שיר חַלוֹמוֹת שָׁוְא

[ברוך79]

קידומת:
אתה מכיר את הקטע הזה, שאתה כבר שנים חולם להיות... להתעלות... להתקדם
ו... פשוט לעוף...
אבל שום דבר לא זז, פשוט מרגיש תקוע... לא מבין למה... אבל אני כל כך רוצה, שואף, כוסף...
אז למה, בזמן שכולם כבר התקדמו... התרחקו.. עלו מעלה... אני עדיין שם מאחורה, תקוע, מדשדש בבוץ האינסופי... למה?
על זה ועוד, תמצא בשיר המצורף מטה...
טרי טרי! ישר מהמקלדת...
אשמח לתגובות!

אדם לעמל יולד
אדם - מאדמה הוא בא
וזו, רב עמלה,
אדם כחציר משול
כִנשוֹב רוח, וכבר הוא עף.
וכחלום –
אשר רק בא, וכבר חלף...
כנוצה – דעתו קלה,
וכדיו – דוהה ומתכלה,
וזה האדם – כמה שאינו,
כך רוב 'ישנו',
מחשבתו כ ענן, בשמיים דואה,
שאיפותיו גבוה נוסקות
בגבעות נושקות,
הרים וצוקים הן מלטפות,
רוצה הוא ברקיע לנגוע
כמעיין, כבאר מים חיים
לנבוע,
לִשפוע, ולהשפיע
תאוות להטביע,
כל חשקיו להשקיע, להשכיח
ואך
את נשמתו להשביח,
את חיי הנצח - בו להתפיח,
כל הרהור בטל - להבריח
להתעלות,
להתמלאות,
לדבוק רק בבורא
ויחד, אף לידע כל אשר סביבותיו יקרה,
לחיות בכל העולמות,
לטעום מכל האולמות
לקפוץ על כל החתונות
ולהיות... תמיד שמימי, רוחני, שאפתני
כמעט 'מ ל א כ י'...
-
אך
חלומות שווא ידברו,
אחחח
כמה זה כואב,
א ב ל – חלומות....
– כפי שבאים,
כך כבר אינם
חלום היה, וחלום יישאר.
כי אין די לאדם ב 'לחלום',
לשאוף, לרצות
אף אם מאוד – מאוד,
בכל מאודו חפץ הוא,
בלא מעשה, לולא עמלו,
הרי הוא כדיו – אשר דוהה ונעלם,
וכבר – הוא כלא היה,
כי-
אדם לעמל יולד
אדם מאדמה הוא בא
וזו, רב עמלה

אדם כחציר משול,
כנשוב רוח, וכבר הוא עף
וכחלום – רק בא, וכבר חלף...
כנוצה – דעתו קלה,
וכדיו – דוהה ומתכלה,
עד אשר יפעל, יעשה, יחרות
יוציא לפועל מטרת קיומו,
תכלית ייעודו,

אזי ייחרט לנצח, פועלו, בבניית עולמו,
בהמשכיות הדורות,
לעד
יונצח חותמו.

 

[צביה ר.]

כתיבה יפה ועשירה, מלאת משמעות.
משרתת היטב את המסר החשוב.

אם יורשה, שתי הערות קטנות:
- ריבוי המקפים והפסיקים מעט מעמיס על הטקסט. חלקם מיותרים ואת חלקם נכון יותר להמיר בנקודה.
- לטעמי כדאי קצת לקצר את הקטע. זה יוסיף לו חוזק.

 

[ברוך79]

כתיבה יפה ועשירה, מלאת משמעות.
משרתת היטב את המסר החשוב.

אם יורשה, שתי הערות קטנות:
- ריבוי המקפים והפסיקים מעט מעמיס על הטקסט. חלקם מיותרים ואת חלקם נכון יותר להמיר בנקודה.
- לטעמי כדאי קצת לקצר את הקטע. זה יוסיף לו חוזק.

