סיפור בהמשכים חצי תשובה- סיפור בהמשכים

[sh.t.down]

11.
משב רוח של בוקר חודר דרך חלון המטבח, מעלה את אדי הסירים גבוה, מפזר ניחוחות ברחבי הבית.
מאיה נאנחת בסיפוק למול תערוכת הסירים והתבניות.
שיעורו השבועי של הרב כהן מתנגן ברקע, הופך את הרגע לפסטורלי.
צלצול טלפון מפר את האידיליה.
"הלו? מאיה?" קולו של עידו מתפשט בחלל המטבח.
"כן?"
"מה שלומך?" מתעניין, "ברוך השם" מחייכת לפומית "גמרתי עכשיו את הבישולים לשבת, מחר ישאר לי רק לארגן את הבית ולשטוף".
היא מרגישה את חיוכו עובר דרך הטלפון.
"תקשיבי…" קולו נעשה מהוסס מעט "אמא שלי ביקשה שנבוא היום לארוחת ערב עם נועם, היא מתגעגעת כבר".
שתיקה.
ידה לופתת את המכשיר, מה היא תענה? ללכת להורים של עידו זה כמו להכנס אל גוב האריות מרצון ובזרועות פשוטות לרווחה.
"מאיה את שם?" כחכוח דאוג מנער אותה.
"כן אני פה" ממהרת להרגיע, "אולי" מהססת "אולי שיבואו לפה?" היא נושכת את שפתיה בחרטה, גם זה לא רעיון מוצלח במיוחד.
האוויר סביבה נעשה דחוס מעט, וריח חרוך מתפשט סביבה, היא ממהרת לכיריים ומכבה את האש.
שתיקתו של עידו מתארכת עד שלבסוף הוא עונה, "אני אציע להם".
הקלה חלקית פושטת בה "תודה עידו".
"ביי" ניתוק.
עידו לא היה מרוצה מההצעה, זה ברור, אך מה יכלה לעשות? ביקור בעיר הצפונית משמעו בעיית כשרות רצינית עבורה, התלחשויות של השכנים, הקנטות מצד בני המשפחה.
טוב, ההקנטות לא יעלמו במרכז הארץ, אך לפחות יבואו רק חמיה וחמותה, ללא שאר המשפחה.
משפחתו של בעלה בורכו משמיים בלשון חדה, ויחד עם חוסר האהדה שלהם לדרך החדשה בה בחרה, השיחות עימם נעשות דוקרניות עד בלתי נעימות בעליל.
הם אינם אנשים רעים, אך הם פוחדים, ומאיה יכולה להבין גם מדוע.
את הפחד העמוק בעיניהם ראתה בפעם הראשונה כשמאור, אשר קטן מעידו בשלוש שנים הודיע על ביצוע רילוקיישן והתחלת החיים מחדש, ולא, שלא ינסו לשמור על קשר, הוא מעוניין בדף נקי לחלוטין.
לאחר מכן כשלירי, הצעירה מבין האחים רצתה לצאת ללימודים בחו"ל אחזה אותם האימה שוב, מאיה ועידו הם אלו שישבו איתה לשיחות ארוכות וגרמו לה לשנות את דעתה לעת עתה.
השלווה חזרה לשכון בעיני ההורים.
כשמאיה החלה אט אט להתקרב לדת, הם לא נבהלו, אך כשקיום המצוות הפך להיות מוחשי, חזר הפחד הישן ההוא, מספר על חרדות מפני התחרדות מלאה של המשפחה הקטנה, ונטישת ההורים החילונים.
הטלפון מנגן שוב, עידו. היא מזדרזת לענות "כן?" תקווה משתחלת לקולה, הלוואי שהם לא יוכלו והאירוח יתבטל.
"אמא שלי אמרה שזה בסדר שהם יבואו אלינו, אפילו יכול להיות נחמד".
אנחה שהיתה אמורה להיות שקטה חומקת ממיתרי קולה.
"די מאיה" עצבנות קלה מטפסת בקולו, "אלו רק ההורים שלי, לא חיות טרף".
אם רק היה יודע שזה בדיוק הדימוי שעלה במוחה. "סליחה" מנסה לפייס, זה באמת לא מגיע לו, הוא לא אשם בסיטואציה המורכבת שלה מולם, בדרך כלל הוא גם מגן עליה בויכוחים המתישים שלהם "רוצה רוצה שאכין משהו לערב?".
הוא מוציא אוויר באיטיות "נראה לי שמה שהכנת לשבת מספיק" מאיה ממהרת להנהן, נזכרת שעידו לא רואה ועונה "אוקיי, אז יש אוכל, אני אארגן קצת את הבית".
שתהיה סיבה אחת פחות להאשמות.
"יופי, אני אחזור עוד שעה בערך ואעזור לך".
"תודה עידו, ביי".

 

[RU1]

פרק מוצלח מאוד.
הדינמיקה עם המשפחה מוסיפה צבע לעלילה.
אהבתי שהבאת את נקודת המבט שלהם, שהפכת את הכאב שלהם למובן, לא לאנטישמים שונאי דת וחסרי מצפון.

 

[טלי בתי]

אהבתי מאוד
מוסיף עניין
מחכה לפרק הבא!
נראה לי שהיתה חזרה קטנה בטעות:

"רוצה רוצה שאכין משהו לערב?".

 

[sh.t.down]

מתנצלת על ההפסקה הארוכה...

12.
ניגוב אחרון לשולחן הסלוני המבריק, הסרת גרגיר אבק בלתי נראה ממסגרת התמונה על הקיר, זהו.
השטח מוכן לביקור המשפחתי המרנין, אולי תוציא את השכפ''ץ הישן של עידו ליתר ביטחון…
ידיה של מאיה לחות, לוקחת נשימה עמוקה, מנסה להרפות אתת השרירים, אין סיבה שהביקור לא יעבור בשלום, פשוט לא להכנס לפינות בעייתיות, הכל בסדר.
מביטה בשעון, היכן עידו?
נקישות על הדלת, היא ניגשת במהירות לעבר הפתח "שאלוםם!" מורחת חיוך ענק על פניה, שיסווה את הלחץ שגופה משדר.
הם משפחה שלך מאיה, למה המתח?
עידו בפתח, זוג ההורים מאחוריו.
הוא נכנס ראשון חיוך על פניו, מזמין בתנועת יד את הוריו להצטרף.
"היי מאיה, סליחה ממש שהגעתי רק עכשיו, קניתי קצת כיבוד", מרים קלות את השקית שבידו.
"לא סיכמנו שנגיש מהאוכל של שבת?" מנסה לאותת לו עם השפתיים, הוא לא מבין.
"נו נו, שלום מאיה, אני מבינה שעוד לא עברה לך השטות הזו" חמותה מברכת אותה לשלום בדרכה המיוחדת.
ברוך השם שעדיין לא, לעבר חמותה היא רק מותחת שפתיים בדיפלומטיות.
"נועם!," היא מסובבת את ראשה לעבר פנים הבית "סבא וסבתא הגיעו בוא להגיד שלום!", שיחפה עליה קצת.
נועם מגיע בריצה "סבתאא!" קורא בהתלהבות תוך שהוא נתלה עליה בחיבוק דוב.
"נועמוש! מה שלומך חמודי?" היא מתכופפת אליו ומחבקת אותו בחוזקה.
"מה עם סבא?" נעמד גם הוא ליד נועם, מושיט ידיו לחיבוק. נועם מקפץ לכיוונו "הבאת לי סוכריה סבא??", "בטח שהבאתי! ידעתי שלא תרשה לי להכנס הביתה אם לא אביא לך" בת שחוק על פניו, הוא שולף מכיסו סוכריה כחולה גדולה.
"יששש! יאמי!" הילדון מסתער לעבר הממתק הנוצץ.
"נועם תגיד תודה" מנסה להרגיע אותו שלא יגידו אחר כך שהדתיים לא יודעים לחנך.
נועם מביט במבט רציני בסבא "סבא תודה רבה לך על הסוכריה, עכשיו אני אגיד תודה להשם על הסוכריה" הוא מרים עיניו לשמיים "השם תודה רבה על הסוכריה!" הוא פותח אותה ומוצץ בהנאה.
"עידו מה זה השטויות הללו?"אמא שלו מביטה בו במבט חמור, הוא מתפתל תחת עיניה הירוקות זיקים, "הם למדו בגן או משהו כזה, אל תתייחסי לזה אמא, שטויות של ילדים קטנים" מנסה למלמל איזושהי התחמקות.
"הוא בגן דתי??" פניה נראות רגע לפני סערה "מה זה כפייה דתית? אל תגיד לי שנתת לה לכפות עליך את הדת עידודוש! אתה צריך להיות חזק מולה!".
'מולה' עומדת שם נבוכה כולה, סומק מכסה את פניה. הגה לא יוצא מפיה.
"די אמא אני לא מוכן שתדברי ככה, דיברנו על זה והחלטנו יחד לשלוח אותו לגן דתי, יש ל גננת מקסימה וחברים טובים, מאיה לא כופה עלי כלום" מבטו עוצר לרגע על פניה, זיק של הערכה בעיניו "ואם זה לא היה מוצא חן בעיני אז נועם לא היה בגן הזה, עכשיו בואו תשבו ותתכבדו מהאוכל הטעים שמאיה הכינה לכבודכם".
בבת אחת רמת האנרגיות בחלל האוויר צונחת וזוג ההורים מתיישבים על הספות כאילו הויכוח שהתרחש פה אך לפני רגע כלל לא נוגע אליהם.
"אז מה אתם מספרים?" אמא של עידו מביטה בפניו, מגדירה למי השאלה מיועדת.
"שלומנו טוב, הכל חלק בעבודה, סוגרים עסקאות מוצלחות, גם אצל מאיה הולך טוב" הוא מביט בה לרגע.
חמותה מסבה לעברה את מבטה, לא יאמן שלא לפני הרבה זמן הן יכלו לשוחח שיחה נעימה וחופשית, ועכשיו הר של איבה ביניהן.
מאיה נושמת עמוק "אמא" היא מביטה חזק בעיניים מולה "אנחנו שמחים שהגעתם לבקר, התגעגענו".
הלם קל נרשם על הפנים של הנוכחים "אהמ" כחכוח קל בוקע מגרונה "גם אנחנו שמחים להיות פה, אממ, תודה על האירוח", כנות מוציאה כנות.
"אז, אז מה עם העבודה שלך באמת? עדיין מציירת אנשים שחורים?" נראה כאילו הלעג התמידי התכווץ מאד, ומעט התעניינות כנה חדרה למילים.
"לפעמים" חיוך קטן על פניה "כרגע יש לי פרויקט עם דמויות מעיירה של פעם וכלי נגינה, משהו באמת מיוחד".
"יפה" חמותה מתרשמת "אז…" היסוס קל בקולה "ספרו לי, למה רשמתם את נועם לגן דתי, מה הבעיה בגן העירוני?"
חמיה שעד לרגע זה היה עסוק בהקשב המפורט של נועם על הציור שהכין להם זקף את אוזניו.
עידו ומאיה מביטים אחד בשני, היא מסמנת לו להתחיל, "נסביר לכם" הוא מהנהן.

 

[RU1]

התקדמות טובה!
הדמות של אמא של עידו מוסיפה עומק לאינטרקציה בין הדמויות בסיפור.

אם אפשר קצת הערות:

היי מאיה, סליחה ממש שהגעתי רק עכשיו,

חסר מרכאות.

היכן עידו?

"איפה עידו?" טיפה גבוה מדי למחשבה לטעמי, אולי כדאי "איפה עידו?".

בטח שהבאתי! ידעתי שלא תרשה לי להכנס הביתה אם לא אביא לך"

המשפט הגיע קצת מהר מדי, אולי כדאי להוסיף קצת תיאור כמו: "הסבא חפן את אגרופו בכיס הימני".

"אז מה אתם מספרים?" אמא של עידו מביטה בפניו, מגדירה למי השאלה מיועדת.

חזק!

 

[מימיי]

מתנצלת על ההפסקה הארוכה...

12.
ניגוב אחרון לשולחן הסלוני המבריק, הסרת גרגיר אבק בלתי נראה ממסגרת התמונה על הקיר, זהו.
השטח מוכן לביקור המשפחתי המרנין, אולי תוציא את השכפ''ץ הישן של עידו ליתר ביטחון…
ידיה של מאיה לחות, לוקחת נשימה עמוקה, מנסה להרפות אתת השרירים, אין סיבה שהביקור לא יעבור בשלום, פשוט לא להכנס לפינות בעייתיות, הכל בסדר.
מביטה בשעון, היכן עידו?
נקישות על הדלת, היא ניגשת במהירות לעבר הפתח "שאלוםם!" מורחת חיוך ענק על פניה, שיסווה את הלחץ שגופה משדר.
הם משפחה שלך מאיה, למה המתח?
עידו בפתח, זוג ההורים מאחוריו.
הוא נכנס ראשון חיוך על פניו, מזמין בתנועת יד את הוריו להצטרף.
"היי מאיה, סליחה ממש שהגעתי רק עכשיו, קניתי קצת כיבוד, מרים קלות את השקית שבידו.
"לא סיכמנו שנגיש מהאוכל של שבת?" מנסה לאותת לו עם השפתיים, הוא לא מבין.
"נו נו, שלום מאיה, אני מבינה שעוד לא עברה לך השטות הזו" חמותה מברכת אותה לשלום בדרכה המיוחדת.
ברוך השם שעדיין לא, לעבר חמותה היא רק מותחת שפתיים בדיפלומטיות.
"נועם!," היא מסובבת את ראשה לעבר פנים הבית "סבא וסבתא הגיעו בוא להגיד שלום!", שיחפה עליה קצת.
נועם מגיע בריצה "סבתאא!" קורא בהתלהבות תוך שהוא נתלה עליה בחיבוק דוב.
"נועמוש! מה שלומך חמודי?" היא מתכופפת אליו ומחבקת אותו בחוזקה.
"מה עם סבא?" נעמד גם הוא ליד נועם, מושיט ידיו לחיבוק. נועם מקפץ לכיוונו "הבאת לי סוכריה סבא??", "בטח שהבאתי! ידעתי שלא תרשה לי להכנס הביתה אם לא אביא לך" בת שחוק על פניו, הוא שולף מכיסו סוכריה כחולה גדולה.
"יששש! יאמי!" הילדון מסתער לעבר הממתק הנוצץ.
"נועם תגיד תודה" מנסה להרגיע אותו שלא יגידו אחר כך שהדתיים לא יודעים לחנך.
נועם מביט במבט רציני בסבא "סבא תודה רבה לך על הסוכריה, עכשיו אני אגיד תודה להשם על הסוכריה" הוא מרים עיניו לשמיים "השם תודה רבה על הסוכריה!" הוא פותח אותה ומוצץ בהנאה.
"עידו מה זה השטויות הללו?"אמא שלו מביטה בו במבט חמור, הוא מתפתל תחת עיניה הירוקות זיקים, "הם למדו בגן או משהו כזה, אל תתייחסי לזה אמא, שטויות של ילדים קטנים" מנסה למלמל איזושהי התחמקות.
"הוא בגן דתי??" פניה נראות רגע לפני סערה "מה זה כפייה דתית? אל תגיד לי שנתת לה לכפות עליך את הדת עידודוש! אתה צריך להיות חזק מולה!".
'מולה' עומדת שם נבוכה כולה, סומק מכסה את פניה. הגה לא יוצא מפיה.
"די אמא אני לא מוכן שתדברי ככה, דיברנו על זה והחלטנו יחד לשלוח אותו לגן דתי, יש ל גננת מקסימה וחברים טובים, מאיה לא כופה עלי כלום" מבטו עוצר לרגע על פניה, זיק של הערכה בעיניו "ואם זה לא היה מוצא חן בעיני אז נועם לא היה בגן הזה, עכשיו בואו תשבו ותתכבדו מהאוכל הטעים שמאיה הכינה לכבודכם".
בבת אחת רמת האנרגיות בחלל האוויר צונחת וזוג ההורים מתיישבים על הספות כאילו הויכוח שהתרחש פה אך לפני רגע כלל לא נוגע אליהם.
"אז מה אתם מספרים?" אמא של עידו מביטה בפניו, מגדירה למי השאלה מיועדת.
"שלומנו טוב, הכל חלק בעבודה, סוגרים עסקאות מוצלחות, גם אצל מאיה הולך טוב" הוא מביט בה לרגע.
חמותה מסבה לעברה את מבטה, לא יאמן שלא לפני הרבה זמן הן יכלו לשוחח שיחה נעימה וחופשית, ועכשיו הר של איבה ביניהן.
מאיה נושמת עמוק "אמא" היא מביטה חזק בעיניים מולה "אנחנו שמחים שהגעתם לבקר, התגעגענו".
הלם קל נרשם על הפנים של הנוכחים "אהמ" כחכוח קל בוקע מגרונה "גם אנחנו שמחים להיות פה, אממ, תודה על האירוח", כנות מוציאה כנות.
"אז, אז מה עם העבודה שלך באמת? עדיין מציירת אנשים שחורים?" נראה כאילו הלעג התמידי התכווץ מאד, ומעט התעניינות כנה חדרה למילים.
"לפעמים" חיוך קטן על פניה "כרגע יש לי פרויקט עם דמויות מעיירה של פעם וכלי נגינה, משהו באמת מיוחד".
"יפה" חמותה מתרשמת "אז…" היסוס קל בקולה "ספרו לי, למה רשמתם את נועם לגן דתי, מה הבעיה בגן העירוני?"
חמיה שעד לרגע זה היה עסוק בהקשב המפורט של נועם על הציור שהכין להם זקף את אוזניו.
עידו ומאיה מביטים אחד בשני, היא מסמנת לו להתחיל, "נסביר לכם" הוא מהנהן.

איזה כיף שהמשכת!
התגעגעתי אליהם..
אהבתי את הפרק ואת ההתפתחות של הסיפור.

 

[Avigail Amram]

איזה פרק יפה!
אהבתי במיוחד את המשפטים האלו:

השטח מוכן לביקור המשפחתי המרנין, אולי תוציא את השכפ''ץ הישן של עידו ליתר ביטחון…

אתה צריך להיות חזק מולה!".
'מולה' עומדת שם נבוכה כולה, סומק מכסה את פניה. הגה לא יוצא מפיה.

"אז, אז מה עם העבודה שלך באמת? עדיין מציירת אנשים שחורים?" נראה כאילו הלעג התמידי התכווץ מאד, ומעט התעניינות כנה חדרה למילים.

 

[sh.t.down]

13.
צלילי טרום לילה נשמעים בעולם, מכוניות עייפות על כבישים כמעט ריקים, קול צהלות משחקי ילדים אחרונים, קולות רגליים ממהרות לבתיהן לאחר יום גדוש ועמוס.
מכוניתו של עידו נכנסת לחניה, ראשו מהרהר עדיין בענייני עבודה, לצד מחשבות על אוכל חם ומנחם שמחכה לו בבית, הילד הקטן והמתוק שלו שבטח רוצה שיספר לו סיפור לילה טוב, שיחה עם מאיה על כוס קפה של ערב.
צפצוף נעילת הרכב נשמע, הוא מטפס במדרגות שתיים שתיים, מגחך לעצמו על הרגשנות שתקפה אותו לעת שקיעה, געגועים מוזרים לבית שעזב הבוקר.
ידו לוחצת על הידית, מחכה לניחוח הערב שיחזור לאפו, נאדה, אין ריח רק של מבשם האוויר החדש שמאיה קנתה, טוב אולי היא בישלה בצהריים.
"שלום! חזרתי" מכריז לחלל האוויר, מוריד את חליפתו וזורק אותה על כסא מזדמן.
"שלום? מישהו בבית?" מנסה שוב .
הוא פוסע לעבר חדר השינה, דלתו פתוח לחריץ דק, "מאיה?" קורא פנימה, משיכת אף עונה לו, "הכל בסדר?" אין תגובה.
הוא פותח את הדלת, מגלה את מאיה יושבת על הרצפה, נשענת על הארון, נועם שרוע עליה, רדום.
"מה קרה?" דאגה קלה מתפשטת בליבו, הוא פוסע פנימה ומתיישב גם הוא על הרצפה, מולה, "תסתכלי עלי מאיה" היא מרימה אליו עיניים אדומות.
"מה הסיפור?" קולו רך.
שפתיה רועדות "נועם לא הרגיש טוב כל הצהריים, ולא הפסיק לבכות והתיש אותי לגמרי, ואז סוף סוף הוא נרדם, לא רציתי שיתעורר אז נשארתי לשבת ככה, ואז התקשרתי לעומר…".
"ו…?" הוא מעודד אותה להמשיך, מנסה להבין איזו טרגדיה נחתה על המשפחה.
"ואז סיפרתי לו על הביקור של ההורים שלך"
הוא יודע שהיא בקשר טוב עם עומר, אבל מה הסיפור הנורא פה, הוא ממשיך להביט בהקשבה.
היא לוקחת נשימה עמוקה וממשיכה "אמרתי לו שאמא שלך קצת היה תוקפנית בהתחלה, ואז יישמתי מה שלמדתי אצל הרבנית על זה שאם אתה חושב טוב על בנאדם אז הוא מחזיר לך טוב, ואז התברר שעומר בדיוק שם אותי על רמקול, ואבא שלי שמע, והוא פשוט התפוצץ עלי 'את מנסה על אנשים פסיכולוגיות של כתות! את תהרסי לנו את הנכד! איך את מאמינה בכל השגעונות האלו' ועוד כל מיני משפטים נחמדים, אם הייתי יודעת שהוא שם לא הייתי מספרת על הרבנית, אני מכירה את ההתנגדות הנחרצת שלו לעניין, אבל זה היה כל כך לא צפוי וכל כך פוגע" שפתיה רוטטות.
חמלה ממלאת אותו, נכון שגם הוא לא ממש מאמין בכל מה שהרבנית אומרת למאיה אבל מפה ועד לתעב כל מילה משם? הוא פגש אותה, היא סך הכל אישה טובה וחכמה, ואם מאיה נהנית לדבר איתה? שיערב לה.
מאיה מתנערת לפתע "וואי, היום יום רביעי, תכננתי לבשל בגלל שזה היום הארוך שלך, סליחה עידו" הדמעות חוזרות לזלוג על לחייה.
"הכל בסדר מאיה, נזמין משהו, אל תבכי, הכל טוב" מנסה להרגיע, למרות שהוא באמת רעב, והוא מוכרח להודות בינו לבין עצמו שמחשבה על מנה חמה שמחכה לו בבית עברה במוחו כמה פעמים במהלך היום.
היא מתרוממת בעדינות, מנסה להשאיר את נועם ישן, הוא פותח שתי עיניים מנומנמות, "אני אכין עכשיו משהו מהר", מוחה דמעה "אטגן בצל, יש חזה עוף במקרר, אשים על הפלנצ'ה, יהיה אוכל".
עידו מתרומם גם הוא "בואי נכין יחד, הרבה זמן לא בישלנו ככה".
נועם מייבב קלות מתיישב על הרצפה במטבח נשען על הקיר בעיניים חצי עצומות.
מאיה נושמת עמוקות תוך כדי הוצאת חומרי הגלם מהמקרר, מנסה למשוך את הדמעות פנימה.
עידו קוצץ בצל במהירות, מכניס למחבת, ריח טוב של טיגון מתפשט בחלל, מאיה מתבלת את חזה העוף במיומנות, מוסיפה למחבת.
תנועותיהם כאילו מתואמות, משלימות אחד את השניה.
חיוך קטן עולה על פניו של עידו תוך הפיכת הנתחים המתפצפצים על האש.
"מה?" גבותיה של מאיה מתרוממות בתהייה, ידיה מניחות צלחות וסכו"ם על שולחן המטבח.
חיוכו מתרחב מעט כמו אחד הנתפס בקלקלתו "סתם, נזכרתי בתקופות שהיינו עושים את זה יותר, אחרי שהכרנו, זוכרת את הפעם ההיא שטיגנתי חביתה וכמעט שרפתי להורים שלך את המטבח?"
גיחוך נפלט מבין שפתיה "איך אפשר לשכוח, אתה רק רצית להראות לאמא שלי שיש לך כישורי מטבח ובמקום זה הרסת לה את הקרמיקה החדשה מעל לכיריים".
"וואי, איך היא כעסה עלי, תזכירי לי מה היא אמרה לך כשהיא משכה אותך הצידה לשיחת נזיפה?"
הצחוק כבר מביס אותה "היא אמרה לי 'עם כזה בחור את יוצאת?, לא מצאת לך אחד קצת יותר ג'נטלמן?' ואני אמרתי לה, 'כשתכירי את האופי שלו אמא, תביני למה דווקא הוא מכל האנשים, חביתה תמיד אפשר ללמוד להכין, להיות בנאדם טוב קצת יותר קשה' היא חייכה אחרי המשפט הזה, אחרי זה שמעתי אותה לוחשת לאבא שלי 'אז הילדה הקטנה שלנו הבינה מה חשוב בחיים'".
עידו מעביר יד נבוכה על שערותיו.
מאיה ממשיכה אותו "ואתה זוכר את הפעם ההיא שחזרנו מהחתונה של יובל, רעבים בטירוף כי כמה שהחתונה הייתה פנסית כל המנות היו בגודל של אפונה?".
כעת תורו לצחוק "בטח, הפכנו את המקפיא לראות מה יש לאכול, בסוף מצאנו כמה פיתות ויחד עם ירקות הפקנו מזה סעודת מלכים".
"אל תשכח שזה היה בשלוש לפנות בוקר, השעה הכי נורמטיבית לארוחות כאלה" היא מנגבת את עיניה מדמעה סוררת.
"היה לנו כיף מאיה" היא מרימה אליו מבט, המבט שלו נעוץ בנקודה נעלמת על הקיר מולו.
"היה לנו כיף" הוא חוזר שוב.
היא ממשיכה להביט בו, מנסה להבין לאן הוא חותר.
"למה היה צריך לשנות את החיים? הם היו טובים מאיה" קולו יורד כמה אוקטובות, עיניו מביטות בה כעת.
"אבל גם עכשיו טוב לנו" ממלמלת "לא?" סוג של תחינה אילמת נשזרת בקולה.
"יש לנו ויכוחים, אי הסכמות, כל אחד מאיתנו צועד במסלול שונה לחלוטין ואת יודעת את זה טוב יותר ממני, למה לך מאיה? מה היה חסר לך?".
"עומק, עידו" כפות ידיה נשענות על השולחן "החיים שלנו היו יפים, אבל תראה איזו רדידות מקיפה את העולם סביבנו, תראה איזה חוסר סיפוק, חוסר הגשמה, דיכאונות, התאבדויות, שקרים, וחוסר משמעות בחיים שלמים, אני לא רציתי את זה, לא רציתי לחיות, לעשות חיים ולמות, האמנתי שיש משהו מעבר לזה…"
הוא מתכופף לנועם הישן, מעביר ליטוף על שערותיו הרכות "ואני הסכמתי איתך, דיברנו על זה הרבה גם לפני שהתחתנו, אבל איך את יכולה לקרוא לחיים שבהם אתה בעל משפחה ואבא לילד- חיים רדודים, תראי איזה קסם נועם בחיים שלנו, יש לנו משפחה, יש לנו חברים, אנחנו משתדלים להיות כל יום הגרסה הכי טובה של עצמנו ולעשות טוב לאנשים שאנחנו אוהבים, איך זה חוסר סיפוק והגשמה?" הוא מרים אותו בין ידיו והולך לכיוון מיטתו של נועם, מאיה צועדת אחריו.
"אז יש לנו ילד, ואנחנו חיים בשבילו- בשביל מה הוא חי? ובשביל מה הילד שלו יחיה? אתה לא חושב שיש סיפור קצת יותר גדול מזה?" מילותיה הלוחשות מתפזרות בחלל החדר, נבלעות בסדיניו של הילד הישן תחתיהם.
עידו מעיף בנועם עוד מבט חטוף "בואי נלך לאכול, אני רעב".
היא שותקת.

 

[דיתי לינדר]

יש שאני יכולה להגיב לפרק הזה.
הסיפור הזה בנוי באופן מיוחד, הדמויות בנויות היטב.
הקונפליקטים יפים.
השפה אמינה.
הוא משדר טוב.
הוא סיפור שמדבר הרבה מהסב טקסט שלו וממש אפשר להריח את האוכל, לנשום דרך הדמויות.
אהבתי את הנושא-
תעלי דחוף עוד פרק. מחכה ממש להמשך.
החלק הכי יפה- הוא שהכתיבה מתעלה על עצמה מפרק לפרק. מכורה לסגנון. וואו!

 

[קשת החיים]

וואי, היה ממש שווה לחכות! הסיפור טוב, ממש טוב! אמין, לא קיטשי. האמת די חששתי שתיפלי לקיטשיות הזאת של עידו שרואה כמה טוב לאשתו והוא גם מתחיל לחזור בתשובה. אבל הפרק הזה נהדר, מצד אחד יש כאן הסכמה לשינוי שעובר על מאיה, יש כאן מערכת יחסים מצויינת בין בעל לאשתו, ומצד שני עידו לא מוותר, הוא מכבד, אבל עדיין לא מוותר. וכל כך אהבתי שמאיה לא נבהלת ממה שהוא אומר, היא לא מתוסכלת מזה שכל מה שהם עברו ועוברים ועידו עדיין לא שם, היא פשוט עונה לו תשובות חכמות ומכל הלב, תשובות שמגלות לנו שהיא מרגישה פתוחה וכנה איתו. איזה יופי!
מחכה להמשך והלוואי באותו הסגנון והקצב. סיפור מעולה ממש!

 

[sh.t.down]

יש שאני יכולה להגיב לפרק הזה.
הסיפור הזה בנוי באופן מיוחד, הדמויות בנויות היטב.
הקונפליקטים יפים.
השפה אמינה.
הוא משדר טוב.
הוא סיפור שמדבר הרבה מהסב טקסט שלו וממש אפשר להריח את האוכל, לנשום דרך הדמויות.
אהבתי את הנושא-
תעלי דחוף עוד פרק. מחכה ממש להמשך.
החלק הכי יפה- הוא שהכתיבה מתעלה על עצמה מפרק לפרק. מכורה לסגנון. וואו!

תודה על התגובה!
חיממת את ליבי

וואי, היה ממש שווה לחכות! הסיפור טוב, ממש טוב! אמין, לא קיטשי. האמת די חששתי שתיפלי לקיטשיות הזאת של עידו שרואה כמה טוב לאשתו והוא גם מתחיל לחזור בתשובה. אבל הפרק הזה נהדר, מצד אחד יש כאן הסכמה לשינוי שעובר על מאיה, יש כאן מערכת יחסים מצויינת בין בעל לאשתו, ומצד שני עידו לא מוותר, הוא מכבד, אבל עדיין לא מוותר. וכל כך אהבתי שמאיה לא נבהלת ממה שהוא אומר, היא לא מתוסכלת מזה שכל מה שהם עברו ועוברים ועידו עדיין לא שם, היא פשוט עונה לו תשובות חכמות ומכל הלב, תשובות שמגלות לנו שהיא מרגישה פתוחה וכנה איתו. איזה יופי!
מחכה להמשך והלוואי באותו הסגנון והקצב. סיפור מעולה ממש!

תודה!
ותודה על הפירוט!

רציתי באמת לשאול- התשובות של מאיה לדעתכם, כבדות מידי? מטיפות מידי?

 

[קשת החיים]

רציתי באמת לשאול- התשובות של מאיה לדעתכם, כבדות מידי? מטיפות מידי?

אני לא חושבת. לי נראה שהן לעניין.