הנושאים החמים
בעיקר להודות
משתמש צעיר
- הוסף לסימניות
- #1
וילך איש מבית לוי, ולא כתוב מי הוא, הסביר הרב שטינמן זי"ע לא פירטו מיהו האיש כדי ללמדינו שבכל בית יכולים לגדֵל את משה רבינו.
האחות ניצבת מרחוק, והנה מי מגיעה - בת פרעה, האחות מתפללת שהיא לא תעצור ליד היאור, אבל היא נעצרת, האחות מתפללת שרק תינשום ותילך, אבל היא יורדת ליאור לרחוץ, האחות מתפללת שלא תבחין בתיבה, אבל היא מבחינה ושולחת את היד להביאה אליה, האחות מתפללת שלא תזהה שהוא יהודי, אבל היא שומעת את התגובה "מילדי העיברים זה", ומכל ההשגחה הפרטית הזו יצא משה רבינו שגדל בבית פרעה. יש מנהיג לעולם ב"ה וב"ש.
*דרך במידות טובות ובחינוך: "הסנה בוער באש והסנה איננו אֻכָּל", אכן רמז ברור יש כאן: "הסנה בוער באש" האדם הנפגע מחבירו חלילה - הוא בוער באש, אבל הוא לא משיב, כי "הסנה איננו אוכל", הוא לא לומד מהפוגע - לפגוע חזרה, אלא שותק, ומקיים "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". וכן רמז נוסף בחינוך: "הסנה בוער באש" התלמיד או הילד בוער בדרכים שונות ומסיבות שונות, ו"הסנה" שהוא האב או המלמד "אינני אוכל" אינו מגיב כך אלא מגיב ב"רוגע", כלומר הבן או התלמיד אינם מוציאים מהשלווה, ואצל תלמיד זה גם עוזר שהאווירה בכיתה לא תשתנה, אלא התלמידים יראו את תגובת ה"רוגע" של המלמד ויבינו שהסַמְכוּת והשליטה נשארו אצלו. אבל צריך גם לקיים "וַיַרְא" דהיינו לעקוב גם על בעירה פנימית, וגם לקיים "אסורה נא ואראה" דהיינו להתקרב לילד ולגשת אליו בגובה עיניו ולהתעניין בשלומו, ואין "נא" אלא לשון בקשה - לעשות זאת עם כל הרגש המתבקש, ולזכור "את המראה הגדול" דהיינו שיש בכל אחד משהו גדול, ולפעמים צריכים לגשת ולהתקרב בשביל לראות "את המראה הגדול", והדבר המעניין כאן שמדובר על צאן שהם הילדים, ומִדְבַּר זה לשון מֶדַבֶּר, וכשמשתמשים עם הצאן בדיבור המתאים - מגיעים לתוצאות טובות, ובוודאי לתוצאה המבורכת שעוזרים לילד לקיים "תַּעַבְדוּן" כמובן עבודת ה'. ובהמשך כתוב: "וָאֵרֵד להצילו ולהעלותו", שאם המצב מאוד לא טוב או אם יש התחמקות וכדו' - צריך לֶשַׁרֶש טוב ולרדת עד לפרטים הקטנים עם כל התשו"ל הנדרשת כדי להציל ולהעלות על דרך המלך.
*לימי השובבי"ם: בזקנותו של רבי מאיר מִפְּרֶמִישְלַן זי"ע, היה אוחז בזקנו הלבן ואומר: "תבן אין נִתָּן לעבדיך" - אין בנו תבונה לשוב בתשובה בימי נעורינו כשעדיין כוחינו עימנו, "ולבנים", כלומר לֶבַנִים שהם השערות הלבנות "אומרים לנו עשו" - תעשו תשובה.
ואלה שמות וגו' כל הפסוק בר"ת: וחייב אדם למול הבן; שבתות, מועדים וחגים תִּדחה. (ברית מילה דוחה זמנים אלו); בתער נאה ימול; יודיע שכניו, רעיו, אוהביו למילה; השומר בריתו אברהם יצילנו מגיהנם; מוהל צריך רחיצת ידיים מן המּילה; אליהו (הנביא) תִּשבי; יעמוד על קדושת בנו; אביו (אבי הבן) יברך שהחיינו; ובו ביום ילמדו תורה וזוהר; ברוב אדם ואלוקים. (נזר יוסף)
אכן נודע הדבר: "שמירת הלשון": לפני כמה שנים באחד מבתי ישראל היה סיפור עצוב שכל בני המשפחה היו במצב בריאותי לא טוב, המצב היה בתיאור של "כשזה קם זה נופל" - האחד מבריא והאחר אינו חש בטוב, ולא ידעו מה הסיבה לכך, במשפחה היה בחור מאוד מבוגר שניסה לברר אצל ידידיו איפה שואלים כדי לקבל מידע מה לעשות, בין ידידיו היה ידיד חסיד ששלח אותו לכתובת של אחד מגדולי ישראל, ואמר לו, תיכנס אליו ותספר לו בפה או בכתב ותישמע ממנו מה שיענה, וכך עשה הבחור, הוא בחר בכתיבה ונכנס אל הצדיק וחיכה לתשובה, וכשנאמרה התשובה שנשמעה מאוד מדאיגה לא הבין הבחור מה הכוונה בין השאלה לתשובה, התשובה הייתה "כשמדברים רע - הרע נדבק במי שמדבר רע", הבחור יצא מבוהל וניגש לידידו החסיד ושאלו על תשובה זו וגם הוא נבהל וחשב לאן פונים, והנה עלה לו רעיון טוב, הם ניגשו יחדיו אל המֶשַׁמֶש בקודש שהבין בתשובות מעין אלו ושאלוהו, והוא החל להתעניין אצל הבחור על משפחתו עד שהגיע לנקודה שבביתו דיברו הרבה לשון הרע וזו לכאורה הסיבה, הבחור הבין את ההסבר וחזר לבית הוריו ושיתף אותם בכל הנעשה, ומיד קיבלו עליהם כולם להיזהר בשמירת הלשון, וב"ה עד חודש כל הבעיות נפתרו עד ל"מזל טוב" המיוחל.
בעניין "שמירת הלשון" (וגם לפרשת "ויחי" על הפסוק "בן פורת עלי עין".). כתוב בדברי חז"ל שבמצרים הדיבור היו בגלות, וכתבו חז"ל שבח טוב "שלא שינו עם ישראל לשונם", ובעניין שמירת העיניים והלשון: ביקר אחד מגדולי ראשי הישיבות אצל רבי מאיר אבוחצירא זי"ע בירושלים ובקש עצה לתלמידיו, כיצד להתעלות ביראת שמים. השיב רבי מאיר: "העצה הבדוקה היא, שמירת העינים והלשון, מי שמצליח בעבודה זו, יגיע למדרגות נפלאות". ועוד: יהודי שהיה מאוד חולה ובניו היו מגיעים הרבה אל האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור זי"ע, נכנסו בניו אל ה"בית ישראל" כדי לבקש על אביהם לרפואה, הגיב ה"בית ישראל": "מי ששומר על העיניים והפה יכול לעשות לבד מופתים", והאדמו"ר רבי יעקב מִפְּשֶׁעְוֳורְסְק זי"ע שמע את הסיפור הזה והגיב: "האדמו"ר מגור גילה את כל הסוד - מי ששומר על עיניו ועל פיו יכול לעשות מופתים לבד". [מתוך דברי חיזוק שנשמעו לאחרונה בהזדמנויות שונות אצל גדולי ישראל הן בשיחות אישיות והן בשליחויות שונות "שמירת העיניים והאוזניים עוזרת ליישוב הדעת ולמנוחת הנפש"].
העידוד שהרים אותי מאשפתות: הייתי בן יחיד אחרי 3 בנות, אולי בגלל זה היו להורי תקוות רבות אלא שאפילו אחת מהן לא הייתה קרובה להתגשם. הייתי עקשן לא קטן, בעל כישרונות בינוניים ושובב גדול. הורי חשבו עלי הרבה: "מה יהיה עם הילד הזה?" הם שאלו. כשאבא ואני היינו חוזרים מבית הכנסת, אבא היה עטור בבגדי שבת כמלך ואני בחולצה מוכתמת ושחורה ובמכנסיים מאובקות. "שבת שלום" הייתה אימא מקבלת את פנינו, ואבא היה מסתכל לעברי ונאנח: "תאמיני לי שלא ראיתי את שמואל מתחילת התפילה, איני יודע איפה הוא היה כל הזמן, שיחקת עם חברים, אה?". אימא הביטה בעוגמה במכנסיים שנפער בהם חור קטן בברך ואני ניסיתי להתגונן: "לא נכון, כן נכנסתי לביהכ"נ, אתה לא זוכר אבא שהייתי לידך עד סוף "לכו נרננה? גם לקראת סוף ערבית הגעתי והתפללתי", "אה, מילד בגילך אני מצפה להרבה יותר, ראיתי את החברים שלך שלא עוזבים את הכיסא מתחילת התפילה ועד סופה, וגם כשהיית בפנים זה נקרא להתפלל זה?... נראה היה שאתה נע באי נוחות, רק מחכה שתסיים את חובתך ותוכל לצאת להשתובב, זה לא נקרא תפילה!..." ידעתי שיש הרבה מן הצדק בדבריו של אבי, לא הייתי כולי מלא התלהבות ורצון להתפלל, אך בכל זאת טעם מר עלה בפי שאמר לי: "חבל על ההשתדלות שלך, היא ממילא לא שווה כלום." היו עוד דוגמאות נוספות שנחרטו עמוק בליבי וגם כיום, כעבור 40 שנה, איני מסוגל לשכוח אותן. מטבעי הייתי ילד שחושב הרבה על עצמו, וכפי שאמרו ההורים שלי: "שום דבר חוץ ממך לא מעניין אותך". באחד הבקרים פגשתי שכן קשיש שנשא סלים כבדים, הצעתי לו את עזרתי, הוא שמח מאוד. הרגשתי שטעם חדש וטוב של נתינה מציף אותי וכבר נטלתי את הסלים וצעדתי מהר אבל אח"כ האטתי את הקצב כדי להתאים לאלו של שכני. אח"כ הגעתי הביתה וסיפרתי לאימא שעזרתי לשכן ושאני צריך פתק על איחורי לת"ת. אימא כתבה לי פתק אבל לא נמנעה להוסיף בקריצה: "מה לא עושים כדי להגיע מאוחר לת"ת". הטעם הטוב נעלם כלא היה, שוב הייתי שמואל הרע וזומם התעלולים שאף פעם לא יעשה טוב ולא יחשוב טוב חוץ מעל עצמו. דוגמאות אלו ואחרות לא החזירו אותי למוטב, להיפך, הלכתי ונעשיתי גרוע מיום ליום. כשעליתי לישיבה קטנה, כבר היה ברור באיזה "סוג בחור" מדובר, גם בישיבה התחברתי לנוער שוליים ואבא היה שואל מפעם לפעם: "לא למדת היום, אה? תיארתי לעצמי". בפעמים הראשונות כשניסיתי לתקן את הרושם המעוות, ולספר שדווקא למדתי, הייתי שומע: "טוב, מה כבר אפשר להספיק ביום אחד", או "שמואל, שמע לי, משעת לימוד ביום לא צומחים לגדול הדור", וכששמעתי זאת הפסקתי ללמוד גם את שעת לימוד זו. בישיבה ששהיתי חצי יום עבדו וחצי יום למדו, הייתי בטוח שכך אעביר את שארית ימי מתנדנד "בין לבין" ואחיה חיים ריקים מתוכן משעממים