיא אמרה לי לעזוב, כבר לא הצלחתי. ותראה איפה אני עכשיו..."

היא נשכבת. סוג של מחבקת אותו. "אני מקווה שאני אצליח לצאת מכאן בלי מידי הרבה בעיות. שיזכו אותי במשפט..."

הספסל נאנח בהשלמה והיא נרדמת.

דמעה קטנה תלויה בזווית עינה.

 

[yael305]

מקווה ששרדתם

דווקא לא

ורק היא ממשיכה לישון כמו עצלן.

הפריע לי שה ''עצלן'' כתוב פתאום בלשון זכר.
נראה לי שיותר מתאים לכתוב ''עצלנית''.

חוץ מזה הפרק מאד יפה!!
מחכה להמשך

 

[תהילה בצלאל]

דווקא לא

הפריע לי שה ''עצלן'' כתוב פתאום בלשון זכר.
נראה לי שיותר מתאים לכתוב ''עצלנית''.

היא התכוונה לחיה עצלן.
נכנסתי פה ללופ עם GPT, יכולים להתרשם ולהגיד את דעתכם... (חובת קריאה עד הסוף )

You said:​

איך נקראת הנקבה של העצלן

ChatGPT said:​

הנקבה של העצלן נקראת פשוט "עצלנית".

You said:​

בטוח?

ChatGPT said:​

כן, מבחינה לשונית, ניתן לכנות את הנקבה של העצלן בשם "עצלנית". בעברית, רבים משמות בעלי החיים הזכריים נוטים להטות את השם לצורת נקבה על ידי הוספת הסיומת "ית", וכך גם במקרה הזה.
עם זאת, ראוי לציין כי בשפה היום-יומית המונח "עצלן" מתייחס לרוב גם לזכרים וגם לנקבות, ורק במקרים נדירים מדגישים את הצורה הנשית "עצלנית".

4o

You said:​

תביא לי הוכחה מחיות אחרות

ChatGPT said:​

כמובן! הנה כמה דוגמאות לשמות של בעלי חיים אחרים שבהם משתמשים בסיומת "ית" לציון הנקבה:

1. פיל – הנקבה היא פילה.
2. זאב – הנקבה היא זאבה.
3. אריה – הנקבה היא לביאה.
4. גמל – הנקבה היא נאקה.
5. שועל – הנקבה היא שועלה.

המקרה של "עצלן" הוא חריג במובן שאין שם נקבי מובהק נפוץ ומקובל בתדירות גבוהה כמו בפילים או באריות.

השמש כבר נמצאת ברום השמים, עושה את חובתה לאנושות

פה אולי עדיף - מקיימת

 

[הלוחשת לתווים]

היא התכוונה לחיה עצלן.
נכנסתי פה ללופ עם GPT, יכולים להתרשם ולהגיד את דעתכם... (חובת קריאה עד הסוף )

You said:​

איך נקראת הנקבה של העצלן

ChatGPT said:​

הנקבה של העצלן נקראת פשוט "עצלנית".

You said:​

בטוח?

ChatGPT said:​

כן, מבחינה לשונית, ניתן לכנות את הנקבה של העצלן בשם "עצלנית". בעברית, רבים משמות בעלי החיים הזכריים נוטים להטות את השם לצורת נקבה על ידי הוספת הסיומת "ית", וכך גם במקרה הזה.
עם זאת, ראוי לציין כי בשפה היום-יומית המונח "עצלן" מתייחס לרוב גם לזכרים וגם לנקבות, ורק במקרים נדירים מדגישים את הצורה הנשית "עצלנית".

4o

You said:​

תביא לי הוכחה מחיות אחרות

ChatGPT said:​

כמובן! הנה כמה דוגמאות לשמות של בעלי חיים אחרים שבהם משתמשים בסיומת "ית" לציון הנקבה:

1. פיל – הנקבה היא פילה.
2. זאב – הנקבה היא זאבה.
3. אריה – הנקבה היא לביאה.
4. גמל – הנקבה היא נאקה.
5. שועל – הנקבה היא שועלה.

המקרה של "עצלן" הוא חריג במובן שאין שם נקבי מובהק נפוץ ומקובל בתדירות גבוהה כמו בפילים או באריות.



פה אולי עדיף - מקיימת

חחחחחח חמוד...

 

[yael305]

1. פיל – הנקבה היא פילה.
2. זאב – הנקבה היא זאבה.
3. אריה – הנקבה היא לביאה.
4. גמל – הנקבה היא נאקה.
5. שועל – הנקבה היא שועלה.

חשבתי שהוא יכתוב לי: פיל - פילית..
איפה סיומת ''ית''??

 

[תהילה בצלאל]

חחחחחח חמוד...

חמוד? לא יודעת. יותר מעלה שאלות...
וזו לא פעם ראשונה שהוא עושה את זה. ביקשתי שמות דמויות מהתנך שמסתיימות באות ף. הביא לי: שאול, משה, אסף (תודה על האחרון!)
ביקשתי חרוז למילה יהיה הביא לי שיר שהבית שלו מתחיל במילה יהיה.