הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
כשהוא הסביר לה בפגישה הראשונה שאֶת הפרוז'קטור הסגול בעין הוא קיבל כשמעד על שפיץ של סטנדר – זה היה שקר!
האמת הייתה שכמה דקות קודם לכן, הוא נכנס לקיוסק במטרה להרוות את צימאונו. וכאחד שמעדיף את הקולה כשהיא קרה, הוא שרבב את זרועו עמוק לתוך המקרר והניח אותה על הבקבוק האחרון. דא עקא שלהוציא את היד כשהיא סוגרת על בקבוק הייתה משימה מורכבת יותר - שכן החלל היה צר. אבל עויזר כמו עויזר לא שם את ליבו לכך וכשהוא משך בנונשלנטיות את הבקבוק החוצה, נמשכו איתו יחד 12 בקבוקי זכוכית נוספים.
"אופס נפל..." מלמל עויזר המופתע.
המוכר שלא היה אדם אצילי לא ראה את הדברים בעין יפה, ולאחר דין ודברים קצר, הצמיד לעויזר אגרוף עוצמתי ישר לארובת העין. סתם שיהיה...
במחשבה שניה... אולי באמת הוא לא היה מוכרח להתעקש על הבקבוק שבידו...
וכך כשהוא טעון בסט קללות (במגוון שפות) עויזר מילט את עצמו מהחנות, אלא שעכשיו חוץ מצמא הוא היה גם רטוב... וכמובן... נוסף לו פנס עצום בעין.
חרף הקושי להרשים במצב כזה, עויזר בחר למרות הכל שלא לדחות את הפגישה. אחרי הכל הוא כבר שנה בשידוכים וסוף סוף משהו התקדם לכדי פגישה. הוא יגיע במיטבו ויהי מה.
הוא יישר את הגב, סחט את מכנסיו והידק את עניבתו המשובצת - שהייתה רחבה דיה כדי להסתיר חלק ניכר מהכתמים.
וכך כשהוא עייף אך עייף נכנס בשערי בית המלון.
שתי הראשונות שהוא פנה אליהן - סתם לא היו מיועדות אליו. השלישית גם לא - היא הייתה המלצרית. אבל ברביעית לאחר שהציג את עצמו - הוא מצא את האישה שחיפש, אם כי לא בדיוק כפי שחלם... (לעויזר לא היה מודעות עצמית גבוהה.)
את הפגישה עויזר פתח בברכת 'שהכל' משמעותית וגמע אל קרבו קנקן מים - שלם(!) - לעיניה הפעורות של המיועדת - שמכאן ואילך נקרא לה שושי. או אז הוא השמיע אנחה עמוקה ופנה אל השיחה עצמה.
את תוכן השיחה נשאיר ביניהם לעת עתה, אך את רגע הסיום - כשעויזר גילה שאין לו איך לשלם - קשה היה לפספס...
מסתבר שבתוך כל ההתרחשות וכשהיה עסוק בלהציל את חייו, עויזר לא שם לב שהוא משאיר אחריו את הארנק - אבוד בזירתו של המוכר, שכאמור - לא היה איש רך במיוחד.
"אוי ואבויייי!!!" זעק עויזר וקרס לתוך הכורסא. "הארנק נשאר בקיוסק...!!!"
"אז בוא נלך לקחת אותו." הגיבה שושי בפשטות של מי שאינה יודעת את טיב היחסים בין הבעלים למוצא הישר....
אך עויזר, שידע במה הדבר עלול להיות כרוך לא קפץ על הרעיון. מבחינתו הוא היה מוותר על הארנק בלב שלם - בכל זאת הרי חפץ חיים הוא. אבל מצד שני, כל חסכונותיו, תעודותיו, מסמכיו וכרטיסיו היו כלואים שם. שלא לדבר על פתקי חשבון הנפש שמופקרים עתה לעין כל...
בלית ברירה הוא החליט לצאת לנסות את מזלו. מי יודע, אולי החליפו משמרות...??
כשהתקרבו למקום עויזר החל להרגיש שלא בטוב. הוא נוכח לראות ש'חמלניצקי' עדיין שם. גורף קוקה-קולה. על כן הוא החליט להמתין עם כניסתו עד להזדמנות המתאימה.
הוא אמר לשושי שמזג האוויר נעים ושהוא "מעדיף לטייל קצת בסביבה לפני שהוא אוסף את הארנק". לא שהיא הבינה את הרציונל, אבל מה הוא יאמר לה?! שהוא מעדיף לאבד ארנק מאשר למות ערירי ב'פיצוציית סעדיה המתוק'...??!!
זה היה קצת מוזר. הם חגו סביב החנות במעגלים - כאשר עויזר אינו מרוכז בעליל -אבל מנצל כל הַקַפַה להציץ פנימה באמצעות עינו הימנית בלבד. ואז נאנח..
שושי מצדה לא שאלה שאלות. היא הייתה אישה כשרה. אבל רבותיי, גם אישה כשרה מתחילה לשאול שאלות אחרי 45 דקות וכשכואבות לה הברכיים...
הוא בתורו לא רצה לגלות לה את האמת, הוא רק אמר ש"לעת עתה הכי נכון להשאיר את הארנק בחנות ולסיים את הפגישה".
הם הגיעו הביתה ברגל. לעויזר כאב הראש. לשושי היו ספקות בעניין ההתאמה ביניהם. כשהשדכן התקשר לברר "איך היה?", עויזר לא באמת ידע לענות לו. הוא הרי עדיין היה הלום קרב, כאב לו. הוא לא שמע מילה מכל השיחה ביניהם...
אבל הוא בהחלט רצה להמשיך. הוא לא שילם את כל רכושו, עיוורון חלקי וזעזוע מח - רק בשביל שזה ירד אחרי פגישה אחת!
נ.ב.
למחרת הוא קיבל תשובה חיובית. ועל הפגישה השנייה ביניהם – תקראו (אולי) בפרק הבא.
האמת הייתה שכמה דקות קודם לכן, הוא נכנס לקיוסק במטרה להרוות את צימאונו. וכאחד שמעדיף את הקולה כשהיא קרה, הוא שרבב את זרועו עמוק לתוך המקרר והניח אותה על הבקבוק האחרון. דא עקא שלהוציא את היד כשהיא סוגרת על בקבוק הייתה משימה מורכבת יותר - שכן החלל היה צר. אבל עויזר כמו עויזר לא שם את ליבו לכך וכשהוא משך בנונשלנטיות את הבקבוק החוצה, נמשכו איתו יחד 12 בקבוקי זכוכית נוספים.
"אופס נפל..." מלמל עויזר המופתע.
המוכר שלא היה אדם אצילי לא ראה את הדברים בעין יפה, ולאחר דין ודברים קצר, הצמיד לעויזר אגרוף עוצמתי ישר לארובת העין. סתם שיהיה...
במחשבה שניה... אולי באמת הוא לא היה מוכרח להתעקש על הבקבוק שבידו...
וכך כשהוא טעון בסט קללות (במגוון שפות) עויזר מילט את עצמו מהחנות, אלא שעכשיו חוץ מצמא הוא היה גם רטוב... וכמובן... נוסף לו פנס עצום בעין.
חרף הקושי להרשים במצב כזה, עויזר בחר למרות הכל שלא לדחות את הפגישה. אחרי הכל הוא כבר שנה בשידוכים וסוף סוף משהו התקדם לכדי פגישה. הוא יגיע במיטבו ויהי מה.
הוא יישר את הגב, סחט את מכנסיו והידק את עניבתו המשובצת - שהייתה רחבה דיה כדי להסתיר חלק ניכר מהכתמים.
וכך כשהוא עייף אך עייף נכנס בשערי בית המלון.
שתי הראשונות שהוא פנה אליהן - סתם לא היו מיועדות אליו. השלישית גם לא - היא הייתה המלצרית. אבל ברביעית לאחר שהציג את עצמו - הוא מצא את האישה שחיפש, אם כי לא בדיוק כפי שחלם... (לעויזר לא היה מודעות עצמית גבוהה.)
את הפגישה עויזר פתח בברכת 'שהכל' משמעותית וגמע אל קרבו קנקן מים - שלם(!) - לעיניה הפעורות של המיועדת - שמכאן ואילך נקרא לה שושי. או אז הוא השמיע אנחה עמוקה ופנה אל השיחה עצמה.
את תוכן השיחה נשאיר ביניהם לעת עתה, אך את רגע הסיום - כשעויזר גילה שאין לו איך לשלם - קשה היה לפספס...
מסתבר שבתוך כל ההתרחשות וכשהיה עסוק בלהציל את חייו, עויזר לא שם לב שהוא משאיר אחריו את הארנק - אבוד בזירתו של המוכר, שכאמור - לא היה איש רך במיוחד.
"אוי ואבויייי!!!" זעק עויזר וקרס לתוך הכורסא. "הארנק נשאר בקיוסק...!!!"
"אז בוא נלך לקחת אותו." הגיבה שושי בפשטות של מי שאינה יודעת את טיב היחסים בין הבעלים למוצא הישר....
אך עויזר, שידע במה הדבר עלול להיות כרוך לא קפץ על הרעיון. מבחינתו הוא היה מוותר על הארנק בלב שלם - בכל זאת הרי חפץ חיים הוא. אבל מצד שני, כל חסכונותיו, תעודותיו, מסמכיו וכרטיסיו היו כלואים שם. שלא לדבר על פתקי חשבון הנפש שמופקרים עתה לעין כל...
בלית ברירה הוא החליט לצאת לנסות את מזלו. מי יודע, אולי החליפו משמרות...??
כשהתקרבו למקום עויזר החל להרגיש שלא בטוב. הוא נוכח לראות ש'חמלניצקי' עדיין שם. גורף קוקה-קולה. על כן הוא החליט להמתין עם כניסתו עד להזדמנות המתאימה.
הוא אמר לשושי שמזג האוויר נעים ושהוא "מעדיף לטייל קצת בסביבה לפני שהוא אוסף את הארנק". לא שהיא הבינה את הרציונל, אבל מה הוא יאמר לה?! שהוא מעדיף לאבד ארנק מאשר למות ערירי ב'פיצוציית סעדיה המתוק'...??!!
זה היה קצת מוזר. הם חגו סביב החנות במעגלים - כאשר עויזר אינו מרוכז בעליל -אבל מנצל כל הַקַפַה להציץ פנימה באמצעות עינו הימנית בלבד. ואז נאנח..
שושי מצדה לא שאלה שאלות. היא הייתה אישה כשרה. אבל רבותיי, גם אישה כשרה מתחילה לשאול שאלות אחרי 45 דקות וכשכואבות לה הברכיים...
הוא בתורו לא רצה לגלות לה את האמת, הוא רק אמר ש"לעת עתה הכי נכון להשאיר את הארנק בחנות ולסיים את הפגישה".
הם הגיעו הביתה ברגל. לעויזר כאב הראש. לשושי היו ספקות בעניין ההתאמה ביניהם. כשהשדכן התקשר לברר "איך היה?", עויזר לא באמת ידע לענות לו. הוא הרי עדיין היה הלום קרב, כאב לו. הוא לא שמע מילה מכל השיחה ביניהם...
אבל הוא בהחלט רצה להמשיך. הוא לא שילם את כל רכושו, עיוורון חלקי וזעזוע מח - רק בשביל שזה ירד אחרי פגישה אחת!
***
נ.ב.
למחרת הוא קיבל תשובה חיובית. ועל הפגישה השנייה ביניהם – תקראו (אולי) בפרק הבא.
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //