- הוסף לסימניות
- #1
הערה: אם התוכן הבא נראה לכם פחות מתאים לפורום, אפשר למחוק (אולי תלחצו על 'דווח תוכן שלילי') כי מצד אחד נראה לי שיש לדברים ערך, מצד שני... נו, טוב. תחליטו אם תצליחו לקרוא את הפוסט הארוך הזה...
לכל אחד מאיתנו יש שליחות, והשליחות הזו צריכה להיעשות מתוך הכנעה מוחלטת לפני בורא עולם, לזרוק אליו את עצמנו, את העשיה שלנו, באופן פנימי מתוך ביטול מוחלט.
תמיד אהבתי לכתוב, למרות שאני מהמגזר החרדי וגם יש לי אופי שמרני מאוד, יש באופיי צד חופשי מאוד של אומנים.
אנשים רגילים לא מבינים לפעמים מה זה אופי של אומן, שזה אומר אופי חופשי שלא מסוגל להיכנס להגדרות, לגבולות או לסדר, למרות שבתוך תוכם כל בני האדם זקוקים באופן נואש לגבולות אמיתיים וברורים.
כך שנראה לי שכמה שאני חרדית, יש בי גם צד מאוד חופשי שחש מאוים מכל תחושה של סמכות.
אני לא מחבבת סמכות, ורואה בממסד פן מאוד לא רצוי כשהוא בא להשתלט או לגזול חופש שלא בצדק.
חשוב לסייג ולומר שסמכות היא דבר רצוי – אבל היא צריכה לבוא מתוך מקום של ענווה והכנעה.
מה שאני רוצה זה לשתף זה את הקשיים הנפשיים שנתקלתי בהם בתהליך של חיי: תחושת אשמה.
היתה לי הרגשה שאני אשמה במה שקורה בעולם.
כשזה הגיע לכתיבה – הייתי בטוחה שהכתיבה שלי מזיקה. (או שאני מזיקה באופן כללי).
איך מזיקה? אמונה תפלה שאם אני כותבת שם של מישהו – והוא מת, זו אשמתי.
וזה קרה – אנשים מתו, וחלקם היו בעלי שמות זהים לשמות של הגיבורים בספרים/סיפורים שכתבתי לעצמי.
האשמתי את עצמי, לא הבנתי איך העולם מתנהל. האם אני אשמה?
לכתוב את המילה 'אשמה' זה מאוד קל, אבל לחיות בתוך תחושה כזו זה ממש כבד, מדובר בתחושות מאוד קשות, של רצון לא להיות קיימת.
אבל למה שאהיה אשמה? יש בורא עולם!
לא הסתדר לי למה שאהיה אשמה, האם העולם מתנהל חלילה באופן כל כך גרוע?
אבל התחושה היתה מטורפת, מאוד חזקה. פחדתי לזוז איתה.
ככה נמנעתי מהדבר שהכי אהבתי וידעתי לעשות: כתיבה.
וחזרתי לכתוב רק בעקבות טלטלות חזקות מאוד שעברו עלי.
בפסיעות קטנות התחלתי לחזור לכתוב והתחלתי להבין שאני חייבת לחוש הכנעה, מרוב פחד להשפיע לרעה חלילה, וחובתי להיכנע לפני ה'.
"ה', אני לא כותבת, זה אתה כותב, אתה אחראי על הכל, אני רק מקלדת, תעשה שלא יקרה רע מהכתיבה שלי" ביקשתי כל הזמן. והבקשה היתה כמובן שלא יקרה דבר רע באופן עקיף, שלא תהיה השפעה רעה על העולם בגללי.
בתכל'ס, במבט לאחור: משהו מוזר קרה בכתיבה שלי: ניבאתי ולא ידעתי מה ניבאתי.
למשל – את הספר "סדר הפוך", המציג את המהפכה המשפטית – התחלתי לכתוב לפני שנהיה סכסוך בין בתי המשפט לראש הממשלה, במציאות. כתבתי מתוך אינטואיציה, ויש אומרים שאינטואיציה היא סוג של נבואה.
הרבה דברים התחדשו לי במהלך הכתיבה, זה היה מפליא ממש, וקצת הרבה גזל לי מהאגו, הרגשתי שלא אני כתבתי את הספר.
בשיחה עם כותבות נוספות הן הסכימו שגם להן זה קורה: בתהליך הכתיבה יש תחושה שמישהו אחר כותב, וזה דווקא נפלא מבחינתן. אני לא אהבתי את זה. רציתי להרגיש שאני זו שכותבת, אבל הבנתי שצריך לשחרר את התודעה והרצון להיות זו שחושבת שהיא יכולה להשפיע.
ולהינות מהסיפור המרתק מזווית של קוראת, בלי תחושת שייכות אליו.
הבנתי שאני לא. לא יכולה להשפיע, ולא אוכל להשפיע בעתיד, אנחנו כולנו סך הכל בובות תיאטרון.
וצריך רצון טוב כדי לקבל תפקיד של טוב, שנזכה, אמן!
גם את הספר "מסדר מלחמה" התחלתי לכתוב לפני שהמלחמה פרצה, ולא רציתי להאשים את עצמי שאני אחראית רוחנית למלחמה בגלל הכתיבה שלי.
אני לא רוצה להיות שם, במקום שמאשים את עצמי, אני סך הכל מקלדת.. אני כלום.
זה קו דק מאוד בין תחושת אשמה לבין תחושת אחריות.
אני, אגב, לא היחידה שכתבה על המלחמה ממש לפני שהיא פרצה.
קראתי על אדם (אמיתי!) שכתב במדויק את מה שקרה בגבול עזה, כולל מנהרות ושבויים.
הספר שלו היה צריך לצאת לאור רק שהוא התלבט אם מתאים להוציא אותו כי הוא היא טריגרי מידי... כך שגם אני כבר לא מאשימה את עצמי... החלטתי להפסיק עם האשמה העצמית, לא מעונינת לחיות בתוך מסך מעורפל של תחושות שליליות.
לא, אין לי כוחות כלשהם, אני רגילה לחלוטין, הכתיבה שלי באה מתוך הבנה שחובה עלי לכתוב,
בגלל שכל אדם מחויב להגשים את עצמו, כל אדם מחויב לדעתי להוציא לאור את כישרונותיו, כמובן רק אם הוא רוצה.
אני יודעת שאני לא אשמה, יש מנהיג לעולם, וזה לא אני.
קראתי על הסופרת של סדרה לא דתית, שהיא כתבה את השמות של גיבורי הסדרה על שמם של חבורה בשכונה שלה, והם נהרגו או נפצעו באחת המלחמות. היה לה קשה עם זה.
וזה אכן עצוב, ההקשר הזה.
מצד שני, אם נגיע לתודעה שלימה בה אנו לומדים לבטל את עצמנו בפני אדון הכל, להקשיב אליו ולהיות ערניים למסר שהמציאות שולחת אלינו, אולי נזכה לעולם טוב יותר, כי כשאנחנו ממליכים את הטוב שלו עלינו ועם העולם, אין מציאות אחרת.
נאמר "אם בקולי תשמעו". והקול הזה זה קולה של התורה הקדושה, וגם של האינטואיציה הפנימית שלנו.
הבעיה שכל השנים האינטואיציה הזו למדה שהיא 'לא שווה'. בבית הספר לימדו אותנו להיות כמו כולם, ובצדק, כי הכח החברתי גדול.
אבל לפתח את הקול האישי שלנו – להקשיב לעצמנו - אף אחד לא לימד אותנו, זה כנראה כבר בתחום של הבירור של האדם מול עצמו.
מודה לאלוקים על הטוב, וגם על הפחות טוב, כי אני מבינה שאין רע שיורד מלמעלה, והעולם הוא מרחב של למידה והתקדמות, בעיקר התקדמות אישית של האדם מול עצמו, שמעט ממנה יכול למצוא ביטוי חיצוני.
אני כל היום מפנה אליו מחשבות לא טובות שעולות בי ומבקשת ממנו ל'טפל' במחשבות הללו כי אני כבר התייאשתי. שמעתי שזו דרך טובה להתמודד מול מחשבות שליליות, פשוט להעביר אליו את המחשבה בכל פעם שעולה בנו, ולבקש ממנו לשלוח לנו במקומה – אור.
מחכה שנזכה כבר לטוב מוחלט, שנזכה לראות ולחיות בגאולה אמיתית בלי צער ובלי קושי כלל. אמן!
אסיים באמירה מחויכת – שאני לא יודעת מה נחשב יותר גאווה: לומר שאנחנו כותבים ויוצרים או לומר שזה היה אלוקים...
לכל אחד מאיתנו יש שליחות, והשליחות הזו צריכה להיעשות מתוך הכנעה מוחלטת לפני בורא עולם, לזרוק אליו את עצמנו, את העשיה שלנו, באופן פנימי מתוך ביטול מוחלט.
תמיד אהבתי לכתוב, למרות שאני מהמגזר החרדי וגם יש לי אופי שמרני מאוד, יש באופיי צד חופשי מאוד של אומנים.
אנשים רגילים לא מבינים לפעמים מה זה אופי של אומן, שזה אומר אופי חופשי שלא מסוגל להיכנס להגדרות, לגבולות או לסדר, למרות שבתוך תוכם כל בני האדם זקוקים באופן נואש לגבולות אמיתיים וברורים.
כך שנראה לי שכמה שאני חרדית, יש בי גם צד מאוד חופשי שחש מאוים מכל תחושה של סמכות.
אני לא מחבבת סמכות, ורואה בממסד פן מאוד לא רצוי כשהוא בא להשתלט או לגזול חופש שלא בצדק.
חשוב לסייג ולומר שסמכות היא דבר רצוי – אבל היא צריכה לבוא מתוך מקום של ענווה והכנעה.
מה שאני רוצה זה לשתף זה את הקשיים הנפשיים שנתקלתי בהם בתהליך של חיי: תחושת אשמה.
היתה לי הרגשה שאני אשמה במה שקורה בעולם.
כשזה הגיע לכתיבה – הייתי בטוחה שהכתיבה שלי מזיקה. (או שאני מזיקה באופן כללי).
איך מזיקה? אמונה תפלה שאם אני כותבת שם של מישהו – והוא מת, זו אשמתי.
וזה קרה – אנשים מתו, וחלקם היו בעלי שמות זהים לשמות של הגיבורים בספרים/סיפורים שכתבתי לעצמי.
האשמתי את עצמי, לא הבנתי איך העולם מתנהל. האם אני אשמה?
לכתוב את המילה 'אשמה' זה מאוד קל, אבל לחיות בתוך תחושה כזו זה ממש כבד, מדובר בתחושות מאוד קשות, של רצון לא להיות קיימת.
אבל למה שאהיה אשמה? יש בורא עולם!
לא הסתדר לי למה שאהיה אשמה, האם העולם מתנהל חלילה באופן כל כך גרוע?
אבל התחושה היתה מטורפת, מאוד חזקה. פחדתי לזוז איתה.
ככה נמנעתי מהדבר שהכי אהבתי וידעתי לעשות: כתיבה.
וחזרתי לכתוב רק בעקבות טלטלות חזקות מאוד שעברו עלי.
בפסיעות קטנות התחלתי לחזור לכתוב והתחלתי להבין שאני חייבת לחוש הכנעה, מרוב פחד להשפיע לרעה חלילה, וחובתי להיכנע לפני ה'.
"ה', אני לא כותבת, זה אתה כותב, אתה אחראי על הכל, אני רק מקלדת, תעשה שלא יקרה רע מהכתיבה שלי" ביקשתי כל הזמן. והבקשה היתה כמובן שלא יקרה דבר רע באופן עקיף, שלא תהיה השפעה רעה על העולם בגללי.
בתכל'ס, במבט לאחור: משהו מוזר קרה בכתיבה שלי: ניבאתי ולא ידעתי מה ניבאתי.
למשל – את הספר "סדר הפוך", המציג את המהפכה המשפטית – התחלתי לכתוב לפני שנהיה סכסוך בין בתי המשפט לראש הממשלה, במציאות. כתבתי מתוך אינטואיציה, ויש אומרים שאינטואיציה היא סוג של נבואה.
הרבה דברים התחדשו לי במהלך הכתיבה, זה היה מפליא ממש, וקצת הרבה גזל לי מהאגו, הרגשתי שלא אני כתבתי את הספר.
בשיחה עם כותבות נוספות הן הסכימו שגם להן זה קורה: בתהליך הכתיבה יש תחושה שמישהו אחר כותב, וזה דווקא נפלא מבחינתן. אני לא אהבתי את זה. רציתי להרגיש שאני זו שכותבת, אבל הבנתי שצריך לשחרר את התודעה והרצון להיות זו שחושבת שהיא יכולה להשפיע.
ולהינות מהסיפור המרתק מזווית של קוראת, בלי תחושת שייכות אליו.
הבנתי שאני לא. לא יכולה להשפיע, ולא אוכל להשפיע בעתיד, אנחנו כולנו סך הכל בובות תיאטרון.
וצריך רצון טוב כדי לקבל תפקיד של טוב, שנזכה, אמן!
גם את הספר "מסדר מלחמה" התחלתי לכתוב לפני שהמלחמה פרצה, ולא רציתי להאשים את עצמי שאני אחראית רוחנית למלחמה בגלל הכתיבה שלי.
אני לא רוצה להיות שם, במקום שמאשים את עצמי, אני סך הכל מקלדת.. אני כלום.
זה קו דק מאוד בין תחושת אשמה לבין תחושת אחריות.
אני, אגב, לא היחידה שכתבה על המלחמה ממש לפני שהיא פרצה.
קראתי על אדם (אמיתי!) שכתב במדויק את מה שקרה בגבול עזה, כולל מנהרות ושבויים.
הספר שלו היה צריך לצאת לאור רק שהוא התלבט אם מתאים להוציא אותו כי הוא היא טריגרי מידי... כך שגם אני כבר לא מאשימה את עצמי... החלטתי להפסיק עם האשמה העצמית, לא מעונינת לחיות בתוך מסך מעורפל של תחושות שליליות.
לא, אין לי כוחות כלשהם, אני רגילה לחלוטין, הכתיבה שלי באה מתוך הבנה שחובה עלי לכתוב,
בגלל שכל אדם מחויב להגשים את עצמו, כל אדם מחויב לדעתי להוציא לאור את כישרונותיו, כמובן רק אם הוא רוצה.
אני יודעת שאני לא אשמה, יש מנהיג לעולם, וזה לא אני.
קראתי על הסופרת של סדרה לא דתית, שהיא כתבה את השמות של גיבורי הסדרה על שמם של חבורה בשכונה שלה, והם נהרגו או נפצעו באחת המלחמות. היה לה קשה עם זה.
וזה אכן עצוב, ההקשר הזה.
מצד שני, אם נגיע לתודעה שלימה בה אנו לומדים לבטל את עצמנו בפני אדון הכל, להקשיב אליו ולהיות ערניים למסר שהמציאות שולחת אלינו, אולי נזכה לעולם טוב יותר, כי כשאנחנו ממליכים את הטוב שלו עלינו ועם העולם, אין מציאות אחרת.
נאמר "אם בקולי תשמעו". והקול הזה זה קולה של התורה הקדושה, וגם של האינטואיציה הפנימית שלנו.
הבעיה שכל השנים האינטואיציה הזו למדה שהיא 'לא שווה'. בבית הספר לימדו אותנו להיות כמו כולם, ובצדק, כי הכח החברתי גדול.
אבל לפתח את הקול האישי שלנו – להקשיב לעצמנו - אף אחד לא לימד אותנו, זה כנראה כבר בתחום של הבירור של האדם מול עצמו.
מודה לאלוקים על הטוב, וגם על הפחות טוב, כי אני מבינה שאין רע שיורד מלמעלה, והעולם הוא מרחב של למידה והתקדמות, בעיקר התקדמות אישית של האדם מול עצמו, שמעט ממנה יכול למצוא ביטוי חיצוני.
אני כל היום מפנה אליו מחשבות לא טובות שעולות בי ומבקשת ממנו ל'טפל' במחשבות הללו כי אני כבר התייאשתי. שמעתי שזו דרך טובה להתמודד מול מחשבות שליליות, פשוט להעביר אליו את המחשבה בכל פעם שעולה בנו, ולבקש ממנו לשלוח לנו במקומה – אור.
מחכה שנזכה כבר לטוב מוחלט, שנזכה לראות ולחיות בגאולה אמיתית בלי צער ובלי קושי כלל. אמן!
אסיים באמירה מחויכת – שאני לא יודעת מה נחשב יותר גאווה: לומר שאנחנו כותבים ויוצרים או לומר שזה היה אלוקים...
הנושאים החמים