הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
בקרב קהילת הלבלרים הפועלים בארץ הקודש, מתבלט סופר דגול ומורם מעם המרומם את נפש קוראיו טפח מעל אפרוריותם של חיי היומיום.
האיש ניחן ביכולת וירטואוזית ליטול אירוע חדגוני של חולין ולקדש אותו במילים פואטיות של שבת. במכחולו הציורי הוא צובע ברבגוניות כל אפיזודה שגרתית, נדושה ובנאלית. כל פעילות סטנדרטית, שדופה ושבלונית ננסכת בתיאורים ספרותיים טמירים המשווים לה הוד קדומים.
כל מילה צועדת בסך מלווה במצעד חגיגי של נרדפותיה ומקבילותיה, תאומותיה ואחיותיה, קרובותיה ודומותיה. כל משפט מעוטר בתילי תילים של הקשרים נלווים, רמזים עקיפים ומשמעויות נסתרות. כל פסקה משובצת בפנינים לשוניים, במשחקי מילים, בצעצועי לשון נופל על לשון ובשפע פעלים פלאיים.
בכל עת שעלעלתי בספריו המפעימים, עוטי השגב וחובשי הנוגה, נמלאתי התפעלות עזה מהולה בקנאת סופרים. ידעתי גם ידעתי כי עטי הפשוט והמחוספס, החבוט מתלאות החיים, המאובק בעפר היומיום, המפויח מעשן הדרכים, השחוק מקלישאות השגרה, לא יוכל לטפס במעלה המשלבים הלשוניים של סולם הספרות הגבוהה. סולם אשר רגליו מרחפות על הארץ וראשו מרקיע השמימה.
ביום מן הימים עת טופפתי מעדנות בינות לסמטאות ירושלים העתיקה השוכנת למרגלות המקדש, הצצתי באבנים הקדמוניות ותהיתי אלו סודות הן כומסות בליבות האבן האצורים בעורקיהן המאובנים. אלו מעשיות מרתקות ועתירות שנים הן נוצרות בנאמנות עיוורת, בעיקשות סלעית ובשתיקה נצחית בת אלמוות.
בעוד נפשי נעטפת בהמיה פיוטית זכה כטללי שחר, נפל מבטי על חגווי הסלע אשר הצניעו ברכסיהם צנצנת דיו טהור וזך חתומה בחותמו של סופר גדול. בחרדת קודש ניפצתי את החותם, גללתי את הפקק וטבלתי בצנצנת הפלאים את עטי, שכמו קיבל לפתע חיים משל עצמו והחל לפזז בחיוניות ספרותית משובבת עין. קולמוסי חולל מאליו על פני הגווילים, חורט מילים נאדרות אשר לא שיערתי ולא פיללתי כי תבקענה מעמקי ישותי המשמימה.
כל חביתה ביתית פשוטה שטוגנה כלאחר יד בבוקר שגרתי ועמוס, הפכה בעיני לאומלט צרפתי משובח בעל מרקם נימוח קטיפתי ומעודן המוגש על מצע גבינות רעננות ושאר ירקות העונה. הביצה כשלעצמה נראתה בחזיוני כישות אליפטית סגלגלה ולבנבנה, גדושה בנוזל שקוף בוהק וזך, שבתוכו מתגלגל כדור חמה מתנוצץ בזוהר כתמתם ומסמא עיניים, כשמש זהובה המשייטת בשיפולי רקיע ארגמן בדמדומי שקיעה.
חיש מהר גמרתי אומר להעלות את שרעפי מליצותיי על ספר מכורך אשר עלה יעלה על מכבש הדפוס וייקרא בהערצה ובשקיקה בידי שוחרי הספרות לדורותיהם. ספר אשר יתפוס את מקומו המובטח בפנתאון הנצח המקודש של הספרות היפה וינחיל לי שם גדול ותהילת עולם.
מבט חטוף בצנצנת הפלאים הבהיר לי כי הדיו הולך וכלה כמו התפוגג באדוות ערפילי הערב השחורים. שרידי הטיפות הכהות האפילו על תקוותיי והחשיכו את חלומותיי. ידעתי גם ידעתי כי קרבה השעה העגומה בה אשוב לסגנון המחוספס והקלוקל, נטול ההוד, נעדר הפאר, חשוך המליצות, משולל היצירתיות וחסר ההשראה.
מה המצב יא-אחים-שלי-בדם? כפרה על החיים-שלכם! אולי מישהו מארגן אותי פה עם כמה שליכטות של דיו? מה, אין לכם?! דייי, אל תגידו לי את זה. בדיוק עכשיו חיסלתי ברגע אחלה צנצנת.
האיש ניחן ביכולת וירטואוזית ליטול אירוע חדגוני של חולין ולקדש אותו במילים פואטיות של שבת. במכחולו הציורי הוא צובע ברבגוניות כל אפיזודה שגרתית, נדושה ובנאלית. כל פעילות סטנדרטית, שדופה ושבלונית ננסכת בתיאורים ספרותיים טמירים המשווים לה הוד קדומים.
כל מילה צועדת בסך מלווה במצעד חגיגי של נרדפותיה ומקבילותיה, תאומותיה ואחיותיה, קרובותיה ודומותיה. כל משפט מעוטר בתילי תילים של הקשרים נלווים, רמזים עקיפים ומשמעויות נסתרות. כל פסקה משובצת בפנינים לשוניים, במשחקי מילים, בצעצועי לשון נופל על לשון ובשפע פעלים פלאיים.
בכל עת שעלעלתי בספריו המפעימים, עוטי השגב וחובשי הנוגה, נמלאתי התפעלות עזה מהולה בקנאת סופרים. ידעתי גם ידעתי כי עטי הפשוט והמחוספס, החבוט מתלאות החיים, המאובק בעפר היומיום, המפויח מעשן הדרכים, השחוק מקלישאות השגרה, לא יוכל לטפס במעלה המשלבים הלשוניים של סולם הספרות הגבוהה. סולם אשר רגליו מרחפות על הארץ וראשו מרקיע השמימה.
ביום מן הימים עת טופפתי מעדנות בינות לסמטאות ירושלים העתיקה השוכנת למרגלות המקדש, הצצתי באבנים הקדמוניות ותהיתי אלו סודות הן כומסות בליבות האבן האצורים בעורקיהן המאובנים. אלו מעשיות מרתקות ועתירות שנים הן נוצרות בנאמנות עיוורת, בעיקשות סלעית ובשתיקה נצחית בת אלמוות.
בעוד נפשי נעטפת בהמיה פיוטית זכה כטללי שחר, נפל מבטי על חגווי הסלע אשר הצניעו ברכסיהם צנצנת דיו טהור וזך חתומה בחותמו של סופר גדול. בחרדת קודש ניפצתי את החותם, גללתי את הפקק וטבלתי בצנצנת הפלאים את עטי, שכמו קיבל לפתע חיים משל עצמו והחל לפזז בחיוניות ספרותית משובבת עין. קולמוסי חולל מאליו על פני הגווילים, חורט מילים נאדרות אשר לא שיערתי ולא פיללתי כי תבקענה מעמקי ישותי המשמימה.
כל חביתה ביתית פשוטה שטוגנה כלאחר יד בבוקר שגרתי ועמוס, הפכה בעיני לאומלט צרפתי משובח בעל מרקם נימוח קטיפתי ומעודן המוגש על מצע גבינות רעננות ושאר ירקות העונה. הביצה כשלעצמה נראתה בחזיוני כישות אליפטית סגלגלה ולבנבנה, גדושה בנוזל שקוף בוהק וזך, שבתוכו מתגלגל כדור חמה מתנוצץ בזוהר כתמתם ומסמא עיניים, כשמש זהובה המשייטת בשיפולי רקיע ארגמן בדמדומי שקיעה.
חיש מהר גמרתי אומר להעלות את שרעפי מליצותיי על ספר מכורך אשר עלה יעלה על מכבש הדפוס וייקרא בהערצה ובשקיקה בידי שוחרי הספרות לדורותיהם. ספר אשר יתפוס את מקומו המובטח בפנתאון הנצח המקודש של הספרות היפה וינחיל לי שם גדול ותהילת עולם.
מבט חטוף בצנצנת הפלאים הבהיר לי כי הדיו הולך וכלה כמו התפוגג באדוות ערפילי הערב השחורים. שרידי הטיפות הכהות האפילו על תקוותיי והחשיכו את חלומותיי. ידעתי גם ידעתי כי קרבה השעה העגומה בה אשוב לסגנון המחוספס והקלוקל, נטול ההוד, נעדר הפאר, חשוך המליצות, משולל היצירתיות וחסר ההשראה.
מה המצב יא-אחים-שלי-בדם? כפרה על החיים-שלכם! אולי מישהו מארגן אותי פה עם כמה שליכטות של דיו? מה, אין לכם?! דייי, אל תגידו לי את זה. בדיוק עכשיו חיסלתי ברגע אחלה צנצנת.
גאונית.