ומדכאים. הייתי קרוב לגיל 20 משתדל לשמור על ההלכות, מניח תפילין בבוקר, אבל לא יותר מזה, אהבתי לעבוד אבל בלימוד התרשלתי מאוד, והתפילות שלי היו מהשפה ולחוץ. יום אחד עצר אותי אחד ממגידי השיעור בפינת המסדרון ושאל בעדינות אם יש לי 2 דקות פנויות וכך מצאתי את עצמי עומד ומקשיב ל... מחמאה הראשונה כך נדמה לי שקיבלתי בחיי: "שמואל, שאלת היום שאלה יפה מאוד בשיעור. אני חייב להגיד לך שעד עכשיו עוד לא מצאתי תשובה למרות שאני חושב עליה כל היום". "אני? שאלתי שאלה? כבודו התבלבל בוודאי עם מישהו אחר", אמרתי. "לא, לא, זה היית אתה", השיב מגיד השיעור וחזר על השאלה. נכון, באמת שאלתי את השאלה הזו, סתם כך, אני לא יודע איך היא נפלטה מפי. זה היה ברגע שבכל זאת הקשבתי, עלתה לי שאלה ואני זרקתי אותה לחלל האוויר, לא ממש בכוונה והוא קיבל את הדברים ברצינות, יושב וחושב על זה. "יש לך כנראה ראש מאוד טוב, אם שאלת שאלה כזו" הוא אמר. לי? ראש טוב? חה, שישאל את הורי איזה ראש יש לי, הם כבר יספרו לו... ובכל זאת מה שקרה זה שמצאתי את עצמי יושב בשיעורים שלו וחושב, מחפש הברקות ושאלות מעניינות, הפכתי בשיעור שלו לבחור אחר, מתעניין, שואל ורוצה לשאת חן וחסד. מרגיש פעם ראשונה בחיי שאני יכול להשביע את רצונו של מישהו. לאחר תקופה קצרה הוא הזמין אותי אליו הביתה לסעודת שבת, שלאחריה הוא אמר לי שכל המשפחה שלו מאוד נהנתה, והבן שלו אמר שאני שר זמירות מאוד יפה. אם לא אכפת לי לבוא לעיתים קרובות יותר. הסמקתי, באמת יש לי קול ערב וקצת שרתי שם... מאותה שבת הייתי כמעט בן בית אצלו בסעודות שבת. אח"כ שמעתי מחמאות גם על התפילות שלי. זה היה שהזדמן לי פעם אחת להתפלל קצת יותר בכוונה, הוא ארב לי כל העת ובסיום התפילה אמר לי שהתפילה שלי היום ריגשה אותו.... תוך זמן קצר הפכנו לידידים, לידו הייתי שמואל אחר, שרוצה להיות טוב, שמישהו מעריך אותו ויודע שהוא שווה, היום אני מעריך גם את המצוות שלי. כעבור תקופה קצרה התארסתי ואח"כ נישאתי ועזבתי את הישיבה. הורי יכלו לנשום לרווחה, סופסוף בנם עולה על דרך המלך... גם אני הרגשתי עצמי עולה על דרך המלך. שוב לא הייתי אחד שמקסימום שאפשר לצפות ממנו זה שלא יעשה בושות. פתאום הייתי אחד שיש לו ראש טוב, שיש לו קול ערב שהוא יכול להתפלל יפה, ששווה משהו. יש לי 4 ילדים, וכשהיו קטנים עמלתי כל הזמן להכניס להם לראש שהשבת שלהם שווה! שהתפילות שלהן נהדרות ועולות היישר לכיסא הכבוד! כל דבר טוב זכה להגדלה ולהערכה. כך אני משתדל לנהוג גם ביחס לנכדי, שתהיה להם ילדות פורחת ושחלילה לא יגיעו לאן שהגעתי כי ברור לי שהכיוון השני, הרסני ופוגע. כל היום עומד מול עיני כלל ברזל אחד שהפך לחלק ממני, הכלל שהעלה אותי מאשפתות - "אתה שווה!".
מצורף לזיכוי הרבים
האחות ניצבת מרחוק, והנה מי מגיעה - בת פרעה, האחות מתפללת שהיא לא תעצור ליד היאור, אבל היא נעצרת, האחות מתפללת שרק תינשום ותילך, אבל היא יורדת ליאור לרחוץ, האחות מתפללת שלא תבחין בתיבה, אבל היא מבחינה ושולחת את היד להביאה אליה, האחות מתפללת שלא תזהה שהוא יהודי, אבל היא שומעת את התגובה "מילדי העיברים זה", ומכל ההשגחה הפרטית הזו יצא משה רבינו שגדל בבית פרעה. יש מנהיג לעולם ב"ה וב"ש.
*דרך במידות טובות ובחינוך: "הסנה בוער באש והסנה איננו אֻכָּל", אכן רמז ברור יש כאן: "הסנה בוער באש" האדם הנפגע מחבירו חלילה - הוא בוער באש, אבל הוא לא משיב, כי "הסנה איננו אוכל", הוא לא לומד מהפוגע - לפגוע חזרה, אלא שותק, ומקיים "ואוהביו כצאת השמש בגבורתו". וכן רמז נוסף בחינוך: "הסנה בוער באש" התלמיד או הילד בוער בדרכים שונות ומסיבות שונות, ו"הסנה" שהוא האב או המלמד "אינני אוכל" אינו מגיב כך אלא מגיב ב"רוגע", כלומר הבן או התלמיד אינם מוציאים מהשלווה, ואצל תלמיד זה גם עוזר שהאווירה בכיתה לא תשתנה, אלא התלמידים יראו את תגובת ה"רוגע" של המלמד ויבינו שהסַמְכוּת והשליטה נשארו אצלו. אבל צריך גם לקיים "וַיַרְא" דהיינו לעקוב גם על בעירה פנימית, וגם לקיים "אסורה נא ואראה" דהיינו להתקרב לילד ולגשת אליו בגובה עיניו ולהתעניין בשלומו, ואין "נא" אלא לשון בקשה - לעשות זאת עם כל הרגש המתבקש, ולזכור "את המראה הגדול" דהיינו שיש בכל אחד משהו גדול, ולפעמים צריכים לגשת ולהתקרב בשביל לראות "את המראה הגדול", והדבר המעניין כאן שמדובר על צאן שהם הילדים, ומִדְבַּר זה לשון מֶדַבֶּר, וכשמשתמשים עם הצאן בדיבור המתאים - מגיעים לתוצאות טובות, ובוודאי לתוצאה המבורכת שעוזרים לילד לקיים "תַּעַבְדוּן" כמובן עבודת ה'. ובהמשך כתוב: "וָאֵרֵד להצילו ולהעלותו", שאם המצב מאוד לא טוב או אם יש התחמקות וכדו' - צריך לֶשַׁרֶש טוב ולרדת עד לפרטים הקטנים עם כל התשו"ל הנדרשת כדי להציל ולהעלות על דרך המלך.
*לימי השובבי"ם: בזקנותו של רבי מאיר מִפְּרֶמִישְלַן זי"ע, היה אוחז בזקנו הלבן ואומר: "תבן אין נִתָּן לעבדיך" - אין בנו תבונה לשוב בתשובה בימי נעורינו כשעדיין כוחינו עימנו, "ולבנים", כלומר לֶבַנִים שהם השערות הלבנות "אומרים לנו עשו" - תעשו תשובה.
ואלה שמות וגו' כל הפסוק בר"ת: וחייב אדם למול הבן; שבתות, מועדים וחגים תִּדחה. (ברית מילה דוחה זמנים אלו); בתער נאה ימול; יודיע שכניו, רעיו, אוהביו למילה; השומר בריתו אברהם יצילנו מגיהנם; מוהל צריך רחיצת ידיים מן המּילה; אליהו (הנביא) תִּשבי; יעמוד על קדושת בנו; אביו (אבי הבן) יברך שהחיינו; ובו ביום ילמדו תורה וזוהר; ברוב אדם ואלוקים. (נזר יוסף)
אכן נודע הדבר: "שמירת הלשון": לפני כמה שנים באחד מבתי ישראל היה סיפור עצוב שכל בני המשפחה היו במצב בריאותי לא טוב, המצב היה בתיאור של "כשזה קם זה נופל" - האחד מבריא והאחר אינו חש בטוב, ולא ידעו מה הסיבה לכך, במשפחה היה בחור מאוד מבוגר שניסה לברר אצל ידידיו איפה שואלים כדי לקבל מידע מה לעשות, בין ידידיו היה ידיד חסיד ששלח אותו לכתובת של אחד מגדולי ישראל, ואמר לו, תיכנס אליו ותספר לו בפה או בכתב ותישמע ממנו מה שיענה, וכך עשה הבחור, הוא בחר בכתיבה ונכנס אל הצדיק וחיכה לתשובה, וכשנאמרה התשובה שנשמעה מאוד מדאיגה לא הבין הבחור מה הכוונה בין השאלה לתשובה, התשובה הייתה "כשמדברים רע - הרע נדבק במי שמדבר רע", הבחור יצא מבוהל וניגש לידידו החסיד ושאלו על תשובה זו וגם הוא נבהל וחשב לאן פונים, והנה עלה לו רעיון טוב, הם ניגשו יחדיו אל המֶשַׁמֶש בקודש שהבין בתשובות מעין אלו ושאלוהו, והוא החל להתעניין אצל הבחור על משפחתו עד שהגיע לנקודה שבביתו דיברו הרבה לשון הרע וזו לכאורה הסיבה, הבחור הבין את ההסבר וחזר לבית הוריו ושיתף אותם בכל הנעשה, ומיד קיבלו עליהם כולם להיזהר בשמירת הלשון, וב"ה עד חודש כל הבעיות נפתרו עד ל"מזל טוב" המיוחל.
בעניין "שמירת הלשון" (וגם לפרשת "ויחי" על הפסוק "בן פורת עלי עין".). כתוב בדברי חז"ל שבמצרים הדיבור היו בגלות, וכתבו חז"ל שבח טוב "שלא שינו עם ישראל לשונם", ובעניין שמירת העיניים והלשון: ביקר אחד מגדולי ראשי הישיבות אצל רבי מאיר אבוחצירא זי"ע בירושלים ובקש עצה לתלמידיו, כיצד להתעלות ביראת שמים. השיב רבי מאיר: "העצה הבדוקה היא, שמירת העינים והלשון, מי שמצליח בעבודה זו, יגיע למדרגות נפלאות". ועוד: יהודי שהיה מאוד חולה ובניו היו מגיעים הרבה אל האדמו"ר ה"בית ישראל" מגור זי"ע, נכנסו בניו אל ה"בית ישראל" כדי לבקש על אביהם לרפואה, הגיב ה"בית ישראל": "מי ששומר על העיניים והפה יכול לעשות לבד מופתים", והאדמו"ר רבי יעקב מִפְּשֶׁעְוֳורְסְק זי"ע שמע את הסיפור הזה והגיב: "האדמו"ר מגור גילה את כל הסוד - מי ששומר על עיניו ועל פיו יכול לעשות מופתים לבד". [מתוך דברי חיזוק שנשמעו לאחרונה בהזדמנויות שונות אצל גדולי ישראל הן בשיחות אישיות והן בשליחויות שונות "שמירת העיניים והאוזניים עוזרת ליישוב הדעת ולמנוחת הנפש"].
העידוד שהרים אותי מאשפתות: הייתי בן יחיד אחרי 3 בנות, אולי בגלל זה היו להורי תקוות רבות אלא שאפילו אחת מהן לא הייתה קרובה להתגשם. הייתי עקשן לא קטן, בעל כישרונות בינוניים ושובב גדול. הורי חשבו עלי הרבה: "מה יהיה עם הילד הזה?" הם שאלו. כשאבא ואני היינו חוזרים מבית הכנסת, אבא היה עטור בבגדי שבת כמלך ואני בחולצה מוכתמת ושחורה ובמכנסיים מאובקות. "שבת שלום" הייתה אימא מקבלת את פנינו, ואבא היה מסתכל לעברי ונאנח: "תאמיני לי שלא ראיתי את שמואל מתחילת התפילה, איני יודע איפה הוא היה כל הזמן, שיחקת עם חברים, אה?". אימא הביטה בעוגמה במכנסיים שנפער בהם חור קטן בברך ואני ניסיתי להתגונן: "לא נכון, כן נכנסתי לביהכ"נ, אתה לא זוכר אבא שהייתי לידך עד סוף "לכו נרננה? גם לקראת סוף ערבית הגעתי והתפללתי", "אה, מילד בגילך אני מצפה להרבה יותר, ראיתי את החברים שלך שלא עוזבים את הכיסא מתחילת התפילה ועד סופה, וגם כשהיית בפנים זה נקרא להתפלל זה?... נראה היה שאתה נע באי נוחות, רק מחכה שתסיים את חובתך ותוכל לצאת להשתובב, זה לא נקרא תפילה!..." ידעתי שיש הרבה מן הצדק בדבריו של אבי, לא הייתי כולי מלא התלהבות ורצון להתפלל, אך בכל זאת טעם מר עלה בפי שאמר לי: "חבל על ההשתדלות שלך, היא ממילא לא שווה כלום." היו עוד דוגמאות נוספות שנחרטו עמוק בליבי וגם כיום, כעבור 40 שנה, איני מסוגל לשכוח אותן. מטבעי הייתי ילד שחושב הרבה על עצמו, וכפי שאמרו ההורים שלי: "שום דבר חוץ ממך לא מעניין אותך". באחד הבקרים פגשתי שכן קשיש שנשא סלים כבדים, הצעתי לו את עזרתי, הוא שמח מאוד. הרגשתי שטעם חדש וטוב של נתינה מציף אותי וכבר נטלתי את הסלים וצעדתי מהר אבל אח"כ האטתי את הקצב כדי להתאים לאלו של שכני. אח"כ הגעתי הביתה וסיפרתי לאימא שעזרתי לשכן ושאני צריך פתק על איחורי לת"ת. אימא כתבה לי פתק אבל לא נמנעה להוסיף בקריצה: "מה לא עושים כדי להגיע מאוחר לת"ת". הטעם הטוב נעלם כלא היה, שוב הייתי שמואל הרע וזומם התעלולים שאף פעם לא יעשה טוב ולא יחשוב טוב חוץ מעל עצמו. דוגמאות אלו ואחרות לא החזירו אותי למוטב, להיפך, הלכתי ונעשיתי גרוע מיום ליום. כשעליתי לישיבה קטנה, כבר היה ברור באיזה "סוג בחור" מדובר, גם בישיבה התחברתי לנוער שוליים ואבא היה שואל מפעם לפעם: "לא למדת היום, אה? תיארתי לעצמי". בפעמים הראשונות כשניסיתי לתקן את הרושם המעוות, ולספר שדווקא למדתי, הייתי שומע: "טוב, מה כבר אפשר להספיק ביום אחד", או "שמואל, שמע לי, משעת לימוד ביום לא צומחים לגדול הדור", וכששמעתי זאת הפסקתי ללמוד גם את שעת לימוד זו. בישיבה ששהיתי חצי יום עבדו וחצי יום למדו, הייתי בטוח שכך אעביר את שארית ימי מתנדנד "בין לבין" ואחיה חיים ריקים מתוכן משעממים ומדכאים. הייתי קרוב לגיל 20 משתדל לשמור על ההלכות, מניח תפילין בבוקר, אבל לא יותר מזה, אהבתי לעבוד אבל בלימוד התרשלתי מאוד, והתפילות שלי היו מהשפה ולחוץ. יום אחד עצר אותי אחד ממגידי השיעור בפינת המסדרון ושאל בעדינות אם יש לי 2 דקות פנויות וכך מצאתי את עצמי עומד ומקשיב ל... מחמאה הראשונה כך נדמה לי שקיבלתי בחיי: "שמואל, שאלת היום שאלה יפה מאוד בשיעור. אני חייב להגיד לך שעד עכשיו עוד לא מצאתי תשובה למרות שאני חושב עליה כל היום". "אני? שאלתי שאלה? כבודו התבלבל בוודאי עם מישהו אחר", אמרתי. "לא, לא, זה היית אתה", השיב מגיד השיעור וחזר על השאלה. נכון, באמת שאלתי את השאלה הזו, סתם כך, אני לא יודע איך היא נפלטה מפי. זה היה ברגע שבכל זאת הקשבתי, עלתה לי שאלה ואני זרקתי אותה לחלל האוויר, לא ממש בכוונה והוא קיבל את הדברים ברצינות, יושב וחושב על זה. "יש לך כנראה ראש מאוד טוב, אם שאלת שאלה כזו" הוא אמר. לי? ראש טוב? חה, שישאל את הורי איזה ראש יש לי, הם כבר יספרו לו... ובכל זאת מה שקרה זה שמצאתי את עצמי יושב בשיעורים שלו וחושב, מחפש הברקות ושאלות מעניינות, הפכתי בשיעור שלו לבחור אחר, מתעניין, שואל ורוצה לשאת חן וחסד. מרגיש פעם ראשונה בחיי שאני יכול להשביע את רצונו של מישהו. לאחר תקופה קצרה הוא הזמין אותי אליו הביתה לסעודת שבת, שלאחריה הוא אמר לי שכל המשפחה שלו מאוד נהנתה, והבן שלו אמר שאני שר זמירות מאוד יפה. אם לא אכפת לי לבוא לעיתים קרובות יותר. הסמקתי, באמת יש לי קול ערב וקצת שרתי שם... מאותה שבת הייתי כמעט בן בית אצלו בסעודות שבת. אח"כ שמעתי מחמאות גם על התפילות שלי. זה היה שהזדמן לי פעם אחת להתפלל קצת יותר בכוונה, הוא ארב לי כל העת ובסיום התפילה אמר לי שהתפילה שלי היום ריגשה אותו.... תוך זמן קצר הפכנו לידידים, לידו הייתי שמואל אחר, שרוצה להיות טוב, שמישהו מעריך אותו ויודע שהוא שווה, היום אני מעריך גם את המצוות שלי. כעבור תקופה קצרה התארסתי ואח"כ נישאתי ועזבתי את הישיבה. הורי יכלו לנשום לרווחה, סופסוף בנם עולה על דרך המלך... גם אני הרגשתי עצמי עולה על דרך המלך. שוב לא הייתי אחד שמקסימום שאפשר לצפות ממנו זה שלא יעשה בושות. פתאום הייתי אחד שיש לו ראש טוב, שיש לו קול ערב שהוא יכול להתפלל יפה, ששווה משהו. יש לי 4 ילדים, וכשהיו קטנים עמלתי כל הזמן להכניס להם לראש שהשבת שלהם שווה! שהתפילות שלהן נהדרות ועולות היישר לכיסא הכבוד! כל דבר טוב זכה להגדלה ולהערכה. כך אני משתדל לנהוג גם ביחס לנכדי, שתהיה להם ילדות פורחת ושחלילה לא יגיעו לאן שהגעתי כי ברור לי שהכיוון השני, הרסני ופוגע. כל היום עומד מול עיני כלל ברזל אחד שהפך לחלק ממני, הכלל שהעלה אותי מאשפתות - "אתה שווה!".
מצורף לזיכוי הרבים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //