שיתוף - לביקורת יכול להיות שחלק בתורה לא רלוונטי לחיים שלי היום?

[אסתיאר]

בס"ד


"עבודת הקורבנות — אתה מכיר את המושג הזה?" שאלתי ידיד קרוב, בעודי מנסה לפענח את המרחק שבין המילים העתיקות לבין פעימות הלב של ימינו.


"מושג ישן," השיב, כמעט באדישות.
"לומדים אותו בכיתה י'. קורבנות, כהנים, משכן, מזבח, אש... עולם רחוק. לא נוגע בי. לא נוגע עכשיו. משהו של פעם. מדברים עליו כשיבוא הזמן. מחכים."
הנהנתי. גם בי זה נשמע מוכר.


"תמיד כשאני מגיע איכשהו לפרשה הזאת," המשיך, "משהו בלב מדלג שלב. כאילו הנשמה יודעת לדחות את זה...
כשתבוא הגאולה — נעסוק בזה באמת. עכשיו? זה לא שייך."


"אבל איך?" שאל אותי, פתאום.
"יכול להיות? יכול להיות שחלק בתורה לא רלוונטי לחיים שלי היום? איך למען השם קורבנות קשורים אליי עכשיו?
אני לא יודע מה זה חטא. לא יודע מהו קורבן.
הכל עטוף ערפל. אין צדיקים ברורים ואין רשעים מובהקים.
הכל מורכב, מוסתר, מטושטש... אז איך אני אמור לדעת מהו קורבן?"


הוא שתק לרגע, ואז המשיך:
"ובכל זאת, אם כבר מדברים על קורבנות — אז היום קורבן זה מי שנהרג בכביש.
אדם שיוצא בבוקר מהרכב שלו, ולא חוזר הביתה — כי הרוע חטף אותו.
זה קורבן.
כשמחבל ארור תוקף יהודי תמים — זה קורבן.
אבל אני? אני והקורבנות? רחוק ממני."


"אני טרוד בלספור מזומנים, ללהטט בין ההכנסות להוצאות, לסגור את החודש.
ובתוך כל זה, מנסה להספיק עוד מסכת גמרא, עוד פרק במשניות..."


השיחה הסתיימה.
אבל המילים המשיכו להדהד בי.
הרהרתי אחריו. שתקתי — והבנתי.


הוא טעה בדבר אחד.
שהוא אולי לא יודע מהו קורבן —
אבל הוא מקריב. יום אחרי יום. רגע אחר רגע.


הוא — היהודי הפשוט, שרץ לתפוס כל דקה ביום הקצר שלו.
הוא — שמפלס דרכו בין טרדות החיים ובין קודש.


המקומות שבהם ירדת ועלית.
הנפילות שקמת מהן.
המאבקים שהתמודדת איתם — אלה הם הקורבנות שלך.


כי היום הקורבן לא רק שותת דם על המזבח.
הוא מזיע. נושם. נאנח. מתפלל. מתאמץ.

היום — הקורבן הוא אתה.
כשאתה בולע את גאוותך ונושם עמוק מול החיים.

כשחבר שלך מצליח — ואתה בוחר לפרגן, למרות שהלב מצטמק.
כשלא ישנת כל הלילה — אבל אתה קם בכל זאת ומתפקד.
כשהעסק לא מתרומם כמו שחלמת, והחלומות זועקים בתוכך — ואתה ממשיך בכל זאת.
כשפיצוץ בצנרת מפתיע אותך בדיוק כשנגמר לך האוויר.
כשהשכן בונה לך מרפסת מול החלון — ואתה נאלץ לוותר על השקט שלך.
כשהמינוס בבנק מאיים לבלוע אותך — ואתה מתעקש לשמור אמונה.

כן, פעם היה קורבן. והיה מזבח.
היום — יש יהודי.
ויש לו לב — שהוא המזבח.


ובשעת ההתמודדות, אתה מרכין ראש ולוחש:
"אבא... הנני.
הנני מקריב את עצמי, את רצונותיי, את גאוותי, את כאבי — לפניך.
הנני. לרצונך."


פעם המזבח היה עשוי זהב.
היום — הוא בוער בתוך הלב של יהודי שמסרב להיכנע.
שבוחר להישאר. להאמין.

 

[מהללו]

וואו וואו וואו.
כמה עוצמה יש כאן.
כתיבה יפה וזורמת.

כי היום הקורבן לא רק שותת דם על המזבח.
הוא מזיע. נושם. נאנח. מתפלל. מתאמץ.

היום — הקורבן הוא אתה.
כשאתה בולע את גאוותך ונושם עמוק מול החיים.

מדהים!

 

[מדינאית]

כמה נהניתי.
המון.
כתיבה מדהימה, מחזקת. כל מילה בסלע. ישר כח!

 

[צפניהו]

מיוחד ונוגע ללב!
הקטע ברובו עוצמתי מאוד (מלבד הפיסוק שלוקה בטעויות עקביות), אבל משהו בדיאלוג שפתחת בו קצת צרם לי, במיוחד לאחר שגילית כאלו עוצמות וכישרון בהמשך... יש משהו מדי סתמי ובנאלי בשיחה הזו. היה כדאי להבזיק עליה מעט מלח ופלפל (או לזלף שוקולד ולקשט בסוכריות - לבחירתך). כאמור, לפי ההמשך לא נראה שחסר לך מן המצרכים הללו...