סיפור בהמשכים תיק יופרטיס

[חני גרשון]

פרק 6
'אל תאמין לאף מילה שלי'.

מייק בהה בפיסת הנייר הזעירה שחברו השחיל מתחת לערמות התיקים בלי לומר מילה. ליתר דיוק – בנשיפת כעס.

מה זה אמור להיות?

דן נכנס לחדר המפקד, סוגר את הדלת בנקישה ומשאיר את מייק לבהות בדלת האטומה בבלבול.

"לא היה כלום", דן התרווח אחורנית, אינו ממתין לקופר שיפנה אליו.

לנדיס הרים את עיניו, גבותיו מתכווצות. "הבלש מילר", החל לומר בנימת נזיפה, כשדף הונח לפניו.

'אולג הורעל. חסר הכרה. הם יודעים שעלינו עליהם. חושש מהאזנה'.

מבטו של מפקד התחנה התבהר. "בפעם הבאה שאתה נכנס לי לחדר כאילו אתה בעל הבית, אני נועל אותך בחדר הראיות לתייק מסמכים", המשיך קופר את הקו בטבעיות, משרבט כמה מילים על הדף בכתב ידו המסודר על אימה.

'תפגוש אותי בתשע בווטקינס ברחוב קולן. נדבר'.

דן זקף את אגודלו לאישור תוך כדי שקד בדרמטיות. "כן, המפקד. מה שתגיד", אמר בנימה לא אמינה בעליל ויצא מהמשרד בתנועה טקסית, כשל משרת במשחק אופרה. "תמיד רציתי לרקוד בלט!" צעק אחריו, שוכח לסגור את הדלת.

קופר חרק שיניים, אבל נאלץ לחייך.

"דן?" מייק, שהמתין בדריכות שחברו יצא, עט על טרפו בלי להמתין רגע. "מה ה..."

הוא לא רציני, כמעט גלגל דאן עיניים. באמת, אין לו שכל לשתוק? הוא הזעיף את פניו, בועט בשולחן לידו עבר – במקרה של רוי. "סתום ת'פה הגדול שלך, מייק!"

מייק נרתע אחורנית. "מה קרה, דן?"

החוקרים כולם הזדקפו ועקבו אחרי המתרחש. דן? רב עם מייק? הוא היה החבר הכי טוב שלו, עוד מהימים הראשונים שלהם במחלקת החקירות.

"תאכל קש", הקללות של דן תמיד היו ססגוניות, פרי המצאה עצמית. "אל תגיד לי 'מה קרה'. לך תראה איזה נזק חוללת בתיק ינואר! איזה מן חוקר אתה? אתה חושב שאתה בחבורת ילדים כמו מהספרים? למה אתה מתנהג כמוהם!"

מייק פתח את פיו על מנת להתנגד, פגוע, ואז נזכר בדף.

אל תאמין לאף מילה שלי.

"תגיד מה שאתה רוצה, אוזני פילים", החזיר לו מייק, "אתה מדמיין. אתה חוללת את הבלגן בתיק, אם בכלל יש שם בלגן. תן אותו שתי דקות, אני מסדר הכל ושולח אותך לפסיכיאטר".

השניים עמדו זה מול זה, זועמים, כשהמפקד נכנס לאולם הגדול. "אני לא מוכן לתת למריבות ילדותיות לפגוע בתחנה", הוא לא הבין מה דן עושה, אבל מן הסתם הוא פועל בחכמה. למרות שלפעמים קשה לו לראות את זה. "אני רוצה שקט".

דן הפנה אליו מבט רצחני. "אז אני לא עובד עם מייק יותר", ירה, ובפסיעות נוקשות חצה את החדר והזמין את המעלית.

זהו.

כל מי שצריך לדעת, ידע שהוא ומייק לא עובדים יותר יחד. רק צריך למצוא דרך לעדכן את החוקרים שהכל היה מזויף, למרות שיש לו תחושה שהם מבינים את זה לבד.

החברות בינו לבין מייק עמוקה יותר, שקצת בלבול בתיק לא יערער אותה.

 

[רבקהנ]

סיפור קליל ומעניין. תודה עליו.
ביקשת ביקורת על הדינמיקה -

"סתום ת'פה הגדול שלך, מייק!"

מייק נרתע אחורנית. "מה קרה, דן?"

החוקרים כולם הזדקפו ועקבו אחרי המתרחש. דן? רב עם מייק? הוא היה החבר הכי טוב שלו, עוד מהימים הראשונים שלהם במחלקת החקירות

לא אמין לדמות של דן. הוא כזה בדרן ואוהב לסנוט באנשים שלא נראה לי שמישהו שם אמור להיבהל יותר מידי מהצגת כעס שלו. במיוחד שהוא לא אמר משהו חריף מידי, רק לסתום את הפה. אפשר לומר שהם עקבו בעניין אחרי מה שמתפתח או משהו כזה. גם מייק לא אמור לדעתי להירתע ולהיפגע.

רק צריך למצוא דרך לעדכן את החוקרים שהכל היה מזויף, למרות שיש לו תחושה שהם מבינים את זה לבד.

הנה, פה גם את כתבת את זה בעצמך.

אוזני פילים

? לא הבנתי.

