- הוסף לסימניות
- #1
אני לא יכול באמת להגיע בטענה, כי גם אני לא תמיד מגיב.
אבל נראה לי שרוב מי שמעלה קטע לאתגר ישמח אם יגיבו לו על זה , כמה מילים, שאני אדע אם כתבתי טוב.
והנה קטע שכתבתי פעם אחרי שאף-אחד לא הגיב למה שהעליתי.
פתחתי. הוצאתי את הלב. מה לא הייתי צריך לעשות בשביל זה? לפתוח מגירות, לנער אבק, להיכנס לרגשות שלא רציתי.
אבל פתחתי. חזקה עליי הוראת האתגר.
צא מאיצטנגננות שלך. צא.
שתף את רגשותיך, שתף. הם לא יבוזו לך, הם לא. הם אוהבים אותך, הפרוגים האלו. אוהבים אותך יותר מכל. הם מכירים בכישרון הכתיבה שלך, בסגנון הייחודי שלך. עם הרבה נקודות. הרבה.
והם עפים על זה. הם רק מחכים לשמוע מה יש לך להגיד, מה אתה רוצה לשתף, איזה רגש אתה בחרת להאיר.
והוצאתי, ולקחתי, והבאתי, וגאלתי. שפכתי את הלב על השולחן, וחיפשתי נקודות מעניינות. 'מה יעניין אותם, את הפרוגים, את הניקים?' מה ייתן להם הכי הרבה הנאה? את מה אני אשתף? אולי את התחושה הזו? של איך שהרגשתי כשאותה בחורה הורידה אותי? לא, לא, אני יודע. הכי טוב זה הקטע ההוא על המקלחות והלבד והבדד.
הם יעפו על זה. הם יאהבו אותי. כבר עכשיו הם אוהבים אותי, אבל הם יאהבו אותי יותר.
אז תפשתי אותו, את הלב, אתם מכירים אותו, הוא לא אוהב אורות ורעשים. בפינתו נחבא הוא תמיד, מסתתר. ועם הסכין הכי חדה שהייתה לי, פתחתי, עשיתי חתך קטן בצד, נתתי לכל הדם לצאת, רציתי את הרגש טהור, מזוכך. כראוי לבני רשת.
הוצאתי את הרגש ההוא, של הלבד, מתוך הלב. העמדתי אותו על הצלחת, ונעצתי בו את המזלג.
הנחתי על האש כמה שעות. לצרוב, להכין. להגיש אותו מוכן, בשל, מבושל
תיבלתי. בילבתי. התבלבלתי.
אבל מה לא עושים כדי לגרוף תשואות מהקהל. חסרה לי כל כך אהבתם, הערכתם.
כאב לי, כאב.
כשלא שמעתי את מחיאות הכפיים, שקט, דממה. התחננתי, ביקשתי, רציתי ביקורת, בונה, מפרקת, טובה, מפרגנת, בזויה, מסחררת. משהו. תגובה. איזה שהוא. קול ענות- חלושה, מלחמה, לא משנה לי- קול ענות.
רוצה לראות תגובה.
אבל נראה לי שרוב מי שמעלה קטע לאתגר ישמח אם יגיבו לו על זה , כמה מילים, שאני אדע אם כתבתי טוב.
והנה קטע שכתבתי פעם אחרי שאף-אחד לא הגיב למה שהעליתי.
פתחתי. הוצאתי את הלב. מה לא הייתי צריך לעשות בשביל זה? לפתוח מגירות, לנער אבק, להיכנס לרגשות שלא רציתי.
אבל פתחתי. חזקה עליי הוראת האתגר.
צא מאיצטנגננות שלך. צא.
שתף את רגשותיך, שתף. הם לא יבוזו לך, הם לא. הם אוהבים אותך, הפרוגים האלו. אוהבים אותך יותר מכל. הם מכירים בכישרון הכתיבה שלך, בסגנון הייחודי שלך. עם הרבה נקודות. הרבה.
והם עפים על זה. הם רק מחכים לשמוע מה יש לך להגיד, מה אתה רוצה לשתף, איזה רגש אתה בחרת להאיר.
והוצאתי, ולקחתי, והבאתי, וגאלתי. שפכתי את הלב על השולחן, וחיפשתי נקודות מעניינות. 'מה יעניין אותם, את הפרוגים, את הניקים?' מה ייתן להם הכי הרבה הנאה? את מה אני אשתף? אולי את התחושה הזו? של איך שהרגשתי כשאותה בחורה הורידה אותי? לא, לא, אני יודע. הכי טוב זה הקטע ההוא על המקלחות והלבד והבדד.
הם יעפו על זה. הם יאהבו אותי. כבר עכשיו הם אוהבים אותי, אבל הם יאהבו אותי יותר.
אז תפשתי אותו, את הלב, אתם מכירים אותו, הוא לא אוהב אורות ורעשים. בפינתו נחבא הוא תמיד, מסתתר. ועם הסכין הכי חדה שהייתה לי, פתחתי, עשיתי חתך קטן בצד, נתתי לכל הדם לצאת, רציתי את הרגש טהור, מזוכך. כראוי לבני רשת.
הוצאתי את הרגש ההוא, של הלבד, מתוך הלב. העמדתי אותו על הצלחת, ונעצתי בו את המזלג.
הנחתי על האש כמה שעות. לצרוב, להכין. להגיש אותו מוכן, בשל, מבושל
תיבלתי. בילבתי. התבלבלתי.
אבל מה לא עושים כדי לגרוף תשואות מהקהל. חסרה לי כל כך אהבתם, הערכתם.
כאב לי, כאב.
כשלא שמעתי את מחיאות הכפיים, שקט, דממה. התחננתי, ביקשתי, רציתי ביקורת, בונה, מפרקת, טובה, מפרגנת, בזויה, מסחררת. משהו. תגובה. איזה שהוא. קול ענות- חלושה, מלחמה, לא משנה לי- קול ענות.
רוצה לראות תגובה.
הנושאים החמים