שיתוף - לביקורת מנין באת, בת?

  • פותח הנושא 535
  • פורסם בתאריך
  • הוסף לסימניות
  • #1
מנין באת, בת?

וילון מוסט. בעלת התפקיד הראשי ניצבת במרכז, ערוכה לתפקידה. יודעת מה נדרש ממנה. אורות מסנוורים נדלקים, מכוונים עליה. מעט זזים, מתמקדים ברקע ותפאורה, נעצרים עליהם. משהו שם לא לגמרי כפי הנדרש. "אבל אני עשיתי מה שצריך" הגיבורה מזדעקת.| על במת החיים. גיבורות ראשיות עם רקע רצוי קצת פחות. על מה ישימו המוסדות דגש ומה יכריע בסופו של דבר?

הודיה שרה ראובני



לפנינו סיפור כאוב בנימה אישית, שרה דן משמשת בו גיבורה ראשית. לאחריו, נשות חינוך מחוות דעה.

שרה, את נמצאת עכשיו בסמינר שמור ואיכותי, באת מרקע שלא נחשב כזה. שתפי אותנו מעט על המקום בו למדת ועל סוג החברה בה שהית.

"התחלתי את כיתה ט' בתיכון שלא מספיק הייתי מודעת לסגנון שלו. באתי אליו בתור ברירת מחדל אחרי שלא התקבלתי לתיכון טוב שרציתי ללמוד בו.

''מהר מאד הבחנתי שהרמה הרוחנית בתיכון שבאתי אליו ירודה מאד. החלטתי שבמקום הזה אני לא נמצאת יותר. את החודשיים הראשונים של התיכון ביליתי בבית, אך לאחר התייעצות עם רבנים, מורות ועוד אנשי מקצוע הבנתי שאין לי ברירה אלא לחזור לתיכון, לא יתכן שאשב ארבע שנים בבית.''

שרה נעצרת לרגע משטף הדיבור, נושמת עמוק. הזיכרונות כואבים, אבל היא מומחית בלהמשיך הלאה.

''הייתי צריכה להשלים עם ההבנה שאני יוצאת עכשיו למסע ארוך ומורכב שבשביל לצלוח אותו אני זקוקה לגייס הרבה כוחות נפש. חזרתי לתיכון, יצאתי לדרך.''

גלים סוערים בים התיכון

''יום יום הייתי עוברת התמודדות חברתית קשה מנשוא. אני נמצאת בשיאו של גיל העשרה, בו החברה תופסת מקום משמעותי מאד, אך אני לא יכולתי לאפשר לזה לקרות. נלחמתי בשיניים. כולן היו בצד אחד, ואני בעבר השני, לבד.''

וואו, כך במשך כל השנים היית חייל בודד במערכה?

''לגמרי כך. הנס שלי היה שבאמצע כיתה ט' פרצה הקורונה. מה שנחשב לאסון אצל כולם אצלי היה כמתנה משמיים. בחודשים המשמעותיים ביותר של השנה הייתי מסוגרת בבית, כמו כולם, וכך הרווחתי קרוב לחצי שנה של הפוגה מההתמודדות.



''ביום בו חזרנו ללמוד מקרוב, חזרו כל אותם ניסיונות שהיו לפני כן, אך במינון מוגבר. ההתמודדות מעצימה את עצמה. בזמן השהיה הממושכת בבתים הבנות הדרדרו מאד רוחנית, וכל הזוהמה שדבקה בהן, הגיעה יחד איתן לתיכון. הן הכניסו מושגים זרים, רעיונות שונים ומשונים ותרבויות מהעולם החיצון שנוגדות לחלוטין את רוח היהדות.

''בשלב זה לא יכולתי רק להתרחק מדברים מסוימים שהן עושות , הייתי צריכה להתנזר מהן לחלוטין.''

נשמע קשה עד בלתי אפשרי...

''כן. עברתי מסכת שלמה של פגיעות חברתיות. כולן הסתכלו עלי בתור שונה ומתבדלת, המשבקי''ת של המורות , כביכול. הן רדפו אותי והתנכלו אלי, לא קיבלתי תמיכה מאף אחת.

''חברה אחת הייתה לי, בתוך הג'ונגל הטורף הזה, וגם היא, בסופו של דבר בגדה בי, ערקה לצד השני. הרגישה מאוימת, פחדה שגם אותה ישסעו לגזרים.

''לקראת סוף י''ב תכננו כולן לחגוג את הפרידה בצורה שרוח של טומאה נושבת ממנה. [הפרטים צונזרו על ידי המערכת] דבר האירוע הובא לאוזניי המורות שכמובן, דאגו שלא יצא לפועל. ואיך לא? כולן היו בטוחות שידי במעל, הרי אני היחידה שהודעתי שלא אשתתף.

''לא אני הייתי זו שיידעתי את הצוות. ניסיתי להבהיר את זה לכולן, אך הן היו בטוחות בעצמן ולא פנויות לשמוע. הן רצו לנקום בי, ובעוצמה. כך גיבשו החלטה לעשות עלי חרם.''

חרם?

''חרם מוחלט. הן לא דיברו איתי מטוב ועד רע. רק העיניים המאשימות שלהן, יורות גיצי השנאה, דיברו בעד עצמן.

''השנה הרביעית בתיכון מגיעה אל קיצה ואני עוזבת במצב הזה, של חרם שהיה ועודנו. אין לי ממי להיפרד.''

ראש מעל המים

שרה, את מדהימה. אנו משערות שאנשים אחרים שהיו עוברים התמודדות מהסוג שאת מתארת, היו מהר מאד נופלים חללים. ואילו את, כנגד כל הסיכויים, בחרת ללחום. מנין היו לך הכוחות להמשיך להיאבק? איך לא התייאשת באמצע הדרך?

שרה מחייכת, שומעים את זה מבעד לטלפון. ויש לה תשובות.

''כל הזמן הזכרתי לעצמי שהחיים הם כמו גלים. קורה שהם נמוכים ושלוים, אך הם יכולים לנסוק למעלה ואפילו להיהפך לסערה של ממש, שמאיימת להטביע.

''התפקיד שלי, הוא להרים ראש מעל המים. זה קשה, מאמץ, אבל ידעתי שזו הדרך היחידה לשרוד. אני לא יכולה לתת לזרם לסחוף אותי הרחק. ניחם אותי לדעת שבסוף הגל יעבור ונפשי תיוותר לשלל.

"היה לי רצון פנימי חזק לבחור בטוב והוא זה שהנחה אותי תמיד, אך באמת הגיעו זמנים שהרגשתי שאני לא מסוגלת יותר. הרגשתי שבורה ומרוסקת מבפנים טוטאלית.

''דבר אחד החזיק אותי, משפט ששיננתי לעצמי שוב ושוב: 'אחכה לו בכל יום שיבוא'. חיכיתי ליום שבו כל הסבל יגמר, ידעתי שהוא יבוא. אני לא הולכת ללמוד בתיכון הזה כל החיים, תכף תסתיים מסכת הייסורים.

''תתחיל שנה חדשה, אני אתחיל מחדש, והפעם בסמינר. טוב. איכותי. שמור. נחשב. אהיה כשווה בין שוות, יקיץ הקץ על הגלות. מיקדתי את המבט על היום הזה שיבוא, ספרתי ימים ושעות עד אליו.''

עוגנת בחוף מבטחים

''בסוף הוא הגיע, היום הנכסף. אני מתחילה את כיתה י''ג, חוזרת כל יום הביתה עם פנסים בעיניים, עם כל יום שעובר אני רק נהנית יותר. זו חוויה בשבילי לבוא לסמינר. הרגשתי מחוברת, מחובקת, שייכת.

''סוף סוף אני כמו כולם, וכולם כמוני. שווה בין שוות. הייתי אומרת לחברות החדשות: 'לא להאמין שאני יושבת בכיתה של ארבעים בנות, וכולן נורמליות, שפויות.' הן לא הבינו ממה אני מתרגשת, אך אני, לא הייתי רגילה למצב הזה. הייתי באורות, נשמתי, הכרתי, עיכלתי.

''הייתי בטוחה שנגמרו המלחמות, לא ידעתי שפרק ב' עוד לפניי.''

