- הוסף לסימניות
- #1
באולם ההרצאות של אוניברסיטת הרווארד אפשר לחצוב באוויר בגרזן.
בעמדת המרצה עומד אחד מגדולי הפרופסורים, מציג בשפתו הקולחת מחקר חדש ומהפכני שהגה. עבודה מאומצת בת עשרות שנים מגיעה עכשיו אל קו הגמר.
חליפתו מגוהצת, עניבתו חונקת ושחצנותו מתפרצת.
"נכבדיי, היום אני עומד לשחוט פרה קדושה, או יותר נכון זאב קדוש. עשרות שנים עבדתי כדי להגיע לרגע שבו אכריז בביטחון מלא שמשל ה'זאב זאב' אינו נכון כלל וכלל". הפצצה מוטלת והשקט, שממילא שורר באולם, מסמיך כפליים.
"במחקר מדוקדק וארוך שנים שערכתי הוכח מעל לכל ספק שאפשר להונות אנשים עשרות ואולי מאות פעמים לקראת מאורע גדול וכוזב, שמבטיח לבוא ולא בא". הקהל המלומד נע באי נוחות בכיסאותיו, מתקשה לעכל את הקביעה הבלתי הגיונית.
דמו של הזאב השחוט מתערבב בדם ההיגיון הבריא, שנשחט אף הוא באותה סכין. הנוזל האדום כמו שוטף בבלבול את רצפת המליאה. "איך זה הגיוני?", תוהים כולם.
הפרופסור אינו מתרשם מהרחש המבעבע באולם וממשיך בשלו: "לאורך עשרות שנים בדקנו באופן מעשי את משל ה'זאב' באזורי עולם מסוימים, ונוכחנו לגלות כיצד אנשים מתפתים שוב ושוב ליפול למלכודת הבהלה החלולה, גם אם היא אף פעם אינה מתממשת".
הסקרנות הדוקרת הופכת לחוסר סבלנות בולט. העצבים הסקרניים של הקהל המשכיל אינם מורגלים למתח אינטלקטואלי מסוג זה. הפרופסור מסרב להתרגש; הוא ממתין לתוצאות המחקר עשרות שנים. יאות נא הקהל להמתין בסבלנות כמה דקות דלות.
"ובכן", הוא מעלה את קולו באוקטבה שלמה, מוודא שאין נרדמים ומוסחים בקהל, "במחקר שלי הזאב הומר במשהו הרלוונטי יותר לבני זמננו, וגם הנער הזועק הוחלף בכלי תקשורת מודרניים שסייעו לי להפיץ את תעמולת הכזב".
בשורה הראשונה מול הבמה יושב פרופסור ג'פרינסון. רגליו קופצות בחוסר סבלנות מופגן, מזכירות רגליים של מתופף בשיאו של מקצב מופרע. זה כבר יותר מדי בשבילו. מלכתחילה כל הכנס הזה לא הריח לו טוב; עכשיו הוא מבין עד כמה צדק.
חושיו המחודדים מסגירים שבתפקיד הזאב מתכוון עמיתו להציג את היווצרות חור האוזון כקשקוש מוחלט שהוא הפיץ לצורך מחקרו. זה לא משהו שהוא מסוגל להכיל, ולו בשל העובדה שאת כל יוקרתו האקדמית צבר ממחקרים מקיפים על החור באוזון והשפעותיו ההרסניות על כדור הארץ.
הוא מזנק מכיסאו כמו קפיץ דרוך ומתנפל בטיעונים עצבניים על עמיתו, המאיים לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי רום אישיותו האקדמית: "החור באוזון הוא עובדה מוגמרת, הוא הולך ומתרחב בעודנו יושבים כאן ומקשיבים לשטויות שלך".
תלמידיו של פרופסור "זאב זאב" קמים בלהט קודש להגן על כבוד רבם, וגם תלמידיו של פרופסור "חור באוזון" לא טומנים ידיהם בצלחת.
הצעקות המחרישות הופכות עד מהרה לתגרות ידיים אלימות; המהומה מאיימת לפעור חור נוסף באוזון, או לפחות חור ענק באוזן.
הדירקטור הראשי נוטל את המושכות ודורש להרגיע את הרוחות. "המזג האקדמי מחייב אותנו להכיל את דעות יריבינו, גם אם איננו מסכימים איתם", הוא פורס את דעתו המחייבת ותובע מעשים מיידיים: "מי שלא יישב בעוד רגע, יודח מהאוניברסיטה לצמיתות".
זה עובד מצוין ומהר; כמו פועל בניין סיני היפראקטיבי, כולם מתיישבים. הפרופסור ממשיך בהצגת הדוקטרינה המהפכנית שלו.
"צר לי שכך בחר חברי לנהוג כלפיי, בעוד ה'זאב' שלי כלל לא החור באוזון", מבוכה אדירה מתפשטת על פני כולם; הפרופסור המתפרץ מבקש נפשו למות מות מובכים.
"ובכן, אני עומד על כך שמשל ה'זאב זאב' אינו נכון כלל. אחרת אין איך להסביר את העובדה שירושלמים עדיין מאמינים שבקרוב ירד בעירם שלג, למרות ה'שלג שלג' המיתולוגי של החזאים. ואם אבקש לבצע אנלוגיה מתאימה, הרי שהמשל בדיה מוחלטת; לא דובים, לא יער ולא שלג בירושלים!".
בעמדת המרצה עומד אחד מגדולי הפרופסורים, מציג בשפתו הקולחת מחקר חדש ומהפכני שהגה. עבודה מאומצת בת עשרות שנים מגיעה עכשיו אל קו הגמר.
חליפתו מגוהצת, עניבתו חונקת ושחצנותו מתפרצת.
"נכבדיי, היום אני עומד לשחוט פרה קדושה, או יותר נכון זאב קדוש. עשרות שנים עבדתי כדי להגיע לרגע שבו אכריז בביטחון מלא שמשל ה'זאב זאב' אינו נכון כלל וכלל". הפצצה מוטלת והשקט, שממילא שורר באולם, מסמיך כפליים.
"במחקר מדוקדק וארוך שנים שערכתי הוכח מעל לכל ספק שאפשר להונות אנשים עשרות ואולי מאות פעמים לקראת מאורע גדול וכוזב, שמבטיח לבוא ולא בא". הקהל המלומד נע באי נוחות בכיסאותיו, מתקשה לעכל את הקביעה הבלתי הגיונית.
דמו של הזאב השחוט מתערבב בדם ההיגיון הבריא, שנשחט אף הוא באותה סכין. הנוזל האדום כמו שוטף בבלבול את רצפת המליאה. "איך זה הגיוני?", תוהים כולם.
הפרופסור אינו מתרשם מהרחש המבעבע באולם וממשיך בשלו: "לאורך עשרות שנים בדקנו באופן מעשי את משל ה'זאב' באזורי עולם מסוימים, ונוכחנו לגלות כיצד אנשים מתפתים שוב ושוב ליפול למלכודת הבהלה החלולה, גם אם היא אף פעם אינה מתממשת".
הסקרנות הדוקרת הופכת לחוסר סבלנות בולט. העצבים הסקרניים של הקהל המשכיל אינם מורגלים למתח אינטלקטואלי מסוג זה. הפרופסור מסרב להתרגש; הוא ממתין לתוצאות המחקר עשרות שנים. יאות נא הקהל להמתין בסבלנות כמה דקות דלות.
"ובכן", הוא מעלה את קולו באוקטבה שלמה, מוודא שאין נרדמים ומוסחים בקהל, "במחקר שלי הזאב הומר במשהו הרלוונטי יותר לבני זמננו, וגם הנער הזועק הוחלף בכלי תקשורת מודרניים שסייעו לי להפיץ את תעמולת הכזב".
בשורה הראשונה מול הבמה יושב פרופסור ג'פרינסון. רגליו קופצות בחוסר סבלנות מופגן, מזכירות רגליים של מתופף בשיאו של מקצב מופרע. זה כבר יותר מדי בשבילו. מלכתחילה כל הכנס הזה לא הריח לו טוב; עכשיו הוא מבין עד כמה צדק.
חושיו המחודדים מסגירים שבתפקיד הזאב מתכוון עמיתו להציג את היווצרות חור האוזון כקשקוש מוחלט שהוא הפיץ לצורך מחקרו. זה לא משהו שהוא מסוגל להכיל, ולו בשל העובדה שאת כל יוקרתו האקדמית צבר ממחקרים מקיפים על החור באוזון והשפעותיו ההרסניות על כדור הארץ.
הוא מזנק מכיסאו כמו קפיץ דרוך ומתנפל בטיעונים עצבניים על עמיתו, המאיים לשמוט את הקרקע מתחת לרגלי רום אישיותו האקדמית: "החור באוזון הוא עובדה מוגמרת, הוא הולך ומתרחב בעודנו יושבים כאן ומקשיבים לשטויות שלך".
תלמידיו של פרופסור "זאב זאב" קמים בלהט קודש להגן על כבוד רבם, וגם תלמידיו של פרופסור "חור באוזון" לא טומנים ידיהם בצלחת.
הצעקות המחרישות הופכות עד מהרה לתגרות ידיים אלימות; המהומה מאיימת לפעור חור נוסף באוזון, או לפחות חור ענק באוזן.
הדירקטור הראשי נוטל את המושכות ודורש להרגיע את הרוחות. "המזג האקדמי מחייב אותנו להכיל את דעות יריבינו, גם אם איננו מסכימים איתם", הוא פורס את דעתו המחייבת ותובע מעשים מיידיים: "מי שלא יישב בעוד רגע, יודח מהאוניברסיטה לצמיתות".
זה עובד מצוין ומהר; כמו פועל בניין סיני היפראקטיבי, כולם מתיישבים. הפרופסור ממשיך בהצגת הדוקטרינה המהפכנית שלו.
"צר לי שכך בחר חברי לנהוג כלפיי, בעוד ה'זאב' שלי כלל לא החור באוזון", מבוכה אדירה מתפשטת על פני כולם; הפרופסור המתפרץ מבקש נפשו למות מות מובכים.
"ובכן, אני עומד על כך שמשל ה'זאב זאב' אינו נכון כלל. אחרת אין איך להסביר את העובדה שירושלמים עדיין מאמינים שבקרוב ירד בעירם שלג, למרות ה'שלג שלג' המיתולוגי של החזאים. ואם אבקש לבצע אנלוגיה מתאימה, הרי שהמשל בדיה מוחלטת; לא דובים, לא יער ולא שלג בירושלים!".
הנושאים החמים