- הוסף לסימניות
- #1
זה לגמרי הזמן שלי.
בעל הקורא מסיים את הברכות ואני מתיישב, מתרווח לאחור, עוקב בעניין אחר השורות היפהפיות המשורטטות על הקלף ושוקע כל כולי בסיפור הסוחף.
זה בא לי בול בזמן. שעת סיפור מהנה ומפיגת עומס, אחרי ימים ארוכים ומפרכים של התרוצצויות אין סופיות: מרוץ אחר אביזרי תחפושות, מבצעים וכמובן כסף, הרבה כסף.
רגליי הדואבות והמנופחות ממאמץ מודיעות לי מראש: "תביא איתך רעשן למגילה, למה אנחנו לא רוקעות ב'המן'. גם לנו מגיע ליהנות מסיפור טוב בשקט".
כאיש של מילים, אני יודע להעריך סיפור טוב, ואין ספק שהמגילה היא אחד כזה.
מעבר לערך הרוחני הנשגב של הסיפור, הוא כתוב נפלא, גם ברמה הספרותית.
הסיפור רצוף התרחשויות מסעירות השזורות באפיזודות קטנות שמוסיפות המון. הקצב ערני ומתפתח במהירות, התפניות חדות ובאות בתזמונים מעולים, והדמויות? ללקק את האצבעות.
אני נשאב לתוך הסיפור באופן טוטלי, עד כדי מבוכה אדירה. באחת השנים, כשבעל הקורא סיפר על סעודת אחשוורוש, פניתי ליהודי שושן הבירה בתחינה ובקריאה של חיבה: "לא, לא, בבקשה אל תלכו לשם!". רק כששמתי לב למאות העיניים הנעוצות בי הבנתי שזה היה בקול רם. מאוד.
כן. עד כדי כך אני חווה את זה.
אבל כמו בכל סיפור טוב, גם כאן לא הכול מושלם. לעור התוף וללחי השמאלית שלי שחטפה בשנה הקודמת מהרעשן הענק של הבן המופרע של 'שיינברג', יש ביקורת ספרותית קלה. לטעמם היה נכון יותר לצמצם את השימוש בשם 'המן' לטובת שמות תואר אחרים, כגון: השמנמן, הגאוותן או המרושע. אבל סביר להניח שהילדים יחלקו עליהם קטגורית.
כמו בכל סיפור טוב, אני תמיד מחפש דמות גיבורה להזדהות איתה. לאורך השנים חוויתי קושי לאתר אחת כזו בתוך המגילה.
מרדכי הצדיק כבר לא יצא ממני בגלגול הזה. צדק בכך המלמד מכיתה ד'. אבל עדיין אני לא כל כך גרוע כמו המן הרשע. יסלח לי המלמד, אבל כאן אני דווקא חולק עליו.
בשנה החולפת, בעיצומה של קריאת המגילה, קיבלתי הארה עצומה, ולפתע הבנתי מי הדמות שלי במגילה: הרצים שיצאו דחופים בדבר המלך!
הם מספרים בול את סיפור הריצות שלי מהשבוע האחרון. נכון שאני רצתי בדבר המלכה, אבל בל נתקטנן בסמנטיקה טרחנית.
הדמות הזו, שרצה בעקבות גחמות סהרוריות של שליט עריץ היא בדיוק אני!
שמחה עצומה עטפה אותי כאשר הבנתי בעצם מי אני דרך הדמות שמייצגת אותי בסיפור הכל כך אהוב עליי.
בסעודת הפורים נפשי הייתה מרוממת. אין שמחה כהתרת הספקות.
שיתפתי את נוות ביתי בתגלית האדירה. היא ניסתה להפריך את הקשר שלי אל דמות הרץ הדחוף בק"ן טעמים, זאת למרות שהיא ידעה היטב שאובייקטיבית אני צודק.
קמ"ט טעמים שלה פירקתי בקלי קלות. עכשיו היא הגיעה לטעם הק"ן. אם היא לא מצליחה הפעם, היא תיאלץ להודות בפניי שצדקתי.
המתח הורגש היטב באוויר כאשר היא שטחה את טענתה האחרונה. וכך היא טענה לאחר מחשבה של כמה דקות: "זה בכלל לא אותו דבר. הרצים יצאו דחופים סתם, ללא מטרה, הרי גזרות המלך על היהודים, עליהן הם בישרו לא יצאו בסוף לפועל", סיכמה את טענתה ולרגע חשה מנצחת.
מתוך הלם מוחלט מחוסר המודעות העצמית שלה, עניתי בזעם: "לאאאאאאא! כי לפני שבוע, כששלחת אותי לחנות ספציפית במילאנו שבאיטליה לרכוש שרוך נדיר שתואם לנעל של התחפושת של רוחלה, ובסוף התברר שבכלל אין בה את הדגם שרצית, זה לא היה לשווא?!"
בעל הקורא מסיים את הברכות ואני מתיישב, מתרווח לאחור, עוקב בעניין אחר השורות היפהפיות המשורטטות על הקלף ושוקע כל כולי בסיפור הסוחף.
זה בא לי בול בזמן. שעת סיפור מהנה ומפיגת עומס, אחרי ימים ארוכים ומפרכים של התרוצצויות אין סופיות: מרוץ אחר אביזרי תחפושות, מבצעים וכמובן כסף, הרבה כסף.
רגליי הדואבות והמנופחות ממאמץ מודיעות לי מראש: "תביא איתך רעשן למגילה, למה אנחנו לא רוקעות ב'המן'. גם לנו מגיע ליהנות מסיפור טוב בשקט".
כאיש של מילים, אני יודע להעריך סיפור טוב, ואין ספק שהמגילה היא אחד כזה.
מעבר לערך הרוחני הנשגב של הסיפור, הוא כתוב נפלא, גם ברמה הספרותית.
הסיפור רצוף התרחשויות מסעירות השזורות באפיזודות קטנות שמוסיפות המון. הקצב ערני ומתפתח במהירות, התפניות חדות ובאות בתזמונים מעולים, והדמויות? ללקק את האצבעות.
אני נשאב לתוך הסיפור באופן טוטלי, עד כדי מבוכה אדירה. באחת השנים, כשבעל הקורא סיפר על סעודת אחשוורוש, פניתי ליהודי שושן הבירה בתחינה ובקריאה של חיבה: "לא, לא, בבקשה אל תלכו לשם!". רק כששמתי לב למאות העיניים הנעוצות בי הבנתי שזה היה בקול רם. מאוד.
כן. עד כדי כך אני חווה את זה.
אבל כמו בכל סיפור טוב, גם כאן לא הכול מושלם. לעור התוף וללחי השמאלית שלי שחטפה בשנה הקודמת מהרעשן הענק של הבן המופרע של 'שיינברג', יש ביקורת ספרותית קלה. לטעמם היה נכון יותר לצמצם את השימוש בשם 'המן' לטובת שמות תואר אחרים, כגון: השמנמן, הגאוותן או המרושע. אבל סביר להניח שהילדים יחלקו עליהם קטגורית.
כמו בכל סיפור טוב, אני תמיד מחפש דמות גיבורה להזדהות איתה. לאורך השנים חוויתי קושי לאתר אחת כזו בתוך המגילה.
מרדכי הצדיק כבר לא יצא ממני בגלגול הזה. צדק בכך המלמד מכיתה ד'. אבל עדיין אני לא כל כך גרוע כמו המן הרשע. יסלח לי המלמד, אבל כאן אני דווקא חולק עליו.
בשנה החולפת, בעיצומה של קריאת המגילה, קיבלתי הארה עצומה, ולפתע הבנתי מי הדמות שלי במגילה: הרצים שיצאו דחופים בדבר המלך!
הם מספרים בול את סיפור הריצות שלי מהשבוע האחרון. נכון שאני רצתי בדבר המלכה, אבל בל נתקטנן בסמנטיקה טרחנית.
הדמות הזו, שרצה בעקבות גחמות סהרוריות של שליט עריץ היא בדיוק אני!
שמחה עצומה עטפה אותי כאשר הבנתי בעצם מי אני דרך הדמות שמייצגת אותי בסיפור הכל כך אהוב עליי.
בסעודת הפורים נפשי הייתה מרוממת. אין שמחה כהתרת הספקות.
שיתפתי את נוות ביתי בתגלית האדירה. היא ניסתה להפריך את הקשר שלי אל דמות הרץ הדחוף בק"ן טעמים, זאת למרות שהיא ידעה היטב שאובייקטיבית אני צודק.
קמ"ט טעמים שלה פירקתי בקלי קלות. עכשיו היא הגיעה לטעם הק"ן. אם היא לא מצליחה הפעם, היא תיאלץ להודות בפניי שצדקתי.
המתח הורגש היטב באוויר כאשר היא שטחה את טענתה האחרונה. וכך היא טענה לאחר מחשבה של כמה דקות: "זה בכלל לא אותו דבר. הרצים יצאו דחופים סתם, ללא מטרה, הרי גזרות המלך על היהודים, עליהן הם בישרו לא יצאו בסוף לפועל", סיכמה את טענתה ולרגע חשה מנצחת.
מתוך הלם מוחלט מחוסר המודעות העצמית שלה, עניתי בזעם: "לאאאאאאא! כי לפני שבוע, כששלחת אותי לחנות ספציפית במילאנו שבאיטליה לרכוש שרוך נדיר שתואם לנעל של התחפושת של רוחלה, ובסוף התברר שבכלל אין בה את הדגם שרצית, זה לא היה לשווא?!"
נערך לאחרונה ב:
הנושאים החמים