הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
זה התחיל כשדינה מהקומה השלישית נכנסה לחדר המורים עם קופסת אוכל. אבל לא סתם קופסה – זו הייתה קופסה שהעידה על השקעה. תיקי ניילון, נייר כסף, וקופסה שבתוכה שלוש שכבות: סלטים, קציצות עוף, ולמטה אורז שנראה כאילו ציירו עליו עם סרגל.
"מה זה, חתונה?" שאלה שלומית.
"לא," אמרה דינה, עם חיוך של מי שניצחה את החיים. "זה פשוט ארוחה נורמלית. את יודעת, לא כל יום חייב לחיות מפיתות עם קוטג'."
שלומית נעלבה, בצדק. גם כי היא חיה בדיוק מפיתות עם קוטג', וגם כי היא כבר בתור למיקרוגל עם הפיתה ביד.
היא הכניסה את הפיתה למיקרוגל ולחצה על 1:30 דקות. המיקרוגל התחיל לזמזם, דינה נדרכה.
"את לא רצינית", היא אמרה.
"מה לא רצינית?"
"את מחממת פיתה לפני האוכל שלי? את יודעת שזה לא חוקי, נכון?"
"איזה חוקי? מה את, יועצת למיקרוגלים?"
"לא", היא אמרה, "אבל זה ידוע שבמיקרוגל, אוכל אמיתי קודם ללחם ריק."
שלומית הביטה בה, מופתעת. היא ניסתה לשמור על קור רוח, אבל אפשר היה לראות את החשש שלה מתעורר לחיים.
"מיקרוגל זה קודם כל שירות ציבורי", אמרה שלומית. "ואני הציבור."
"ואני לא ציבור?" דינה ענתה.
"את ציבור, אבל עם קופסה. קופסה דורשת תכנון. אני באתי עם פיתה – אני ספונטנית."
חדר המורים כבר עצר את נשימתו. נשים באו לשתות קפה רק כדי לא להחמיץ את ההתפתחויות.
המיקרוגל צפצף, ושלומית שלפה את הפיתה שלה. "הא, תראי, אפילו המיקרוגל חושב שאני צודק."
דינה, מצידה, קמה בהחלטיות, לקחה את הקופסה שלה וניגשה למיקרוגל. היא פתחה אותו בתנועה דרמטית והכניסה את הקופסה. ואז לחצה על 8:88.
"מה את עושה?!" צעקה שלומית.
"מחממת," היא ענתה.
"אבל זה יותר מדי זמן! את הולכת לפוצץ את זה!"
"זה הזמן המדויק," היא אמרה ברוגע, "להביא את האורז לנקודת ההתפשטות האופטימלית שלו."
ואז זה קרה.
המיקרוגל התחיל לזמזם מופעלת. קולות לא מוכרים בקעו מתוכו – כמו של רובוט קיבל התקף זעם. אנשים התחילו להתרחק, אבל דינה עמדת שם בנחישות, כמו טבחית מהפכנית שמגינה על המנה שלה.
ואז – בום.
המיקרוגל כבה. הקופסה יצאה בשלום, אבל חדר המורים הוצף בריח של שרוף. שלומית הביטה בה בתדהמה.
"את רואה מה עשית?!"
"עשיתי?" היא ענתה, מצחקת, "זו הייתה הפיתה שלך שהתחילה את זה."
בסוף, כולם נשארו רעבים.
המנהלת הכריזה על חוק חדש: חימום רק עד שתי דקות.
ובשבוע שלאחר הגיע, הגיע מיקרוגל חדש – עם מנעול קוד.
"לא ייאמן," אמרה שלומית, לועסת פיתה קרה.
"מה?" שאלה דינה.
"איך הצלחת לשכנע את כולם שהכול באשמתי."
"כי אני לא מחממת לחם," היא אמרה, בחיוך רחב.
הקטע נכתב בעזרת GPT, בעריכתי הנדיבה
"מה זה, חתונה?" שאלה שלומית.
"לא," אמרה דינה, עם חיוך של מי שניצחה את החיים. "זה פשוט ארוחה נורמלית. את יודעת, לא כל יום חייב לחיות מפיתות עם קוטג'."
שלומית נעלבה, בצדק. גם כי היא חיה בדיוק מפיתות עם קוטג', וגם כי היא כבר בתור למיקרוגל עם הפיתה ביד.
היא הכניסה את הפיתה למיקרוגל ולחצה על 1:30 דקות. המיקרוגל התחיל לזמזם, דינה נדרכה.
"את לא רצינית", היא אמרה.
"מה לא רצינית?"
"את מחממת פיתה לפני האוכל שלי? את יודעת שזה לא חוקי, נכון?"
"איזה חוקי? מה את, יועצת למיקרוגלים?"
"לא", היא אמרה, "אבל זה ידוע שבמיקרוגל, אוכל אמיתי קודם ללחם ריק."
שלומית הביטה בה, מופתעת. היא ניסתה לשמור על קור רוח, אבל אפשר היה לראות את החשש שלה מתעורר לחיים.
"מיקרוגל זה קודם כל שירות ציבורי", אמרה שלומית. "ואני הציבור."
"ואני לא ציבור?" דינה ענתה.
"את ציבור, אבל עם קופסה. קופסה דורשת תכנון. אני באתי עם פיתה – אני ספונטנית."
חדר המורים כבר עצר את נשימתו. נשים באו לשתות קפה רק כדי לא להחמיץ את ההתפתחויות.
המיקרוגל צפצף, ושלומית שלפה את הפיתה שלה. "הא, תראי, אפילו המיקרוגל חושב שאני צודק."
דינה, מצידה, קמה בהחלטיות, לקחה את הקופסה שלה וניגשה למיקרוגל. היא פתחה אותו בתנועה דרמטית והכניסה את הקופסה. ואז לחצה על 8:88.
"מה את עושה?!" צעקה שלומית.
"מחממת," היא ענתה.
"אבל זה יותר מדי זמן! את הולכת לפוצץ את זה!"
"זה הזמן המדויק," היא אמרה ברוגע, "להביא את האורז לנקודת ההתפשטות האופטימלית שלו."
ואז זה קרה.
המיקרוגל התחיל לזמזם מופעלת. קולות לא מוכרים בקעו מתוכו – כמו של רובוט קיבל התקף זעם. אנשים התחילו להתרחק, אבל דינה עמדת שם בנחישות, כמו טבחית מהפכנית שמגינה על המנה שלה.
ואז – בום.
המיקרוגל כבה. הקופסה יצאה בשלום, אבל חדר המורים הוצף בריח של שרוף. שלומית הביטה בה בתדהמה.
"את רואה מה עשית?!"
"עשיתי?" היא ענתה, מצחקת, "זו הייתה הפיתה שלך שהתחילה את זה."
בסוף, כולם נשארו רעבים.
המנהלת הכריזה על חוק חדש: חימום רק עד שתי דקות.
ובשבוע שלאחר הגיע, הגיע מיקרוגל חדש – עם מנעול קוד.
"לא ייאמן," אמרה שלומית, לועסת פיתה קרה.
"מה?" שאלה דינה.
"איך הצלחת לשכנע את כולם שהכול באשמתי."
"כי אני לא מחממת לחם," היא אמרה, בחיוך רחב.
הקטע נכתב בעזרת GPT, בעריכתי הנדיבה
נערך לאחרונה ע"י מנהל:
