הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
ניחנתי בקול פעמונים.
זו לא גאווה חלילה, אלא מודעות עצמית בריאה. בדיוק כמו כינור ביישן וצנוע שמודע להיותו כלי נגינה מפואר, כך גם אני – נעים זמירות ישראל. עובדתית. אובייקטיבית.
תעיד על כך כף ידי הימנית, שמשמשת לי אפרכסת שמעבירה את תווי קולי המרטיטים מפי לאוזני. הצלילים הבוקעים באצילות מפי מטפסים במעלה אצבעותיי, ובהגיעם לאזור התנוך, הקסם מתחולל. אני חש בר מזל לשבת בשורה הראשונה בהופעה שלי עצמי.
הבעיה היא שלא כולם מכירים בכישוריי הקוליים. יוסקיבביץ, הגבאי של בית הכנסת שלי, דוחה את דרישתי לגשת אל התיבה בתפילות המיוחדות: "אין לך שום קול פעמונים, אם כבר, קולך מזכיר את קול הפרות שעונדות את הפעמונים", הוא טוען בתוקף.
לא להאמין עד כמה חסרי חוש מוזיקלי יכולים להיות אנשים.
אני לא מוכן לקבל את העובדה שציבור המתפללים יפסיד את המתיקות של קולי, רק בגלל גבאי נטול טעם טוב. אז אני מפציר ביוסקיבביץ שיכבד אותי בתפילה הגונה. לא למעני, אלא למענם, מתוקף דין "אל תמנע טוב מבעליו".
אני מנסה נואשות לשכנע אותו. מספר לו שאפילו אמי טוענת שאני שר כמו מלאכי השרת. אך הטיפוס האנטי-מוזיקלי לא מתרשם. הוא טוען שלא ממש משכנע אותו שאמא פרה מתענגת על קולו של העגל המזמר שלה.
לעיתים רחוקות מאוד הוא נעתר: בערבית של שבת חזון, ובמנחה של תשעה באב.
ביום טוב ראשון של פסח של השנה שעברה, סוף סוף שוריינתי לגשת לעמוד לתפילת שחרית.
אל דאגה. יוסקיבביץ לא גידל לפתע בגיל 66 הבנה מוזיקלית. מה שסלל את דרכי לעמדת החזן, הייתה סדרת מניפולציות, שחוקיותן מוטלת בספק, אותן הפעלתי על כמה גורמים בעלי שררה בקהילתנו. מה לא עושים כדי להביא את שירת המלאכים לציבור המשתוקק לה.
את ליל הסדר סיימתי מהר. מחר אשכים קום. לפנות בוקר כשבית הכנסת שומם מאדם, אתייצב לפני העמוד ואתרגל את התפילה כולה מתחילתה ועד סופה. זה בדיוק מה שמקצוענים אמיתיים עושים.
אחרי ליל הסדר ניסיתי להירדם. ההתרגשות גירשה את הורמון השינה, מלטונין, מגופי.
עת הזמיר הגיעה. בעוד שעות ספורות אלמד את כולם פרק הגון בשירה. סלסוליי הכבירים יסתלסלו עד כיסא הכבוד ויקיפו אותו שבע פעמים, לא לפני שיעברו דרך היכלו של יוסלה רוזנבלט בגן עדן ויותירו אותו חסר מילים נוכח ביצועיו המלוטשים של ממשיך דרכו.
עם אור ראשון רצתי לבית הכנסת. הוא היה שומם. המניין המרכזי בעוד כשלוש שעות, יש לי מספיק זמן לאימונים אינטנסיביים.
התייצבתי בתיבת בעל התפילה עם כל הציוד הנדרש: קנקן תה עם נענע וכמובן, גוגל מוגל.
לאחר חימום קולי ראשוני פצחתי בתפילה בקול רווי רגש ופאתוס. ככל שחלפו הדקות, מיתרי קולי הלכו והשתבחו, הלכו ונכנסו לכושר והציגו יכולות מפעימות.
בין קטע לקטע עצרתי ללגימת תה ולגרגור גוגל מוגל קולני, לאחר מכן ביצעתי שורת תרגילי פיתוח קול מוזרים, מהסוג שאי אפשר לבצע ליד בני אנוש בעלי יכולת שמיעה בתוקף.
לאחר כשעה וחצי סיימתי את תפילת האימונים של שחרית בתחושת סיפוק אדירה. הסתובבתי ללכת וכמעט התעלפתי.
בית הכנסת מלא מפה לפה. איך שכחתי שיש מניין ותיקין ענק לפני המניין המרכזי? עכשיו גם מתברר ששימשתי, ללא ידיעתי, בעל התפילה של המניין השכוח. ועוד איזה בעל תפילה.
חצי מהקהל התכרבל בטלית ונשנק מצחוק, חצי אחר, בוגר יותר, חמל ותלה בי עיניים מודאגות. בכל זאת אבא לארבעה ילדים, מי ידאג להם כשיהיה מאושפז?, חשבו כאובים.
שני אנשים מבוגרים ניגשו אליי, הציעו ללוות אותי לביתי. "אולי לא כדאי שתלך הביתה לבד במצבך", ליטפו את גבי ברוך.
בכניסה לביתי הם מסרו אותי לאשתי. אני קרסתי בסלון כשהם המשיכו לדבר איתה כעשר דקות. לא שמעתי את תוכן השיחה, רק את המשפט המזעזע האחרון: "מיד עם צאת החג גשו להסתכלות, אל תזניחו את זה חלילה".
"בעלי, תקום כבר, אתה מעיר את כולם", אני שומע לפתע את קולה של אשתי, "כל הלילה התחזנת, ובדקות האחרונות זה הפך לצרחות מסוייטות. קום כבר, גם ככה עוד חצי שעה התפילה ואתה צריך לגשת אל העמוד".
זינקתי מהמיטה מבולבל ומיוזע. כל זה היה חלום? וואו, איזה נס, איזו הקלה, גאולה פרטית ממש.
רצתי לבית הכנסת בלב הולם בפראות. עדיין לא עיכלתי את הטראומה שעברתי בלילה.
התחלתי את התפילה במקומי הקבוע מהורהר, כשלפתע הרגשתי שכל העיניים נעוצות בי, "נו מה אתה חולם?", גער בי יוסקיבביץ מאחורי, "אוחזים כבר ב'הקל בתעצומות', תיגש מהר".
נחפזתי לתיבת התפילה. לקחתי נשימה עמוקה, דחפתי אוויר למיתרי הקול, פתחתי את פי. וכלום. לא יוצא קול. מסתבר שאשתי צדקה, הצטרדתי כהוגן בחלום הקולני שחוויתי.
איזה אסון. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. שקט מתוח שרר בהיכל, קצרי הסבלנות רצו לטרוף אותי חי.
זה חייב להיות עוד חלום, שכנעתי את עצמי. מלאך החלומות נהנה מאוד מפרק הבכורה, והחליט להפיק פרק המשך משודרג ברשעותו. התחלתי לצבוט את עצמי, אך לא התעוררתי. קריאות, "נוווו, נוווו", התחילו להישמע מכל עבר.
ככל שהסיטואציה החריפה והידרדרה, רק השתכנעתי יותר שזה חלום נורא. ניסיתי לצרוח כמו בחלום הראשון, אולי אשתי תתעצבן שוב ותעיר אותי בשנית. הצרידות מנעה זאת ממני, אז ביקשתי מהנכבדים היושבים במזרח שיעזרו לי עם הצביטות. חלקם שמחו על ההזדמנות וצבטו בי ללא רחם, אך עדיין לא התעוררתי.
ירדתי מהתיבה מבויש ורמוס. לא יכולתי לפספס מזווית העין את חיוכו השטני של יוסקיבביץ.
כל אותו היום הסתגרתי בחדרי, מחכה להתעורר מהסיוט. היום עבר במהירות שיא, כבר שעת לילה מאוחרת וטרם התעוררתי מהחלום השני. עיניי היו טרוטות מעייפות, אך לא הסכמתי להירדם לפני שאני מתעורר מהחלום הרע הזה.
זה כבר כנראה לא יקרה, השלמתי. מהיום אצטרך להתמודד עם מצב חברתי ירוד וערך עצמי צבוט ומוכחל, כמו שתי זרועותיי.
אבל בדיוק אז, כאשר כבר התייאשתי לגמרי, התעוררתי לפתע.
אני לא יכול לתאר לכם את תחושת ההקלה שחוויתי כאשר גיליתי שעכשיו בוקרו של יום טוב ראשון של פסח, ושקולי תקין ובריא. הכול בסדר, אמרתי לעצמי, תכף אשמיע לאוזניי כל, את יכולותיי הווירטואוזיות.
תוך זמן קצר כבר עמדתי לפני התיבה, משמיע בעוצמה מרשימה את מיטב קטעיי, לא יכול שלא לשמוע את קולות ההתפעלות מאחוריי.
אחרי התפילה התגובות היו נלהבות. יהודי עשיר ממנהטן שהתארח אצל חתנו, רמז לי על חוזה חזנות שהוא מתכנן עבורי בבית הכנסת היוקרתי בו הוא מתפלל במנהטן, על חשבונו של החזן הנוכחי, איצ'ה מאיר אלפגוט.
צעדתי אל ביתי שמח וטוב לב, לספר לאשתי ולבני ביתי על המעבר הקרוב לאמריקה הגדולה. אלא שאז לצערי הרב התעוררתי.
העייפות והצרידות הכאוטית של אתמול הכריעו אותי ובסוף נרדמתי, והתעוררתי לחלום שכולו גן עדן, ועכשיו שוב התעוררתי למציאות העגומה והצרודה, ממנה לא התעוררתי עד היום!
זו לא גאווה חלילה, אלא מודעות עצמית בריאה. בדיוק כמו כינור ביישן וצנוע שמודע להיותו כלי נגינה מפואר, כך גם אני – נעים זמירות ישראל. עובדתית. אובייקטיבית.
תעיד על כך כף ידי הימנית, שמשמשת לי אפרכסת שמעבירה את תווי קולי המרטיטים מפי לאוזני. הצלילים הבוקעים באצילות מפי מטפסים במעלה אצבעותיי, ובהגיעם לאזור התנוך, הקסם מתחולל. אני חש בר מזל לשבת בשורה הראשונה בהופעה שלי עצמי.
הבעיה היא שלא כולם מכירים בכישוריי הקוליים. יוסקיבביץ, הגבאי של בית הכנסת שלי, דוחה את דרישתי לגשת אל התיבה בתפילות המיוחדות: "אין לך שום קול פעמונים, אם כבר, קולך מזכיר את קול הפרות שעונדות את הפעמונים", הוא טוען בתוקף.
לא להאמין עד כמה חסרי חוש מוזיקלי יכולים להיות אנשים.
אני לא מוכן לקבל את העובדה שציבור המתפללים יפסיד את המתיקות של קולי, רק בגלל גבאי נטול טעם טוב. אז אני מפציר ביוסקיבביץ שיכבד אותי בתפילה הגונה. לא למעני, אלא למענם, מתוקף דין "אל תמנע טוב מבעליו".
אני מנסה נואשות לשכנע אותו. מספר לו שאפילו אמי טוענת שאני שר כמו מלאכי השרת. אך הטיפוס האנטי-מוזיקלי לא מתרשם. הוא טוען שלא ממש משכנע אותו שאמא פרה מתענגת על קולו של העגל המזמר שלה.
לעיתים רחוקות מאוד הוא נעתר: בערבית של שבת חזון, ובמנחה של תשעה באב.
ביום טוב ראשון של פסח של השנה שעברה, סוף סוף שוריינתי לגשת לעמוד לתפילת שחרית.
אל דאגה. יוסקיבביץ לא גידל לפתע בגיל 66 הבנה מוזיקלית. מה שסלל את דרכי לעמדת החזן, הייתה סדרת מניפולציות, שחוקיותן מוטלת בספק, אותן הפעלתי על כמה גורמים בעלי שררה בקהילתנו. מה לא עושים כדי להביא את שירת המלאכים לציבור המשתוקק לה.
את ליל הסדר סיימתי מהר. מחר אשכים קום. לפנות בוקר כשבית הכנסת שומם מאדם, אתייצב לפני העמוד ואתרגל את התפילה כולה מתחילתה ועד סופה. זה בדיוק מה שמקצוענים אמיתיים עושים.
אחרי ליל הסדר ניסיתי להירדם. ההתרגשות גירשה את הורמון השינה, מלטונין, מגופי.
עת הזמיר הגיעה. בעוד שעות ספורות אלמד את כולם פרק הגון בשירה. סלסוליי הכבירים יסתלסלו עד כיסא הכבוד ויקיפו אותו שבע פעמים, לא לפני שיעברו דרך היכלו של יוסלה רוזנבלט בגן עדן ויותירו אותו חסר מילים נוכח ביצועיו המלוטשים של ממשיך דרכו.
עם אור ראשון רצתי לבית הכנסת. הוא היה שומם. המניין המרכזי בעוד כשלוש שעות, יש לי מספיק זמן לאימונים אינטנסיביים.
התייצבתי בתיבת בעל התפילה עם כל הציוד הנדרש: קנקן תה עם נענע וכמובן, גוגל מוגל.
לאחר חימום קולי ראשוני פצחתי בתפילה בקול רווי רגש ופאתוס. ככל שחלפו הדקות, מיתרי קולי הלכו והשתבחו, הלכו ונכנסו לכושר והציגו יכולות מפעימות.
בין קטע לקטע עצרתי ללגימת תה ולגרגור גוגל מוגל קולני, לאחר מכן ביצעתי שורת תרגילי פיתוח קול מוזרים, מהסוג שאי אפשר לבצע ליד בני אנוש בעלי יכולת שמיעה בתוקף.
לאחר כשעה וחצי סיימתי את תפילת האימונים של שחרית בתחושת סיפוק אדירה. הסתובבתי ללכת וכמעט התעלפתי.
בית הכנסת מלא מפה לפה. איך שכחתי שיש מניין ותיקין ענק לפני המניין המרכזי? עכשיו גם מתברר ששימשתי, ללא ידיעתי, בעל התפילה של המניין השכוח. ועוד איזה בעל תפילה.
חצי מהקהל התכרבל בטלית ונשנק מצחוק, חצי אחר, בוגר יותר, חמל ותלה בי עיניים מודאגות. בכל זאת אבא לארבעה ילדים, מי ידאג להם כשיהיה מאושפז?, חשבו כאובים.
שני אנשים מבוגרים ניגשו אליי, הציעו ללוות אותי לביתי. "אולי לא כדאי שתלך הביתה לבד במצבך", ליטפו את גבי ברוך.
בכניסה לביתי הם מסרו אותי לאשתי. אני קרסתי בסלון כשהם המשיכו לדבר איתה כעשר דקות. לא שמעתי את תוכן השיחה, רק את המשפט המזעזע האחרון: "מיד עם צאת החג גשו להסתכלות, אל תזניחו את זה חלילה".
"בעלי, תקום כבר, אתה מעיר את כולם", אני שומע לפתע את קולה של אשתי, "כל הלילה התחזנת, ובדקות האחרונות זה הפך לצרחות מסוייטות. קום כבר, גם ככה עוד חצי שעה התפילה ואתה צריך לגשת אל העמוד".
זינקתי מהמיטה מבולבל ומיוזע. כל זה היה חלום? וואו, איזה נס, איזו הקלה, גאולה פרטית ממש.