משהו בצעקות ההדדיות שהם מחליפים לא כל כך זורם, חסר קצת עסיסיות. הייתי מוסיפה למייק תיאורים קצת יותר מעניינים.

 

[חני גרשון]

פרק שביעי

המכולת הגדולה 'ווטקינס' הייתה ריקה יחסית בשעת ערב מוקדמת זו, ודן לא היה צריך לשוטט הרבה במקום כדי לגלות את מפקדו בין טורי המזון הבריא.

שיהיה בריא, הקפטן. איפה עוד אפשר למצוא אותו?

"יו-הו", שרק לעברו בעליצות, מתקדם כשידיו תקועות בכיסיו בנונשלנטיות. "איך המרגש היום, דוד לנד היקר?"

קופר הזעיף את פניו. "תשע ושבע דקות, מר מילר". לנדיס האזרחי לא יותר טוב מזה שבמדים. "אפשר לדעת איזה מקרה חרום גרם לך לאחר?"

דן נאנח בדרמטיות ונשען אחורנית על אחד המדפים, מעביר את ידו בשערותיו בתנועה שהתאימה לרגע. "קרב אלים התפתח ברחוב ממש לפני הפניה לחנות, והשוטרים שהגיעו מהמקוף המקביל אלינו לא הסתדרו במיוחד. לא מפתיע, הם שלומיאלים. בכל אופן, נחלצתי להצלתם, ואחרי קרב יריות מרשים שבו חטפתי קליע מעט מעל הלב – הצלחתי לאחסן את כולם בתוך הרכב המשטרתי". דן השפיל את עיניו אל חולצתו המושלמת בהדגשה. "אופס, כנראה הגזמתי", אמר בחיוך קורן.

המפקד טלטל את ראשו הקרח למחצה, כמו תמיד כשייאוש החל להזדחל אליו. "מה קרה באמת, מילר?"

"הממממ, אני חושב ששכחתי את המפתח של הרכב בבית", הסיפור החל להישמע יותר אותנטי, אבל אוזניו הרגישות של לנדיס זיהו שעוד משהו מסתתר.

"ו..?" המשיך לחקור.

"נו באמת, המפקד, זה משנה?" גנח דן וזרק את ראשו לאחור בתנועה שהייתה אמורה לבטא תסכול אבל רק השליכה לרגליו מארזי צ'יפס. "התעוררתי מאוחר, אוקי?" הודה תוך כדי שהרים את השקיות והחזיר למקום. "ולמה תמיד הכל קורה רק לי?"

קופר עמד באמצע הטור, לא נוגע בדבר. קל וחומר לא מפיל מארזים. "מה מצאת בבית החולים?"

הסטייה החדה לנושא שבעצם לשמו התכנסו היה מפתיע, אם לא היה דן בן שיחו. "אמרתי לך". דן התחיל להסתובב במעגלים, מאלץ את קופר לנשום עמוק כדי להירגע.

"אז למה אנחנו נפגשים כאן, אפשר לשאול?"

דן משך בכתפיו. "כי אני צריך את המספר והכתובת של כריסטופר. וגם להודיע לך שמייק הולך להיות האיש הסודי בצוות. האנדר-קאבר. אני הרי כבר מסומן".

הוא ליצן, הרהר קופר תוך כדי ששלף את הפלאפון שלו מהכיס, וכמעט אי אפשר להאמין שמשהו זז שם מתחת לרעמת השיער על ראשו. אבל הגלגלים שם טסים. כמעט מהר מידי.

אם הוא היה פושע, כנראה היה מוצא לנכון לפחד ממנו. אם עוד לא היה בכלא.

אחוז המעצרים תחת חגורתו של דניאל עומד על 80%. לא היה שוטר אחד, בכל ההיסטוריה של המקופים של טקסס, עם שיעור גבוה כל כך. ולמרות שהסיכויים נראים קלושים לפיצוח התיק הזה – הוא יודע שרק דניאל יוכל לפתור אותו.

גם אם זה אומר שהוא יצטרך לבלות איתו יותר זמן משהוא רוצה.

דן העתיק את המספר והכתובת אליו, עידכן אותו שהוא מאחר לפגישה שנקבעה לו עם מייק על ידו, ונפרד ממפקדו הזועם בנפנוף עליז.

לנדיס קופר שונא לאחר.

 

[חני גרשון]

פרק שמיני

אז עכשיו יש לו שם של איש.

וכתובת.

דן ישב על מארז משקה בלתי מזוהה בסוף החנות, בוהה במסך הפלאפון שלו שכבה מחוסר שימוש. אבל רק ילד בגן גיל שלוש יחשוב שכריסטופר הוא המתקשר. ילד בן שלוש, וסופרת בת שלושים שכותבת על חבורות פושעים שבמקרה היו גדולים במעט מאותו הילד. תמיד איכשהו הפושע נכנס לתוך הרשת בצעדים אלגנטיים ומנומסים.

אבל אם זה לא כריסטופר, אז מי זה?

על פי המספר הרשום כאן, כריסטופר השתמש בטלפון המשרדי שלו כדי להתעדכן. פעמיים. משמע שמישהו היה צריך לחדור למשרד שלו. ולפי ההקלטות שהמפקד העביר לו – זה אותו איש. שלשום והיום. נשמע רשמי, מבוגר, וקר לחלוטין. יותר רובוט מאדם.

יש לו כמה רעיונות. הצוות לא יאהב אותו, אין ספק. אבל הוא חייב מידע, ומהר. אין ספק שהם יודעים שמישהו על עקבותיהם.

הראשון בסיור שלו היה רוי. "אני יודע שיש לך מחשב בבית, ואתה עושה חלק מהעבודה שלך כאן", נזף בו כשזה ניסה לומר שאין לו דרך לחדור למצלמות של המחלקה לפשעים מיוחדים. "איך אתה תמיד יוצא מוקדם הביתה והמפקד משבח אותך על עמידה בזמנים? שטויות".

"עבודה זריזה", משך רוי בכתפיו וסגר על חברו את הדלת.

דן דחף את רגלו ברווח, נאנק כשהדלת פגעה בה. "בסדר, אני יודע שערב. אבל אתה לא צריך לטרוק את הדלת כל כך חזק! ואל תגיד לי עבודה זריזה, כשחצי מהזמן אתה מבזבז בוויכוחים עם מייק ואיתי. אה, ובמטבח. תעשה טובה, תבדוק לי את הצילומים במחשב הלא חוקי שלך, ונגמור עם זה. תסמן לי כל מי שנכנס ביום שני והיום למשרד של כריסטופר קורני מ'פשעים מיוחדים'".

רוי גלגל עיניים. "בסדר. עוד משהו? סימן זיהוי?"

דן הרהר לרגע. "הוא אמור להיכנס בשני הימים. במשרד עצמו אין מצלמות, אבל יש במסדרון. בערך סביבות השעה עשר ועשרים ביום שני ושתים עשרה וחמש דקות היום. והוא גם צריך לבצע שיחת טלפון לפני שיוצא, הראשונה חמש דקות ושבע עשרה שניות והשניה שתי דקות וארבעים ואחת שניות. אה, ועל תעז לבצע שום חיפוש בנושא במשרד עצמו".

"זה חוקי, מה שאתה עושה?" חשד מילא את עיניו המימיות של רוי.

"חוקי – כן. אהוד על ידי השלטון – מן הסתם שלא. המפקד יודע מזה, מר חשדן. תרגיע". וכשמילים אלו על שפתיו, דן דילג את ארבעת המדרגות אל המדרכה והשאיר את רוי לשעות של צפייה משמימה.

מארק יבדוק מה שלום כריסטופר האמיתי, איפה הוא בכלל נמצא – יש לו תחושה שהוא בכלל לא בעיר, ומייק ישב בינתיים בשקט. לא שהוא יאהב את זה אחר שהמפקד יפגש איתו.

וויליאם יכול לחפש התאמה לקול בהקלטה.

לו יש תוכניות אחרות.



מכל התפקידים שיש לחוקר – מארבים הוא אוהב יותר מכל. לחכות לטרף בסתר, לצחוק על התמימות שלו. ביחד עם חבר זה עוד יותר חוויה. אבל גם לבד זה משעשע.

נכון שהוא לא מחבב את טד באופן אישי – הוא מידי ילד טוב, אבל הוא יוכל לעזור לו בהחלו לפרוץ למשרדו המבוצר של כריסטופר קורני, וגם למצוא שם מסווה מספיק טוב.

בעצם, גם קופר משועמם. אפשר לגייס גם אותו.

אחרי היום, אין ספק שמי שיודע על התיק יתקשר מחר על הבוקר. כריסטופר הלא אמיתי ישמע על ביקורו בבית החולים, ומן הסתם ירצה לוודא שהמידע מועבר לו באופן תדיר. אולי גם ירצה לשמוע מהן המסקנות שנלמדו מאולג והרעלתו. הוא צריך למצוא סיפור כיסוי לתצפת על חדרו של כריסטופר קורני עד מחר בבוקר, וגם לבקש מהמפקד לתת לו צלצול כשזה יתקשר.

מספיק עבודה לגדוד. בשביל זה יש את טד, ילד טוב ירושלים.

 

[מה שניחשת]

חח איזה פרק מוצלח. אהבתי את ההתקדמות המהירה פה בכל המחשבות שלו.
רק ה"ילד טוב ירושלים" קצת הצחיק אותי בסוף.. לא ממש קשור.

 

[רצתה]

וואו
רק עכשיו גילתי את הסיפור הזה!!
מגוון את השגרה.
אגב, קצת התבלבלתי בין השמות , כריסטופר זה החפרפרת שנמצאת במשטרה?

אגב, נראה לי שזיהיתי מאיפה ההשראה, מעניין אם ניחשתי נכון

 

[חני גרשון]

וואו
רק עכשיו גילתי את הסיפור הזה!!
מגוון את השגרה.
אגב, קצת התבלבלתי בין השמות , כריסטופר זה החפרפרת שנמצאת במשטרה?

אגב, נראה לי שזיהיתי מאיפה ההשראה, מעניין אם ניחשתי נכון

מעניין מאוד.... מתחיל באות ב...
כריסטופר זה האחד שדן חושד שהחפרפרת משתמשת בשם שלו כדי לחשוף את המידע על התקדמות התיק.

 

[חני גרשון]

פרק תשיעי


השמש שעלתה הפתיעה את עיניו הטרוטות של דן.

באמת. לא יכלת לחכות עוד שעה? שעתיים? הוא עיקם את אפו מול כוכב השחר, ניגש אל הכיור ושטף את פניו דקות ארוכות במים קרים.

הוא לא יכול לאפשר לעצמו להיות ישנוני.

אחרי מחשבה רבה, הוא החליט שאין צורך לפרוץ למשרדו של כריסטופר קורני. את טד ימקם כמנקה – לא ששאל אותו קודם, כמובן, וישלח אותו לקרצף את הבניין המפלצתי של המחלקה לפשעים מיוחדים.

מה השעה? שש.

זה אומר שהמנקים אמורים להתחיל את עבודתם בעוד שעה, וזה גם אומר דבר נוסף: אין לו זמן להתעכב.

דן רץ אל דלת ביתו, אוסף אל זרועותיו את חליפת הרכיבה שלו, תיק שהכין ומשקפת שנחה על הרצפה על יד הדלת. דוהר במורד המדרגות, הוא תוחב באחד הכיסים את המשקפת ושולה את מפתחות האופנוע שלו תוך כדי שבועט בדלת הבניין.

יאללה, לטד.

בקצב הזה המקוף כולו הולך לעמוד על הרגליים כשייכנס היום בסוף הסיפור, צועקים ומוחים. אולי אפילו יארגנו לו את קבלת הפנים שעשה לקופר שבטעות, במקום להפציץ קולה על התקרה – צוואר הבקבוק העקום השפריץ על דלתו וחלונו הרחב של משרד המפקד.

הם מן הסתם יכוונו את הזרם כלפיו.

תוך כדי שהוא דוהר כרוח ברחובותיה המתעוררים של העיר, דן העביר במחשבותיו את חבריו למקוף.

רוי לבטח משתוקק להתנקם בו על הלילה הער שאילץ אותו לעבור. מייק יכעס על כך שהשאיר אותו במשרד, כמו ילד טוב, בעוד כולם עובדים בקדחתנות. קופר – טוב, קופר תמיד עצבני עליו, והוא יהיה עוד יותר עצבני כשיגלה שיש פקודות חדשות עבורו. טד לא יאהב אותו מסבך אותו על הבוקר במשימה שהוא לא התכונן אליה – מרובע שכמותו, ומארק וויליאם –

הם סתם ישמחו להצטרף לאווירה הכללית.

דן גיחך לעצמו, מגביר את המהירות עד שנדמה לנקודה מטושטשת בעיני העוברים ושבים המועטים. יאללה, בואו עלי. נראה מי ינצח.

הוווווופה!

ברגע האחרון הוא הצליח לסטות מהתנגשות חזיתית ברכב שהזדחל על הכביש. אף אחד לא ינצח, דן, אם תמות. אולי כריסטופר קורני המדומה.

הוא עצר בחריקה על יד ביתו של טד, קופץ מעל האופנוע ומחייג אליו.

כמובן, אין מענה.

אבל מה הוא חושב, מי ער בשעה הזאת? יש לו עוד כמעט שלוש שעות עד שהוא אמור להגיע לעבודה.

אז הוא מחייג שוב, ושוב, והולם על הדלת בנקישות שמעירות את השכן ממול. חמש דקות אחרי שהקקפוניה שהקים החלה, פניו עטורות קורי שינה של טד, וזעופות במינון המדויק אותו תכנן, הציצו מבעד לסדק זעיר בדלת.

"מה אתה חושב שאתה..." פתח בזעזוע, אבל דן הרים יד בחיוך פטרוני.

"לאט לאט, טדי. יש לך משימה, מותק, ועכשיו. תתארגן, מסדרונות המחלקה לפשעים מיוחדים מחכים לך. ואני מקווה בשבילך", הוסיף, צוחק בתוך ליבו מפניו ההמומות של חברו לעבודה. באמת, לא יפה מצידו להפיל על טד עבודה כזאת, בלי התרעה. "שאף אחד לא שפך שם את הקפה שלו, אחרת תהיה לך עבודה קשה".

"אה", היה כל מה שטד הצליח להפיק.

"אתה צריך להיות שם בשבע. למרבה המזל, זה לא מטה ה-FBI, והם לא שמים לב יותר מידי למנקים שלהם. העיקר שיהיה עליך את כרטיס הזיהוי של המנקה אותו אתה מחליף. קוראים לו צ'ארל סטיף והוא גר שתי בתים ממך. ממליץ לך ללכת אליו עכשיו, ולעזור לו לישון עוד כמה שעות".

טד טלטל את ראשו, אינו מאמין. "אתה בלתי אפשרי, דאן", גנח בעוד דן מושיט לו בקבוקון קטן. "איך ארגנת את הכל? ובכלל – מה אתה הולך לעשות?"

"לתצפת על המשרד מהצד השני, למקרה שמשהו יסתבך", השיב דן בקלילות. הוא ידע שאפשר לסמוך על טד, למרות מרובעותו – הוא מקצועי מאוד, ויעשה עבודה טובה. "תנסה להתרכז בסביבת הקומה הרביעית – שם משרדו של כריסטופר קורני נמצא. וכשאשלח לך הודעה – תדע שהמפקד מדבר איתו, והוא נמצא בתוך המשרד. חכה לו בחוץ, ותצלם לי אותו. עדיף, אם תוכל לעשות את זה בלי להחשיד – לקחת את טביעת האצבע שלו. עד כאן מובן?"

הם עומדים בפתח ביתו, הוא עדיין בפיג'מה – אבל דן מתדרך כאילו הוא נמצא במקוף. אף פעם לא ידע להגדיר לעצמו בדיוק – האם הוא נהנה ממשימות שבפיקודו של דן, או שהם יותר מידי מורכבות בשבילו. אבל עכשיו זה לא הזמן לדון בשאלות מהסוג.

"מובן לחלוטין".

"אל תשתמש בשום דרך שעלול להיות נתון להאזנה או למעקב. את החומר תשמור בתוך הפלאפון שלך, או הראש שלך – ותביא לי אותו ידנית. אל תשלח אותו. אני משער שהשיחה תערך באזור תשע, תשע וחצי". דן סורק את מוחו בקדחתנות, תר אחר מידע חשוב נוסף שאולי שכח לשתף. הכל נראה בסדר.

"אני זז. בהצלחה". הודיע כעבור רגע, מחליק על המעקה בשניות ספורות וצונח על יד האופנוע שלו בזינוק.

עכשיו נשאר לו רק ליצור קשר עם קופר, לבקש ממנו להודיע לו מתי הוא מקבל את השיחה ממשרדו של קורני, ולהתמקם בעמדת התצפית שלו.



קופר קיבל את השיחה בלי שמץ הפתעה, או שהיה כזה והוא הסתיר אותו היטב. "אשלח לך הודעה", אמר לו, לא לוקח לו אפילו רגע להבין את המשפט המוזר שדניאל פלט לתוך הטלפון. 'אשמח אם תשלח לי הודעה כשמר טנסי יתקשר'.

רק אחד כמו קופר יבין מיד שכוונתו לחקיין שממלא את מקומו של כריסטופר קורני, בבניין ברחוב טנסי. ועוד לא יוציא ציוץ.

 

[חני גרשון]

פרק עשירי
דן החנה את האופנוע שלו, מונע ברגע האחרון חריקת אימים שתעיר את כל השכונה ותצית בוודאות את חשדנותם של המאבטחים בפתח בניין ה'פשעים המיוחדים'.

צליל הודעה מתקבלת.

'היי אח, אני בבית', מטד.

מקסים. אז הוא נמצא בקומה, עוקב אחרי המשרד.

קרקור צפרדע נוסף נשמע.

דאן פתח חזרה את הטלפון תוך כדי ריצה במעלה המדרגות, מגלה שהקפטן שלח לו הודעה.

'שיחה נכנסה עכשיו ממר טנסי'.

אופס.

דאן הרים את מבטו, בוחן את המדרגות שמעליו. יש לו עוד ארבע קומות עד שיוכל לצפות על המשרד. לפחות הוא הציב את טד להשגיח על החדר.

הי, הוא צריך לשלוח לו הודעה. 'טד, תסתכל טוב יותר על מה שאתה עושה!'

זה אמור לעשות את העבודה. הוא עלה לקומה החמישית, עוצר מול דלת אזרחית. מה קרה לכריסטופר שמציק בשמונה וחצי בבוקר? זה חייב להיות אחד שיודע את סדר יומו של המפקד. מי עוד נמצא שם במקוף חוץ ממנו? כמה שוטרים זוטרים, אולי.

אחרי כמה דפיקות חזקות הדלת נפתחה. "מה... מה קרה?"

וואי, הוא שכח איך אנשים מפחדים משוטרים. "משטרת היוסטון, גברתי", הוא הוציא את התג והאישה נסוגה לאחור. "אני זקוק לבית שלך, לתצפת ממנו בדקות אלו".

נו, שתזוז מהר. אין לו זמן לבזבז.

"כן, אדוני", היא החוותה בידה פנימה, אל תוך מעוז הבלגן הבינלאומי. דן התעלם ודילג מעל פני ערימות לא מזוהות של חפצים לחדר האחורי. שהתברר, למרבה המבוכה, כחדר השינה של בעלי הבית.

דן התמקם במהירות על יד החלון, המשקפת כבר מוכנה בידיו, וכיוון אותה אל חלון חדרו של כריסטופר קורני.

דמות עמדה על יד השולחן, אוחזת בטלפון. שיער בהיר קצוץ, יציבה שללא ספק שייכת לאנשי ביטחון, וכפפות כהות על הידיים. את פניו הוא לא יכל לראות.

כמה שניות אחר כך, האיש הניח את השפופרת על כנה, צליל הודעה מתקבלת עלה מתוך הטלפון, נושאת את שמו של 'קפטן אמריקה'. דן לא טרח אפילו לפתוח את תיבת השיחות.

מתוח, הוא חיכה לתוצאות של טד. ביום חורפי כמו זה לא יהיה חשוד להסתובב עם כפפות. הוא מן הסתם לא ישיג טביעת אצבע כלשהי.

צליל הודעה נכנסת.

'יש כמה תמונות. איכות לא גבוהה. אפס אצבעות'.

גידוף חרישי נמלט מפיו.

 

[ימים טובים יבואו]

וואוו גיליתי את הסיפור עכשיו. סיפור טובבב! אני להוטה אחריו. מסוקרנת בטירוף. הצלחת להכניס אותי לסיפור.. סיפור מרתק, כתיבה סוחפת.. תמשיכי!!!

 

[חני גרשון]

סליחה על העיכוב...
ככה זה כשפסח מתקרב. לפחות כולנו פה באותה סירה

פרק אחד עשר
המקוף נקי ממכשירי ציטוט, או כך לפחות הודיע לו הקפטן בהודעה מוזרה בעליל. 'הקרקס שלך נקי לחלוטין, מר מילר. לא מצאנו כאן שום נפצים'.

הוא תמיד ימצא דרך לנזוף בו, נאנח דן וזינק במעלה המדרגות שלוש-שלוש. קרקס. איזה מעליב. הוא הרבה יותר טוב מזה.

המקוף היה שקט במיוחד היום, למרות שבתא המעצר ישבו איזה חמש-שש חבר'ה. התחלה טובה ליום טוב. איך הם כבר הספיקו להסתבך?

"גוד-מורנינג!" הכריז דן בקול גדול, מקפיץ את רוי שהיה טרוט עיניים לא פחות ממנו. מארק, מייק וויליאם לא נראו שמחים במיוחד כשהוא נכנס. "מה זה, חברים, ככה מקבלים אותי אחרי כל כך הרבה זמן בו לא התראינו? בושה למקוף".

"לא התראינו", ירק רוי ועקר את עיניו הבוהות מהמסך שלפניו. "יש לנו מספיק עבודה משלנו, בוי. אם תפסיק להטיל עלינו משימות כאילו אתה המפקד הכללי של טקסס, אולי נשחרר לך איזה חיוך קטן".

דן העמיד פני שוקל, ואז נענע לשלילה. "אז מוותר. יאללה, עוד חמש דקות בחדר דיונים. תביאו את המידע שאספתם".

"זה בהוראת המפקד?" מארק לא נראה מרוצה.

"כן". הוא ידאג לעדכן את קופר בהוראה שנתן בשמו.

דן עמד לגלגל עיניים כשפסע אל המטבח. באמת, כמה אפשר להסתבך על הבוקר? לנדיס יקרקף אותו.

כשכוס קפה ביד הוא נכנס אל חדרו של הקפטן, פורש על פניו את המסכה הנונשלנטית. "בוקר טוב, המפקד", אמר במנגינה מורטת עצבים.

"מה עשית?" קופר לא נופל לשוחות, לא פעם ובמיוחד לא היום. לא אחרי שהוא מכיר את הפקוד שלו, ואת מה שהוא מסוגל לעולל.

"אהממ", דן ליטף זקן דמיוני, "הוריתי לכולם לנכוח בחדר הדיונים עוד", הוא הציץ בשעון, "עשר שניות. וכשהם שאלו אותי אם זה בהוראת המפקד, אמרתי שכן. טוב, אני חייב לזוז. להיות בזמן. ביי". דאן נופף בידו בעליזות לשלום. אחלה תירוץ.

"דניאל מילר", קולו הנוקשה של קופר עצר אותו.

בולע אנחה ומגלגל עיניים, הוא נעצר והסתובב בדרמטיות. "אני מאחר, המפקד", מחה בניסיון לנגן על המצפון המפותח של לנדיס, שהוא עוד יותר מפותח בנוגע לאיחורים.

פניו של המפקד היו חמורות סבר ולא נעו. "אתה לא נוהג להגיע בזמן, מילר. אז לא נראה לי שיש צורך למהר במיוחד. ואני מאוד מקווה שיש לך משהו משמעותי מספיק למסור שם, כי אני נאלץ לדחות כמה וכמה עניינים חשובים בשביל האסיפה הזאת שקראת בשמי".

לנדיס קופר התרומם והקיף את שולחנו, עבר על פני דן ההמום ויצא מהחדר.

הקפטן מצטרף בעצמו לדיון?

הוא נע אחריו באיטיות, מבין היטב מה עומד מאחורי זה. אם האסיפה הזאת תהיה בעיניו של קופר כבזבוז זמן, זה יהיה הסוף שלו.



"נראה שהזמנתי אתכם לאסיפה", המפקד מדבר בלי שמץ חיוך, אבל לדן אין ספק שכולם קלטו את האירוניה בדבריו, "והיא כנראה גם משמעותית מאוד. דניאל מילר, אתה מוזמן לתת לנו הסברים".

דן עמד מאחורי פודיום מתנודד, מאחוריו לוח לבן גדול ולפניו יושבים החוקרים על יד שולחנות, כמו בכיתה.

"המפקד", קולו של מייק נשמע טרם דן פתח את פיו. "אם אנחנו עוסקים בתיק היופריטיס, אין שום צורך שאהיה כאן, אין לי מה לחדש. אני יכול לחזור לשולחן שלי?"

"לא". הגיעה הפקודה, חדה.

יופי. אז מייק עצבני עליו. "תודה רבה המפקד שאתה מכבד אותנו בנוכחותך הברוכה", קרב המוחות בין שניהם לא יסתיים בקרוב, מן הסתם. ולא, הוא לא יתלונן על נוכחותו. "ובכן, הבה נתחיל. בערב הקודם כל אחד מכם קיבל משימה לבצע. חוץ ממך, מייק, נכון. אתה יכול להפסיק לעשות פרצופים. אז כולנו משתוקקים לשמוע לאן כל אחד הגיע, כיוון שהמשימה שלי ושל טד... בוא נאמר, לא הביאה לתוצאות המושלמות שציפינו להם. הו, טד! ברוך הבא!"

החוקרים הסתובבו אחורה, מביטים בטד הלבוש בבגדי מנקים. הסמרטוט עדיין נח בכיסו.

"רבותיי, קבלו בתשואות את הבלש טד שחדר למעוז האויב ללא פחד וצילם לנו כמה תמונות לא ברורות של החשוד!" הריע דן, מקבל מחיאות כפיים בודדות בתגובה. "טוב, לא עבד. ובכן, נתחיל מטד. ספר לנו מה מצאת".

התמונה התבהרה, או היטשטשה, עם כל רגע חולף.

טד הציג תמונות לא ברורות בעליל, שהדבר היחיד שהצליחו להוכיח זה שהחשוד אינו כושי. מרוי התברר שהאיש חכם ולא הפנה את פניו אל המצלמות, אבל היציבה הייתה ברורה דיה. אולי אפשר לעשות אם זה משהו. הנתונים שהושגו – גובה, רוחב ומשקל נכתבו על הלוח. מארק עבר על אינספור הקלטות, ניסה להשוות, אבל הקול של האיש היה קלאסי מידי, או שהוא דאג שיהיה כזה. וויליאם עדכן שכריסטופר קורני האמיתי נמצא בחופשה באיים הקנריים.

"זה מה שנתת לו לעשות?" רוי התרגז . "מה זה? עבודת ילדים! ואותי השארת כל הלילה ער!"

מייק נשף, מתיישב על השולחן בהתרסה. "ואותי הוא לא עירב, מר בכייני. אז תיילל למישהו אחר".

"חבר'ה, תמשיכו ככה והפרשיה הענקית הזאת תמשיך להתפתח ולגדל זרועות תמנון עד שלא נוכל כבר לעצור אותה", קולו של דן חד, מפתיע.

הם לא מכירים את הצד השני של דן. לא מהיכרות אישית. בדרך כלל, רק אלו שמגיעים לחדר החקירות מגלים שהשוטר העליז יכול להיות עוד כמה דברים חוץ מליצן החצר.

"אנחנו במבוי סתום. או בכמה מבואות סתומים, שאנחנו צריכים עכשיו לפרוץ מהם פתח למבוי הסתום הבא. קודם כל, יש לנו את האיש הזה, החמוד, שמילא את מקומו של כריסטופר קורני. השני הוא אייב דיכסטר".

מארק משך בכתפיו. "מה הבעיה? נפרסם את התמונה שלו כמבוקש, כל התחנות יתבקשו לשים לב מה קורה סביבן. נמצא אותו במוקדם או במאוחר".

"מה אתה אומר", דן מחמיא לו בנדיבות, ואז הבעתו נעשתה נחשית. "כך ניידע את כל האנשים הרעים שאנחנו אחרי הזנב שלהם. תודה לך".

מארק נד בראשו, מקבל את הנזיפה.

"אני יודע שיש לכם עבודה לעשות", דן המשיך, שולח מבט מלא משמעות אל הקפטן. שלא יחשוב שהוא חלילה משתלט על התחנה. "אבל בשעות שאחרי העבודה, יהיו דברים שתצטרכו לעשות. אנשים נרצחים. זה מגיע עד לחלונות הגבוהים, שמנסים להשתיק את הפרשיה בכל מחיר".

"ולכן אנחנו נכנסים לביצה הזאת?" רוי מניח זוג רגליים על השולחן בשאננות. "כדי שכדור מתכת יחדור מצד אחד אל גולגולתנו ויצא דרך הצד השני?"

דן משך את כתפיו עד לאוזניו, כמו ילד קטן. "לא יודע למה הצטרפת למשטרה, מיסטר רוי הניגן", אמר במבט התמים ביותר שלו. "אבל אני בחרתי להיות שוטר כי רציתי לעזור לאנשים. לא בגלל האקדח, שכל אזרח פה יכול לשאת בלי מידי הרבה פרוצדורה".

רוי נשף, גלגל עיניים, ולא השיב.

"ואני אמשיך לבהות בתקרה ולשחק עם האצבעות שלי בזמן שכולכם תצודו מכשפות", מייק הרים את ידיו והניע את אצבעותיו. "או שגם זה עלול לסייע למאמצים שלכם להפיל את משטר הרשע?"

דן הסתיר חיוך. "מייק, מייק. תמיד היית מלודרמטי".

 

[רצתה]

מה קורה עם התיק?
יש התקדמות? משהו?

 

[חני גרשון]

יש

מה קורה עם התיק?
יש התקדמות? משהו?

יש התקדמות בהחלט!!
מצטערת על העיכוב, הרגע נחתנו מטיסה לארה"ב... בעזרת ד' אעלה את הפרק הבא בקרוב.
תודה על ההתעניינות!

 

[חני גרשון]

פרק שנים עשר
האסיפה לא הניבה שום פירות. מלבד עקיצות של מייק והבנה קולקטיבית שהמצב מסובך משחשבו. מסובך בהרבה.
דן השעין את ראשו על ידיו, בוהה בשורת הנמלים שצעדה על שולחנו. המקוף גם ככה קורס מעומס עבודה, עם כל המהגרים המוסלמים והמקסיקנים. לא שהאחרונים עושים כזה הרבה בלגן, הם לא פושעים מועדים. רק הילדים הנחמדים שלהם גדלים בשכונות עוני ולפעמים עושים דברים שההורים שלהם לא בדיוק מודעים להם.
התפקיד שלו הוא להגן על תושבי היוסטון בכלל והאזור הזה בפרט, לפחות כל עוד הוא לא חוקר מפונפן מה-FBI או משהו. הם אוהבים להיות גיבורים ולהציל את העולם. אבל במצב הנוכחי, בו אין לדעת מי מסתובב ורוצח אנשים להנאתו ומי השוטר הטוב שרוצה לגלות את השוטר הרע לעולם - הגיבורים לא יכולים לבוא ולהושיע את העם.
מה שמשאיר אותו בעמדה קצת מרגיזה.
"רוי, יש לך התאמה?" צעקתו של דן חצתה את המקוף, מכוונת לאיש הרכון על מחשבו הפרטי.
רוי הרים את ראשו באיטיות עצלנית. "הבאת אחלה תמונות. יש לי כאן התאמה לאיזה מאה עשרים איש. התאמה בול, אגב. של יותר מחמישים אחוז. אז אם אתה שואל, כן. יש לי התאמה. התאמות", הדגיש את המילה האחרונה כשחיוך מתגרה על שולי שפתיו.
"מקסים", מלמל דן לעצמו והרחיק קמעה את הביסקוויט שמשך אליו את הנמלים. שיתאמצו עוד קצת כדי להשיג אותו, אין אוכל חינם. לא אוכל, לא תמונות וגם לא קצוות חוט.
העסק הזה הוא לפדרלים. לא להם. ויכול להיות שהם פרנואידים וסתם בטוחים שכל העולם רע ובוגד. יכול להיות שאיזה האקר גאון הצליח לעשות עבודה מרחוק בלי להשאיר עקבות.
בעייפות של אדם שלא ישן יותר מעשרים וארבע שעות דן פתח את התיקיה שנשלחה אליו על ידי אדי, האחראי על תאי המעצר, והחל לעבור על החומר. כל מה שיכל להיות קשור איכשהו להרעלה של אולג נכנס לשם, כולל קרובי משפחתה של הבשלנית. ייקח לו שעות רק לעבור על זה, לבד. קופר אוטוטו יתעשת ויגזור עליו להפסיק לערב את היחידה.
הוא הריץ את ההסרטות, עוקב אחרי השליח שהביא את המנות מהמטבח ועד לתאי המעצר. אם משהו נכנס לאוכל, חייב להיות שזה קרה אחרי שהוא נארז. הכל התנהל כרגיל. השליח הקבוע העמיס את המנות על העגלה המתכתית, גלגל אותה במורד המסדרון, מידי פעם מניד בראשו לשלום לעובדים שחלפו בו. כולם מוכרים לדן כעובדי המקוף.
העובד נתקל במשהו, עצר את העגלה, והתכופף כדי לבדוק מה תקע אותו. דן נדרך.
המסך כוסה לבן, אותיות שחורות כתובות בכתב יד מרצדות באיכות ההסרטה הגרועה. 'שלום, דן. ניסיון יפה. אולי תצליח בסבב הבא'.
דן הטיח את אגרופו בשולחן, מועך את אחרונת הנמלים שלא הספיקה לטפס על הבסקוויט.
הם יודעים. ברור שהם יודעים. ועכשיו עוד קצה חוט שלו יכול ללכת לפח. העובד מן הסתם לא יזכור מי עבר לידו בדיוק כשהתכופף, המצלמה לא רלוונטית, והוא יכול לדפוק את הראש שלו בקיר. הלוואי שיכל לראות את האיש שעומד מאחורי הדף!
"תבדוק מי עבר שם לפני כן", קולו של מייק נשמע פתאום מאחוריו. "גם מהמסדרון ליד. אולי יהיו לך הרבה אנשים לבדוק, אבל בסופו של דבר - אף אחד לא יעמוד בחוסר מעש על יד הקיר במשך חצי שעה ויקווה שלא יבחינו בו. הוא עבר באזור כמה דקות לפני כן".
דן הפנה את ראשו לאחור. "אתה גאון", הכריז, דופק על השולחן שוב באגרופו. "אז אתה בסוף לא ברוגז?"
מייק גיחך. "למה לא לריב אם אפשר?" משך בכתפיו. "וחוץ מזה, נראה שהאיש שלנו הדביק את הדף וברח. כי אין מצב שהוא עמד שם שלוש דקות והחזיק נייר מול מצלמה - במיוחד אם לא רצה שישאלו אותו כמה שאלות חסרות נימוס".
"אז הוא אמור להיראות באחת המצלמות", המהמם דן והקיש במהירות על מערכת המצלמות. אולי בכל זאת יש סיכוי לקצה החוט.