כמ"ש במקום אחר – אני הראשון להעריך את בנימין נתניהו ואת מהלכיו ההיסטוריים. מבחינת הנהגת המדינה כמדינה, אין ספק שהוא המנהיג המתאים והראוי ביותר.
אבל אם נדבר עלינו – כציבור החרדי – אולי הגיע הזמן שנצא מהתפיסה הזו? אולי הגיע הזמן שנשאל את עצמנו: האם נכון להמשיך להכתיר אותו ואת שלטונו ככתר לראשנו? נכון, לא כל הפגיעות (בנו וביהדות המדינה) מגיעות ישירות ממנו, לעיתים אלו גורמים במערכת המשפטית או פקידים שונים שמקדמים מהלכים נגדנו. אבל בסופו של דבר, האחריות היא על ראש הממשלה (שיכול לעשות מולם, המון), ובפועל, האינטרסים של הציבור החרדי וגם יהדותה של המדינה נשחקים בקדנציות שלו עוד ועוד – וביתר שאת בתקופה האחרונה, ואם יש אופציה שתהיה יותר טובה גם לציבור שלנו וגם ליהדות המדינה, אולי כדאי לבחון אותה בעיניים לא משוחדות בקמפיינים מבלבלים?
אפשר לטעון שבמישור ההצהרתי, במידה מסוימת, נתניהו יותר קרוב למסורת ויותר שומר על אופייה היהודי של המדינה. אבל כשבוחנים את המעשים בפועל – התמונה מורכבת הרבה יותר. עד שלראשונה הסכים להניח תפילין זה קרה רק בעקבות בקשת אמא שכולה, האיש סועד שרימפסים לתיאבון גם בחו"ל ובפרהסיה, ועוד כידוע. ולמרות כל ההצהרות על שמירת הסטטוס-קוו, תחת הנהגתו בוצעו עבודות ציבוריות בשבת באופן נרחב ומחריד גם בתוככי הערים החרדיות, ראשי ערים שלו הפעילו תחבורה ציבורית בשבת, משרדי ממשלה פועלים בשבת בפרהסיה, תקציבי ענק הולכים לפעילויות שה' ירחם, מוסדות ומשפחות חרדיות נפגעו קשות מסיבות "משפטיות" או "כלכליות", לומדי תורה מוגדרים כעבריינים, הצבא תחת הנהגתו לוקח חיילים לבקר בכנסיות ובמסגדים ומעביר להם הדרכות מ"רבנים" רפורמים, כותל רפורמי הוקם ובלי קול הציבור היה אף יותר חמור, לראשונה מונה יו"ר כנסת ה"י ובאופן הצהרתי בכוונה תחילה, ועוד ועוד.
דווקא אותם אנשים שמוצגים כאויבי הדת מגלים לא אחת מחויבות מעשית ליהדות הרבה יותר ממנו. למשל, בני גנץ מחזיק מקום קבוע בבית הכנסת והוא נמצא בו בשבתות ובחגים בדרך כלל, ובמשרדו מונחות תפילין דרך קבע עם שמו שלו רקום עליהן כמו יהודי טוב. יאיר לפיד, שמוצג כמוביל קו אנטי-דתי, יזם והוביל את הקמתו של בית כנסת בשכונתו עם הבהרות שלא יתכן שבמדינת ישראל תהיה שכונה בלי בית כנסת. בנט כראש ממשלה לא נתן העברת חוק תחבורה ציבורית בשבת, חוק הגיוס שכמעט ועבר בזמנו היה פי כמה וכמה מאותו חוק גיוס שמייחלים אליו כיום, במבט השוואתי על המציאות ולא על הקמפיינים רואים את העובדות וגם אותם צריך לזכור בכל הויכוח הזה.
אגב – לניחוש קטן - מי אמר: "מרגילים אוכלוסיות שלמות לא לעבוד! לא לעבוד! הם וילדיהם ואחר כך נכדיהם, לא לעבוד! כשהורים חילוניים מביאים ילדים הם בודקים מה היכולת הכלכלית שלהם, אבל אצלם עושים ילדים ומפילים את ההוצאות על המדינה" (האחרון לא הבאתי במילים מדוייקות, המקור יותר מזעזע).
בגדול, השאלות המרכזיות שעולות בדיון הזה מתרכזות בשלוש סוגיות:
א. למה אנחנו עם הימין?
הרב שך הבהיר בעבר הסיבה היחידה היא מפני שהעם הקרוב יותר ליהדות נמצא בימין. לא משום שהימין כשלעצמו מיטיב יותר עם הדת או עם הציבור החרדי. כלומר, הברית עם הימין אינה כי הוא נותן יותר והשמאל ייתן פחות, אלא כי העם נמצא איתו ואנחנו רוצים לקרב את העם החם.
ב. האם הצהרות בעייתיות חמורות יותר ממעשים בעייתיים?
הרב עובדיה הכריע בעבר במקרה דומה (שולמית אלוני) כי עדיפות הצהרות חמורות על פני מעשים חמורים בפועל. במילים אחרות – איום מעשי הוא חמור יותר מהצהרה שנאמרת, גם אם היא צורמת.
ג. האם ממשלת "שמאל" תזיק יותר מהנהגת נתניהו או פחות?
מבחינה עובדתית, הניסיון מוכיח כי דווקא ממשלות שמאל – גם כשהציבור החרדי היה באופוזיציה – פגעו פחות בציבור החרדי ופגעו פחות בנושאי דת, בהשוואה לממשלות בראשות נתניהו. יתרה מכך, אם ניכנס לקואליציה בראשות גורמים מהמרכז-שמאל או ננהל איתם שיתוף פעולה מבחוץ, ייתכן מאוד שנוכל לשמור ואף לקדם את האינטרסים החרדיים בצורה טובה ויעילה יותר גם לנו וגם לאופי היהודי של המדינה.
כדי להבין טוב יותר את המציאות, אפשר לערוך השוואה פשוטה:
כמה הממשלה הקודמת נתנה לציבור החרדי מול כמה היא הזיקה לו, ולעומת זאת – מה קורה בממשלה הנוכחית? אם נבחן זאת בצורה עניינית, נוכל להגיע למסקנות מעניינות..
הערת אגב, כל הדיון פה הוא כמובן רק לצורך דיון ולא למעשה ב"ה יש לנו את גדולי ישראל שמורים לנו מה להצביע ומורים לנציגים מה לפעול ואיך.
הערת אגב נוספת, אם זה המצב אז למה יש מי שבציבור עדיין להוט אחריו ואחרי הימין? זה נושא למאמר אחר.. אם יהיה ביקוש נביא.
עוד הערה אחרונה, משתמשים פה במונח "שמאל" שלדעתי לא מדוייק, וגם על זה צריך אשכול דומה..
הנושאים החמים