הקול של שרה שהיה מלא חיות במשפטים האחרונים, יורד דרסטית בפתאומיות.

ושוב פעם, סערה

'''שמחת תורה. פורצת מלחמה, כל עם ישראל שותפים בה. ימים אחדים אחר כך, פורצת עוד מלחמה, והפעם, בחזית האישית שלי.

''הסמינר עובר ללמוד במרחב קולי. באחד הימים אני רואה שהמחנכת שלי מי''ב מתקשרת אלי. חשבתי שהיא רוצה להתעניין בשלומי, זה היה נוהג רווח אצלה. אני עונה לשיחה שתופסת אותי בלתי מוכנה לבאות.

''המחנכת מסבירה שנשלחה בשם המנהלת של הסמינר הנוכחי שלי להעיר לי על כמה דברים. הייתה לה רשימה שלימה של הערות והטחות כלפיי, אילו היו דברים שלא אפיינו אותי כלל.

''הייתי המומה. נשברתי. הרגשתי שכל מה שעמלתי לבנות במשך שנים מתמוטט כמגדל קלפים. ניסיתי לשמור על איפוק, אך הדמעות פרצו בלי לבקש ממני רשות. הוציאו את כל מה שבתוכי החוצה.

''החברות, שכבר הספיקו להכיר אותי, סירבו להאמין. 'את טובה כמונו בדיוק' הן טענו. 'מה רוצים ממך?'

''הייתי מרוסקת. שנים אני נאבקת על הטוב ביותר ולא מאפשרת לעצמי הנחות ואחר כך באים אלי עם טענות?''

נשמע שכאן נשברת סופית...

''
כמעט וזה קרה, אך החלטתי שאם הייתי כל כך חזקה עד עכשיו אהיה חזקה גם הלאה, לא אתן לשום דבר שבניתי להיחרב. קמתי, אספתי שברים, איחיתי אותם. אספתי כוחות, שמרתי אותם. המשכתי.

''המצב הביטחוני נעשה רגוע יותר עם הזמן החולף, והסמינר שב ללימודים סדירים. בימים הבאים חשתי במעקבים ובעיניים חודרות של הצוות הננעצות בי. החברות שלי ביטלו את טענותיי, סברו שאני מגזימה ומדומיינת. בא יום שכולנו הבנו שהמציאות עולה על כל דמיון. המחנכת בעצמה סיפרה שהמנהלת ביקשה מהמורות לשים עלי עיניים ולדווח לה על התנהגויותיי."

ככה? את רוצה לחזור איתנו אל אותו יום, לספר לנו מה היה אז?


"פחות רוצה לחזור ליום הזה, כן יכולה לנסות לחזור על מה שהיה בו. לאחר מספר שבועות של לימודים קוראת לי המחנכת לשיחה. יום חינוך. זו הייתה חצי השעה הכי מתמשכת ומכאיבה שהייתה לי אי פעם.

''המורה הסבירה לי שיש פער עצום ביני לבין שאר בנות הסמינר. היו לה אמירות כמו: באת ממקום אחר. הרמה כאן גבוהה משלך. מה את מחפשת כאן?

''היא כל הזמן חזרה על הטענה שוודאי ספגתי רוחות זרות מהמקום ממנו באתי, ולכן הייתי צריכה ללכת לסמינר ברמה נמוכה יותר, שתתאים לי.

"לי התשובות ברורות. המקום הזה מתאים לי. זו הרמה שאני רוצה. לא אתפשר על פחות. בשביל זה לחמתי כל השנים.

''ניסיתי להסביר למורה עד כמה התנזרתי מכל דבר המקשר ביני לבין הבנות הללו, לספר לה איזו חומה הקמתי סביב עצמי. כמה אני שונה מהבנות שם, כמה אני דומה לבנות כאן.

''נתקלתי באוזניים אטומות. המחנכת איתנה בעמדתה. יצאתי. הלב שפעם הרכבתי נשבר שוב. בבום גדול. באותו רגע רציתי ללכת, להתרחק מהמקום הזה, לעזוב שלא על מנת לחזור. למה היא עושה לי את זה? למה?''

למה באמת? אם את אומרת שאת כמו כולן, אז מה רוצים ממך דווקא?

''מה שקרה זה שבמקום להסתכל עלי הסתכלו על המקום ממנו באתי. הסיקו מסקנה שאם למדתי בתיכון חלש ורדוד אז וודאי הושפעתי ואני גם כזו. האם אני זה המקום ממנו באתי? אני זו הפנימיות שלי!''

הטון של שרה עולה בכמה אוקטבות, היא בטוחה במשפט שאמרה. משוכנעת. משכנעת.

הגעתי לאי. אי יציבות

ואת מצליחה להמשיך הלאה, אחרי שנחבלת מכל הכיוונים והוטלת אל החוף באפיסת כוחות?

''זה קשה. מאד. אני מפורקת. אבל אני יודעת שאם אני רוצה להגיע ליעד אליו חתרתי כל השנים, אני חייבת להרים את עצמי, כאן ועכשיו.

''אז הרמתי את עצמי, השתדלתי לחבוש פצעים פתוחים, מדממים. עד כמה שניתן. מה אעשה ויש כאלו שלעולם לא יחלימו? צלקות בבשר החי השאירו לי, לא דאגו לחטא, לא דאגו מראש פשוט לא ליצור אותן...

''אהבתי את הסמינר, הייתי מחוברת לשיעורים, קיבלתי מהם. עכשיו, קשה לי לקבל מאנשים שכך נהגו בי. קשה לתת אימון במי שלא נתן בי טיפת אימון בסיסית.''

לא פשוט בכלל. כואב. מדמיע. אך, מעניין לשאול דווקא אותך, שחווה את הדברים מהצד הפגוע של התלמידה, מה היית מצפה מהמורות? האם את חושבת שצוות במוסד חינוכי צריך לקחת בחשבון את הרקע ממנו הגיע התלמיד או לבחון את אישיותו בלבד?

''אני בטוחה שלהסתכל על תלמיד דרך משקפיים של הרקע ממנו הגיע זו לא רק טעות אלא עוול. נכון שסביבה משפיעה על האדם ולכן, תלמידה שהגיעה מרקע לא סטנדרטי צריך לבחון אותה. יש לברר ולבדוק מיהי באמת ועד כמה היא מושפעת, אך בשום אופן לא להדביק תוויות חסרות בסיס. תווית כזו יכולה להחריב הווה ועתיד, להרוס חיים שלמים!.

''לא לבוא מראש עם מבט שלילי, לא לקטלג על פי דברים חיצוניים. לדוגמא במקרה שלי, אם המורה הייתה מנסה לשוחח איתי ולהכיר אותי מקרוב, הייתה מתוודעת להפך הגמור משחשבה, מגלה עד כמה אני מחוברת וקשורה."



לו רק דברים היו מתנהלים אחרת, אנו חושבות עכשיו. לו היו מתמקדים בגיבורת הסיפור ולא ברקע ותפאורה. לו היו חושפים אמת, תומכים, מעריכים.

סיפור כאוב. והוא לא יחיד. חברים לצרה יש לו רבים. אולי לא כולנו נחשפנו למקרים קשים ומטלטלים בכזה סדר גודל, אך כל מקרה הוא עולם מלא לחווה אותו.

בואו ניזכר רגע בשכנה שלא התקבלה לתיכון כי באה ממשפחה חוזרת בתשובה, בבת דודה שעשו לה בעיות בקבלה כי באה ממגזר שונה מהסמינר, בחברה שנקראת לשיחות על ימין ועל שמאל כי יש לה אחים שירדו מהדרך, הספיקו הדוגמאות?

הן באו מרקע שונה מכולן, אך הן עצמן טובות ואיכותיות. [כמובן שלא תמיד כך פני הדברים, בדרך כלל בני אדם מושפעים מסביבתם. אנו כאן לדבר על גיבורות רוח. אלו שנגד הזרם, נגד הסיכויים.]

הבנות הללו ראויות להערכה, אנחנו מזדעקות. יחס דורש שינוי, מתקוממות. רוצות לקום, לפעול, להוציא אמת לאור.

סטופ! בטרם אנו הופכות מחשבות למעשים באנה ניזכר ששמענו רק צד אחד. גם לצוות החינוכי כל מקרה מסוג זה הוא דילמה לא פשוטה. זה לא שהם פוסלים מראש, בעיניים עצומות. הם מבררים, שוקלים ו... גם נדרשים להכריע, בדיני נפשות ממש. זו באמת מורכבות.

בעצם, מה לנו לנאום הרבה? נשמע את הדברים ישירות מהנוגעים אליהם. הצטרפנה אלינו לביקור בחדרי המנהלת והסגנית, שמורנה על שקט ומכובדות.

ישיבת צוות

אנו פוגשות אותן עסוקות עד למעלה מראשן. פגישות, טלפונים, ראיונות, הנחיות, ועדות, חתימות. "רק כמה דקות, אפשר?" אנחנו מעזות לבקש. נענות בהסכמה. יש להן מה להבהיר ולהעביר לנו.

גב' פנינה לוינשטיין, מנהלת תיכון בבני ברק, מזדהה עם התיאורים שאנו שוטחות בפניה, מכירה אותם מקרוב. "כשמגיעה להתקבל לתיכון שלנו בת שבאה מרקע שונה, מחובתנו לעשות את הבירורים הנדרשים על מנת לוודא שהיא אכן מתאימה ללמוד אצלינו. אין לנו סיבה לומר לה מראש לא, כן אנו בודקים אותה יותר מאשר כל בת אחרת. חשוב לנו לדעת שרמתה הרוחנית תואמת לרמת התלמידות ושהיא לא עלולה להשפיע עליהן לרעה חלילה.

"יש משקל משמעותי לסיבה בשלה בחרה לבוא ללמוד כאן. האם זה בגלל קרבה לבית לדוג' או מניעים חיצוניים אחרים או שהיא באמת רצתה מקום איכותי וברמה גבוהה כי היא מחשיבה את עצמה לכזו?

"אם לאחר בדיקה הבת מתגלה כמתאימה ללמוד אצלינו- נקבל אותה. כמובן שבהתחלה נשים עין לראות אם הכול 'חלק', כי אחרי הכול, התמונה השלמה לא באה מבירורים אלא ממציאות בשטח. ואם כעבור זמן הבת הוכיחה את עצמה לטובה- לנו


אפשר גם אחרת

פנינו אל הרבנית מירה מימון שתחי', מנהלת סמינר "קהילות יעקב". סמינר שהוא חממה וקרקע פוריה לבניה לבנות שבאו מרקעים לא חלקים ורוצות יותר.

האם הרקע ממנו באות הבנות יכול להפריע להתקדמות שלהן?

"לעיתים הוא אכן מקשה, בנות באות עם מטענים וצריכות לדעת להיפרד מהם. כמו כן חלק מהן כשחוזרות הביתה לשבתות נקלעות להתמודדויות לא פשוטות.

"אך מה שעוזר לבנות שמתחילות ללמוד אצלינו זה לראות את שנה ב', שכבר התחנכו שנה בסמינר, מלאות דרך ארץ, מידות וערכים. הן מבינות שההשקעה והקשיים משתלמים כי מגיעים איתם למקומות חיוביים."

ואיך המבט של הצוות על הבנות באשר הן?

"לכל יהודי יש נשמת אלוקים. אנו נותנים אמון בכל אחת, גם אם באה מרקע כזה או אחר. עצם העובדה שבת באה לכאן אומרת שהיא עשתה כבר כמה צעדים והיא רוצה להמשיך להתקדם."

אהבת ישראל נוטפת מקולה של הרבנית מימון, חוצה גלי טלפון.

"אצלינו מתמקדים בצדדים החיוביים של כל בת



נותר רק להעריך אותה, הרבה יותר ממה שמעריכים כל בת רגילה."

איתנו גם הגב' ציפי סגל, סגנית בסמינר "החדש" נתיבות. היא רוצה באמת בטובת הבנות. "במבט ראשוני נראה לנו שאם הרמה הרוחנית של הבת ושאיפותיה תואמות לסמינר- בוודאי ראוי לקבלה גם אם הרקע אחר ושונה. אך עלינו לקחת בחשבון שלא כל מקום יכול לקבל בת כזו. גם אם יש לה שאיפות ניסיונות והתמודדויות שיכולים להשפיע עליה וכתוצאה מכך על בנות נוספות.

"לכן כדאי לבת כזו ללכת מראש למקום בעל יכולת להכיל ולתמוך. במיוחד במקרים בהם אין גב של בית והבת נזקקת לדמות סמכות שתלווה ותכוון. מוסד שלא ערוך לזה לא תמיד יוכל לתת מענה.

"בדרך כלל במוסדות הקטנים יש קו אחיד יותר. מסיבה זו אפשר להבין את חשש הצוות מקבלת בנות מרקע שונה. בנוסף, גם לבנות עצמן יהיה קשה לחוש שייכות. מומלץ להן להיכנס למקום שיועד לכתחילה לרקע כשלהן, או אפילו לסמינר גדול שבו קיימים מגוון סגנונות ורקעים."







ובזכות הקבלה והאמונה בבנות- הן מתחברות, מתקדמות ומוציאות מעצמן את המיטב. אנו מסתכלות על הבנות הללו בהערכה עצומה. איני באה להוריד מערכן של בנות ששומרות על הדרך בה חונכו, אך כשבת מעצמה בוחרת בטוב בזמן שזה לא מובן מאליו ומוכיחה את עוצמות הנפש שלה- ההערכה אליה הרבה יותר חזקה."

האם הרבנית סוברת שכדאי שבת שמגיעה מרקע שונה תלמד במקום בו גם שאר הסביבה כזו, או שהיא יכולה להשתלב בסמינר רגיל?

"התשובה לכך מאד משתנה מבת לבת. בסמינרים רגילים, עם כל זה שהם איכותיים ומדהימים, אין את המקום והזמן להשקיע אישית בכל אחת. נותנים שיעורים ושיחות והבנות גדלות מאווירה כללית מחזקת. יש בנות שכבר עשו תהליך עם עצמן וכעת רוצות לשמוע ולקבל והן תוכלנה לעשות את זה בסמינרים הללו ולהתמזג בקלות. בירושלים ישנו תיכון לבעלות תשובה שבמהלך שנות התיכון הבנות עובדות על עצמן ומגיעות לפסגות גבוהות. כשהן מסיימות אותו רובן ככולן הולכות ללמוד בסמינר "הסניף" ומשתלבות מעולה בחברה השמורה. אך מנגד, ישנן כאלו שחייבות את היחס האישי, הליווי, האמון והגב התומך. בשבילן הוקמו סמינרים כשלנו ואחרים."



נותר רק להעריך אותה, הרבה יותר ממה שמעריכים כל בת רגילה."

איתנו גם הגב' ציפי סגל, סגנית בסמינר "החדש" נתיבות. היא רוצה באמת בטובת הבנות. "במבט ראשוני נראה לנו שאם הרמה הרוחנית של הבת ושאיפותיה תואמות לסמינר- בוודאי ראוי לקבלה גם אם הרקע אחר ושונה. אך עלינו לקחת בחשבון שלא כל מקום יכול לקבל בת כזו. גם אם יש לה שאיפות ניסיונות והתמודדויות שיכולים להשפיע עליה וכתוצאה מכך על בנות נוספות.

"לכן כדאי לבת כזו ללכת מראש למקום בעל יכולת להכיל ולתמוך. במיוחד במקרים בהם אין גב של בית והבת נזקקת לדמות סמכות שתלווה ותכוון. מוסד שלא ערוך לזה לא תמיד יוכל לתת מענה.

"בדרך כלל במוסדות הקטנים יש קו אחיד יותר. מסיבה זו אפשר להבין את חשש הצוות מקבלת בנות מרקע שונה. בנוסף, גם לבנות עצמן יהיה קשה לחוש שייכות. מומלץ להן להיכנס למקום שיועד לכתחילה לרקע כשלהן, או אפילו לסמינר גדול שבו קיימים מגוון סגנונות ורקעים."

 
  • הוסף לסימניות
  • #2
יש לך כתיבה טובה.

למה זה מיועד?
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
וואו מרפרוף שעשיתי, זה נראה ממש מקצועי!
עלי והצליחי!
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

שמעתי פעם כלל מאדם חכם, אך כנראה נטול ניסיון: "העבודה הכי טובה היא לעשות מה שאתה אוהב ולקבל על זה כסף". מכיוון שכסף רב אין לי, ועבודות רבות היו לי, גמרתי אומר בנפשי לקיים את העצה – הלכה למעשה.
חיפשתי את שאהבה נפשי; יגעתי ויגעתי, אך לא מצאתי. רשמתי לי את כל תחביביהם של בני האנוש ויצאתי לדרך. גמרתי בדעתי שתיכף ומיד אמצא לי תחביב נחמד, ואז אצחק לי כל הדרך אל הבנק.
ראשית כל פניתי לתחביב הנפוץ אצל היצורים האנושיים, הלוא הוא המוזיקה. מסתבר שהגערות שספגתי מאז ילדותי, כל אימת שחרצתי לשוני, הגיעו לי בצדק; וכנראה שטרם נולד האובייקט שיוזיל מהונו כדי ליהנות מגרוני.
הבנתי, אך לא ויתרתי. בהיגיון פשוט חישבתי שמאחורי כל זמר גדול עומד מלחין זייפן, וכך מצאתי את עצמי ישוב למרגלות פסנתר רחוב, מתאמץ לשדך תווים ליצירה. מפה לשם, אחרי מספר ניסיונות שכולם נגמרו בזמזום אותו להיט חתונות שכוח, הסקתי שגם זו לא אופציה.
לא נשברתי, ומיד פניתי ליעד הבא: נטלתי מקלדת ומסך והחילותי לכתוב שירים. הבית הראשון כבר עמד על תלו, אך ההמשך בושש מלבוא. במקום לנפק את ה"עוד יותר טוב" הבא, השתעשתי לי במשחקי מילים ומלחמות תחביר. אין צורך לציין שגם מזה התייאשתי.
חוץ ממוזיקה ישנם עוד תחומים בעולם, הרהרתי ביני לבין עצמי, והחלטתי לנסות לצייר. עם צבע ומכחול, שרבטתי קווים על הנייר, אך לנגד עיניי קיפצו אותיות כבמחול שדים; במקום יצירת אמנות, ראיתי לנגד עיניי רסיסי אותיות שניסו לחבור למילים. ניחמתי את היקום על החמצת פיקאסו המודרני, ופניתי לי לתחום הבא.
השגתי ספר מתכונים בלוי ומטונף, סידרתי על השיש ערימת מצרכים רלוונטיים ויצאתי לדרך. מה אומר לכם? ארוחה לא יצאה משם, אבל עלילה הייתה ועוד איך! גיבור הסיפור היה המטבח ששרד את התופת, והנידון למוות היה עבדכם הנאמן והמותש.
כאן כבר עצרתי לחשוב. לא ייתכן שלא קיימים עוד תחביבים וכישרונות! "תתייגע עוד מעט ותיכף תגיע אל המנוחה" עודדתי את עצמי הנוגה.
לפתע הכתה בי התובנה כברק: תכתוב! הלוא מימים ימימה העט הוא ידידי הקרוב והמילים קולחות ממני בשטף. שירבטתי לי מספר מאמרים ומעשיות והצגתי לכל ידיד ומכר. כולם גמרו את ההלל וחלקם ממש התלהבו. "איזו כתיבה מתוקה!" ציינו הקוראים, ואני, עולץ ומפזז, כבר משנן לעצמי את המימרות בגנות הקמצנות ונודר להפריש חומש מכל המיליונים שתיכף יזרמו אליי.
מבוקר עד ליל אני מקליד במרץ, החל ממאמרים על פרשת השבוע דרך טורי עומק בהגות והשקפה, וכלה בפוסטים על אקטואליה ופוליטיקה. מפעם לפעם אני מלקט חומרים משובחים ומדוור לכל פינה ומדור, די בכל אתר ועיתון. להוותי, תגובה אחת אפילו לא נקשה על דלת ביתי, למעט חבר אומלל שפתח עסק מקרטע כלשהו ונאלץ לספוג ממני עשרות מאמרים שיווקיים (בחינם, כמובן).
"אתה מוכשר ברמות, תענוג לקרוא את יצירותיך, אך אני לא זקוק לשירות כזה", הגיב לי כל מי שנחשף.
לעצמי הבינותי כלל חדש:
אם לא תעבוד - לא תוכל להאכיל את הילדים. ולכן ויתרתי על החלום. אך את כבודה של הספרות אני דורש: למה לא נמצא האדם שיתגמל כראוי אמן מילים? הרי ישנם כל כך הרבה תחביבים שמפרנסים, מה שונה כתיבה חדה ונושכת משיר קצבי או מנה טעימה?

צדק מי שאמר שהעבודה הכי טובה היא מה שאוהבים; הוא פשוט שכח לציין שצריך גם מישהו שיסכים לשלם על זה...
שיתוף - לביקורת הנר הארוך
הצעדים הטביעו חותם בספק בוץ ספק שלולית ברחוב הזר,
נמתחתי בפיהוק אך בסיפוק למרות השעה המאוחרת יחסית למקום, מתוך החשיכה נראו עוברי אורח מתהלכים מכאן לשם, אנו אינם כמוהם שהם מטילים את פסיעותיהם לחינם אלא כל דרכינו נמתחו לשם מצווה, כיצד? אלא שהייתי אני ורעייתי נתונים בניכר ובתוך כך העריב שמשו של יום ואנו נתונים בחנוכה ונרות להדליק אין, נחפזנו ברחובות הבירה וביקשנו נרות אך נמצאו רק נרות אידיהם שגנות היא לנו להדליק בהם, לבסוף נמצאו נרות שעווה ארוכים בפאתי העירה, המוכר מלמל דבר מה בשפתם ואני לא הבנתי מאומה על אף שניב מניבי שפתם עולה בפי אחינו החסידים, מכל מקום נוהג אני מנהג אבותי שנטלו להם את לשון הקודש ואינם מטמאים את פיהם בשפת העמים.
כשהנרות נטמעו בחיקי, עשיתי את דרכי אל האכסניה, הלבנה נתמעטה ואף אם היא חוזרת ומאירה, עדיין עננים מחפים אותה ומונעים אותנו מאורה,
האכסניה הישנה קיבלה את פני במבט שיש בן מן השעמום ואני נחפזתי אל המדרגות הישנות המובילות אל החדר ששכרתי מן העכו"ם,
החדר היה מוסק היטב כיאה לחורף העז ואני ניגשתי אל החלון והחילותי מתקין את הנרות, איני יודע מדוע האריך הנכרי את נרותיו כל כך,
לכשהדלקתי בברכה נחפזה רעייתי אל החלון ואחזה בראשה לאמר - הן מצויים אנו בקומה רביעית ואפשר שנרותיך רחקו מן הארץ ביותר מעשרים אמה,
נתקפתי בחרדה גדולה וגופי התחיל מרתת כשהוציאה רעייתי מבין כליה את מד המרחק האלקטרוני שנשלח בהזמנה מאליאקספרס ומדדה את המרחק בין להבת הנר לקרקע, נתחשב המרחק לזעיר היתר מעשרים אמה,

בצר לי טלפנתי לרבי הספון בטח בעיר הקודש ונתמהמה מלענות, לסוף השעה חזר אלי רבי ונצטער אף הוא באותו עניין עד שננער ושאל ממני לאמוד שוב את המרחק ונמצא זעיר פחות מעשרים אמה ופליאה רבה אחזה בי, אמת שידעתי שבאותו הזמן שחלף נתקצר הנר ונכנסה הלהבה לתחום עשרים אמה אך באותו העת נטרדה מחשבתי,
נפטר ממני רבי לשלום ועוד כפל לי ברכה על ברכתו.
נעמדתי ממקומי ושוררתי זמר 'הנרות הללו' ששמעתי בבית אבי ואפשר ששמע אף הוא בבית אביו וכן הלאה.

(הסיפור לא אירע במציאות ואין ללמוד ממנו הלכה).

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה