דיון הסדרה המיתולוגית ממלכה במבחן - במבחן הסדרה המיתולוגית

[Sparrow Bird]

דעות חלוקות.
לא הרגשתי שזאת דמות מנוצלת, בעיקר מן העובדה שהסיפור מוצג בגוף ראשון, כך שייפלא ממני איך אפשר להעביר את תחושותיו במלואן.

צודקת. נישאר חלוקות. ואולי זו בעיה שאני עושה אוטומטית השוואה בין-טקסטואלית מוצאת מכנים משותפים ותבניות חוזרות ולא שופטת את הטקסט לבדו לגופו, אלא משהו רוחבי יותר.

 

[ליליאן]

אני רק מנסה להבין דבר אחד, פשוט מאד. איך - בשם כל הספרים שיצאו אי פעם לעולם וגם אלו שטמונים עמוק במגירות - אתן מצליחות לקרוא ספרים עם הביקורתיות הזו?!?!

את חושבת שספר שיש עליו ביקורת הוא ספר שלא הצליח?
הרי זה ממש ההיפך.
ספר לא הצליח,
זה ספר לא שמעת עליו.
לא קוראים אותו,
לא מדברים עליו,
ללא מסתקרנים לגביו.

ספר שמצליח לעצבן,
הוא ספר שנגע במישהו.
בעיניי זו הצלחה.

ורק לגבי הסיפא -
מאיפה קבעתם -
אשמח לצטט את המורה שלי לפיוט
כשאני אמרתי לה, שאין סיכוי שהפייטן באמת התכוון לכל המגילות שהיא מכתיבה:

"ברגע שיצירה מתפרסמת,
רלוונטי לומר עליה הכל,
על ידי כל אחד.
המחשבה האמיתית של היוצר כבר לא רוולנטית"

ואני מוסיפה,
וכתבתי את זה פה הרבה פעמים,
שגם סופרים מונעים מתת מודע
וגם בלי להתכוון ממש יוצרים דברים שיש בהם הרבה כוונה עומק וקשר.

 

[ת.עקבי]

את חושבת שספר שיש עליו ביקורת הוא ספר שלא הצליח?
הרי זה ממש ההיפך.
ספר לא הצליח,
זה ספר לא שמעת עליו.
לא קורים אותו,
לא מברים עליו,
ללא ממסתקרנים לגביו.

ספר שמצליח לעצבן,
הוא ספר שנגע במישהו.
בעיניי זו הצלחה.

ורק לגבי הסיפא -
מאיפה קבעתם -
אשמח לצטט את המורה שלי לפיוט
כשאני אמרתי לה, שאין סיכוי שהפייטן באמת התכוון לכל המגילות שהיא מכתיבה:

"בקטע שיצירה מתפרסמת,
רלוונטי לומר עליה הכל,
על ידי כל אחד.
המחשבה האמיתית של היוצר כבר לא רוולנטית"

ואני מוסיפה,
וכתבתי את זה פה הרבה פעמים,
שגם סופרים מונעים מתת מודע
וגם בלי להתכוון ממש יוצרים דברים שיש בהם הרבה כוונה עומק וקשר.

ממש לא חושבת שספר שיש עליו ביקורת הוא לא מוצלח. להיפך, אמרתי שעצם זה שמתעסקים באמירה של דמות אומר עליו הרבה.
רק נשגב מבינתי איך אפשר לשבת לקרוא ספר בעל כמות עמודים יותר ממכובדת כשהדעה שעולה מהקריאה בו היא: הדמויות לא מאמינות למה שהן אומרות והמסרים חלולים.
יש ביקורת ויש ביקורת. אישית, אם הייתי חשה כך לגבי הספר הייתי עוצרת באותו הרגע ולא ממשיכה.
העליתי תמיהה. לא שללתי כל ביקורת שהיא ולא הבעתי זעם.
וכמובן - כל אחד והרגשתו הוא.

 

[משולש ברמודה]

הדמויות לא מאמינות למה שהן אומרות והמסרים חלולים.

זה מה שהבנת?
את פדהאל ספציפית קראתי פעם אחת, ניסיתי ללא הצלחה עוד כמה פעמים, אבל את האחרים קראתי עשרות פעמים.

את חושבת שאני ועוד כאלו שכותבים כאן ביקורת נהנים לבזבז את הזמן שלהם על דמויות חסרות אמינות ומסרים חלולים?

אני באמת מנסה להבין למה את מתקשה לקבל שאנשים יכולים לאהוב משהו מאד, להנות ממנו, ועדיין גם להתאכזב ממנו.

 

[ת.עקבי]

זה מה שהבנת?
את פדהאל ספציפית קראתי פעם אחת, ניסיתי ללא הצלחה עוד כמה פעמים, אבל את האחרים קראתי עשרות פעמים.

את חושבת שאני ועוד כאלו שכותבים כאן ביקורת נהנים לבזבז את הזמן שלהם על דמויות חסרות אמינות ומסרים חלולים?

אני באמת מנסה להבין למה את מתקשה לקבל שאנשים יכולים לאהוב משהו מאד, להנות ממנו, ועדיין גם להתאכזב ממנו.

אני מבינה אנשים שיכולים לאהוב ולהתאכזב בו זמנית. אני מתקשה להבין אותם ברגע בו הם יורים באכזבה האומללה לכל עבר.
עדין לא קיבלתי תשובה מסבירה על שלוואן ואליהו, שהיו עוד לפני פדהאל. את לא חייבת כמובן, רק הצגתי דוגמא לקשיי ההבנה שלי.

 

[הבזק של שפיות]

לדעתי, את הסצנה על הגג היה אפשר לעצור רגע אחד לפני ההחלטה של איסתרק לקפוץ, יוסף אמר לו להחליט - מה שמראה לנו כמה הוא רשע וחסר מצפון, ולפני שאיסתרק מחליט - הסצנה מסתיימת בצורה כלשהיא.

בשביל מה היה חשוב לומר שהוא החליט לקפוץ? מותר בכלל לעשות דבר כזה?

 

[ת.עקבי]

לדעתי, את הסצנה על הגג היה אפשר לעצור רגע אחד לפני ההחלטה של איסתרק לקפוץ, יוסף אמר לו להחליט - מה שמראה לנו כמה הוא רשע וחסר מצפון, ולפני שאיסתרק מחליט - הסצנה מסתיימת בצורה כלשהיא.

נכון

בשביל מה היה חשוב לומר שהוא החליט לקפוץ? מותר בכלל לעשות דבר כזה?

מיה מתייעצת הלכתית על כל דבר, אז מאמינה שכן. לזיכרוני, קחו בעירבון מוגבל, יש הלכה שאומרת שאם רוצים מתוך חבורה הרג נפש מסוימת ומאיימים שאם לא ימסרו אותה יהרגו את כולם (וכמובן האפשרות בידם) - מותר להם למסור את האדם הרצוי.

 

[סיפור8]

בעז"ה

הפספוס הכי גדול של סיום הסדרה לא נמצא בדמויות, בעיניי.
ההפך. עצם העובדה שאנחנו שוקעים בדיונים על הדמויות מראה כי הסדרה שקעה גם היא לפרטים הקטנים, למעשים הקטנים, להתמודדויות הקטנות ולקשתות ברורות או ברורות פחות- אבל אישיות מאד.
הסדרה של ממלכה במבחן הרימה על נס את המאבק של יהודי מהרגע שהוא נולד ועד הרגע שהוא נפטר. היא הרימה על נס את המאבק של עם ישראל מהרגע שהוא נקרא לעם, ועוד לפני כן. ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. ובחרת בחיים.
במשך יותר משלושת אלפים שנה אנחנו מתמודדים עם המלחמה בין המלך הזקן והכסיל לבין המלך הצעיר והחכם, וזה ממש לא הסיפור האישי של איסתרק מול דיאלדיאן.
יום יום אנחנו מתמודדים במלחמה הזאת, בתוך עצמנו. ואנחנו כל כך רוצים תובנות בנוגע ליכולת שלנו לנצח אותה.
וכשזה הפך להיות הסיפור האישי של איסתרק, או פדהאל, או מי שזה לא יהיה, ולא ענה על השאלה הכי הכי חשובה וקריטית: למי באמת שייך ליבם של אנשי כוזר, אז הגענו לנקודת השיא, לנקודה המהותית ביותר, ופספסנו אותה אפילו מבלי להבחין.

אם נדייק, הדמויות האישיות אפילו לא ייצגו את הבחירה המהותית, זו שעליה צמחה הסדרה כולה. פדהאל לא בחר בין טוב לרע- הוא ייצג דילמה ספציפית הרבה יותר. איסתרק לא בחר בין טוב לרע- הוא בחר בין המוות שלו לבין המוות של בנו. הדילמה הכל כך עמוקה שעליה צמחה הסדרה כולה- נעלמה, מבלי להעניק לנו את התובנות שכל כך חיפשנו לגביה.

למעשה, גם אילו איסתרק היה מייצג את הדילמה המהותית שעליה צמחה הסדרה, אבל העם היה נותר עדיין כרקע בלבד- גם אז היינו מפספסים את האמירה הקולקטיבית המהותית, הנוגעת לעצם מהותו של העם הכוזרי ושל הממלכה כולה. הסדרה במהותה הציבה בחינה עמוקה מאד, שמתחילה מהממלכה שבליבו של כל אחד מאיתנו והמשיכה אל הממלכה והעם הכוזרי כולו, כשהיא שואלת האם הממלכה אכן יכולה לעמוד במבחן בין הטוב לרע. רגעי השיא וסצנות הסיום של הסדרה הענקית הזו- היו אמורים להביא גם את בחירתו של העם.

יותר מזה: הנקודה היא גם לא האם העם באתיל ינצח או העם באלקן ינצח. העם היהודי, שכל עמודי ההיסטוריה שלו צבועים בדם של יהודים שמתו על קידוש השם (ושבעז"ה כבר לא יהיה יותר), לא נצבעו רק מדמם של יהודים מ"אתיל". היהדות למודה ביהודים פשוטים עד בלתי מוסריים, שברגע האמת גילו בתוקף מי הם באמת ומסרו את נפשם על קידוש השם. ושגם ברגעי מלחמה קטנים, בהתמודדויות פנימיות, גילו את נקודת היהדות שבתוכם, שקשורה בקשר בל ינתק להקב"ה. וכשאלקן -שמייצגת את החלק הפחות יפה גם בתוכנו- הפכה למוקצה, והמסע נעשה רק על ידי דמויות בודדות, סמליות וטובות ללא בחירה אמיתית, הממלכה כבר לא הייתה קיימת, ובטח כבר לא הייתה במבחן.
למעשה, אני חושבת שביקשנו לגלות שגם אם זה יהיה קשה, וגם אם זה יהיה ארוך, בסופו של דבר, הממלכה אכן תעשה זאת- היא תעמוד במבחן. ושליבו של כוזרי -גם באתיל וגם באלקן- שייך ברגע האמת לאלוקי כוזר. וכאשר הסדרה הפכה את העם מדמות לתפאורה, והדילמה העמוקה והמהותית התפוגגה לה ברגעי השיא, זה היה, בעיניי, הפספוס הגדול ביותר.

 

[הבזק של שפיות]

כל כך נכון.
אני רק יוסיף: לאורך כל הספר (פדהאל) ניכר המאמץ להציג את רוח העם ככזו שמאסה במלחמה, גם בכוזר האחת וגם בכוזר של דיאלידאן, (כדי להצדיק את זה שבסופו של דבר אנשי כוזר ההיא לא נלחמו באיסתרק כאשר פאר וויתר לו על הכתר).

מה שנותן את התחושה שאילולי שהיה נמאס להם ממלחמה, לטוב עצמו לא הייתה את היכולת לנצח, ליבם של אנשי כוזר - לא באמת היה בוחר בטוב.

 

[נ. גל]

@סיפור8 כל מילה! כ"כ נהנית כשאת משחררת מניפסט כ"כ מדויק ואיכותי מדי פעם.

הכיוון אליו האשכול הולך מצחיק אותי. לאט לאט זה מתחיל להרגיש כאילו כל קוראת מצפה שהקוראות האחרות יהיו דמויות בסדרה כפי שהיא תופסת אותן ומתאכזבת כשהן לא.

 

[Sparrow Bird]

בעז"ה

הפספוס הכי גדול של סיום הסדרה לא נמצא בדמויות, בעיניי.
ההפך. עצם העובדה שאנחנו שוקעים בדיונים על הדמויות מראה כי הסדרה שקעה גם היא לפרטים הקטנים, למעשים הקטנים, להתמודדויות הקטנות ולקשתות ברורות או ברורות פחות- אבל אישיות מאד.
הסדרה של ממלכה במבחן הרימה על נס את המאבק של יהודי מהרגע שהוא נולד ועד הרגע שהוא נפטר. היא הרימה על נס את המאבק של עם ישראל מהרגע שהוא נקרא לעם, ועוד לפני כן. ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. ובחרת בחיים.
במשך יותר משלושת אלפים שנה אנחנו מתמודדים עם המלחמה בין המלך הזקן והכסיל לבין המלך הצעיר והחכם, וזה ממש לא הסיפור האישי של איסתרק מול דיאלדיאן.
יום יום אנחנו מתמודדים במלחמה הזאת, בתוך עצמנו. ואנחנו כל כך רוצים תובנות בנוגע ליכולת שלנו לנצח אותה.
וכשזה הפך להיות הסיפור האישי של איסתרק, או פדהאל, או מי שזה לא יהיה, ולא ענה על השאלה הכי הכי חשובה וקריטית: למי באמת שייך ליבם של אנשי כוזר, אז הגענו לנקודת השיא, לנקודה המהותית ביותר, ופספסנו אותה אפילו מבלי להבחין.

אם נדייק, הדמויות האישיות אפילו לא ייצגו את הבחירה המהותית, זו שעליה צמחה הסדרה כולה. פדהאל לא בחר בין טוב לרע- הוא ייצג דילמה ספציפית הרבה יותר. איסתרק לא בחר בין טוב לרע- הוא בחר בין המוות שלו לבין המוות של בנו. הדילמה הכל כך עמוקה שעליה צמחה הסדרה כולה- נעלמה, מבלי להעניק לנו את התובנות שכל כך חיפשנו לגביה.

למעשה, גם אילו איסתרק היה מייצג את הדילמה המהותית שעליה צמחה הסדרה, אבל העם היה נותר עדיין כרקע בלבד- גם אז היינו מפספסים את האמירה הקולקטיבית המהותית, הנוגעת לעצם מהותו של העם הכוזרי ושל הממלכה כולה. הסדרה במהותה הציבה בחינה עמוקה מאד, שמתחילה מהממלכה שבליבו של כל אחד מאיתנו והמשיכה אל הממלכה והעם הכוזרי כולו, כשהיא שואלת האם הממלכה אכן יכולה לעמוד במבחן בין הטוב לרע. רגעי השיא וסצנות הסיום של הסדרה הענקית הזו- היו אמורים להביא גם את בחירתו של העם.

יותר מזה: הנקודה היא גם לא האם העם באתיל ינצח או העם באלקן ינצח. העם היהודי, שכל עמודי ההיסטוריה שלו צבועים בדם של יהודים שמתו על קידוש השם (ושבעז"ה כבר לא יהיה יותר), לא נצבעו רק מדמם של יהודים מ"אתיל". היהדות למודה ביהודים פשוטים עד בלתי מוסריים, שברגע האמת גילו בתוקף מי הם באמת ומסרו את נפשם על קידוש השם. ושגם ברגעי מלחמה קטנים, בהתמודדויות פנימיות, גילו את נקודת היהדות שבתוכם, שקשורה בקשר בל ינתק להקב"ה. וכשאלקן -שמייצגת את החלק הפחות יפה גם בתוכנו- הפכה למוקצה, והמסע נעשה רק על ידי דמויות בודדות, סמליות וטובות ללא בחירה אמיתית, הממלכה כבר לא הייתה קיימת, ובטח כבר לא הייתה במבחן.
למעשה, אני חושבת שביקשנו לגלות שגם אם זה יהיה קשה, וגם אם זה יהיה ארוך, בסופו של דבר, הממלכה אכן תעשה זאת- היא תעמוד במבחן. ושליבו של כוזרי -גם באתיל וגם באלקן- שייך ברגע האמת לאלוקי כוזר. וכאשר הסדרה הפכה את העם מדמות לתפאורה, והדילמה העמוקה והמהותית התפוגגה לה ברגעי השיא, זה היה, בעיניי, הפספוס הגדול ביותר.

וואו !

 

[ניק 70107]

"על שלושה דברים הספר עומד, ועל דבר אחד הוא זז.
על שלושה דברים - הרגש, השכל והאמונה.
ועל דבר אחד - אלו הדמויות."
(ספר האגדות הגדול של נ. גל)

אז מה טוב בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.
המיתולוגיה היהודיתת-חרדית הראשונה בעת החדשה.
מיתולוגיה שהפכה לאבן דרך לכל ספרי המיתולוגיה החרדית שנכתבו ויכתבו אי פעם.
יעיד על כך שם הסדרה, שממצה ב2 מילים את כל סיפורי המיתולוגיה האפשריים. כולנו בני ממלכה אחת גדולה וקסומה, שאם רק נבחר בטוב - תיכון ממלכתנו עדי עד.
מה רע בממלכה במבחן?
שהיא מיתולוגיה.

לכל קהילה או קבוצת השתייכות בעולם יש מיתולוגיה משלה.
אצל חלקן זה כולל פנטזיה, יצורים קסומים.
אצל חלקן אלו מלכים ונסיכות, קבצנים ורוזנים.
בכל המיתולוגיות, האגדות הקסומות שעליהן גדל דור ההתבגרות וצעירי הצאן - יש מכנים משותפים.
אותם מכנים שהוזכרו שוב ושוב ושוב בעניין ממלכה במבחן בכל הדיונים הארוכים. כולל תחושת הגילוי המדהימה של נערים כשהם נתפסים אל הסדרה והזעם הקדוש המלווה את המעריצים בויכוחים חסרי תוחלת.
כאן אתמקד במאפיינים שלא עוסקים רק בעלילה או רק בקוראים. בעיקר במאפיינים שהבנתי כשסקרתי את הקשר בין השניים. ביקורת ודעות אחרות יתקבלו בברכה.

1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. לכן, אגב, התחושה היא שהן זכאיות לחיי נצח (לא קורה בממלכה במבחן אבל נפוץ מאוד במקומות אחרים). אם דמות הופכת לדמות מיתולוגית של טוב מוחלט או רוע מוחלט - הרי שהיא נכנסת בהגדרת "שוטים לא מתים, הם מתחלפים".
אפילו פאנז'י הוא דמות המשוגע המיתולוגית. גם הוא לא ימות אלא יתחלף לאורך הדורות, ושיטות הטיפול בו יתקדמו וישתכללו - אך הוא לנצח יצעק ברחובות 'היי, אתם אולי הרוב - אבל אתם לא הנורמליים!'.

2. כל הצדקת קיומן של הדמויות היא כדי לחנך את הקורא. לחנך, רק לחנך - ותמיד לחנך.
דמיינו את הסדרה כפי שכתבו אותה סופריו של יוסף דיאלידאן.
האם יש לסדרה כזו זכות קיום?
על בגידתו הנוראה של מהללאל, הנער שהמלך הרחום הקים מאשפתות - אך בחר להידבק במלך הממלכה השכנה.
על שלושת בני המלך, שאף אחד מהם לא באמת היה ראוי לכתרו.
זו הייתה יכולה גם כן להיות מיתולוגיה באותה המידה, כיוון שגם אז היא הייתה באה ללמד את הקהל מסרים.
פשוט לא המסרים בהם בחרה הסופרת בסדרה הספציפית הזו.
כלומר, הגיבורים אינם באמת גיבורים והנבלים אינם באמת נבלים. כולם הם כלי שרת לצורך בניית מיתולוגיה.
ומיתולוגיה, מה לעשות, מטרתה לחנך את הקהל לתפיסת עולם כוללת ורחבה. אה, וחד משמעית. כמובן.

3. אקספוזיציה.
זו הסיבה המרכזית שהמיתולוגיה של מיה כבשה את הלבבות. כאן אפשר לכלול כמעט את כל ספריה, כי באמת מדובר על כוח העל המדהים של מיה.
אחד מאלף הוא למשל דוגמא טובה. מציג יקום שכולנו יכולים לדמיין את עצמנו בו. או את נכדנו. מתוך התיאורים עולים כל הפחדים האנושיים המתבקשים: מרד רובוטים. ריחוק אנושי. קשיי חינוך. בקרה ממשלתית. קונספירציות. סודות בקהילה.
כל אלו הן מורכבויות מתבקשות, שנידונו לאורך כל ההיסטוריה (במסווה כזה או אחר).
אלו שאלות מיתיות, כיוון שהשאלות הללו לעולם יעסיקו את בני האדם.
מאז היום בו סוס מאולף פצע את בעליו, ששור נגח ללא סיבה נראית לעין - עד ליום בו רובוט דמוי אדם יתעתע במוחו של ילד בן 6 וישכנע אותו להתפלל במניין עם רובוטים (ולשמוח שזכית לומר קדיש וקדושה!).
סיפור הרקע הוא (כמעט) הדבר היחיד שמבדיל בין המיתולוגיות השונות. סיפור רקע טוב = הצלחה בשבלונה המיתית.

יש עוד אין סוף זוויות לתקוף דרכן את העניין, אך נדמה שיש עוד נקודה אחת שמתבקשת ביותר:
4. גברים ונשים.
יש מיתולוגיה גברית, יש מיתולוגיה נשית.
נדיר וקשה מאוד לייצר מיתולוגיה שמציגה את העולם באופן אופטימלי בקשר ביניהם.
אישה חזקה הופכת בקלות לאישה מניפולטיבית או לצל של בעלה.
גבר חזק הופך לקדוש מעונה או לנרקיסיסט שלא מודע לעצמו.
זהו טבעה של מיתולוגיה.
בעולם האמיתי, לכל אישה יש גם תכונות גבריות ולכל גבר יש גם תכונות נשיות. הערבוב הזה יוצר את התפקוד השפוי.
בעולם המיתי, כל דמות מוקצנת לטובת המסר הכולל. לכן האישה מאבדת את הטווח הנשי הרחב, והגבר מאבד את הטווח הגברי הרחב.
הדמויות הופכות לפלקט שטוח ברגע שנוגעים בתחום הזה.
לצערנו, גם בממלכה במבחן.

ובקצרה, עוד כמה נקודות:
5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
6. קרבות מילוליים על הכתר, במקום סיף עד המוות.
7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים, בזמן שהאקספוזיציה (סעיף 3) מחנכת אותנו בעקיפין כמה חשוב שהגיבורים יראו טוב. כולם, תמיד.
10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
11. צמדים. כל הדמויות באות בצמדים, כמו שפירטה @Sparrow Bird בארוכה. קל מאוד להעביר מסר בצמד, קל מאוד להפוך את הסיטואציה לזכירה. כל מה שצריכים בשביל מיתולוגיה קיים בזוג, ואם לא - אז בשלישיה מאולצת שתסביר כמה עדיף להתנהל בצמדים.
12. הבעיה החמורה ביותר מבחינתי, היא המסרים. בכל מיתולוגיה, בכל יקום, ובעיקר בממלכה במבחן, המסר תמיד יהיה שעלינו להמיר את אישיותינו בכדי לזכות לתוארי אבירות, גבורה וצדיקות. להכיל את עצמי? זה שמור לרעים. דמות שלא מסוגלת להפוך לאחרת לא תזכה לגאולה אף פעם (פנרס, יקוואל, פאנז'י).

בתוכי עולה החשד, שכל אותם "באגים" בסדרה הנפלאה הזו, הם תוצרי לוואי של מה שהפך אותה לחובת קריאה.
כך נכתבת מיתולוגיה.
ואלו הן תופעות הלוואי המוכרחות שלה.
כאן עולה השאלה החשובה מכל: מה צריך לעשות הכותב החרדי שמבקש לשחזר הצלחה מבלי לשחזר את הכישלון הכרוך עימה?
ואין לי מושג, לכן כותרת הטקסט הזה היא דיון. בעצם גם למען החיפוש המשותף אחר תופעות ספרותיות אחרות ששייכות לז'אנר ובולטות בסדרה.

הגעתי רק עכשיו, אז קודם כל אגיב לניתוח המדהים ומעורר המחשבה הזה, ואז אקרא את שאר התגובות.

מאוד התחברתי לקטע הזה שכל ספר מציג דמות חדשה לגמרי. בעיני, הספר השני היה צריך להיות יקוואל ולא מהללאל. הרי גם כך יקוואל מקבל במה בתור נער מתמודד! הוא ממש מרכזי בסיפור שם. למה הוא לא הגיבור הראשי?
גם שאר הספרים אמורים להמשיך עם דמויות שהוזכרו בספרים הקודמים - אבל היו דמויות שוליים, ועכשיו יתקדמו לפרונט. לדעתי.

עוד דבר שבאמת לא שמתי לב אליו בעצמי, זו ההקצנה לתכונות נשיות וגבריות. ככ נכון!

בנוסף כמובן המסרים, והכל בעצם

(איך לא חוזרים על טעויות? המ, אולי לא כותבים מיתולוגיות?)

 

[ניק 70107]

אז כאמור כבר, מאוד אהבתי לקרוא את מה שכתבת כאן, ויש לי כמה נקודות להרחבה.

אהבתי את הדיוק שלך - שבעצם מה שהופך את הסדרה לכל כך מצליחה הוא גם מה שחותר תחת ההצלחה שלה. המיתולוגיות שלה. זה מהלך לוגי מבריק. ותודה לך עליו.

האבחנה הכוללת שאת מציעה במבט רחב על ספרות חרדית בכלל ככזו שמקדשת מקום לייצוג גבריות או נשיות, בלי מקום לשתיהן כמעט - מרתקת ואני מרגישה שנגעת רק בקצה הקרחון. בכל אופן פתחת פה פתח ענק למחשבה קדימה (למי שרוצה לכתוב) וגם למחשבה לאחור על שנים של ריטונים על הספרות החרדית, שלא תמיד יודעים לשים את האצבע ולדייק מה כל כך מפריע לנו בה.
לא אתיימר להסביר את הנקודה הענקית הזו ביחס לכלל הספרות החרדית. אבל, אני יכולה לפחות להוסיף חידודים לגבי הסדרה הזו. או, יותר נכון, דברים שהציקו לי מראשית הדרך, כקוראת מן השורה שמחכה בקוצר רוח לספר הבא.
אני אתייחס למודלים של זוגיות שהסדרה מציגה בין שורותיה, ואבחן את זה דרך 4 זוגות (למרות שיש יותר):

1. רנה וקאה-היי - יחסי עורמה.
היא קורבן הוא גוי רשע וזה ברור לכולנו. רנה מפיקה את המיטב שהיא יכולה בסיטואציה איומה ובלתי אפשרית ומגדלת בת ישראל כשרה בדמות הלה ואף משכלת בן שמבין השורות די ברור שהיה עדיף לו שימות מאשר שיגדל להיות גירסא משוכללת של אביו. רנה היא אישה איתנה, מתוחכמת וערמומית יותר מבעלה שידיו רב לו במעשי עורמה ותחבולה מלחמתיים ופוליטיים. אחת שיודעת להוציא לימונדה מסלע שניצב ליד עץ לימון. הרעיונות והשאיפות של בעלה הנבל הן כלי שרת בו היא עושה שימוש סופר מתוחכם כדי להשיג את מטרותיה שלה. וטוב שכך.
לכאורה לא הייתי צריכה להביא אותה כדוגמא, אבל באופן מפתיע, למרות שהוא בכלל גוי, המבנה "הזוגי" הזה שמובא כבר בספר הראשון, לא נשאר כתופעה חד פעמית בלבד, אלא משתחזר בצורות דומות אצל זוגות יהודיים כשרים.

2. איסתרק והלה - יחסי כוח
אולי זאת רק אני, אבל למעט הדיאלוג הראשון בין השניים האלו כשהן זוג צעיר בסוף הספר הראשון, כל שאר הדיאלוגים ביניהם מגרדים ומציקים. מבחינת איסתרק מרגיש שהלה היא מחויבות. עוד שורה ברשימת המטלות האינסופית שלו. פגישות איתה צריך להכניס ביומן האלקטרוני, המונה דופק, והגברת לא משתפת פעולה. כי יש לה פה, ויש לה דעות ויש לה רעיונות משלה. והוא ? אין לו זמן. אז הוא בעיקר משתיק אותה.
ומה הלה עושה ? למדה מאמא שלה. מוציאה את המיטב מכל זה ומאחורי הקלעים. ושוב כמו אמא שלה - מי שומע עליה עוד ?

3. שלוואן וליאה - יחסי מוסר
הזוג עם הכי הרבה פוטנציאל ספרותי בכל הסדרה הזו. הם מתחילים כמו שבבניק שבטעות מיסדו אותו עם בחורה חניוקית. פערי התפיסות והמוסר שלהם חדים ומגיעים לסף פיצוץ לא יותר מימים בודדים אחרי חתונתם. ושם הם נותרים, תהום מוסרית פעורה ביניהם. ליאה שוב מקבלת תפקיד מאחורי הקלעים, בחסות אמא שלה, תרצה - חכמת נשים בנתה ביתה ולכי תדעי אם לא בגלל זה הגעת למלכות. תחזירי את הנער בתשובה.
איזה קטע אבל שמי שמחזיר אותו הוא הנורדי מחודד הלשון והסיף ?
ליאה מקבלת לה טוויסט עלילתי של הבת שנולדת להם ושלום שלום לאישה עם הפוטנציאל. מאחורי הקלעים מחכה לך ואל תשכחי את התור הקרוב לחיסון של גיל חודשיים.

4. בסטיאן וגטאלי - יחסי תבונה
הוא מבוגר והיא צעירה. אבל זה לא הגיל שמשחק כאן תפקיד (ע""ע ליאה שגילו של שלוואן כפול משנותיה ותבונתה עולה על שלו פי שלוש) אלא התבונה. או יותר נכון, פערי התבונה.
בסטיאן, אחת הדמויות היותר מוצלחות ובנויות בסדרה, מתייחס לאישתו, חושב עליה ומדבר אליה כאילו היתה ילדה סכלה ותמימה. מסתיר ממנה מידע וחושש מלדבר איתה על דברים שהיו חוסכים לו כל כך הרבה בלאגנים וכאבי לב, כי הוא פשוט לא סומך עליה, למרות שהיא לא עושה דבר שיצדיק את החששות האלו, למעט היותה צעירה. על "חברתך ואשת בריתך" לא שמעו בכוזר כנראה.



והקרבות על הכתר. כל כך הרבה דם נשפך על כל שעל אדמה חרוך לאורך כל שנות המלחמה. העם התעייף מהמלחמה הזו. הקורא התעייף למרות שלא נחשף אליה בפועל. כשסופסוף הגיע הסוף ומן הראוי היה לצחצח חרבות,
קיבלנו נאומים צדקניים מפאר ומבטים צדקניים יותר מאיסתרק. למי יש גג לתרום שנקפוץ ממנו ?

תודה! תודה! תודה!


תגובה שצריך ללמוד אותה

 

[ניק 70107]

האמת היא כמובן שלא חסרות נקודות זכות. למשל:
1. יש טוב ברור ורע ברור. עד כדי ויכוחים של קוראים האם מדובר באלגוריה גרידא. החלוקה מאחדת 90% מהקוראים לאותה נקודת מבט, ומאפשרת לקהל להתחיל את הדיון כבר מנקודה של "רובנו מסכימים על הרוב, בואו נריב על כל השאר". מה שהופך את מועדון המעריצים לאיכותי ולוחמני הרבה יותר מהממוצע.
2. אקספוזיציה שכתובה היטב. בעיניי זו סדרת חובה לכל כותב שצריך לדחוף מידע טכני בספר שלו. עבודה נדירה. רואים שהסופרת יודעת פי 10 ממה שהקורא מקבל בכתב על כל סיטואציה, ולכן לא אכפת לנו לקרוא גם עמוד שלם של תיאור רקע (בד"כ).
3. יכולת מופלאה ליצור בידול בין דמויות. למרות שיש עשרות דמויות עם שמות דומים, מטרה דומה ואורח חיים דומה להחריד - לקורא הממוצע קל לזהות את הדמויות המרכזיות. באופן משונה, כאן זה לא דומה למיתולוגיה ספציפית, אלא ליכולת המופלאה של חובבי מיתולוגיה להבדיל בין מאות סיפורים שנשמעים דומים להחריד - ולזכור איזה פרט שייך לאיזה סיפור.
4. ערבוב בין השולי לקריטי. בדיוק כמו בחיים, הדמויות עוסקות בכובד ראש גם בפרטים שנראים שוליים ואינם בעלי השפעה מהותית על העלילה - לפעמים מייחסות להן משקל גדול יותר מאשר להחלטות שמשנות את המציאות.
5. למרות שהסוף ידוע מראש (לדעת הרבה קוראים), הדרך היא מה שמרתק את הקורא. וזה, בעיניי, פקטור משמעותי כששואלים "מהו ספר מוצלח".
6. הכריכה. אוי, הכריכה. אפשר לומר שהכריכה היא השער הגדול ביותר אל הדמיון, ויש בכריכות המושקעות הללו הרבה יותר ממה שנוטים בד"כ לייחס לכריכה.
7. בניית עולם מעמדות מקביל לעולם האמיתי. יהודים כהי עור נחשבים פחות מבעלי השיער הבלונדיני. נכות פיזית מורידה את מעמדך החברתי (אבל לא את היחוס המשפחתי). קשר כל שהוא עם בית משוגעים מסכן את הייחוס שלך. ועוד ועוד מיתוסים שהועתקו מהעולם האמיתי תחת פילטר מצוין של חשיבה מורכבת.
8. משקל מכריע לבעיות החיים הנורמטיביות. אוכל, כסף, משפחה ופחדים. כל מה שמניע את האדם האמיתי - מניע גם את הדמויות.
9. חיסכון בחיי דמויות. רוב הדמויות נותרות בחיים - למרות שמתחוללת מלחמה שהיתה יכולה בקלות להרוג רבות מהן. המוות מגיע במשורה, ורק לדמויות שהסופרת גמרה בליבה שאין להן עוד סיבה לבזבז חמצן. זאת כמובן בניגוד לחיים של סתם בני הממלכה שאינם דמויות. הם מתים על ימין ועל שמאל.

באופן כללי, הדבר הכי טוב בסדרה (וזו בעיניי ההגדרה הטובה ביותר למיתולוגיה) היא היכולת להפוך את החיים היומיומיים - לחיים צבעוניים ומסעירים. ערבוב מדויק בין הרצוי, המצוי - והחצוי.

וואו. חזק ואמץ

 

[ניק 70107]

מיתולוגיה מילה גדולה,
ופחות קשורה בעייני.

מיתולוגיות הן בד"כ מסורת.
סיפורים שעבורים מדור לדור וכל העם (לפחות המלומדים) מכיר
לפעמים ן קשורות לדת, או כתחליף לדת.

אני תמיד ראיתי את מתילוגיות העממיות או האימפרילסטיות
כתחליף לגיבורי התנ"ך שלנו.

יש לנו בתורה בנביא ובמגילה את מה שכתבת:
1. הדמויות עוברות תהליך, מסיימות אותו בטוב המוחלט ונשארות מושלמות לשארית חייהן. -
כל האומר X חטא אינו אלא טועה...

5. בכל ספר הדמות המרכזית היא כזו שכלל לא שמענו על קיומה בספר הקודם, ויהא המהלך מאולץ ככל שיהא.
קצת התעמקות בספר מלכים...

7. כל הדמויות הטובות שואפות לחיים זהים יחד עם כל הדמויות, וכל הרעות שואפות לחיים זהים - אבל בתנאי שהם היחידים שיהנו מן החיים האלה.
גם קיים, בעיקר בתור זה יותר בולט.

8. שירי עם על הגיבורים. כלומר הפיכה לדמות מיתולוגית עוד בחייהם.
רק לי זה מזכיר את 'הכה שאול באלפיו ודוד ברבבותיו'?

9. כל הדמויות יפות, ואם יש מכוער - הוא בא ללמד אותנו מסר על הכיעור. המסר הוא להתמקד בפנים,
תמיד. מאדם הרשון עד סיפורי חז"ל.

10. מוות הוא כפרה, פתרון מושלם לכל נשמה מיוסרת.
אממ


לא משנה.
אני לא מעמידה את זה לדיון כמובן,
על מקומה שלל התורה בתפיסות שלנו
רק להגיד שהם כולם חיקו אותנו.



בעיניי זו סדרת ספרים אפית לגמרי
(ספרו לא מרשה להגיד פנטזיה)
ולא יותר.

דווקא ויקיפדיה מסכימה עם חלק ממה שאמרת. ציטוט:
ספרים וסרטים מודרניים כמו (כל מיני סדרות שדומות לממלכה במבחן)
הם בעלי אספקטים מיתולוגיים.
הם עצמם אינם מיתולוגיה
אך לאנשים מסוימים הם עונים לאותם צרכים פסיכולוגיים כמו המיתולוגיות הקלאסיות.

שמחה שכתבת את זה, בסוגריים הראשונים שכתבתי (לא לכתוב מיתולוגיות) בעצם התכוונתי שאכן יש לנו את התנך בתור מיתולוגיה חזקה.

אני אגע רק בסעיף היופי והכיעור - גביהה בן פסיסא, והמכוער של לך לאומן שעשני. אני בטוחה שיש עוד, ביהדות יופי לא משחק משקל! כן מציינים יופי של אנשים, אבל לא מתעסקים בו כמונו. לא מסכימה עם מה שכתבת בחלק הזה, בקיצור.

 

[ניק 70107]

בעז"ה

הפספוס הכי גדול של סיום הסדרה לא נמצא בדמויות, בעיניי.
ההפך. עצם העובדה שאנחנו שוקעים בדיונים על הדמויות מראה כי הסדרה שקעה גם היא לפרטים הקטנים, למעשים הקטנים, להתמודדויות הקטנות ולקשתות ברורות או ברורות פחות- אבל אישיות מאד.
הסדרה של ממלכה במבחן הרימה על נס את המאבק של יהודי מהרגע שהוא נולד ועד הרגע שהוא נפטר. היא הרימה על נס את המאבק של עם ישראל מהרגע שהוא נקרא לעם, ועוד לפני כן. ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. ובחרת בחיים.
במשך יותר משלושת אלפים שנה אנחנו מתמודדים עם המלחמה בין המלך הזקן והכסיל לבין המלך הצעיר והחכם, וזה ממש לא הסיפור האישי של איסתרק מול דיאלדיאן.
יום יום אנחנו מתמודדים במלחמה הזאת, בתוך עצמנו. ואנחנו כל כך רוצים תובנות בנוגע ליכולת שלנו לנצח אותה.
וכשזה הפך להיות הסיפור האישי של איסתרק, או פדהאל, או מי שזה לא יהיה, ולא ענה על השאלה הכי הכי חשובה וקריטית: למי באמת שייך ליבם של אנשי כוזר, אז הגענו לנקודת השיא, לנקודה המהותית ביותר, ופספסנו אותה אפילו מבלי להבחין.

אם נדייק, הדמויות האישיות אפילו לא ייצגו את הבחירה המהותית, זו שעליה צמחה הסדרה כולה. פדהאל לא בחר בין טוב לרע- הוא ייצג דילמה ספציפית הרבה יותר. איסתרק לא בחר בין טוב לרע- הוא בחר בין המוות שלו לבין המוות של בנו. הדילמה הכל כך עמוקה שעליה צמחה הסדרה כולה- נעלמה, מבלי להעניק לנו את התובנות שכל כך חיפשנו לגביה.

למעשה, גם אילו איסתרק היה מייצג את הדילמה המהותית שעליה צמחה הסדרה, אבל העם היה נותר עדיין כרקע בלבד- גם אז היינו מפספסים את האמירה הקולקטיבית המהותית, הנוגעת לעצם מהותו של העם הכוזרי ושל הממלכה כולה. הסדרה במהותה הציבה בחינה עמוקה מאד, שמתחילה מהממלכה שבליבו של כל אחד מאיתנו והמשיכה אל הממלכה והעם הכוזרי כולו, כשהיא שואלת האם הממלכה אכן יכולה לעמוד במבחן בין הטוב לרע. רגעי השיא וסצנות הסיום של הסדרה הענקית הזו- היו אמורים להביא גם את בחירתו של העם.

יותר מזה: הנקודה היא גם לא האם העם באתיל ינצח או העם באלקן ינצח. העם היהודי, שכל עמודי ההיסטוריה שלו צבועים בדם של יהודים שמתו על קידוש השם (ושבעז"ה כבר לא יהיה יותר), לא נצבעו רק מדמם של יהודים מ"אתיל". היהדות למודה ביהודים פשוטים עד בלתי מוסריים, שברגע האמת גילו בתוקף מי הם באמת ומסרו את נפשם על קידוש השם. ושגם ברגעי מלחמה קטנים, בהתמודדויות פנימיות, גילו את נקודת היהדות שבתוכם, שקשורה בקשר בל ינתק להקב"ה. וכשאלקן -שמייצגת את החלק הפחות יפה גם בתוכנו- הפכה למוקצה, והמסע נעשה רק על ידי דמויות בודדות, סמליות וטובות ללא בחירה אמיתית, הממלכה כבר לא הייתה קיימת, ובטח כבר לא הייתה במבחן.
למעשה, אני חושבת שביקשנו לגלות שגם אם זה יהיה קשה, וגם אם זה יהיה ארוך, בסופו של דבר, הממלכה אכן תעשה זאת- היא תעמוד במבחן. ושליבו של כוזרי -גם באתיל וגם באלקן- שייך ברגע האמת לאלוקי כוזר. וכאשר הסדרה הפכה את העם מדמות לתפאורה, והדילמה העמוקה והמהותית התפוגגה לה ברגעי השיא, זה היה, בעיניי, הפספוס הגדול ביותר.

אוי אני מלקקת את המסך. תגובה כדורבנות

 

[ניק 70107]

ולסיום אגיד שקראתי את מהללאל בחצאי עמודים יחד עם אמא שלי כשהייתי בכיתה ה (חצאי עמודים כי היא קראה במהירות כפולה ממני בזמנו) בכיתה ז את איסתרק ואחריו שוב את מהללאל, הפעם בשלימות. את יוזבד ניסיתי לקרוא והתיאשתי אחרי פרקים ספורים ומפדאהל לקחתי רק את הסצינה בה יוסף מת, סתם כדי שתהיה לי תחושה שהגעתי לסוף של איסתרק דאז.
את איסתרק לא קראתי יותר מדי פעמים אחכ, ולמההלאל בכלל לא התחברתי (למעט הסצינה על הסוס המופרע בהתחלה)
למי שתהתה כאן למה אנשים מאוכזבים חרשו על הסדרה - הנה לך... והאמת שאני מבינה גם את החורשים, כשאין מה לקרוא ויש סדרה עם מעלות לצד החסרונות, חורשים על מה שיש.

 

[אינפרא]

חורשים על מה שיש.

חרישה היא על תוכן וסגנון שמתחברים אליו, שיש במה להתעמק, להפנים, לעלות דברים שלא חשבנו עד כה.
בספר גרוע אי אפשר להתעמק, כי אין במה.

 

[אבואלה]

בעז"ה

הפספוס הכי גדול של סיום הסדרה לא נמצא בדמויות, בעיניי.
ההפך. עצם העובדה שאנחנו שוקעים בדיונים על הדמויות מראה כי הסדרה שקעה גם היא לפרטים הקטנים, למעשים הקטנים, להתמודדויות הקטנות ולקשתות ברורות או ברורות פחות- אבל אישיות מאד.
הסדרה של ממלכה במבחן הרימה על נס את המאבק של יהודי מהרגע שהוא נולד ועד הרגע שהוא נפטר. היא הרימה על נס את המאבק של עם ישראל מהרגע שהוא נקרא לעם, ועוד לפני כן. ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. ובחרת בחיים.
במשך יותר משלושת אלפים שנה אנחנו מתמודדים עם המלחמה בין המלך הזקן והכסיל לבין המלך הצעיר והחכם, וזה ממש לא הסיפור האישי של איסתרק מול דיאלדיאן.
יום יום אנחנו מתמודדים במלחמה הזאת, בתוך עצמנו. ואנחנו כל כך רוצים תובנות בנוגע ליכולת שלנו לנצח אותה.
וכשזה הפך להיות הסיפור האישי של איסתרק, או פדהאל, או מי שזה לא יהיה, ולא ענה על השאלה הכי הכי חשובה וקריטית: למי באמת שייך ליבם של אנשי כוזר, אז הגענו לנקודת השיא, לנקודה המהותית ביותר, ופספסנו אותה אפילו מבלי להבחין.

אם נדייק, הדמויות האישיות אפילו לא ייצגו את הבחירה המהותית, זו שעליה צמחה הסדרה כולה. פדהאל לא בחר בין טוב לרע- הוא ייצג דילמה ספציפית הרבה יותר. איסתרק לא בחר בין טוב לרע- הוא בחר בין המוות שלו לבין המוות של בנו. הדילמה הכל כך עמוקה שעליה צמחה הסדרה כולה- נעלמה, מבלי להעניק לנו את התובנות שכל כך חיפשנו לגביה.

למעשה, גם אילו איסתרק היה מייצג את הדילמה המהותית שעליה צמחה הסדרה, אבל העם היה נותר עדיין כרקע בלבד- גם אז היינו מפספסים את האמירה הקולקטיבית המהותית, הנוגעת לעצם מהותו של העם הכוזרי ושל הממלכה כולה. הסדרה במהותה הציבה בחינה עמוקה מאד, שמתחילה מהממלכה שבליבו של כל אחד מאיתנו והמשיכה אל הממלכה והעם הכוזרי כולו, כשהיא שואלת האם הממלכה אכן יכולה לעמוד במבחן בין הטוב לרע. רגעי השיא וסצנות הסיום של הסדרה הענקית הזו- היו אמורים להביא גם את בחירתו של העם.

יותר מזה: הנקודה היא גם לא האם העם באתיל ינצח או העם באלקן ינצח. העם היהודי, שכל עמודי ההיסטוריה שלו צבועים בדם של יהודים שמתו על קידוש השם (ושבעז"ה כבר לא יהיה יותר), לא נצבעו רק מדמם של יהודים מ"אתיל". היהדות למודה ביהודים פשוטים עד בלתי מוסריים, שברגע האמת גילו בתוקף מי הם באמת ומסרו את נפשם על קידוש השם. ושגם ברגעי מלחמה קטנים, בהתמודדויות פנימיות, גילו את נקודת היהדות שבתוכם, שקשורה בקשר בל ינתק להקב"ה. וכשאלקן -שמייצגת את החלק הפחות יפה גם בתוכנו- הפכה למוקצה, והמסע נעשה רק על ידי דמויות בודדות, סמליות וטובות ללא בחירה אמיתית, הממלכה כבר לא הייתה קיימת, ובטח כבר לא הייתה במבחן.
למעשה, אני חושבת שביקשנו לגלות שגם אם זה יהיה קשה, וגם אם זה יהיה ארוך, בסופו של דבר, הממלכה אכן תעשה זאת- היא תעמוד במבחן. ושליבו של כוזרי -גם באתיל וגם באלקן- שייך ברגע האמת לאלוקי כוזר. וכאשר הסדרה הפכה את העם מדמות לתפאורה, והדילמה העמוקה והמהותית התפוגגה לה ברגעי השיא, זה היה, בעיניי, הפספוס הגדול ביותר.

הבט מרתק, עמוק וחשוב מאין כמוהו!

 

[CN]

בעז"ה

הפספוס הכי גדול של סיום הסדרה לא נמצא בדמויות, בעיניי.
ההפך. עצם העובדה שאנחנו שוקעים בדיונים על הדמויות מראה כי הסדרה שקעה גם היא לפרטים הקטנים, למעשים הקטנים, להתמודדויות הקטנות ולקשתות ברורות או ברורות פחות- אבל אישיות מאד.
הסדרה של ממלכה במבחן הרימה על נס את המאבק של יהודי מהרגע שהוא נולד ועד הרגע שהוא נפטר. היא הרימה על נס את המאבק של עם ישראל מהרגע שהוא נקרא לעם, ועוד לפני כן. ראה נתתי לפניך את החיים ואת הטוב, את המוות ואת הרע. ובחרת בחיים.
במשך יותר משלושת אלפים שנה אנחנו מתמודדים עם המלחמה בין המלך הזקן והכסיל לבין המלך הצעיר והחכם, וזה ממש לא הסיפור האישי של איסתרק מול דיאלדיאן.
יום יום אנחנו מתמודדים במלחמה הזאת, בתוך עצמנו. ואנחנו כל כך רוצים תובנות בנוגע ליכולת שלנו לנצח אותה.
וכשזה הפך להיות הסיפור האישי של איסתרק, או פדהאל, או מי שזה לא יהיה, ולא ענה על השאלה הכי הכי חשובה וקריטית: למי באמת שייך ליבם של אנשי כוזר, אז הגענו לנקודת השיא, לנקודה המהותית ביותר, ופספסנו אותה אפילו מבלי להבחין.

אם נדייק, הדמויות האישיות אפילו לא ייצגו את הבחירה המהותית, זו שעליה צמחה הסדרה כולה. פדהאל לא בחר בין טוב לרע- הוא ייצג דילמה ספציפית הרבה יותר. איסתרק לא בחר בין טוב לרע- הוא בחר בין המוות שלו לבין המוות של בנו. הדילמה הכל כך עמוקה שעליה צמחה הסדרה כולה- נעלמה, מבלי להעניק לנו את התובנות שכל כך חיפשנו לגביה.

למעשה, גם אילו איסתרק היה מייצג את הדילמה המהותית שעליה צמחה הסדרה, אבל העם היה נותר עדיין כרקע בלבד- גם אז היינו מפספסים את האמירה הקולקטיבית המהותית, הנוגעת לעצם מהותו של העם הכוזרי ושל הממלכה כולה. הסדרה במהותה הציבה בחינה עמוקה מאד, שמתחילה מהממלכה שבליבו של כל אחד מאיתנו והמשיכה אל הממלכה והעם הכוזרי כולו, כשהיא שואלת האם הממלכה אכן יכולה לעמוד במבחן בין הטוב לרע. רגעי השיא וסצנות הסיום של הסדרה הענקית הזו- היו אמורים להביא גם את בחירתו של העם.

יותר מזה: הנקודה היא גם לא האם העם באתיל ינצח או העם באלקן ינצח. העם היהודי, שכל עמודי ההיסטוריה שלו צבועים בדם של יהודים שמתו על קידוש השם (ושבעז"ה כבר לא יהיה יותר), לא נצבעו רק מדמם של יהודים מ"אתיל". היהדות למודה ביהודים פשוטים עד בלתי מוסריים, שברגע האמת גילו בתוקף מי הם באמת ומסרו את נפשם על קידוש השם. ושגם ברגעי מלחמה קטנים, בהתמודדויות פנימיות, גילו את נקודת היהדות שבתוכם, שקשורה בקשר בל ינתק להקב"ה. וכשאלקן -שמייצגת את החלק הפחות יפה גם בתוכנו- הפכה למוקצה, והמסע נעשה רק על ידי דמויות בודדות, סמליות וטובות ללא בחירה אמיתית, הממלכה כבר לא הייתה קיימת, ובטח כבר לא הייתה במבחן.
למעשה, אני חושבת שביקשנו לגלות שגם אם זה יהיה קשה, וגם אם זה יהיה ארוך, בסופו של דבר, הממלכה אכן תעשה זאת- היא תעמוד במבחן. ושליבו של כוזרי -גם באתיל וגם באלקן- שייך ברגע האמת לאלוקי כוזר. וכאשר הסדרה הפכה את העם מדמות לתפאורה, והדילמה העמוקה והמהותית התפוגגה לה ברגעי השיא, זה היה, בעיניי, הפספוס הגדול ביותר.

ב"ה

תודה על ההודעה הזו.
היא, ביחד עם ההסבר של ספירו על היצר הרע שיושב על הכתף -
הוא הסיכום הכי מוצלח שראיתי על התמה של הסדרה, והכי קולע לכישלון שלה.