לבקשת צביה ר.
אני מוסיף פה גרסה מעט שונה, משופצת

חַלוֹמוֹת שַׁוְוא
אָדָם לְעָמָל יוּלַד
אָדָם - מֵאֲדָמָה הוּא בָּא
וְזוֹ, רַב עֲמָלָהּ
אָדָם כְּחָצִיר מָשׁוּל
כִּנְשֹׁב רוּחַ, וּכְבָר הוּא עָף
וְכַחֲלוֹם
לְרֶגַע בָּא
וּכְבָר חָלַף...
כַּנּוֹצָה
דַּעְתּוֹ קַלָּה
וְכִדְיוֹ
דּוֹהָה וּמִתְכַּלָּה.
וְזֶה הָאָדָם
כַּמָּה שֶׁאֵינוֹ
כָּךְ רֹב 'יֶשְׁנוֹ'.
מַחֲשַׁבְתּוֹ
כְּעָנָן בַּשָּׁמַיִם דּוֹאָה
שְׁאִיפוֹתָיו - גָּבוֹהַּ נוֹסְקוֹת
בַּגְּבָעוֹת נוֹשְׁקוֹת
הָרִים וְצוּקִים הֵן מְלַטְּפוֹת.
רוֹצֶה הוּא בָּרָקִיעַ לִנְגֹּעַ
כְּמַעְיָן, כִּבְאֵר מַיִם חַיִּים
לִנְבֹּעַ
לִשְׁפֹעַ, וּלְהַשְׁפִּיעַ
תַּאֲווֹת לְהַטְבִּיעַ
כָּל חֲשָׁקָיו לְהַשְׁקִיעַ, לְהַשְׁכִּיחַ
וְאַךְ
אֶת נִשְׁמָתוֹ לְהַשְׁבִּיחַ
אֶת חַיֵּי הַנֶּצַח
בּוֹ לְהַתְפִּיחַ
כָּל הִרְהוּר בָּטֵל - לְהַבְרִיחַ
לְהִתְעַלּוֹת
לְהִתְמַלְּאוֹת
לִדְבֹק רַק בַּבּוֹרֵא
וְיַחַד
אַף לֵדַע כָּל אֲשֶׁר סְבִיבוֹתָיו יִקְרֶה
לִחְיוֹת בְּכָל הָעוֹלָמוֹת
לִטְעֹם מִכָּל הָאוּלָמוֹת
לִקְפֹּץ עַל כָּל הַחֲתֻנּוֹת
וְלִהְיוֹת...
תָּמִיד שְׁמֵימִי, רוּחָנִי, שְׁאַפְתָּנִי
כִּמְעַט 'מַלְאָכִי'...
אַךְ
חֲלוֹמוֹת שָׁוְא יְדַבְּרוּ,
אוֹוֹוֹחְחְ
כַּמָּה זֶה כּוֹאֵב
אֲבָל
חֲלוֹמוֹת....
כְּפִי שֶׁבָּאִים
כָּךְ כְּבָר אֵינָם
חֲלוֹם הָיָה, וַחֲלוֹם יִשָּׁאֵר.
כִּי אֵין דַּי לָאָדָם בְּ'לַחֲלֹם'
לִשְׁאֹף, לִרְצוֹת
אַף אִם מְאוֹד – מְאוֹד
בְּכָל מְאוֹדוֹ חָפֵץ הוּא
בְּלֹא מַעֲשֶׂה, לוּלֵא עֲמָלוֹ
הֲרֵי הוּא כִּדְיוֹ...
כִּי
אָדָם לְעָמָל יוּלָּד
מִן אֲדָמָה זוֹ
אֲשֶׁר רַב עֲמָלָה
וַהֲרֵי כְּמָשָׁל
הוּא מָשׁוּל
כְּחָצִיר הוּא. כְּרוּחַ
יָעוּף וְכַחֲלוֹם
יַחֲלֹף.
דַּעְתּוֹ כֹּה קַלָּה
דּוֹהָה וּמִתְכַּלָּה
עַד
אֲשֶׁר יִפְעַל, יַעֲשֶׂה
יַחֲרֹת
וְלַפֹּעַל יוֹצִיא מַטְּרַת קִיּוּמוֹ
בְּמַעֲשָׂיו הוּא יִפְסַע אֶל
תַּכְלִית יִעוּדוֹ.
אֲזַי
יֵחָרֵט לָנֶצַח, פּוֹעֲלוֹ
וּבְהֶמְשֵׁכִיּוּת הַדּוֹרוֹת
יֻנְצַח חוֹתָמוֹ.