רצתי לבית הכנסת בלב הולם בפראות. עדיין לא עיכלתי את הטראומה שעברתי בלילה.
התחלתי את התפילה במקומי הקבוע מהורהר, כשלפתע הרגשתי שכל העיניים נעוצות בי, "נו מה אתה חולם?", גער בי יוסקיבביץ מאחורי, "אוחזים כבר ב'הקל בתעצומות', תיגש מהר".
נחפזתי לתיבת התפילה. לקחתי נשימה עמוקה, דחפתי אוויר למיתרי הקול, פתחתי את פי. וכלום. לא יוצא קול. מסתבר שאשתי צדקה, הצטרדתי כהוגן בחלום הקולני שחוויתי.
איזה אסון. לא ידעתי איפה לשים את עצמי. שקט מתוח שרר בהיכל, קצרי הסבלנות רצו לטרוף אותי חי.
זה חייב להיות עוד חלום, שכנעתי את עצמי. מלאך החלומות נהנה מאוד מפרק הבכורה, והחליט להפיק פרק המשך משודרג ברשעותו. התחלתי לצבוט את עצמי, אך לא התעוררתי. קריאות, "נוווו, נוווו", התחילו להישמע מכל עבר.
ככל שהסיטואציה החריפה והידרדרה, רק השתכנעתי יותר שזה חלום נורא. ניסיתי לצרוח כמו בחלום הראשון, אולי אשתי תתעצבן שוב ותעיר אותי בשנית. הצרידות מנעה זאת ממני, אז ביקשתי מהנכבדים היושבים במזרח שיעזרו לי עם הצביטות. חלקם שמחו על ההזדמנות וצבטו בי ללא רחם, אך עדיין לא התעוררתי.
ירדתי מהתיבה מבויש ורמוס. לא יכולתי לפספס מזווית העין את חיוכו השטני של יוסקיבביץ.
כל אותו היום הסתגרתי בחדרי, מחכה להתעורר מהסיוט. היום עבר במהירות שיא, כבר שעת לילה מאוחרת וטרם התעוררתי מהחלום השני. עיניי היו טרוטות מעייפות, אך לא הסכמתי להירדם לפני שאני מתעורר מהחלום הרע הזה.
זה כבר כנראה לא יקרה, השלמתי. מהיום אצטרך להתמודד עם מצב חברתי ירוד וערך עצמי צבוט ומוכחל, כמו שתי זרועותיי.
אבל בדיוק אז, כאשר כבר התייאשתי לגמרי, התעוררתי לפתע.
אני לא יכול לתאר לכם את תחושת ההקלה שחוויתי כאשר גיליתי שעכשיו בוקרו של יום טוב ראשון של פסח, ושקולי תקין ובריא. הכול בסדר, אמרתי לעצמי, תכף אשמיע לאוזניי כל, את יכולותיי הווירטואוזיות.
תוך זמן קצר כבר עמדתי לפני התיבה, משמיע בעוצמה מרשימה את מיטב קטעיי, לא יכול שלא לשמוע את קולות ההתפעלות מאחוריי.
אחרי התפילה התגובות היו נלהבות. יהודי עשיר ממנהטן שהתארח אצל חתנו, רמז לי על חוזה חזנות שהוא מתכנן עבורי בבית הכנסת היוקרתי בו הוא מתפלל במנהטן, על חשבונו של החזן הנוכחי, איצ'ה מאיר אלפגוט.
צעדתי אל ביתי שמח וטוב לב, לספר לאשתי ולבני ביתי על המעבר הקרוב לאמריקה הגדולה. אלא שאז לצערי הרב התעוררתי.
העייפות והצרידות הכאוטית של אתמול הכריעו אותי ובסוף נרדמתי, והתעוררתי לחלום שכולו גן עדן, ועכשיו שוב התעוררתי למציאות העגומה והצרודה, ממנה לא התעוררתי עד היום!
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //