הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
יש ימים שאני מרגישה בהם כמו מכשיר טלפון ישן.
עם אור ראשון הסוללה שלי על מצב 100% טעינה, מזיזה אותי ממקום למשנהו וממשימה לרעותה בקצב שלבטח היה מנחית לי בתיבת הדואר דו"ח מנופח בגין עבירת מהירות.
אבל בחלוף שעה – בלי שום סיבה נראית לעין – הסוללה צוללת באופן חד וחד משמעי ל-20%.
אני מרגישה את איברי הולכים וכבדים, מתמגנטים באופן בלתי רצוני אל השקע האהוב בספה.
בדרך אל עמדת הטעינה – מוסיפה לי קפה חזק, מצרפת קוביה או שתיים או עשר של שוקולד – וזה בהחלט עובד. אני עובדת. אפילו במרץ. שעתיים.
אחריהן הסוללה מהבהבת באדום עצבני.
הפעם בוחרת בעמדת הטעינה בחדרי, שם בין הכרית לשמיכה ובעיניים עצומות – מובטח מאגר אנרגיה עוצמתי שלבטח יספיק לי עד שאוכל שוב להתחבר אל העמדה, אי שם באישון ליל.
מוסיפה בדרך עוד כמה פולסים של שוקולד מריר, מה שבטוח בטוח.
קמה טרוטה כדי לגלות שהאדום העצבני עודו מהבהב בהיסטריה.
אין ברירה. עוברת למצב "חיסכון באנרגיה", מנסה להאריך חיי סוללה.
ממקומי בשקע האהוב המקבל כל אדם בסבר פנים מטביעות ורכות- אני מחלקת הוראות קצרות, עונה ב"כן" ו"לא", ובעיקר ב"לא עכשיו", מצמצמת תנועות למינימום ההכרחי, ומתכנתת את העיניים למצב שינה (לראות את הבלאגן מסביב ירוקן לי את הסוללה סופית, לא חבל?).
ביחס הפוך אלי – הילדים כמו מכשיר טלפון חדש מהניילונים, מקפצים סביבי ועלי באנרגיה בלתי נדלית, בלי הלימה לעובדה שהפעם האחרונה שפגשו עמדת טעינה היתה טרם עלות השחר.
נראה שככל שהסוללה שלי צועקת הצילו אדום וגוסס – כך הולכת הסוללה שלהם ומתמלאת. אם חשבתם שאין דבר כזה יותר מ-100%, תחשבו שוב. יש כמה וכמה דברים כאלה, והם עסוקים כרגע במלחמת כריות סוערת.
"אמא, למה את ישנה? בכלל לא לילה", שואלת אותי סוללה מלאה קטנה ואנרגטית.
לכי תסבירי לה שאת דגם ישן והסוללה כבר לא משהו, ושאם ממש אכפת לה – שתלך במטותא להטעין את עצמה עד מחר בבוקר ותיתן לך להיטען בשקט.
את לא תסבירי לה את כל זה, כי המכשיר שלך כיבה את עצמו ושקע בתנומה.
אין אפשרות לקבל שיחות.
אין אפשרות להוציא.
נמשיך מחר.
עם אור ראשון הסוללה שלי על מצב 100% טעינה, מזיזה אותי ממקום למשנהו וממשימה לרעותה בקצב שלבטח היה מנחית לי בתיבת הדואר דו"ח מנופח בגין עבירת מהירות.
אבל בחלוף שעה – בלי שום סיבה נראית לעין – הסוללה צוללת באופן חד וחד משמעי ל-20%.
אני מרגישה את איברי הולכים וכבדים, מתמגנטים באופן בלתי רצוני אל השקע האהוב בספה.
בדרך אל עמדת הטעינה – מוסיפה לי קפה חזק, מצרפת קוביה או שתיים או עשר של שוקולד – וזה בהחלט עובד. אני עובדת. אפילו במרץ. שעתיים.
אחריהן הסוללה מהבהבת באדום עצבני.
הפעם בוחרת בעמדת הטעינה בחדרי, שם בין הכרית לשמיכה ובעיניים עצומות – מובטח מאגר אנרגיה עוצמתי שלבטח יספיק לי עד שאוכל שוב להתחבר אל העמדה, אי שם באישון ליל.
מוסיפה בדרך עוד כמה פולסים של שוקולד מריר, מה שבטוח בטוח.
קמה טרוטה כדי לגלות שהאדום העצבני עודו מהבהב בהיסטריה.
אין ברירה. עוברת למצב "חיסכון באנרגיה", מנסה להאריך חיי סוללה.
ממקומי בשקע האהוב המקבל כל אדם בסבר פנים מטביעות ורכות- אני מחלקת הוראות קצרות, עונה ב"כן" ו"לא", ובעיקר ב"לא עכשיו", מצמצמת תנועות למינימום ההכרחי, ומתכנתת את העיניים למצב שינה (לראות את הבלאגן מסביב ירוקן לי את הסוללה סופית, לא חבל?).
ביחס הפוך אלי – הילדים כמו מכשיר טלפון חדש מהניילונים, מקפצים סביבי ועלי באנרגיה בלתי נדלית, בלי הלימה לעובדה שהפעם האחרונה שפגשו עמדת טעינה היתה טרם עלות השחר.
נראה שככל שהסוללה שלי צועקת הצילו אדום וגוסס – כך הולכת הסוללה שלהם ומתמלאת. אם חשבתם שאין דבר כזה יותר מ-100%, תחשבו שוב. יש כמה וכמה דברים כאלה, והם עסוקים כרגע במלחמת כריות סוערת.
"אמא, למה את ישנה? בכלל לא לילה", שואלת אותי סוללה מלאה קטנה ואנרגטית.
לכי תסבירי לה שאת דגם ישן והסוללה כבר לא משהו, ושאם ממש אכפת לה – שתלך במטותא להטעין את עצמה עד מחר בבוקר ותיתן לך להיטען בשקט.
את לא תסבירי לה את כל זה, כי המכשיר שלך כיבה את עצמו ושקע בתנומה.
אין אפשרות לקבל שיחות.
אין אפשרות להוציא.
נמשיך מחר.
גאוני!!
