הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
סיפור קצר
לפרויקט בהיסטוריה
של @-BABY-
בהצלחה בפרויקט!
אשמח לביקורת!
שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ הַמִּתְאַוִּים שְׁכֹן בַּחֲצַר זְבֻלָיִךְ
הַשּׁוֹאֲפִים עַל עָפָר אֶרֶץ וְהַכּוֹאֲבִים הַמִּשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵי מוֹקֵד גְּלִילַיִךְ
הוֹלְכִים חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ, וְקַוִּים לְאוֹר יוֹמָם, עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִזְרַח וְעָלַיִךְ
וּשְׁלוֹם אֱנוֹשׁ נֶאֱנָח, בּוֹכֶה בְּלֵב נִשְׁבָּר תָּמִיד מְקוֹנֵן עֲלֵי צִירֵי חֲבָלָיִךְ
____________
דניאל נקש בעדינות על הדלת המסוגננת בהיסוס, מיצר על שעליו להפריע ליצחק בשעת הלימוד שהוא כה מוקיר.
קולותיהם של יצחק והחברותא שלו המשיכו להתנגן בלהט, מנותקים מסביבתם.
דניאל חכך בדעתו מה לעשות, כשדלת הבית נפתחה במהירות ונטרקה בבום רועש אחרי הנכנס.
"דניאל! שמעת?" שמעיה, אחיינו של יצחק, היה נסער.
"ועוד איך. חייבים להגיד ליצחק, והוא באמצע ללמוד...", הוא היה נבוך.
"אני אכנס אליו, אין ברירה. הוא חייב לדעת על זה".
שמעיה דפק שני דפיקות, ונכנס, מוחה את זיעתו תוך כדי. דניאל נכנס אחריו.
"דוד יצחק, זה עומד לקרות. עוד היום", פלט שמעיה, שוכח כי דודו אינו מעודכן.
"מה? הגזירה עומדת לצאת לפועל?", הבין יצחק מייד.
"כן", דניאל הרכין את ראשו, "הם הולכים לעבור בין הבתים, לאסוף הכל. ויש עונש מוות לאלו שיחביאו ספרים. יצחק, מה אנחנו עושים?! אני לא מסוגל לחשוב על זה.... אלפי ספרי קודש נידונים לשריפה, חייבים לעשות משהו!"
יצחק שקע בהרהורים, מלטף בהיסח הדעת את הכריכה הקשה של הגמרא יקרת הערך שלפניו.
לא הרבה יכלו להרשות לעצמם לרכוש ספרי קודש משל עצמם, ונאלצו להסתפק במלאי המוגבל שבבתי הכנסת. יצחק, לעומת זאת, החזיק בביתו ארון גדול, מלא מפה לפה.
החברותא הצעיר מלמל סליחה, יש לו ילדים בבית והוא צריך להיות איתם עכשיו, והלך.
"בסדר. תודה, שמעיה, שבאת לעדכן. לך לבית, אביך יצטרך אותך עכשיו. דניאל- אחרי", הוא סימן לו.
שמעיה עזב בחיפזון, והם נותרו לבדם בסלון המרווח.
"מתי הם יגיעו, להערכתך?" שאל יצחק.
הרגשה טובה פשטה בליבו של דניאל. יצחק מעריך את דעתו, את תשובותיו של הנער האסופי שהכניס אל ביתו בטוב ליבו. הוא סומך עליו.
"לדעתי בשעה הקרובה. כבר ראיתי אותם מתחילים להסתובב בין הבתים בקצה העיר. גדודים של חיילים חמושים חסרי רחמים" צמרמורת קלה תקפה אותו.
"אנחנו חייבים לעשות הכל על מנת להציל כמה שיותר ספרים. אסור שיהדות צרפת תיוותר ללא ספרי קודש. ועד שיודפסו חדשים יעבור פרק זמן ארוך, כך מסתבר, לצערי"
"מה?" דניאל נרתע אחורה, "אתה מתכוון ברצינות? אם הם יגלו שהסתרנו מהם... אני לא רוצה לחשוב מה יקרה, זה גזר דין מוות בטוח"
"אם כך, מוטב שהם לא יגלו, הא?" ניצוץ קלוש של שובבות ריצד בעיניו הרציניות של יצחק.
הוא הנהן לאט, מעכל את הרעיון.
"אם כך, לא כדאי שנבזבז זמן. בכספת שמאחורי הקיר בחדר שינה יש מקום לשלושה כרכים. קח את אלו, העבר אותם לשם, בבקשה". יצחק נעשה פעלתני, והוא בעקבותיו.
הם עבדו בשקט. לאחר שהעבירו מחצית מהספרייה למקומות נסתרים, סימן לו יצחק לעצור.
"זהו. עכשיו נעביר כמה מחפצי הנוי של רות, עליה השלום, לספריה. הם יחפו על הרווחים שיצרנו"
"אבל יצחק, מה יהיה עם שאר הספרים שאנחנו לא מעבירים?"
"אין ברירה", נשם יצחק עמוק, "נאלץ להשאיר אותם כאן. זה יהיה חשוד שלאחד מעשירי הקהילה אין כמעט ספרי קודש בביתו. ה' ימחל לנו על כך"
דניאל הנהן, בולע דמעות, והלך להביא כמה מפיות בד מעומלנות וחפצי נוי אחרים שיצרה אשתו של יצחק, שנפטרה שנתיים קודם לכן.
הוא בקושי סידר אותם יפה על המדפים, וכבר נשמעו דפיקות עזות, חסרות רחמים.
"יבוא", קולו המעודן של יצחק נישא, ודניאל מיהר להיראות עסוק במשהו אחר.
הדלת הוטחה בחוזקה, ויחד עם קבוצת החיילים העוינים הגיע לאפם ריח של אש וצעקות בכי של ילדים.
"לפי צו בית המלוכה והכנסיה, כל ספרי הדת שברשותכם מוחרמים לאלתר. על בעל הבית לאסוף את כל הספרים שנמצאים כעת במבנה זה, בין אם שייכים לו ובין אם לא, ולמוסרם בידינו. לאחר מכן ייערך חיפוש בבית. ספר שיימצא בחיפוש, ולא דווח עליו, יחייב את בעל הבית בעונש מוות", החייל רחב הכתפיים הקריא מתוך קלף, חיוך דק ושטני מרוח על שפתיו.
"זה כל מה שיש לי, כאן בספרייה", שיקר יצחק במצח נחושה.
"נו- נו. ככה כולם אומרים בהתחלה, אבל אחרי זה, כשהם מבינים שעונש המוות הוא רציני, הם פתאום מתחילים להיזכר בכל מני ספרים שלהם בכל מני חורים בבית.... הנה, הטיפשון ההוא, שתי בתים מכאן- כבר נלקח למאסר, לפני שיתלו אותו, כמובן... שני ספרים הוא החביא, החוצפן! אבל אנחנו מצאנו אותם. אני שואל- זה כל הספרים שיש לך? כל ספרי התלמוד והלא יודע מה נמצאים כאן? בטוח?" הוא רוכן על יצחק, שמאבד מעט מצבע פניו.
"בוודאי, בוודאי. אין לי שום כוונה ל...."
סטירה חזקה מונחתת על לחיו של יצחק. "אני לא מאמין לך, יהודי! קדימה, תחפשו עוד ספרים" מורה החייל לחבריו, ורוכן שוב על יצחק, שמחזיק את לחיו הבוערת, המום. "אני יודע שאתה משקר, יהודון! מעניין, ספריה כל כך גדולה יש לך, וכל כך קצת ספרים.... מעניין מאוד. תיכף החיילים שלי ימצאו את כל מה שהחבאת. חבל עליך, בית יפה יש לך", החייל סוקר בעיניים מקנאות על העיצוב היפהפה של הבית רחב הידיים.
"אתה יודע, אתה תוכל לקבל את כל זה, יחד עם קצת כסף, אם רק תעזבו עכשיו, אתה והחברים שלך", מעז יצחק להגיד, ודניאל עוצם את עיניו בפחד.
"אה?", שאגתו של רחב הכתפיים כמעט וקורעת את עור התוף של דניאל. "אתה מעז להציע לי שוחד?! אתה?! ועכשיו אני יודע שאתה בטוח מחביא פה משהו.... חכה חכה, אני לא יצא מפה עד שנמצא את הכל!"
יצחק נשך את שפתיו בחרטה, מלקה את עצמו על מילותיו הפזיזות.
_________
אוֹרִיד דְּמָעוֹת עֲדֵי יִהְיוּ כְנַחַל וְיַגִּיעוּ לְקִבְרוֹת שְׁנֵי שָׂרֵי אֲצִילָיִךְ
משֶׁה וְאַהֲרֺן בְּהֺר הָהָר וְאֶשְׁאַל הֲיֵשׁ תּוֹרָה חֲדָשָׁה בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילָיִךְ
_______
"המפקד, מצאנו פה משהו", אחד החיילים ניגש למפקדו, מושיט לו שני כרכים של גמרא, ושלושה קונטרסים בכתב יד צפוף.
"אהה. הנה. חפשו עוד, יכול להיות שהוא החביא עוד דברים, היהודון החוצפן"
הם ממשיכים בחיפוש, ולרווחתם של יצחק ודניאל לא מוצאים עוד.
"בסדר, תאספו הכל לעגלה שבחוץ, ונמשיך. יש לנו עוד עבודה היום", מצחקק החייל צחוק מרושע, ויחד עם פקודיו הם מעבירים בביזיון נוראי את הכרכים הקדושים לעגלות שבחוץ.
"ואתה- בוא איתנו. התליינים שלנו ישמחו ללפף את החבל סביב צווארך, ועוף השמיים ישמח לנקר בגופתך... הא הא, קדימה, החוצה!" הוא בועט ביצחק, גורם לדניאל לקפוא על מקומו.
הם. לוקחים. את. יצחק.
"לאאאאאאאאא!!" הוא צורח לפתע, רץ ליצחק ומחבק אותו חזק. אסור להם לקחת אותו, את האדם היחיד שהסכים להכניס אותו לביתו, להעניק לו חום ואהבה. נתן לו לחלום, להגשים.
"עזוב, דניאל, אני כבר לא חשוב, לך לשלום, ואל תשכח לחזור, אל תשכח, דניאל. יחכו לך כאן..." קולו של יצחק חלש,
אבל החמושים רק מצחקקים בבוז, בועטים גם בו ועוזבים את הבית, לא לפני שהם מציתים אותו בעזרת לפידיהם.
אלוקים, למה. למה. למה???
הוא רץ כמו עיוור, לא רואה בעיניים. עשן צרב את עיניו, קולות בכי מחד וצרחות בוז מצד שני כמעט והחרישו אותו, אך הוא התעלם. המשיך לרוץ הלאה, עד לעומק החורשה הסמוכה למקום מגוריו. הוא צנח על האדמה התחוחה, ובכה.
בכה את האובדן, את הכאב, את הביזיון, את הכל.
הערב ירד, שבת נכנסה. השבת השחורה בחייו, השבת שתיחרט לדורות בתודעתו של העם היהודי כולו.
הוא לא זז ממקומו במשך השבת, ניזון מאוכמניות שקטף לפני שבת משיח סמוך.
במוצאי שבת הוא חזר לעיר, שפוף גב.
מצא את הבית שרוף, חרב, ואת יהודי העיר מסתגרים בבתיהם או בבתי הכנסיות, אבלים.
הוא התיישב על שרידים שכנראה היו פעם השולחן הגדול, חופן אפר בידו.
"דניאל?" קול רך העיר אותו משרעפיו.
"שמעיה! מה.... מה אנחנו עושים עכשיו" הוא היה אבוד, "מה עם יצחק?!"
"אין לי בשורות טובות לגביו", שמעיה בלע את רוקו בכבדות, "אני מצטער. ה' נתן וה' לקח. אבל... הוא השאיר לך צוואה, כך אמר. לפני ש.... לפני שנהרג. הוא מסר הוא סומך עליך שתדע מה לעשות. הוא אהב אותך ממש"
"הספרים!" דניאל התעורר, רץ לכספת. היא שרדה. מפוחמת כהוגן ומכוסה שכבת אפר עבה, אבל הספרים שבתוכה לא ניזוקו. גם למרתף היין, שם החביאו 4 ספרים נוספים, החיילים והאש לא הזיקו.
7 ספרים בסך הכל שרדו. הוא ליטף באהבה את הדפים המהוהים, מאמץ אותם אל ליבו.
"אני...יעזוב עכשיו. בעזרתו יתברך אני עוד אחזור, כשהרוחות יירגעו מעט. היה שלום שמעיה, דרכינו עוד ייפגשו, בעזרת ה'", הוא לחץ את ידו של שמעיה, והלך, עוקף בזהירות על חלקי עץ שבערו עדיין בלהבות קטנות, לוחשות.
שמעיה הביט אחריו בעיניים מצועפות, עד שנעלם מעיניו.
צעדיו של דניאל היו מהירים, חדורי מטרה. הוא לא ישכח מאין הוא בא, לאן הוא הולך ולמה. זכרו של יצחק ומה שהקריב יישארו תמיד לנגד עיניו, ינחו אותו.
והוא לא יאכזב אותו.
___
כִּימוֹת עֱנוּתֵךְ יְנַחְמֵךְ צוּר וְיָשִׁיב שְׁבוּת שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן וְיָרִים אֶת שְׁפָלָיִךְ
עוֹד תַּעֲדִי בַּעֲדִי שָׁנִי וְתֺף תִּקְחִי תֵּלְכִי בְּמָחוֹל וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלָיִךְ
יָרוּם לְבָבִי בְּעֵת יָאִיר לְךָ צוּר וְיַגִּיהַּ לְחָשְׁכֵּךְ וְיָאִירוּ אֲפֵלָיִךְ
(קינת המהר"מ מרוטנבורג על שריפת התלמוד)
לפרויקט בהיסטוריה
של @-BABY-
בהצלחה בפרויקט!
אשמח לביקורת!
שַׁאֲלִי שְׂרוּפָה בָּאֵשׁ לִשְׁלוֹם אֲבֵלַיִךְ הַמִּתְאַוִּים שְׁכֹן בַּחֲצַר זְבֻלָיִךְ
הַשּׁוֹאֲפִים עַל עָפָר אֶרֶץ וְהַכּוֹאֲבִים הַמִּשְׁתּוֹמְמִים עֲלֵי מוֹקֵד גְּלִילַיִךְ
הוֹלְכִים חֲשֵׁכִים וְאֵין נֹגַהּ, וְקַוִּים לְאוֹר יוֹמָם, עֲלֵיהֶם אֲשֶׁר יִזְרַח וְעָלַיִךְ
וּשְׁלוֹם אֱנוֹשׁ נֶאֱנָח, בּוֹכֶה בְּלֵב נִשְׁבָּר תָּמִיד מְקוֹנֵן עֲלֵי צִירֵי חֲבָלָיִךְ
____________
דניאל נקש בעדינות על הדלת המסוגננת בהיסוס, מיצר על שעליו להפריע ליצחק בשעת הלימוד שהוא כה מוקיר.
קולותיהם של יצחק והחברותא שלו המשיכו להתנגן בלהט, מנותקים מסביבתם.
דניאל חכך בדעתו מה לעשות, כשדלת הבית נפתחה במהירות ונטרקה בבום רועש אחרי הנכנס.
"דניאל! שמעת?" שמעיה, אחיינו של יצחק, היה נסער.
"ועוד איך. חייבים להגיד ליצחק, והוא באמצע ללמוד...", הוא היה נבוך.
"אני אכנס אליו, אין ברירה. הוא חייב לדעת על זה".
שמעיה דפק שני דפיקות, ונכנס, מוחה את זיעתו תוך כדי. דניאל נכנס אחריו.
"דוד יצחק, זה עומד לקרות. עוד היום", פלט שמעיה, שוכח כי דודו אינו מעודכן.
"מה? הגזירה עומדת לצאת לפועל?", הבין יצחק מייד.
"כן", דניאל הרכין את ראשו, "הם הולכים לעבור בין הבתים, לאסוף הכל. ויש עונש מוות לאלו שיחביאו ספרים. יצחק, מה אנחנו עושים?! אני לא מסוגל לחשוב על זה.... אלפי ספרי קודש נידונים לשריפה, חייבים לעשות משהו!"
יצחק שקע בהרהורים, מלטף בהיסח הדעת את הכריכה הקשה של הגמרא יקרת הערך שלפניו.
לא הרבה יכלו להרשות לעצמם לרכוש ספרי קודש משל עצמם, ונאלצו להסתפק במלאי המוגבל שבבתי הכנסת. יצחק, לעומת זאת, החזיק בביתו ארון גדול, מלא מפה לפה.
החברותא הצעיר מלמל סליחה, יש לו ילדים בבית והוא צריך להיות איתם עכשיו, והלך.
"בסדר. תודה, שמעיה, שבאת לעדכן. לך לבית, אביך יצטרך אותך עכשיו. דניאל- אחרי", הוא סימן לו.
שמעיה עזב בחיפזון, והם נותרו לבדם בסלון המרווח.
"מתי הם יגיעו, להערכתך?" שאל יצחק.
הרגשה טובה פשטה בליבו של דניאל. יצחק מעריך את דעתו, את תשובותיו של הנער האסופי שהכניס אל ביתו בטוב ליבו. הוא סומך עליו.
"לדעתי בשעה הקרובה. כבר ראיתי אותם מתחילים להסתובב בין הבתים בקצה העיר. גדודים של חיילים חמושים חסרי רחמים" צמרמורת קלה תקפה אותו.
"אנחנו חייבים לעשות הכל על מנת להציל כמה שיותר ספרים. אסור שיהדות צרפת תיוותר ללא ספרי קודש. ועד שיודפסו חדשים יעבור פרק זמן ארוך, כך מסתבר, לצערי"
"מה?" דניאל נרתע אחורה, "אתה מתכוון ברצינות? אם הם יגלו שהסתרנו מהם... אני לא רוצה לחשוב מה יקרה, זה גזר דין מוות בטוח"
"אם כך, מוטב שהם לא יגלו, הא?" ניצוץ קלוש של שובבות ריצד בעיניו הרציניות של יצחק.
הוא הנהן לאט, מעכל את הרעיון.
"אם כך, לא כדאי שנבזבז זמן. בכספת שמאחורי הקיר בחדר שינה יש מקום לשלושה כרכים. קח את אלו, העבר אותם לשם, בבקשה". יצחק נעשה פעלתני, והוא בעקבותיו.
הם עבדו בשקט. לאחר שהעבירו מחצית מהספרייה למקומות נסתרים, סימן לו יצחק לעצור.
"זהו. עכשיו נעביר כמה מחפצי הנוי של רות, עליה השלום, לספריה. הם יחפו על הרווחים שיצרנו"
"אבל יצחק, מה יהיה עם שאר הספרים שאנחנו לא מעבירים?"
"אין ברירה", נשם יצחק עמוק, "נאלץ להשאיר אותם כאן. זה יהיה חשוד שלאחד מעשירי הקהילה אין כמעט ספרי קודש בביתו. ה' ימחל לנו על כך"
דניאל הנהן, בולע דמעות, והלך להביא כמה מפיות בד מעומלנות וחפצי נוי אחרים שיצרה אשתו של יצחק, שנפטרה שנתיים קודם לכן.
הוא בקושי סידר אותם יפה על המדפים, וכבר נשמעו דפיקות עזות, חסרות רחמים.
"יבוא", קולו המעודן של יצחק נישא, ודניאל מיהר להיראות עסוק במשהו אחר.
הדלת הוטחה בחוזקה, ויחד עם קבוצת החיילים העוינים הגיע לאפם ריח של אש וצעקות בכי של ילדים.
"לפי צו בית המלוכה והכנסיה, כל ספרי הדת שברשותכם מוחרמים לאלתר. על בעל הבית לאסוף את כל הספרים שנמצאים כעת במבנה זה, בין אם שייכים לו ובין אם לא, ולמוסרם בידינו. לאחר מכן ייערך חיפוש בבית. ספר שיימצא בחיפוש, ולא דווח עליו, יחייב את בעל הבית בעונש מוות", החייל רחב הכתפיים הקריא מתוך קלף, חיוך דק ושטני מרוח על שפתיו.
"זה כל מה שיש לי, כאן בספרייה", שיקר יצחק במצח נחושה.
"נו- נו. ככה כולם אומרים בהתחלה, אבל אחרי זה, כשהם מבינים שעונש המוות הוא רציני, הם פתאום מתחילים להיזכר בכל מני ספרים שלהם בכל מני חורים בבית.... הנה, הטיפשון ההוא, שתי בתים מכאן- כבר נלקח למאסר, לפני שיתלו אותו, כמובן... שני ספרים הוא החביא, החוצפן! אבל אנחנו מצאנו אותם. אני שואל- זה כל הספרים שיש לך? כל ספרי התלמוד והלא יודע מה נמצאים כאן? בטוח?" הוא רוכן על יצחק, שמאבד מעט מצבע פניו.
"בוודאי, בוודאי. אין לי שום כוונה ל...."
סטירה חזקה מונחתת על לחיו של יצחק. "אני לא מאמין לך, יהודי! קדימה, תחפשו עוד ספרים" מורה החייל לחבריו, ורוכן שוב על יצחק, שמחזיק את לחיו הבוערת, המום. "אני יודע שאתה משקר, יהודון! מעניין, ספריה כל כך גדולה יש לך, וכל כך קצת ספרים.... מעניין מאוד. תיכף החיילים שלי ימצאו את כל מה שהחבאת. חבל עליך, בית יפה יש לך", החייל סוקר בעיניים מקנאות על העיצוב היפהפה של הבית רחב הידיים.
"אתה יודע, אתה תוכל לקבל את כל זה, יחד עם קצת כסף, אם רק תעזבו עכשיו, אתה והחברים שלך", מעז יצחק להגיד, ודניאל עוצם את עיניו בפחד.
"אה?", שאגתו של רחב הכתפיים כמעט וקורעת את עור התוף של דניאל. "אתה מעז להציע לי שוחד?! אתה?! ועכשיו אני יודע שאתה בטוח מחביא פה משהו.... חכה חכה, אני לא יצא מפה עד שנמצא את הכל!"
יצחק נשך את שפתיו בחרטה, מלקה את עצמו על מילותיו הפזיזות.
_________
אוֹרִיד דְּמָעוֹת עֲדֵי יִהְיוּ כְנַחַל וְיַגִּיעוּ לְקִבְרוֹת שְׁנֵי שָׂרֵי אֲצִילָיִךְ
משֶׁה וְאַהֲרֺן בְּהֺר הָהָר וְאֶשְׁאַל הֲיֵשׁ תּוֹרָה חֲדָשָׁה בְּכֵן נִשְׂרְפוּ גְלִילָיִךְ
_______
"המפקד, מצאנו פה משהו", אחד החיילים ניגש למפקדו, מושיט לו שני כרכים של גמרא, ושלושה קונטרסים בכתב יד צפוף.
"אהה. הנה. חפשו עוד, יכול להיות שהוא החביא עוד דברים, היהודון החוצפן"
הם ממשיכים בחיפוש, ולרווחתם של יצחק ודניאל לא מוצאים עוד.
"בסדר, תאספו הכל לעגלה שבחוץ, ונמשיך. יש לנו עוד עבודה היום", מצחקק החייל צחוק מרושע, ויחד עם פקודיו הם מעבירים בביזיון נוראי את הכרכים הקדושים לעגלות שבחוץ.
"ואתה- בוא איתנו. התליינים שלנו ישמחו ללפף את החבל סביב צווארך, ועוף השמיים ישמח לנקר בגופתך... הא הא, קדימה, החוצה!" הוא בועט ביצחק, גורם לדניאל לקפוא על מקומו.
הם. לוקחים. את. יצחק.
"לאאאאאאאאא!!" הוא צורח לפתע, רץ ליצחק ומחבק אותו חזק. אסור להם לקחת אותו, את האדם היחיד שהסכים להכניס אותו לביתו, להעניק לו חום ואהבה. נתן לו לחלום, להגשים.
"עזוב, דניאל, אני כבר לא חשוב, לך לשלום, ואל תשכח לחזור, אל תשכח, דניאל. יחכו לך כאן..." קולו של יצחק חלש,
אבל החמושים רק מצחקקים בבוז, בועטים גם בו ועוזבים את הבית, לא לפני שהם מציתים אותו בעזרת לפידיהם.
אלוקים, למה. למה. למה???
הוא רץ כמו עיוור, לא רואה בעיניים. עשן צרב את עיניו, קולות בכי מחד וצרחות בוז מצד שני כמעט והחרישו אותו, אך הוא התעלם. המשיך לרוץ הלאה, עד לעומק החורשה הסמוכה למקום מגוריו. הוא צנח על האדמה התחוחה, ובכה.
בכה את האובדן, את הכאב, את הביזיון, את הכל.
הערב ירד, שבת נכנסה. השבת השחורה בחייו, השבת שתיחרט לדורות בתודעתו של העם היהודי כולו.
הוא לא זז ממקומו במשך השבת, ניזון מאוכמניות שקטף לפני שבת משיח סמוך.
במוצאי שבת הוא חזר לעיר, שפוף גב.
מצא את הבית שרוף, חרב, ואת יהודי העיר מסתגרים בבתיהם או בבתי הכנסיות, אבלים.
הוא התיישב על שרידים שכנראה היו פעם השולחן הגדול, חופן אפר בידו.
"דניאל?" קול רך העיר אותו משרעפיו.
"שמעיה! מה.... מה אנחנו עושים עכשיו" הוא היה אבוד, "מה עם יצחק?!"
"אין לי בשורות טובות לגביו", שמעיה בלע את רוקו בכבדות, "אני מצטער. ה' נתן וה' לקח. אבל... הוא השאיר לך צוואה, כך אמר. לפני ש.... לפני שנהרג. הוא מסר הוא סומך עליך שתדע מה לעשות. הוא אהב אותך ממש"
"הספרים!" דניאל התעורר, רץ לכספת. היא שרדה. מפוחמת כהוגן ומכוסה שכבת אפר עבה, אבל הספרים שבתוכה לא ניזוקו. גם למרתף היין, שם החביאו 4 ספרים נוספים, החיילים והאש לא הזיקו.
7 ספרים בסך הכל שרדו. הוא ליטף באהבה את הדפים המהוהים, מאמץ אותם אל ליבו.
"אני...יעזוב עכשיו. בעזרתו יתברך אני עוד אחזור, כשהרוחות יירגעו מעט. היה שלום שמעיה, דרכינו עוד ייפגשו, בעזרת ה'", הוא לחץ את ידו של שמעיה, והלך, עוקף בזהירות על חלקי עץ שבערו עדיין בלהבות קטנות, לוחשות.
שמעיה הביט אחריו בעיניים מצועפות, עד שנעלם מעיניו.
צעדיו של דניאל היו מהירים, חדורי מטרה. הוא לא ישכח מאין הוא בא, לאן הוא הולך ולמה. זכרו של יצחק ומה שהקריב יישארו תמיד לנגד עיניו, ינחו אותו.
והוא לא יאכזב אותו.
___
כִּימוֹת עֱנוּתֵךְ יְנַחְמֵךְ צוּר וְיָשִׁיב שְׁבוּת שִׁבְטֵי יְשֻׁרוּן וְיָרִים אֶת שְׁפָלָיִךְ
עוֹד תַּעֲדִי בַּעֲדִי שָׁנִי וְתֺף תִּקְחִי תֵּלְכִי בְּמָחוֹל וְצַהֲלִי בִּמְחוֹלָיִךְ
יָרוּם לְבָבִי בְּעֵת יָאִיר לְךָ צוּר וְיַגִּיהַּ לְחָשְׁכֵּךְ וְיָאִירוּ אֲפֵלָיִךְ
(קינת המהר"מ מרוטנבורג על שריפת התלמוד)
נערך לאחרונה ב:
).
