דיון נספח לאתגר הדו שבועי - משתי נקודות מבט

[אוראל סולטן]

זה נחשב עומד בכללים? (אם כן, זה בהחלט גאוני...).

 

[מחוברת לעצמי]

.

 

[IMOD]

@IMOD - סיפור יפה. מסקרן.

הסגנון הזה של הדיבור חוזר על עצמו. והוא לא אותנטי. אף אדם שפוי בדעתו לא מתלחשש עם עצמו.
ועוד נקודה למחשבה - לא צריך להודיע לקוראים מה הגיבורים מרגישים. הרעיון הוא להעביר דרך הדלת האחורית רגשות, תחושות, מחשבות בוטות מידי מורידות את הרמה של הסיפור.
בכללי הסיפור היה טוב.

כתבתי שוב את הסיפור, נסתי מאוד לשפר ולתקן כפי הנצרך, אשמח לשמוע האם יש בו עדיין טעויות.

תודה ענקית על ההערות המחכימות, הרגשתי שהסיפור התרומם פלאים
----

הכיסא הריק

בקצה עיר סואנת, בין בנייני בטון אפורים ותנועה בלתי פוסקת, הסתתר בית קפה קטן. המקום, שנראה מבחוץ כמו עוד חלון ראווה פשוט, הפך מבפנים למפלט קסום. מרחב שבו אנשים יכלו לפנות את הלב מהשגרה, ולשקוע בהבל המהביל מכוס הקפה. האווירה בו הייתה של חיים מתמשכים, מלאי תנועה, אך גם של רוגע בלתי מוסבר, כאילו הקירות עצמם מזמינים את המבקרים לנוח.

השולחנות פזורים היו בקפידה, סביבם יושבים זוגות חברים ובודדים. כל שולחן נושא עליו מטען של שיחות, מחשבות ולחישות. אבל היה שולחן אחד יוצא דופן. ניצב בפינה המשקיפה לחלון, משהו בו תמיד בלט – לא בגלל עיצובו, אלא בגלל האיש שישב בו.

הוא נכנס לבית הקפה בדיוק בשעה ארבע, כמו שעון. גבר חסון כבן חמישים, גבוה ושקט, לבוש בקפידה אך בפשטות. מבטו רך, אך מרוחק, כמו מי שעיניו מביטות אל מעבר למה שנראה, הוא היה תמיד מזמין את אותה הזמנה, אספרסו קטן. מניח את התיק על הכיסא שמולו, ולא אומר כמעט מילה.

נועה, המלצרית, הבחינה בו כבר מזמן. בתחילה, היא התעלמה מהנוכחות החריגה הזו. אבל ככל שעברו הימים, התחילו רגשות התסכול לצוף. “מי הוא חושב שהוא?” שאלה את עצמה בכל פעם שעמדה מולו.

“אפשר להושיב מישהו בכיסא הזה? המקום מלא היום,” היא העזה לשאול אותו יום אחד, כשבית הקפה היה גדוש באנשים המחפשים ליישב.

האיש הרים את עיניו אליה. מבטו היה שקט, אך נחוש, כמו שומר בעקשנות על סודו עתיק. “הכיסא הזה תפוס,” אמר.

נועה גלגלה עיניים בזעף, התסכול התחיל להתבשל בתוכה. “תפוס?” חשבה. “בשביל מי בדיוק הוא שומר את הכיסא? למישהו דמיוני? איזה חוסר התחשבות! אנשים עומדים ומחכים לשולחן, והוא תופס מקום נוסף!”

הכעס שלה התחלף אט-אט בבוז. משהו בו הרגיז אותה יותר מסתם חוסר האכפתיות. אולי זו הייתה שתיקתו המתמדת, אולי מבטו הקר. הוא היה כל כך מרוחק, כאילו העולם שסביבו בכלל לא נוגע אליו.

אבל אולי זו בדיוק הייתה הסיבה שהיא לא יכלה להתעלם ממנו. הסקרנות החלה לעקצץ בה.

---

יום אחד זה קרה, נקודת מפנה שאולי תשנה את כל חייה, הגבר, שבדרך כלל מקפיד לעזוב עם כל חפציו, השאיר אחריו את התיק.

נועה הבחינה בכך רק לאחר כמה דקות, כשאחד הלקוחות כמעט התיישב בכיסא הריק. “רגע!” היא קראה ומיהרה לחטוף את התיק.

היא רצה החוצה והסתכלה סביב, מנסה לאתר אותו, אך הוא נעלם. “בטח יחזור,” חשבה לעצמה. ואז, כמעט באינסטינקט, פתחה את התיק.

לרוב היא לא הייתה חטטנית, אבל הפעם לא יכלה להתאפק. היא פתחה את התיק בזהירות, מבטה נמשך אל משהו שטמון בתחתית, מתחת לארנק ולמחברת קטנה, הייתה טמונה תמונה צהובה מרוב יושן.

היא שלפה את התמונה בזהירות, עיניה נמשכות מיד אל פניה של האישה שבתמונה. היא נראתה צעירה, אולי בסוף שנות השלושים לחייה, עם חיוך רך ועיניים שמספרות סיפור שלם של שמחה ועצב מעורבבים.

אבל משהו נוסף תפס את תשומת ליבה, המקום שבו צולמה התמונה. הרקע היה מוכר לה בצורה שלא הצליחה להסביר. מגדל ישן וכיכר קטנה. נועה הרהרה “אני מכירה את המקום הזה... אבל מאיפה?”

כששאלה לקוחות אחרים בבית הקפה, תגובותיהם רק היה אפופות מסתורין. “זו אשתו,” אמר לה איש זקן, בקול עמוס במשקלו של זיכרון ישן. “היא נעלמה לפני כמה שנים.”

“נעלמה?” ליבה של נועה החסיר פעימה.

“כן,” השיב בשקט, אבל מיד הוסיף “אל תשאלי יותר מדי. זה לא עניינך.”

ואז... נחת לה האסימון.

פתאום, משהו בכיסא הריק נראה לה כבד יותר, כאילו נושא משקל של שנים. המבט האילם של האיש, הנוכחות הדוממת של התיק – הכול התפרק לה מול העיניים. גופה רטט כשנשימתה הופכת לאיטית וכבדה יותר ויותר. היא הרכינה את ראשה ונשכה את שפתה, כאילו ניסתה להחזיק את עצמה שלא להתפוצץ, בעוד שעיניה ננעלו על הכיסא הריק כאילו ביקשו ממנו תשובה.

איך אפשר להמשיך ככה, חשבה, להיאחז בכיסא ריק? כמה פעמים הוא ישב כאן, מביט לרחוב כאילו מישהו יופיע בפתע פתאום וימלא את הריקנות שבליבו?

עתה היא מתביישת בעצמה, איך תרים עיניה ותביט לו בעיניים, מה תשיב על אותם כעס ולעג שלעגה לו בליבה, תחושת אשמה צורבת עטפה אותה.

---

למחרת, נועה עמדה מאחורי הדלפק מחכה לבואו של האיש. היא אחזה בתיק, ידיה רעדו מעט, למרות שניסתה להסתיר זאת.

השעון בקיר הראה את השעה הקבועה, ארבע בצהרים, הדלת נפתחה וליבה החל לפעום בחזקה, האיש לו חיכתה הגיע.

האיש השקט נכנס, אך הפעם מבטו חדור, כמי שמחפש חפץ יקר ערך שאבד.

היא לקחה נשימה עמוקה, מתקרבת אליו בצעדים מהוססים, עיניה בורחות שוב ושוב אל הרצפה.

לרגע עמדו שניהם בשקט, שנדמה כמו נצח.

“שכחת את זה אתמול,” היא לחשה, כשהניחה את התיק לפניו. קולה בקושי נשמע מעל המולת הרקע של בית‑הקפה.

האיש לקח בחופזה את התיק מידיה, ומיד עיניו נפערו כמי שמביט בהלם, "האם פתחת את התיק," שאל בקול עמוק, כשהבחין בתמונה שהוזזה ממקומה.

נועה כמעט איבדה את הכרתה, המילים נתקעו בגרונה “אני... אני מצטערת,” לחשה, אצבעותיה מועכות את בד סינרה.

האיש נראה כמי שלא מצליח לעכל את המתרחש, פניו היו חתומות, גופו קפוא, בעיניו אף ניכר כעס קר, שלא מצליח להשלים עם החדירה לפרטיותו.

שום צעקה לא תוכל להשתוות לאותה שתיקה מעיקה ששתק האיש, כשעזב את המקום, מותיר מאחור את נועה, ואת הכיסא הריק, שנעשה ריק עוד יותר.

נועה פתחה פיה לשווא, בניסיון לקרוא לו, לעצור אותו. אבל המילים נתקעו בגרונה ללא יכולת לצאת.

היא נותרה שם, עומדת בגוף משותק, מרגישה את כובד הטעות הצונח על כתפיה.

מאותו יום, נועה מצאה את עצמה מתבוננת בו בכל פעם שהייתה עוברת ליד השולחן, כאילו ציפתה לראותו שם, לשמוע את קולו מבקש אספרסו קטן. אבל הכיסא נותר דומם.

פעם אחת, בעודה מנגבת את השולחן בפינת החלון, הבחינה ברעידות קלות בידיה, המחשבה עליו לא הרפתה ממנה. היא ניסתה להתרכז בעבודה, לשכוח את המבט שלו, את המילים הקרות שננעצו בה כמו סיכות העשויות מפלדה, אבל הכיסא הריק דמה בליבה, כצל העוקב אחריה לכל מקום.

כמה ימים לאחר מכן, בזמן שסגרה את הקופה, מצאה פתק בתיק האישי שלה. הכתב היה ברור וחד: “היזכרי היטב בתמונה. היא תוביל אותך אל התשובה, אולי תוכלי לכפר על מעשייך.”

לבה הלם בפראות. היא ניסתה להיזכר בפרטי התמונה, אך המראה היה מטושטש בזיכרונה. אך משהו בה דחק בה לא לוותר.

בעודה מרימה עיניים מהפתק, ראתה את השעון על קיר בית הקפה. פתאום, משהו ניצת בראשה. היא נזכרה בשעון ‑ השעון שבתמונה. הוא היה תלוי בכיכר בעיר הולדתה, מקום שגדלה בו ושנשאה עמה זיכרונות מעורפלים של שמועות אפלות.

עכשיו נועה ידעה – עליה לחזור לשם. היא לא ידעה מה תמצא, אך הייתה בטוחה בדבר אחד: זה היה רק תחילתו של מסע, כזה שלא ייתן לה מנוח עד שתחשוף את האמת.

 

[חני גרשון]

הסיפור בהחלט יותר טוב.
והפעם, הדגשתי משפטים שנראו לי קצת... צורמים. אולי ככה אוכל להעביר את כוונותיי יותר טוב. [נראה שאין לך בעיה עם ביקורת, לכן אני מעיזה לתת אותה ככה... בדרך כלל אני די חוששת]

בהבל המהביל

קצת מוזר לקרוא את זה ככה. עדיף הבל רותח, חמים, אין כאן עניין במשחק מילים ולכן זה מוזר. כמו לחזור על אותה מילה פעמיים במשפט.

נועה, המלצרית, הבחינה בו כבר מזמן. בתחילה, היא התעלמה מהנוכחות החריגה הזו. אבל ככל שעברו הימים, התחילו רגשות התסכול לצוף. “מי הוא חושב שהוא?” שאלה את עצמה בכל פעם שעמדה מולו.

הייתי כותבת - בתחילה, היא התעלמה מהנוכחות החריגה הזו. אבל ככל שעברו הימים זה כבר נהיה מתסכל. [רגשות תסכול... פחות נחמד. אפשר, אני אישית חושבת שזה קצת חיצוני]. מי הוא חושב שהוא, באמת. סתם עוד לקוח אפרורי. שפתיה התהדקו בעודה מניחה את כוס הקפה המוזמנת לפניו.

לא צריך לכתוב דווקא ככה - פשוט הדגמתי רעיון: מחשבות - לא צריך לכתוב בציטוט. למה כל הקטע הוא מהזווית ראייה של נועה. ודיברת על עמדה מולו... אז החלטתי לתת דיוק יותר לפעולה. כי לא הייתה לי דרך להכניס את זה. אבל שים לב - העברתי כאן רגש מסוים - זעף, בלי להגיד אותו בקול.

נועה גלגלה עיניים בזעף, התסכול התחיל להתבשל בתוכה. “תפוס?” חשבה. “בשביל מי בדיוק הוא שומר את הכיסא? למישהו דמיוני? איזה חוסר התחשבות! אנשים עומדים ומחכים לשולחן, והוא תופס מקום נוסף!”

עוד פעם, מחשבות בציטוט.
אפשר ככה [עוד פעם, דוגמא לא להעתקה רק לשם לימוד]:
נועה גלגלה עיניים וטרקה את המגש הריק שאספה על שולחן המטבח. תפוס. נו באמת. בשביל מי בדיוק הוא שומר את הכיסא, אפשר לשאול? חורקת שיניים, היא קיבלה מהטבח את ההזמנה של כהן, מגניבה מבט לשולחן החצי-ריק. איזה חוסר התחשבות. אין כאן אפילו מקום פנוי אחד, אנשים עומדים ומחכים לשבת, והוא משתלט כמו דיקטטור.
היא נשמה עמוקות, מעלה חיוך מאומץ על שפתיה, והניחה את המגש על השולחן הריבועי בנעימות שקרעה אותה.

בלה בלה בלה.
הסיפור מעולה, ומקווה שההערות שלי הועילו. אם אתה לא אוהב את הרעיון ומעדיף לכתוב אחרת - מובן בעליל, ואני מורידה את הכובע...
אלו רק רעיונות שעלולים להיות טובים...

 

[IMOD]

ומקווה שההערות שלי הועילו. אם אתה לא אוהב את הרעיון ומעדיף לכתוב אחרת - מובן בעליל, ואני מורידה את הכובע...

אין לי ניסיון בספרות, אני עושה את זה מאהבה ומרגש, מרגיש שהדמיון שלי מתבטא כך.
אך עדיין איני יודע איך לבטא את הדמיון והרגש שלי נכון, אז אני שמח לקבל הדרכה ברורה, להבין את הדרך הנכונה.
ההערות שלכם אולי מהמקום שלכם זה היה הערה, אבל לי זה היה כמו מים חיים.
אני חדש כאן ואני מעוניין להשתפר.
כל הערה תתקבל בברכה [כמובן כשנאמרת בכבוד].
שהעליתי לכאן את הדרך שלי ליצירת סיפור ואף אחד לא הגיב לי מה הוא חושב, זה היה קצת מתסכל בשבילי, טרחתי וכתבתי את זה בשביל להשתפר. אני כבר יודע שאולי אני קצת מוזר... אבל לפעמים להיות מוזר ולבקש ידע, זו הדרך ללמוד.

 

[ללמוד לכתוב]

פרסמתי עכשיו
אשמח לשמוע הערות והארות

אתגר - אתגר דו שבועי - משתי נקודות מבט

דבר ראשון - תודה רבה ל @אניגמאמין על האתגר היהודי כל כך, ועל כך שנתן לי את האפשרות להתעלל קצת בחברי הכותבים... ;) אשתדל כמה שיותר. ועכשיו - לאתגר! אחד הדברים שהופכים סיפור לאיכותי - הוא נקודת המבט. לפעמים הסיפור יכול להיות קלאסי מידי, מוכר להחריד, או קיטשי. אבל כשמביאים אותו מזווית ראייה אחרת -...

www.prog.co.il

 

[חני גרשון]

שהעליתי לכאן את הדרך שלי ליצירת סיפור ואף אחד לא הגיב לי מה הוא חושב, זה היה קצת מתסכל בשבילי, טרחתי וכתבתי את זה בשביל להשתפר. אני כבר יודע שאולי אני קצת מוזר... אבל לפעמים להיות מוזר ולבקש ידע, זו הדרך ללמוד

אני מבינה. אבל אגיד את דעתי - לכל אחד יש דרך משלו. יש כתיבה משלו. יש כאלו שכותבים איכותי מאוד, כמו מיה קינן, ויש כאלו שכותבים בז'אנרים אחרים, שגם הם יפים.
היופי הוא בעיני המתבונן. לא אני, ולא אף אחד, יוכל באמת להגיד לך איך לכתוב. אז הדבר הראשון - קח בערבון מוגבל כל עיצה.
ההערה שלי - נבעה מסגנון הכתיבה שלי, מהדרך שאני עברתי. אבל אולי אתה רוצה לכתוב אחרת?
לכן אני אומרת - כל הערה נכונה. אבל השאלה היא עד כמה אתה רוצה להשקיע בה.
ספציפית על הדרך שלך ליצירת סיפור - אני לא יכולה להגיב. יפה מאוד שהשקעת, זה מדהים שיש עוד אנשים בדורנו שמוכנים להשקיע בשביל משהו. אבל אני, למשל, ממציאה סיפורים אחרת לגמרי... פשוט זורמת. יש לי רעיון מסוים, ואני פשוט כותבת אותו בלי לחשוב מידי קודם. פשוט חווה את הדמות.
בעיני, הדרך לסיפור קצר זה לחפש אנקדוטה מסוימת, משהו אחד וזהו שקורה בסיפור, ואז יכולה לצאת לך יצירה קצרה של 1300 מילה [כן, פה באתר זה לא נשמע קצר... אבל בסופו של דבר, זה האורך המקובל].

ועוד עיצה - תקרא סיפורים של כותבים טובים. תלמד מהם מה אתה אוהב. תקרא סיפורים של חבר'ה שפחות אהבת. תסמן לעצמך מה לא היה טוב. ככה אני למדתי, וזאת שיטה שעובדת נפלא. יותר מלימוד ע"י מורה.
בהצלחה!!
אולי תעלה עוד קטע, לא לאתגר? סתם? ככה תקבל עוד ביקורת, ותראה מה חוזר על עצמו.

 

[ללמוד לכתוב]

פרסמתי עכשיו
אשמח לשמוע הערות והארות

אתגר - אתגר דו שבועי - משתי נקודות מבט

דבר ראשון - תודה רבה ל @אניגמאמין על האתגר היהודי כל כך, ועל כך שנתן לי את האפשרות להתעלל קצת בחברי הכותבים... ;) אשתדל כמה שיותר. ועכשיו - לאתגר! אחד הדברים שהופכים סיפור לאיכותי - הוא נקודת המבט. לפעמים הסיפור יכול להיות קלאסי מידי, מוכר להחריד, או קיטשי. אבל כשמביאים אותו מזווית ראייה אחרת -...

www.prog.co.il

@חני גרשון ?

 

[מיהי]

אשמח לשמוע הערות והארות

אתגר - אתגר דו שבועי - משתי נקודות מבט

דבר ראשון - תודה רבה ל @אניגמאמין על האתגר היהודי כל כך, ועל כך שנתן לי את האפשרות להתעלל קצת בחברי הכותבים... ;) אשתדל כמה שיותר. ועכשיו - לאתגר! אחד הדברים שהופכים סיפור לאיכותי - הוא נקודת המבט. לפעמים הסיפור יכול להיות קלאסי מידי, מוכר להחריד, או קיטשי. אבל כשמביאים אותו מזווית ראייה אחרת -...

www.prog.co.il

הכתיבה שלך מאד יפה! והרעיון מענין - אם כי מההתחלה הבנתי שמדובר בכיסא\מזרון\מיטה. הקטע הראשון היה קצת... בוטה מדי בשבילי, אבל ממש אהבתי את זווית הראיה של האיש, והזדהיתי נורא!!

 

[הספרן]

ואגב, @הספרן - אני מאוד מקווה שלא תיתן לאתגר אחד לעצור אותך...
הכתיבה שלך מצויינת. מאוד. בגלל שהיה שופט אחד לא חכם, אנחנו, כל קוראי קהילת הכתיבה, לא אמורים להפסיד. נכון?

בהחלט!
פרסמתי עכשיו. חברי הקהילה מוזמנים להגיב,
לקטול, לאתגר, לפשפש, לפרק, לרגל, לפזם, לזמזם, להקניט, להרגיז, לעשות סללום, ללכת סחור סחור, להניף זרוע, להעיף מגבת, לכרכר, לעופף, להתיש... רק במטותא - אל תפלו למלכודת...

אתגר - אתגר דו שבועי - משתי נקודות מבט

דבר ראשון - תודה רבה ל @אניגמאמין על האתגר היהודי כל כך, ועל כך שנתן לי את האפשרות להתעלל קצת בחברי הכותבים... ;) אשתדל כמה שיותר. ועכשיו - לאתגר! אחד הדברים שהופכים סיפור לאיכותי - הוא נקודת המבט. לפעמים הסיפור יכול להיות קלאסי מידי, מוכר להחריד, או קיטשי. אבל כשמביאים אותו מזווית ראייה אחרת -...

www.prog.co.il

@חני גרשון זה עומד בכללי האתגר?

 

[מיהי]

@אניגמאמין קטע מדהים, מרגש ועוצמתי. תודה!

@צביה ר. כמה רגש, רצונות כמוסים ואכזבות ברגעים פשוטים שבאמצע היום. המון נקודות למחשבה.
קצת לא הבנתי איך כוס קפה יכולה להשתנק בהפתעה או לכחכח, כלומר להשתנק - הייתי משערת שהיא נשפכה מעט, אבל לכחכח קשה להקביל למשהו טבעי של כוס קפה...
כלומר - הבנתי למה כתבת את ההאנשות האלו, אבל עדיין נראה לי שמתאים יותר לכתוב שהו שיכול להתמקבל לתכונה אמיתית של החפץ.
בכל מקרה נהניתי מאד, ריגשת

 

[מיהי]

@הספרן - קטע יפה ומשעשע, ובעיקר - מלמדינו מוסר...
אהבתי את הטאצ' של הסיפור - מין סיפורי צדיקים סטייל, על דורינו (הסגולה של דף צהבהב)
קצת לא הבנתי מה הם שני נקודות המבט: אם מדובר בזבוב לעומת הלומד - כל הסיפור מתזז בין שני זוויות הראייה של הלומד והזבוב. ואם מדובר בהסתכלות על ההתמודדות מול הזבוב לעומת התמודדות מול היצר, הרי הזבוב בעצמו היה שליח של היצר הרע, זה לא היה סוד או הפתעה, נכון?
בכל מקרה ממש אהבתי ונהניתי לקרוא.
חיפשתי מילה שתתאר את ההשראה שלי מהקטע, ומצאתי - הוא פשוט עשיר.
נ.ב.-

כידוע "מלאך רע עונה אמן",

טוב!

 

[מיהי]

@חנה ש. חמוד מאד ואותנטי ברמות שזה הצחיק אותי ממש.
היה טוב אם היית קצת מפסקת עם מרכאות במקומות של הדיבורים,
אבל האמת שהיה משהו מרענן בקריאה שהיתה רציפה, זורמת ומובנת.
נ.ב. הוא בחיידר ויצא לשבת טיול עם חברים? וגם היו שם בהתחלה שני אחים, ואז האמא נכנסת ורואה שלושה בחורים שרק אחד הם הבן שלה, אז בעצם הוא היה זה שיצא לטיול, והשני מהחיידר לא היה שם? זה היה קצת לא ברור.


בע"ה אשתדל בהמשך להמשיך לעבור על שאר הקטעים, לא מבטיחה.
בנתיים אני לא רואה איך אני כותבת משהו לאתגר שיכול איכשהו לנצח או להתחרות עם מה שכבר כתבו...
מה אני אגיד... הרף גבוה....

 

[סיפורים בע"מ]

העליתי קטע. אשמח לביקורת

 

[חנה ש.]

היה טוב אם היית קצת מפסקת עם מרכאות במקומות של הדיבורים,
אבל האמת שהיה משהו מרענן בקריאה שהיתה רציפה, זורמת ומובנת.
נ.ב. הוא בחיידר ויצא לשבת טיול עם חברים? וגם היו שם בהתחלה שני אחים, ואז האמא נכנסת ורואה שלושה בחורים שרק אחד הם הבן שלה, אז בעצם הוא היה זה שיצא לטיול, והשני מהחיידר לא היה שם? זה היה קצת לא ברור.

צודקת.
כתבתי בסגנון של דו שיח, ונכון כתבתי מידי מהר ולא מספיק מוסבר,
אולי הייתי צריכה לכתוב משפט רקע וכמובן לפסק יותר.
זה שתי קטעים שונים,
בהתחלה שתי אחים הכינו ארוחה.
בקטע השני הגיע אח שלישי שהוא בחור ישיבה בהפתעה עם עוד שלוש חברים.
מגיע להדגיש את ההפתעה של הצד של "האמא" ממה שמתרחש בבית כשהיא לא נמצאת,
לעומת הכיף והחוויה של הילדים והמודעות לכך שצריך להשאיר בית במצב סביר "ללא חריגות מיוחדות"
שעלולות להפתיע את האמא שלא לטובה, והסנכרון בינם.
אגב, זה קטע שאכן התרחש במציאות.

 

[מיהי]

אגב, זה קטע שאכן התרחש במציאות.

חה! ידעתי.
זה היה מדי אותנטי...

 

[חני גרשון]

@הספרן - קטע יפיפה. ממש. אהבתי את הכתיבה [למרות שבעיקרון, הטעם באישי שלי שונה מאוד...]
המשפטים היו מתוחכמים, עשירים, והקטע לא שעמם למרות שהוא די חזר על עצמו. וזאת מעלה מיוחדת.
רק כמה הערות יש לי...
קודם כל, הפיסוק. חסרה שימוש בנקודה קטנה וכמעט בלתי מורגשת, שעושה סדר בדברים. בעיקר בהתחלה.

הרב'ה המדביר שהנהן בהסכמה לדברי תלמידו - הרהר לעצמו, "איך לא חשבתי על זה לבד?"

הסיום - לא מתאים לך. אתה יצירתי מידי, הסיפור יצירתי מידי מכדי לסיים אותו במשפט נדוש.
במיוחד אחרי מסר חזק כל כך [שנהנתי מאוד איך שהבאת אותו, בשתי משפטים - והסיפור היה מספיק ברור שנבין אותו גם בלי הסברים מיותרים...]

אבל אני חושבת שצריך לשכתב קצת את הקטע. כי אין שם ממש שתי זווית ראייה. כלומר, יש באופן קלוש. אבל הסיפורים, שניהם, מגיעים מאוד בנימה חיצונית, [טוב, ההערה הקבועה שלי. כי זה מה שתמיד מפריע לי ] וזהבסדר - כל עוד אתה לא רוצה להביא נקודת מבט. כלומר, כשזה האתגר, וזאת המטרה - צריך להיות פה יותר דגש. אהבתי את השילוב, שלא עשית שני קטעים שונים. יפה.
רגע, אולי אתה מתכוון לזה שהרעיון של ירחמיאל זאת זווית שניה? התבלבלתי. ממש לא התכוונתי לכזה כיוון, אבל אתה מכוסה מבחינה משפטית...
איפה כל החברות שלי רואות החשבון שינסחו לי הודעת אתגר 'עד 300 מילה ולא כולל... באפשרות הבעלים לשנות את ההודעה בכל רגע נתון...'

ויש לי נקודה קטנה, שהיא לשיקול דעתך בלבד... איך אומרים? היופי בעיני המתבונן. אם רוצים להעביר מסר עמוק כמו זה שרצית להעביר, כדאי נימה יותר אישית.

 

[חני גרשון]

@סיפורים בע"מ - הקטע היה מקורי מאוד.
יפה.
קצת מלודרמטי, אבל אהבתי את הרעיון הלא צפוי...

 

[מיהי]

רגע, אולי אתה מתכוון לזה שהרעיון של ירחמיאל זאת זווית שניה? התבלבלתי. ממש לא התכוונתי לכזה כיוון, אבל אתה מכוסה מבחינה משפטית...

יש עוד שהסתכלו בזווית שונה על האתגר... את מתכוונת להתיחס לזה?
אני רוצה לדעת מה לכתוב (והאם)

 

[הספרן]

@הספרן - קטע יפיפה. ממש. אהבתי את הכתיבה [למרות שבעיקרון, הטעם באישי שלי שונה מאוד...]
המשפטים היו מתוחכמים, עשירים, והקטע לא שעמם למרות שהוא די חזר על עצמו. וזאת מעלה מיוחדת.

תודה, תודה רבה, יישר כח, מקווה שלא חזרתי על עצמי. אבל באמת תודה. ואפילו תודה רבה, ואולי יישר כח, יהיה יותר במקום.

רק כמה הערות יש לי...
קודם כל, הפיסוק. חסרה שימוש בנקודה קטנה וכמעט בלתי מורגשת, שעושה סדר בדברים. בעיקר בהתחלה.

מעניין, אני משתמש בפיסוק בצורה אובססיבית. כשהקטע הוא המשך ישיר, אני שם פסיק במקום נקודה.
אם תוכלי לצטט 2 דוגמאות אשמח מאוד.

הסיום - לא מתאים לך. אתה יצירתי מידי, הסיפור יצירתי מידי מכדי לסיים אותו במשפט נדוש.
במיוחד אחרי מסר חזק כל כך [שנהנתי מאוד איך שהבאת אותו, בשתי משפטים - והסיפור היה מספיק ברור שנבין אותו גם בלי הסברים מיותרים...]

רף הצפיות כאן מרקיע שחקים.
בעקרון, היה לי חשוב מאוד, לא להאריך במסר. להבליע אותו באלגוריה שנכתבה בקטע הראשון. ומשכך, לא הרחבתי בשורת סיום. והאמת, שהתגובה של הרב'ה נכתבה כתגובה לדברי תלמידו ירחמיאל. ומה שחשוב זו נקודת המבט של הראשון. אבל אם יש לכם רעיונות יותר מאשמח לשמוע.

אבל אני חושבת שצריך לשכתב קצת את הקטע. כי אין שם ממש שתי זווית ראייה. כלומר, יש באופן קלוש. אבל הסיפורים, שניהם, מגיעים מאוד בנימה חיצונית, [טוב, ההערה הקבועה שלי. כי זה מה שתמיד מפריע לי ] וזהבסדר - כל עוד אתה לא רוצה להביא נקודת מבט. כלומר, כשזה האתגר, וזאת המטרה - צריך להיות פה יותר דגש. אהבתי את השילוב, שלא עשית שני קטעים שונים. יפה.
רגע, אולי אתה מתכוון לזה שהרעיון של ירחמיאל זאת זווית שניה? התבלבלתי. ממש לא התכוונתי לכזה כיוון, אבל אתה מכוסה מבחינה משפטית...

הופה הופה הופה.
לא ידעתי שאני כזה מתוחכם..
את השניה שלא שמה לב, לנקודת מבט של ירחמיאל.
מה זו האפליה הזו?
בגלל שהוא זאטוט זב חותם שבהפסקות מציק לשומר, אפשר להתעלם ממנו? לא יפה..
בכל מקרה, תאשרי שזה עומד בכללים.
ואגב אני לא מאמין בשופטים ולא בערכאות, בפרט שבעבר נכוויתי מהם קשות.

איפה כל החברות שלי רואות החשבון שינסחו לי הודעת אתגר 'עד 300 מילה ולא כולל... באפשרות הבעלים לשנות את ההודעה בכל רגע נתון...'

באופן מתעתע האתגר מאתגר את השופט הנכבד... לא פחות מאשר את הכותבים הנכבדים.

ויש לי נקודה קטנה, שהיא לשיקול דעתך בלבד... איך אומרים? היופי בעיני המתבונן. אם רוצים להעביר מסר עמוק כמו זה שרצית להעביר, כדאי נימה יותר אישית.

שוב אנחנו מגיעים לאותה נקודה. נימה אישית, היא חרב פיפיות במקרה הזה. ויכולה להצטייר בעיני הקורא, כהטפת מוסר חריפה ונוקבת. ובשל כך, העברתי את המסר, באמצעות ירחמיאל.. בשילוב הקטע הראשון שרימז פה ושם על העניין...
אבל גם כאן, אשמח לקרוא דוגמא קצרצרה על מסר בניחוח אישי, שלא פורץ גדר לתחום ההטפה.