הנושאים החמים
- פותח הנושא חד וחלק
- פורסם בתאריך
- הוסף לסימניות
- #5
זה הועלה כאן פעם בפורום ע"י הניק אברהם.
* סיפור על ר' אהרן מבעלז שהיה ילד קטן ולא שאל בליל הסדר מה נשתנה וכשאביו תמה למה הוא לא שואל כלום על כל השינויים שנעשים, הסביר הילד שבאמת הוא תמה אבל לא רצה לשאול כי "על אבא לא שואלים שאלות"
* סיפור על תלמידו של היהודי הקדוש מפשיסחא שהלך לבית אמו האלמנה תוך כדי הלימוד ע"מ לאכול, ואמו ביקשה ממנו שיעשה בשבילה איזה דבר. הוא אמר לה שהוא ממהר ללמוד. אחרי שהתחיל ללכת חשב בליבו "בשביל מה אני לומד אם לא בשביל לקיים" והוא חזר לעזור לה. כשהוא חזר לבית המדרש קם היהודי הקדוש מפניו והסביר שהוא קם מפני אביי האמורא שהתלווה אליו, שמכיון שהוא היה יתום משני הוריו ולא זכה לקיים מצות כיבוד אב ואם, הוא מתלווה מעת פטירתו
* סיפור על ר' אהרן מבעלז שהיה ילד קטן ולא שאל בליל הסדר מה נשתנה וכשאביו תמה למה הוא לא שואל כלום על כל השינויים שנעשים, הסביר הילד שבאמת הוא תמה אבל לא רצה לשאול כי "על אבא לא שואלים שאלות"
* סיפור על תלמידו של היהודי הקדוש מפשיסחא שהלך לבית אמו האלמנה תוך כדי הלימוד ע"מ לאכול, ואמו ביקשה ממנו שיעשה בשבילה איזה דבר. הוא אמר לה שהוא ממהר ללמוד. אחרי שהתחיל ללכת חשב בליבו "בשביל מה אני לומד אם לא בשביל לקיים" והוא חזר לעזור לה. כשהוא חזר לבית המדרש קם היהודי הקדוש מפניו והסביר שהוא קם מפני אביי האמורא שהתלווה אליו, שמכיון שהוא היה יתום משני הוריו ולא זכה לקיים מצות כיבוד אב ואם, הוא מתלווה מעת פטירתו
- הוסף לסימניות
- #6
הכל למען כבודו של אבא!
הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל בהיותו בן תשע, חלה במחלה קשה. הוא שכב במיטתו, מתפתל בכאבים עזים, בוכה וגונח מרוב יסורים. לפתע נכנס אביו לחדר, לבקרו. בו ברגע - פסק הנער מבכיו. הידק את שפתיו - וחייך אל אביו! באותה שעה שהה שם ידידו ורעו, הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, שנדהם למראה השינוי הכביר שחל בו.
לאחר שהאב יצא מהחדר, שבו הגניחות והאנחות. שאלו ידידו רבי יוסף: כיצד יכולת להחריש, אחר שסבלך רב כל כך?! ענה הנער בן התשע: "לא רציתי לצער את אבא, האם לא די בכך שאני סובל?! לא רציתי שגם לאבא יכאב!"...
פעם ישבו כולם לסעודת מצוה, ורבי רפאל ברוך הסב עמם אבל לא טעם דבר. לשאלתם, השיב שהוא שרוי בתענית. על מה ולמה?
סיפר, שהיה נוכח בבית הדין כאשר אביו הדיין פסק את פסק דינו - ואז החל המפסיד להתווכח עמו, והשתמש בלשון חריפה ובמילים בוטות. הבן לא יכול היה להחשות, ומחה על כבוד אביו - ועל כבוד התורה ובית הדין. אבל לאחר מכן הביע אביו באוזניו את מורת רוחו על דבריו: לב האיש היה מר עליו, ופרק את מרירותו.
"מששמעתי שציערתי את אבא - בתום לב! וכדי להגן על כבודו! - קיבלתי על עצמי להתענות כדי לכפר על החטא!"
ברבות הימים, כשהגיע אביו לשיבה, מילא רבי רפאל ברוך את מקומו כדיין. הוא קיבל משכורת ממשלתית מכובדת, אך מפני כבודו של אביו, היה מוסר לו את כל משכורתו, כדבר מובן מאליו! וזאת, למרות שהיה אז בעל משפחה! האב חילק את הכסף בין כל בני המשפחה, ונתן לרבי רפאל ברוך סכום מסוים למחייתו.
כאשר נפטר האב והמשכורת כולה נשארה שלו - הצטער רבי רפאל ברוך על המצוה שנשמטה מידו! (מעיין השבוע ג שנה)
יותם בן עוזיהו - כל זמן שהיה אביו מצורע והוא היה שופט את העם, לא נטל עליו כתר מלכות בחיי אביו, וכל דינים שהיה דן היה אומרם בשם אביו (ע' סוכה ד' מה ובפרש"י)
אילו היתה לי אמא...
אל ביתו של הצדיק הקדוש רבי ישראל אביחצירא - ה"בבא סאלי" זיע"א, הגיעו אם ובנה. הבן - כל הופעתו אומרת מרדנות נעורים, נראה שהובא לכאן למורת רוחו. והאם - ניכר עליה כי שבעת מרורים היא. כשהגיע תורם להיכנס אל הרב, הגישה האם פתק, ובו היא מבקשת: בני אינו סר למשמעתי, מתחצף ומתמרד. יאציל עליו הרב ברכה שיתחזק במצות כיבוד הורים.
קרא הרב את הפתק, והשתררה דממה. הבן כמו מחכה להיחלץ במהירות האפשרית מן המעמד המביך. יאמר הרב את תוכחתו וישחרר אותו החוצה...
אך לא, הרב אינו פונה בתוכחה. רק אנחה כאובה פורצת מגרונו, ופניו מביעות עצב רב. "אח...", לוחש הרב, "אילו היתה לי אמא"... דמעות זולגות מעיניו של הצדיק, והוא ממשיך: "אילו היתה לי אם - על כפים הייתי נושא אותה, ורוקד מרוב שמחה!"...
בכיו הטהור של הצדיק הרעיד את הלבבות. גם ליבו הקשוח והעיקש של הנער הפוחז - התרכך ונמס. הרהורי תשובה וחרטה ניכרו על פניו. ואז פנה אליו הצדיק בחיבה ואמר לו: "בוא נא בני, שב לימיני, ואספר לך סיפור".
ישב הנער לידו, והצדיק סיפר:
בהיותנו צעירים, היה אבינו רבי מסעוד אביחצירא זצ"ל, חולה עד מאוד, וסבל ממכאובים קשים. אחי - רבי דוד, ה' יקום דמו, ואני - התאמצנו כמיטב יכולתנו לסעוד את אבינו החולה, לטפלו ולספק לו את צרכיו. מתוך כאביו, היה אבינו גונח גניחות של כאב, והדבר ציער אותנו מאוד. באחת הפעמים, כאשר רבו האנחות והגניחות, שאלו אחי רבי דוד: "אבא, למה אתה גונח כל כך?!"...
ענה אבינו ואמר: "עד לרגע זה היה לי יהלום זוהר ונוצץ, ועכשיו הועם זוהרו של היהלום!" כוונתו היתה כמובן לאחי הצדיק והיקר, שעתה נכשל באמירה שאיננה הולמת את מעלתו.
כאשר שמע אחי מילים אלו מפיו של אבינו, נחרד ונבהל. הוא החליט לגזור על עצמו גלות, ובמשך שנה שלימה הסתגר באחד מבתי הכנסת שבעיר, ישב ולמד שם בבדידות, כאילו היה מוחרם חלילה. כעבור שנה, שם פעמיו אל מושל העיר, שהיה אוהב ומעריץ מאוד את אבינו. הלה קיבלו במאור פנים, ושאל אותו למבוקשו. סיפר אחי למושל העיר את אשר קרה, וביקש ממנו כי יואיל לפנות אל אביו בבקשת סליחה בשמו, ולברר אם הוא סולח לו על אותה אמירה פסולה שיצאה מפיו לפני שנה!
המושל הנדהם נענה לבקשתו, והלך לרַצות את האב. ענה אבינו ואמר: "אכן, ידעתי כי יהלום זוהר הוא, ולא הועם זוהרו. לך אמור לו שאין בליבי עליו".
כששמע אחי את הדברים, מיהר מיד אל ביתנו. כשהגיע לפתח הבית כרע על ברכיו, וכך התקדם בכריעה עד למקום מושבו של האב. שם התחנן בבכיה: "אבי, אנא סלח לי. כטוב בעיניך עשה בי, מוכן אני למסור נפשי על מזבח רצונך!"
כך סיים ה"בבא סאלי" זיע"א את סיפורו, וכל הנוכחים השתוממו לשמע הסיפור המרעיש ששמעו זה עתה מ"כלי ראשון". עתה פנה הרב אל הנער, הניח ידיו על ראשו ואמר בחום אבהי: "אם תבטיח להיטיב את דרכך ולהקפיד בכבוד אמך, אברכך בכל הטובות והברכות! עליך להיות מאושר על כך שזכית, שיש באפשרותך לקיים מצוה כה יקרה, קיימנה אפוא בשלמות ובשמחה!"
ומחדרו של הרב יצא נער אחר לחלוטין. (מעיין השבוע ג שנח)
השומע לדברי אביו אפילו בדבר הרשות, מקיים מצות עשה, כאילו קיים מצות סוכה ולולב. אשריו ואשרי חלקו, מי שיש לו אב ואם שיכול להרוויח כל כך חבילות חבילות של מצוות! (הליכות מוסר עמוד תפ)
כחוט השערה
המקובל רבי חזקיהו יצחק זצ"ל [בנו של הרש"ש הקדוש] - מגדולי מקובלי ירושלים היה, כל ימיו עבד את בוראו בקדושה עילאית. והנה, לפני פטירתו, קרא לתלמידיו ובפיו בקשה: ברצונו, כי בעת קבורתו, לא יורידו אותו אל הקבר, אלא יזרקו אותו לתוכו בביזיון! הזדעזעו התלמידים ונחרדו עד למאוד, על מה ולמה מבקש מהם רבם בקשה שכזו?! ענה להם: "פעם אחת ירדתי לפני התיבה כשליח צבור, נגד רצונו של אבי, וגרמתי לו בכך עוגמת נפש, ומני אז איני מוצא מרגוע לנפשי. השחרתי פני בתעניות ובתשובה, אולם חושש אני שמא עדיין לא תיקנתי לגמרי את חטאי. מקווה אני כי על ידי שתקברוני בביזיון, יתכפר לי אותו זלזול שזלזלתי בכבוד אבי!" סיים הרב את צוואתו, ולאחר מכן החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.
נבוכו התלמידים, ולא ידעו מה לעשות עתה, כיצד יוכלו לזלזל בקבורתו של רבם הקדוש? דנו בדבר, והחליטו כי לא יעשו כזאת, ואף אם חטא הרב חטא דק מן הדק, בודאי כבר שב בתשובה שלימה והתכפר לו חטאו.
ערכו התלמידים לרבם הלוויה מכובדת, כשהם מובילים את מיטתו אל מנוחתו במרומי הר הזיתים. והנה, בדיוק לפני הקבורה, הגיחו לפתע בריונים ערביים מכפר סילואן, כדי לשדוד ולפרוע פרעות. באימה ופחד, מיהרו התלמידים לנוס על נפשם ולהימלט מיד הבריונים, כשהם מותירים את מיטתו של הרב בסמוך לקבר. לעגו השודדים ליהודים הבורחים, וניגשו אל המיטה העזובה. ברגל גסה דרדרוה... הישר לבור הקבורה!
כך קוים רצונו האחרון של הצדיק הקדוש, לכפר על עוונו האחד והיחיד, שפגם פגימה דקה מן הדקה בכבוד אביו! (מעין השבוע ג שנה)
השודד והפתן
מעשה ברבנו חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל, שהפליג בספינה. בהיותם בלב הים, קמה רוח סערה והטביעה את האוניה על כל נוסעיה. שלח ה' לרבנו הצלה, וזימן לו קרש מקרשי האוניה. נאחז בו הצדיק, והיטלטל עמו זמן רב, עד שפלט אותו הים אל היבשה. באפיסת כוחות שכב הרב על הקרקע והביט סביבו, הוא נחרד לגלות כי נמצא הוא במקום שמם, ארץ ציה וצלמוות, שורצת חיות רעות. כיון שנטתה השמש לשקוע, אזר הרב את כוחותיו ומיהר לעלות על אחד העצים, למצוא מסתור מפני חיות רעות. בפיו תפילה ותחנונים לפני בורא עולם שיציל אותו מן המצב המסוכן שאליו נקלע. כשהגיע הבוקר, ראה לפתע עשן מיתמר ועולה בקרבת מקום, משמע שמתגוררים שם בני אדם! שמח והודה לה', ושם פעמיו אל המקום. בהגיעו, והנה לפניו בית מוקף גדר. התקרב, ניגש - ואין איש בבית. נכנס, וראה לפניו אוכל מוכן. אחזו בולמוס, שכן זה כמה ימים לא בא אוכל לפיו. אכל ושבע, מצא מטה מוצעת ושקע בשינה.
לעת ערב שבו דיירי הבית - חבורת שודדים, שהיו רוצחים עוברי דרכים ובוזזים את רכושם. הם התפלאו למצוא את דלת הבית פתוחה. הביטו, והנה אף אכלו ממאכליהם! זעמו: "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן, לנהוג אדון בביתם?!" חיפשו ומצאו את הרב, ישן על מיטתם. חרה אפם וביקשו להרוג את הרב בשנתו. אמר להם מנהיגם: "עזבו אותו כרגע, הן בידינו הוא. נאכל ונשתה, ואחר כך נחרוץ את דינו".
אכלו ושתו, והקיצו אותו משנתו. עמד הרב לפני השודדים האימתניים, ונפלה עליו אימה. אמרו לו: "מי הרשה לך לבוא לביתנו ולעשות בו כרצונך?" ענה ואמר: אל נא תכעסו, אנוס הייתי מפני הרעב", וסח להם את כל קורותיו. אולם השודדים האכזריים לא התרכך לבבם, ודנו אותו למוות. אמר מנהיגם: "רצוני לשוחח עמו לפני הוצאתו להורג". יצא עמו החוצה ושאל: "רבי, האם תכירני?!" תמה הרב: "מי כאן יקרא לו בשם 'רבי'"? התבונן בו ולא הכירו. אמר השודד: אני תלמידך, פלוני בן פלוני, שלמדתי אצלך לפני שנים רבות". ענה הרב: "אין פלא שלא הכרתי אותך, שכן אז היית צעיר ללא זקן, ועכשיו השתנו פניך. אבל אמור נא לי, איך נפלת כך, משמים לארץ, לשפל המדרגה?!"
אמר לו: "הכל התחיל מריב שהיה לי עם אבי ואמי, וקצפתי קצף גדול וחטאתי להם חטאה גדולה. ניתקתי עמם קשר, והלכתי מדחי אל דחי. עבירה גוררת עבירה, עד שהפכתי למנהיג של רוצחים". כאן נשבר קולו של התלמיד-השודד, והוא קרא: "ידיי מלאות בדם! ועכשיו, בראותי אותך נזכרתי בעברי, בעמי ובאלוקי. אוי, אנה אני בא?! אוי לי ואבוי לנפשי, כיצד ירדתי אל התהום?! אנא, רבי, מתחנן אני אליך, תורה לי דרך תשובה. מוכן אני לקבל על עצמי כל אשר תאמר לי, ובלבד שתבטיח לי, שלאחר שאקיים הכל, יתכפרו לי עוונותי, ואזכה לחיי העולם הבא!"
אמר הרב: התשובה שלך קשה היא מאוד. אולם אם תעשה אותה - אני ערב לך שתזכה לחיי עולם הבא. ראשית לכל, כמובן: סור מרע! סור מיד מן השודדים הרשעים הללו. שוב בכל לבך לחיי תורה ומצוות, תשמור שבתות וימים טובים ותרבה מצוות ומעשים טובים. לאחר מכן, תחפש מאורת נחשים. כשתראה נחש פתן שזה עתה בקע מביצתו, תקחהו ותכלא אותו בקופסה סגורה, ומעתה צריך אתה "לאמץ" את הפתן. קח עימך את הקופסה לכל מקום, ובכל יום תאכיל את הנחש בוקר וערב - במשך שבע שנים תמימות! לאחר שבע שנים, תפתח את הקופסה, ותניח לפתן לצאת החוצה".
אבל הפתן יהרגני, רבי", נבעת השודד.
"אכן", השיב הרב, "ויהיה זה לך לכפרת עוון ופשע. התדרדרותך התחילה במרד הוריך, אשר גידלוך באהבה ובמסירות אין קץ. סעדו אותך בחולייך, האכילוך והלבישוך, ואתה בעטת בהם וגמלת להם רעה תחת טובה, כמו הפתן הזה שתזון אותו שבע שנים ולא יכיר לך טובה. יהא עונשך וכפרתך מידה נגד מידה".
ענה השודד ואמר באומץ ובגבורה, שיכולה להיות רק ביהודי: "מקבל אני עלי!" הוא אף הוסיף ואמר: "אין ספק, כי מן השמים סובבו כל זאת, שתטבע ספינתך בים ותגיע אלי למקום כה שומם. בודאי כל הצער והיסורים שנגרמו לך - לא בגללך, כי צדיק גמור אתה, אלא הכל סובב ה' בעבורי, כדי להביאך אלי לעורר את ליבי לשוב בתשובה, ולהציל את נפשי מרדת שחת!"
מיד פנו שניהם, כשהשודד לשעבר מדריך את הרב להגיע למקום ישוב. נשק את ידי הרב, ונפרד ממנו לשלום. נדד השודד למקום רחוק, ושב לדת אבותיו. לאחר מכן עשה כל אשר אמר לו הרב - גידל פתן בן יומו, האכילו והשקהו שבע שנים, ולבסוף הוציאו מכלאו והניח לו להכישו.
בא לרבנו חיים בן עטר בחלומו ואמר לו: "תנוח דעתך, על אשר עשיתי כל אשר ציוויתני, ומכח זה זכיתי למחילת עוונות ובאתי למנוחה שאננה בגן עדן וזכיתי לחיי העולם הבא!" (מעיין השבוע ג שנו)
הלכה לבכות ברפת
אשה צדקנית התגוררה בעיירה באירופה. 16 שנים לא נפקדה בפרי בטן. ביום מן הימים, נסעה אל העיר הגדולה וינה לדרוש ברופאים, אולי יוכלו לסייע לה במילוי משאלת הלב הגדולה של העמדת הדורות הבאים. אבל למרבה הצער, חיוו הרופאים את דעתם, שאין לה כל סיכוי ללדת, והאשה חזרה לעירה בשברון לב עצום. בהגיעה לביתה, חיפשה פורקן לעצמה, וחשה צורך לבכות ולבכות... אולם אביה, שהיה אדם גדול וצדיק, היה גר בסמיכות לביתם, והיא חששה שבכייה יגיע לאוזניו, והדבר יצער אותו. אך מה תעשה, והדמעות - אינן מתחשבות בכך, וכמעט פורצות ללא מעצור. הנה היא רואה לפניה את רפת הפרות השוכנת בסמוך לביתם. ללא היסוס היא פונה אל הרפת, למרות ריח הצחנה שממלא אותה, ושם היא נותנת פורקן לבכייה. לפתע עבר שם אביה הגדול, והנה הוא שומע קול בכי, והקול נשמע לו מוכר... עמד והאזין לקולות, ואחר כך המשיך בדרכו.
לעת ערב, כאשר נכנסה אליו הבת, אמר לה: "בטוחני שבשמים שמעו את תפילתך הזכה. כעת חיה את יולדת בן!" למותר לציין שכך היה, ולשנה הבאה נולד לה בן, שהפך למאור גדול בתורה! (עלינו לשבח ה רנא)
טרחה תמורת טרחה
להלן סיפור מחזק ומאלף, שסופר לאחרונה מפי בעל המעשה - סיפור של התמסרות מיוחדת לקיום מצות כיבוד הורים, ושל השגחה פרטית נפלאה. (מתוך הספר המיוחד "נפלאותיו לבני אדם" חלק א) ידועה אמרת העולם אשר "אבא אחד יכול לגדל עשרה בנים, ואילו עשרה בנים אינם מסוגלים 'לגדל' אבא אחד". מי שלא טעם את הטעם הלא קל של "צער גידול הורים" אשר לעת זקנה אין להם את הכוחות והמוחות 'לגדל' את עצמם - לא יבין זאת לעולם. מלבד הקושי הנפשי של בן לראות את אביו במצב הדורש טיפול, יש בכך אינסוף של קשיים נלווים, אשר צריך הרבה דעת ותבונה ושפע של יראת שמים טהורה בכדי לעמוד בזאת בכבוד ובעוז.
כאשר התאלמן אבא ז"ל, אחר פטירת אמנו ע"ה, חשנו שהתמוטט עליו עולמו באחת; מלבד היותו חולני וחלוש בלאו הכי, נכפתה עליו בדידות פתאומית, אשר קשה היה לו לשאתה. אבא ז"ל היה אדם נכבד, איסטניס ועדין דעת, אשר הורגל כל ימיו להופעה מכובדת. כלפי חוץ לא הראה מאומה, אך אני, כבן זקונים, חשתי איך שנפשו הולכת ומתעגמת עליו.
בריאותו של אבא החלה להתרופף, בשלב ראשון היה בני הבחור מגיע ללון עמו בלילות. את הארוחות סיפקה לו משפחתי, משום שאנו היינו גרים בקרבת מקום אליו, יחסית לשאר בניו. בחלוף מספר חודשים לא יכול הייתי שלא להבחין כי מצבו של אבא דורש טיפול יותר צמוד וקרוב, וכי לא ניתן עוד להשאיר את אבא הישיש במגורי הבדידות שלו.
עדיין התמהמהתי, כדרך בני אדם אשר אינם עושים היום, משהו שניתן לעשותו מחר.
אלא שקרה מה שקרה, ואבא מעד בביתו ונפל ארצה. כשעתיים יושב היה על הארץ מבלי יכולת לקום, ומי יודע מה היה סוף הסיפור, לו לא שמעה שכנה את קריאותיו הנואשות. היה זה עבורי די והותר. התחלתי לשוחח עמו על כך שיש לחשוב על מעבר לבית אחד הילדים.
מלכתחילה היה אבא קצר רוח מכל עצם הדיבור על העניין, טען שאינו רוצה להכביד על בניו, ומוטב לו להיות בביתו שלו, בו מתגורר למעלה מחמישים שנה. קשה לאדם לוותר באחת על הפרטיות שהורגל לה כה רבות.
הבהרתי לו כי יקבל חדר פרטי ונוכחותו לא תפריע לאיש. אדרבה, המגורים עמו בצוותא יחשבו לנו לכבוד ויקר. כל זמן שהוא גר לבדו, אין לנו מנוחה והננו מוטרדים בכל עת לשלומו. בדיעבד הסכים לסכם את השיחה בהבטחה שיחשוב על הענין.
למחרת אמר לי שהחליט לערוך ניסיון של חודשיים מגורים מחוץ לבית, כדי לראות 'איך זה נראה'. אף אם אבי זכה, בלי עין הרע, לתשעה ילדים נוספים חוץ ממני, היה זה טבעי שאציע את דירתי, אחר שאני הוא זה שהעליתי את הענין. מלבד זאת שכאמור היתה דירתי בקרבת מקום אליו. במובן מסוים קרוב הייתי לנפשו יותר משאר אחי ואחיותי - כבן זקונים. חשתי שאת מה שאני יכול להעניק לו - לא יוכל לקבל בשום מקום אחר. ביתי גדול ומרווח ברוך ה', יש לי אפשרות להעניק לו חדר משלו. עמדנו אז בשלהי חודש אדר. סיכמנו שיגיע אלי לחג הפסח, ומאז ישאר למשך חודשיים.
בצאתי מביתו, אחר הדברים האלה, ידעתי כי נטלתי על עצמי עול לא קל של מצות כיבוד אב. בעמקי ליבי לא היה לי ספק קל בכך, שתקופת ניסיון זו לא תסתיים אחר חודשיים, כי אם תתארך על פני שנים רבות, עד מאה ועשרים. אמת זו ברורה היתה לי ברגע הראשון, אך עם זאת עדיין שכנעתי את עצמי שמדובר כאן על תקופת ניסיון בלבד שבעזרת ה' נוכל לעמוד בכך.
התפללתי לה' יתברך, שרעייתי תהיה עמי בדעה אחת. ידעתי שבהסכמתה תלוי הכל. במובן מסוים, הקושי שלה הוא גדול משלי - הן מחמת הטרחה הכרוכה בעניין, והן מחמת שאין זה אביה כי אם חמיה, וההבדל גדול.
זימן לי הקב"ה שעת כושר, בה העליתי את העניין בפניה. בניגוד לתחזיתי שאצטרך לפתוח עתה במסע שכנועים, עצומה היתה הפתעתי הגדולה לראותה מסכימה עמי בכל לב, כי אכן זהו הצעד הנבון ביותר המוטל עלינו: "כולנו נגיע בעזרת ה' לגיל הזה, וכולנו נרצה לא להיות מושלכים לעת זקנה", אמרה. "זימן הקב"ה מצוה גדולה זו לפתחנו, ועלינו לאמצה בלב ונפש". את החסד שעשתה עמי בתגובתה זאת, לא אשכח לעולם. חשתי כי אבן נגולה מעל לבי. מעבר לכך - הרגשתי עידוד וכוחות מחודשים.
ישבנו עם הילדים בסעודת שבת, במהלכה גילינו להם בקול נרגש, כי עומדים אנו לזכות במצוה גדולה אשר כולנו נהיה שותפים לה. סיפרתי להם על הכבוד הגדול שחלק רבי טרפון לאמו הישישה, הרחבתי בפניהם את הדיבור על סגולת מצוה כבירה זו של כיבוד אב. דברנו על קשייו של אדם מבוגר הרגיל לחיים של שקט, וכי יש לכבדו ולהראות לו בכל הזדמנות כי שמחים אנו בקרבתו.
ילדי לא התלהבו יתר על המידה. הגדולים שבהם לא ששו במיוחד על כך שייאלצו לפנות את החדר הצדדי בבית עבור סבא - קשריהם עם אבי לא היו הדוקים, אבא היה אדם סגור ומופנם בטבעו. הרגשתי בכך שאינם מתלהבים, והדבר כאב לי מאוד. רק בתי הקטנה החכימה להתלהב, וזו היתה הסוכריה שהמתיקה לי את אותה אכזבה. כה קראה בתי בתמימות: "אבא, כשאתה תהיה זקן וחולה, אחרי שאמא... - אקרא לך לבוא לגור אצלי בבית"...
כאמור, נפתחו החודשיים הללו בימי חג הפסח. במשך החג הגיעו כל בני המשפחה לבקר. בהזדמנויות אלו שוחחתי שוב עם כל אחד מאחי ואחיותי, שנכון לרגע זה - אבא נשאר אצלי לתקופה. חלק מהאחים הביעו הערכה מעמקי ליבם, הגדיל אחד הגיסים לומר כי יהיה מוכן להשתתף בכל נטל כספי שיהיה כרוך בעניין.
עד מה מר היה לי לשמוע את אחד מבני המשפחה שטען, כי לדעתו העניין אינו כה נחוץ, להיפך - "אדם מבוגר חש טוב יותר בהיותו בסביבתו שלו". בכלל לא היתה דעתו נוחה מכך שהחלטתי על דעת עצמי להעביר את אבא, מבלי לשתף בהתלבטויות את שאר האחים. כל מילה מדבריו הכתה על ליבי באגרופים. נשכתי שפתיים ולא אמרתי את שצעק ליבי בתוכי: "איך אינך מתבייש לדבר אלי כך? הרי אני הוא זה שעושה כאן את מלאכת כולם, היכן ההערכה שלך?"
בקיצור - כל אחד הגיב בדרכו שלו, אחד עודד יותר, האחר הסתפק באמירה כי מסכים הוא וכי מבחינתו אין בעיה... הצד השווה שבכולם שאיש לא הציע את ביתו שלו לאחר אותם חודשיים... הבנתי מרוב התגובות משפט אחד: "כל הכבוד שנטלת על עצמך עול זה, עלה והצלח עמו".
'אסרו חג פסח' היה יום המגורים הראשון של אבא בביתי, אחר ימי החג. בבוקר יום זה אני קם ומוצא את עצמי מאוכזב עד לשד נשמתי מהימצאותו של אבא בביתי. גרמה לכך תגובתם הצוננת של שאר אחי, גם תגובת ילדי היתה קרירה מדאי לטעמי, חשתי כי עושה אני עימם עוול, בכך שאני כופה עליהם את המגורים עם אבי.
פתאום כבר לא הייתי שלם בלבי על הצעד הזה. ייסרתי את עצמי על מה ולמה הייתי פזיז החלטה, הרי יכול הייתי להודיע את עניין חולשתו של אבא לכל בני המשפחה ולהיות כמו כולם, על מה נטלתי עטרה לראשי, הרובצת עלי בכל כובדה מעתה, לאורך תקופה שאת סופה איני יודע...
היצר הרע הטביל את מוחי וליבי באגם של מרירות לאורך כל היום. ישבתי בעבודה כשליבי בל עמי, צר היה לי שכך נראה היום הראשון עם אבא. בשובי מהעבודה שהה אבי בבית הכנסת הסמוך, גם הילדים לא היו בבית, היתה זו הזדמנות עבורי לשתף את רעייתי, בכל אשר העיק על ליבי משך אותו היום. פרקתי משא ליבי מתוך כאב ותסכול עצמי שלא הייתי רגיל אליו מעודי. אך שוב היתה זוהי שנשלחה ממרום לעודדני:
"עצת היצר היא זו", אמרה. "אם קבלנו על עצמנו משהו - הבה נעשה זאת בשמחה. לרגע לא חשבנו שזה יהיה קל. זכור, כי לא עשינו זאת כדי לקבל הערכה ממישהו, את טובת אביך ביקשנו, והיא זו שצריכה לעמוד לנגד עינינו".
תמהתי בליבי על תעצומות הנפש הללו הנובעות בה - שכה הייתי זקוק להם. נזכרתי בידוע לי זה מכבר, אשר בילדותה היה אביה מטפל במסירות רבה באביו, שהתגורר בביתו במשך שנים. שיערתי כי חינוך זה השתרש במוחה, והוא שגורם לה לאיתנות דעתה בנידון. "אני שמחה שדווקא אנחנו זכינו לבצע פעולה חינוכית זו, שאין גדולה ממנה לתועלת ילדינו", אמרה.
חשתי כי שב אני לעצמי אט אט, וכי מוחי מתפכח מהערפול שלפת אותו. באותם רגעים נשמע קולו של אבא פותח את הדלת. אצתי לעברו בפנים מאירות ובהקלה גדולה. קידמתי אותו בכבוד ובשמחת פנים, נהניתי לראות כי הוא שבע רצון. סיפר לי על כך שהזמינוהו להשתלב בשיעור 'דף היומי' בבית הכנסת, וכי שמח לגלות כמה מכרים המתפללים אף הם בבית הכנסת הזה. אבא סעד את ליבו בארוחת ערב עם הילדים, האווירה היתה נעימה מאוד. - ..."חכמת נשים בנתה ביתה"!
הארכתי בתיאור יום זה במחיצתו של אבא, כי הוא רק היה מדגם לאשר אירע בהמשך: מורדות ועליות של תחושות כאלה המשיכו לפוקדנו מאז מידי פעם. לעיתים שוב היה זה אני שזקוק הייתי לחיזוק, בפרט אחר שנתקלתי במה שנראה היה לי חוסר הערכה מצד משפחתי. והיו גם הרבה רגעים ששמעתי מרעייתי כי איננה מסוגלת עוד להמשיך. סייע לנו הקב"ה ברחמיו לשאוב עידוד בכל עת ממעיינותיו המבורכים, ולהמשיך את תקופת הניסיון של החודשיים על פני שבע שנים!!
אבא מאוד אהב את ביתי החמים ואת היחס הנעים שקיבל בו. אחר חודשיים לא קשה היה לשכנעו להמשיך לעת עתה להישאר בביתי. השינוי הזה הזליף עליו מין רעננות מחודשת, גרם לו לקרן אור בחולשות הזִקנה שסבל מהן. מיששתי בעליל את ההקלה שאני גורם לו. עם הזמן - ואציין כי תבונתה של רעייתי גרמה לכך - השתלב אבא בחיי הבית להפליא, עד כי היה לחלק מהחיים שלנו. אבא עדיין העסיק את עצמו בכל מיני עניינים, את סדר יומו ניהל בעצמו, ועל אף קשיים פה ושם, נקלט יפה באווירת הבית והילדים. כך התנהלו העניינים במשך שנה, עד חג הפסח של השנה הבאה.
מאז ואילך הלכה בריאותו של אבא והידרדרה. זה לא קרה ביום אחד, אך מחוש כאן ותלונות על כאבים שם, כשמידי פעם אני נבוך לראותו מטושטש מאוד - כל אלה הביאו אותנו לעלות על רמת הסוכר הגבוהה שבדמו, מלבד מרעין בישין אחרים שסבל מהם. ביקורינו אצל הרופא הלכו ותכפו, אלה גרמו לי חיסורים בני שעות ממקום עבודתי.
בשלבים ראשונים עוד הייתי נעזר באחד מאחי או אחיותי, אשר התנדבו לבוא לקחתו לרופא. אך הבחנתי כי אבי מעדיף שאני הוא זה שיצטרף אליו. טען כי אני מבין יותר ברפואתו, ויכול יותר לעקוב אחר מתן התרופות וכו'. השתדלתי לכבד את רצונו זה, ראיתי עד מה מפוחד הוא מהעתיד לבוא עליו. גיליתי שאני המשענת שלו - כתינוק שנשען על אמו היתה נפשו של אבא נשענת עלי. לא אמר לי זאת, אך לא הייתי טיפש מכדי לא להבין את זה.
כשהיה הדבר אפשרי, הייתי עוזב הכל למשך שעות, ומתלווה אליו. לפני נסיעות כאלה היתה רעייתי לוחשת לי הדרכה, כגון: "תראה לו שאתה נהנה לנסוע איתו". אכן במהלך הנסיעות וההמתנה לרופאים, עת היה אבא מזכיר לי כמה וכמה פעמים: "הרי אתה מפסיד עבודה...", הייתי מרגיעו שמוכן אני להפסיד עוד ועוד ובלבד לשהות במחיצתו וליהנות מאמרי פיו. או אז היו עיניו קורנות, שח לי מאמרותיו על פרשת השבוע ומהגיגיו על החיים. דברים שכבר שמעתים ממנו עשרות פעמים, וששתי עימם בחדר ההמתנה אל הרופא - כאילו שמעתים בפעם הראשונה.
עם הזמן החל אבא הולך ונחלש, מבלי שתהיה לכך סיבה ברורה מלבד הזִקנה שזכה בה. קשה היה לו מאוד לבצע בעצמו הרבה דברים מינימאליים, לעיתים איבד אף את השליטה על עצמו, ברוב חולשתו. כאן עמדנו בין הפטיש לסדן: בין הטיפול בו החייב להיעשות אף בפני הילדים - ככל שהענין אינו נעים, לבין השמירה על כבודו וההגנה העקבית על ההערכה אליו, כראש המשפחה.
הכואב מכל היה שאבא הבחין היטב בכל, שהימצאותו בבית מתחילה להקשות עלינו, היה זה נורא לראותו כה חסר אונים מול עצמו. כאשר היה קורה משהו מצידו - היה מחוויר מבושה. הייתי אומר לו: "אבא, לא נורא, לא קרה כלום", ניסיתי לעודדו ולהעלות חיוך על מבע פניו האומלל - אך אבא לא מצא מילים בפיו, רק שתק או עשה עצמו לפתע כנרדם.
"דבר אחד אני מבקש", התחנן בפני לא אחת, "רק לא מושב זקנים, רק לא 'בית אבות'". ואני הייתי מבטיח לו נאמנה כי לא אוותר עליו לעולם...
שעות קשות החלו לפקוד את מעוני, קשות לכולנו, ולעיתים היה זה עובר את סף היכולת: "אבא", התפרץ בני בפני, אחר שנאלצנו פעם לקרוא לרופא באמצע סעודת השבת, "אני לא רוצה שסבא יהיה כאן". הוא רק אמר בקול את מה שאחיו ואחיותיו חשבו. הסברנו לילדים שגם לנו זה לא קל, אך זהו רצון ה' יתברך. מה שהוסיף על הקושי, שאבא בסגור נפשו לא היה טיפוס היכול להיפתח בפני ילדיו ולהודות להם. לעיתים היה הרושם נראה כי להיפך, איננו מרוצה ולא טוב לו. עובדה זו הקשתה עלינו מאוד, לא ידענו אם טוב לו אם לא. הייתי נושך את שפתי, שומע בהכנעה ומשתדל לדפדף אל דף חדש. ילדי למדו ממני כיצד עושים כך, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה.
מאידך - היו גם רגעים יפים. לא אשכח אשר פעם בערב שבת, אחר שרחצתי את אבא והלבשתיו לכבוד שבת, הושבתיו בראש השולחן עם כל המכשירים הנלווים - ה' ירחם - ופתחתי לפניו חומש. הגשתי לו כוס תה ועוגה ואת ליבי מילאה שמחה של מצוה. אמרתי לו, כי אני כה שמח ומאושר שברוך ה' הוא כאן איתנו, איזו זכות היא עבורנו.
ואז, ברגעים אלה, הרים אבי אצבע רוטטת לעבר בני הבחור, בקול רועד אמר לו: "ראה בחור'ל, ככה מתנהגים". להתרגשותי אז, לא היה גבול. היתה דקה זו, פיצוי נהדר עבור שעות קשות אחרות, כאשר אבא לא היה צלול, ודימה לחשוב על יום רביעי כי שבת הוא, והחל גוער בבתי שהפעילה טייפ. או כאשר אחר רחצה - שוב נשפך המרק ונשמט עליו ועל המפה, והיה עלינו שוב להחליף הכל, כשפיו של אבא מלא טרוניה. ויש אשר מתרגז היה על אחד הילדים, נוזף בו בקול וזועם על משובת נעוריו מתוך צעקות ונפנופי אצבעות. לא ידעתי ברגעים כאלה למי משלושתנו יותר קשה עכשיו - לאבי, לי, או לבני הננזף. לרוב, לאחר מעשה כזה, יוצא הייתי עם בני או בתי הנזופים אל המרפסת, מפייס את דעתם ויורד עמם לקוצר רוחו של סבא, מבהיר להם עד כמה קשים חייו, כה קשה ומר לו.
לפעמים אחר סעודת שבת, היתה אחת המשפחות של אחי או אחיותי מגיעה לאבא. הכל היה כה טוב ונעים, איש מהם לא שיער ולא הרהר על כך שבמהלך הסעודה החלפתי שלוש פעמים את המפה, וכי ילדי לא הצליחו להחדיר באוזני מילה אחת מהמסופר להם בכתה - עקב זאת שאבא המטושטש לא חדל לדבר ולדבר... לעיתים כה רציתי שבעת הימצאותם של בני המשפחה אצלי, יקרה הדבר שוב: שיראו, שיעריכו, שמישהו יציע להוציא את אבא אל ביתו לשבוע ימים, כדי שנוכל להתאוורר מעט...
אני יודע שאת קלון מידותי מודיע אני בזאת, אך בכוונתי להראות בכך את הטעם המר שצץ מידי פעם על הנשמה, ושמאוד הכביד עלינו. הלוא אחי ואחיותי בעצם אמורים היו להיות שותפים לעול הזה בדיוק כמוני... אומר בפה מלא, ציפיתי למילה טובה, רציתי שרעייתי תשמע ממישהו מחמאה על כך שאבא מוחזק בביתי כמלך, כרבי.
עוד דקה נעימה זכורה לי. מאז שאבא הגיע אלינו, נהגה רעייתי מידי ליל שבת להביא אליו את כל ילדי למגדול ועד עולל, שיניח ידו עליהם ויברך כל אחד ואחת מהם, תוך שהיא מבקשת ממנו שיעתיר כי יגדלו הילדים לשם ולתפארת. לעת אחת השבתות, אשר אבא היה חלוש ולא היה בכוחו לבוא עימנו לבית הכנסת - היתה רוחו מאוד מדוכדכת. בהגיע הילדים לקבלת הברכה, כה התעודד מהכבוד הזה, מתוך חולשתו החלו נוצצות דמעות בעיניו והוא קרא בקול: "אני מברך אתכם, שהם ינהגו כלפיכם - כפי שהינכם נוהגים כלפי!"
משפטים אלו לא נשמעו מפיו כמעט, כה שמחתי לשומעם, כה מרוצה הייתי כי ילדי שמעוהו אומר כך. ברגעים אלו הייתי המאושר באדם, חשתי שזכיתי במצוה כבירה שלא הייתי מחליפה בעד כל הון. כשהייתי רואה את אבא יושב על כסאו הנאה, רחוץ נקי ונינוח, ומאזין בהנאה לקלטת 'קול הדף', כשמידי פעם גומע מהתה וטועם מהעוגה המיוחדת חסרת הסוכר שהכינו במיוחד בעבורו - הייתי עומד בצד ומהרהר: "היכן היה זוכה לכל זה, לו היה נמצא בין עשרות ישישים במוסד סיעודי כלשהו".
יודע אני שיש מצבים שהישיש נמצא במצב שפשוט כבר לא יתכן להחזיקו עוד בבית. עוד יודע אני שיש בתים אשר הענין אינו מתאפשר מסיבות אחרות התלויות בבית - ואין עליהם כל תלונה ודרישה. אך תודתי נתונה להקב"ה, על שבמקרה שלנו, זכינו שהדבר התאפשר, משתי הבחינות הללו.
באחד הרגעים היפים הללו, קמה בלבי החלטה עזה, כי מסלק אני כל טרוניה מליבי על בני משפחתי! אדרבה - שמח אני בכך שמצוה זו נזדמנה דווקא לידי, ומעתה לא אוותר עליה! שוחחתי על כך עם רעייתי, והצהרתי בפניה כי מעתה אין עוד דיבורים של תמיהה.
נטלתי אז עט ודף ורשמתי לעצמי בכוחות נפש מחודשים, כי "מוחל אני בלב שלם על העבר, ומתחרט על כל טרוניה שעלתה על פי ולבי, ומעתה הריני שש ושמח לקיים את מצות ה' שציוני על כיבוד אב!" טמנתי פתקה זו בכיס פנקסי. [אגב: שמורה היא עמדי עד היום כאוצר היא לי.] ניסו אותי משמים תקופה קצרה לאחר מכן, אם אכן אני "שש ושמח". היה זה כאשר ברוך ה' התארסה בתי בכורתי, ואמור הייתי לערוך 'וורט' [תנאים] ולשתות 'לחיים' בביתי. שבעים ושבע פעמים הפכתי בדעתי, שמא עלי לערוך את השמחה מחוץ לביתי, אלא שידעתי היטב כי אבא יבין בדיוק מדוע לא חגגתי את הוורט בבית. רק מחמת זאת, הכל נחגג בבית. בעיצומה של השמחה, באחד הרגעים הכי עדינים, נכנס אבא לחדר, והתעקש משום מה... לבחון את החתן! ו... גם את אביו! פשוט לא הרפה מהם.
חשתי שדמי מציף את מוחי מבושה. הלכתי למטבח תקעתי ראשי בפריז'דר, והתחננתי לריבוני שיעשה למען כבוד המשפחה, וישקיט את אבא הנרגש. לרגע פניתי למגירה להביא את פנקס הטלפונים שלי, באותו רגע נתקלו ידי בפתק מקופל שהיה מונח שם, בו כתבתי אך לפני שבועיים: "... ומעתה הריני שש ושמח לקיים את מצות ה' שציוני על כיבוד אב". הפתק הזה לגלג עלי באותו רגע, כאומר - עכשיו בא נראה אותך שש ושמח...
אזרתי כוחות, חזרתי אל הסלון, וליטפתי את כתפו של אבא, תוך שאני אומר בקול למחותני ולבנו חתני הנבוך: "הידעתם איזו זכות יש לכם שאבא שיחיה יושב איתנו כאן? אני זוכה לזאת יום יום, ואין לי עונג גדול מכך, אשריכם שאתם זוכים לכך עתה". מזגתי לחיים וביקשתי מאבא שיספר מעט על המשפחה. אם לא די היה, נשמטה כוסית ה'לחיים' באותו רגע מידיו הרועדות על המפה החגיגית... המשכתי לשוחח בשמחה על יחוסו של אבא, בכוחות לא לי כאילו לא קרה כלום. תוך כדי כך, ניקיתי את הטעון ניקוי, אך מתוך שלוה. בליבי בערה סערה, אך שמרתי על דממה חיצונית. [לימים שמעה בתי שתחיה מבעלה הצעיר, אשר הכבוד הגדול שנחל אבי בשעת ה'וורט', הרשים את אביו עד עמקי נשמתו, ולא יכול היה להירגע מכך תקופה ארוכה.]
ברגע מביך זה, נכנס אחי לאחל מזל טוב, הסמיק למראה הבלתי נעים, והבחין על מראה פני כי אני על סף דמעות. למחרת טלפן אלי האח הזה, והודיע לי חד משמעית כי מעוניין הוא לקחת את אבא לביתו לתקופה של שבועיים. תתפלאו לשמוע, אך סירבתי לשמוע על כך! ידעתי שטוב עבור אבא להישאר בביתי, אחר שהורגל אליו. אם עמדתי בזה עד עתה, יסייע לי ה' יתברך בהמשך.
דומה שהארכתי די בתיאורים, אך אין זה אלא שמץ קל מאותו אוקיינוס של קשיים, אשר ציטטתי ממנו מעט שבמעט, ואת רובו אי אפשר להעביר. דליתי רק שביבי קושי מפה ומשם, כדי לתת איזו תמונה. מאידך, ביקשתי עם זאת להעביר אודות השמחה שהיתה מנת חלקנו בקיום המצוה, מפעם לפעם, ואשר היא שהחזיקה אותנו ברגעים לא קלים.
את רובם של השנתיים האחרונות לחייו, עשה אבא בבתי חולים ובמוסדות שיקום, במשך שנתיים אלו עשיתי עמו ימים שלמים בהמתנה מורטת עצבים ליציאתו מניתוח, ומשהייה עמו בלילות. בין לבין עוד היה שב לביתי, כשכולו שבר כלי ומאוד מטושטש. היו אלו שנתיים קשות מאוד מבחינת הטרחה הגדולה שהם דרשו מאיתנו, כמעט בכל לילה היה אבא קורא לי פעמיים או שלוש לבוא לסייע לו, כבר הורגלתי לכך. במשך הימים היתה לי עבודה רבה לסייע לו, עבודה המפרכת את הגוף והנפש גם יחד. בית עם ילדים היה לי אז, עמדתי בין חתונה לחתונה, משרד עסקים גדול עמד תחת ניהולי - אך עבד הייתי לאדוני אבי בעבודה קשה תמידית.
אדם מבוגר במידה מסוימת כמוהו כתינוק רך: קר לו גם כשלך לא קר, מרבה הוא לחשוש ולפחד גם מדברים שבעצם אתה אינך מפחד, קשה לו לשלוט על עצמו בהרבה דברים כעולל רך, ומאוד קשה לו לבטא את עצמו. אלא שהזקן שונה מהתינוק בשני דברים, אשר בעטיים קשה לו יותר מהתינוק: הראשון - שמבין הוא את הכל, אף כאשר נראה שאינו מבין מאומה, וזה קורע את הלב להזדהות עם מה שהוא מרגיש. השני - שבעוד שלתינוק יש את התמיכה של הוריו לידו, המוכנים ברוב אהבתם אליו לכל טרחה עבורו, לזקן אין את זה. מלבד כל העמל הפיזי עם אבא, היה עמלי גם במישור הנפשי, לכבד אותו, להראות לו כי לא פגה הערכתי כלפיו כלל, לבקש ממנו 'טובות' כהנה וכהנה, למען יחוש עצמו בעל ערך.
היו רגעים שחשבתי כי אולי הגיע הרגע להיעזר בבית אבות, או בעוזר שיבוא לסייע לנו - אך תמיד אמרתי לעצמי "אם הגענו עד לכאן, הבה נמשיך את המצוה". מה עוד שאחרי ככלות הכל, אבא ידע את המתחולל סביבו, וידעתי עד כמה נרתע הוא מהדברים הללו.
"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי... (מלאכי א ו), ללמדך שאפילו רירו של אביו יורד לו על זקנו, ישמע לו מיד". (תנא דבי אליהו רבה פרשה כה)
מה אומר לכם? עול תמידי הוא זה, יום כיפור כתשעה באב, פסח כסוכות, ברגעי לחץ וברגעי נחת - תמיד תמיד לאחוז ראש, אם הכל נעשה, אם נלקחו התרופות, אם מרגיש עצמו בטוב. כמעט לא השתתפתי בשמחות בתקופה ההיא, לפני כל פגישה או שמחה שערכתי בביתי, היו לי אין קץ שיקולים, רבץ עלי עול קבוע, שעד לאחר שסר ממני, לא ידעתי עד כמה כבד היה...
לאחר פטירתו של אבא ז"ל, חשתי כי נחתם פרק חשוב בחיי. במבט לאחור יכול הייתי להודות לה' יתברך על שזיכה אותי - דווקא אותי - במצוה יקרה זו.
וכאן ברצוני לספר על הארה מיוחדת, שהאיר ה' את עיני לראות, בתקופה שלאחר מכן. הארה שלימדה אותי פרק מיוחד באמונה, ובהשגחתו הנפלאה של הבורא יתברך בעולמו.
בערך, ג' חדשים לאחר פטירתו של אבא ע"ה, מצאתי את עצמי יושב באסיפת הורים מול המחנך של בני, מלמד ותיק מסור ומומחה, המספר לי ברוך ה' על התקדמותו בלימודים, ותוך כדי כך מפתיעני כשהוא מספר לי על תופעה היפראקטיבית מסוימת הפוקדת את בני ומפריעה לו, וכי יש פלוני בירושלים המומחה לייעץ בנושא זה.
אינני מבין גדול בנושאים אלו, שאלתי והתייעצתי ואכן כך הורו לי. מצאתי את הזמן הפנוי והגעתי לקבלת הייעוץ. בעודי מתרווח על ספסלי ההמתנה, בעת שיחתו של הפדגוג עם בני, חלפה במוחי מחשבה: 'לו היה אבא חי, היכן היה לי את הזמן הפנוי הזה לשבת כאן?! מה הייתי עושה, לו הייתי מתוודע לבעיה זו של בני, בעוד אבא נתון לטיפולי?!'
בהזדמנות קרובה מצאתי את עצמי מהרהר במחשבה זו פעם נוספת:
היה זה כאשר נסעתי עם בתי למכון רפואי מסוים, לשם טיפול שיניים סבוך. בעודי מחכה בחוץ במהלך הטיפול, נתבקשתי למלא טופס מטעם המרפאה, ולציין בו מתי הפעם הקודמת בו טופל מישהו מהמשפחה במרפאה זו. לא הצלחתי להיזכר, במעורפל זכרתי איכשהו כי הייתי במרפאה זו לפני שנים רבות כמה פעמים עם ילדי, אשר בחלקם הינם נשואים כבר - אך מעבר לכך לא זכרתי מאומה.
בהגישי את הטופס, העלתה הפקידה על הצג את מועד ביקורי האחרון, שהיה לפני... כשבע שנים! "מעניין", מעירה לי הפקידה תוך כדי כך. "עד לפני כשבע שנים היו ביקוריכם כאן תכופים מאוד. הבן עשה כאן פלטה ליישור שיניים, הבת עברה כאן כמה טיפולי שורש, זוגתך עברה כאן עקירת שן כתר, עוד ילד עבר בדיקות. במהלך שבע השנים האחרונות אינני רואה כאן אף ביקור אחד"!
כדברי נבואה נשמעו לי דבריה. וכי אזכור מה התחולל בשיניים של ילדי בשבע השנים האחרונות?! הרי בהן שהיתי עם אבא בכל עת, היכן היה לי כסף וזמן לכתרים ופלטות וכל היתר?!
בפעם השלישית היה זה בשנה שעברה, תוך שנתיים לפטירתו של אבא, כאשר לצורך שידוך אחד מילדי - היה עלי לטוס לחוץ לארץ ליומיים עם נוות ביתי. טרדותי בעסק עבודתי גברו מאוד בתקופה האחרונה, מלבד כמה וכמה טרדות בית שהרימו ראש אחר פטירתו של אבא. כמעט והודעתי שנכון לעכשיו, אין לי את היומיים הדרושים לטיסה זו. ברגע האחרון ממש, מהרגע להרגע, החלטתי כי קמים ונוסעים - מיום חמישי עד למוצאי שבת.
על מושב המטוס, כך בין שמים לארץ, לפתה את מוחי אותה מחשבה: "לו היה אבא חי כיום, היכן היה לי את הזמן לטיסה?" נזכרתי בבני הגדול שנישא אף הוא לבת חו"ל בחייו של אבא, אשר כל ההליכים מהחל ועד כלה התנהלו רק בארץ הקודש, מבלי שמישהו יעז להציע לי לעזוב את הארץ ולקום לנסוע לחו"ל. אבי הכלה החליט שיבוא הוא עצמו לארץ הקודש לגמור את השידוך, מבלי שיעלה מישהו על דעתו כלל שמא אני הוא זה שצריך לעשות את הנסיעה. עד מה מעניין שעכשיו שונים הם פני הדברים!
ממחשבה למחשבה שם אני לב לכך שבעצם, לו היה אבא חי, בכלל לא היה לי את הפנאי לכל טרדות הפרנסה המעסיקים אותי כיום מבוקר עד ערב. הרי היום יושב אני בעבודה כבר ב-8:30 בבוקר, בה בשעה שעד פטירתו של אבא, לא הייתי עוזב את הבית עד 10 לפחות, כאשר היה עלי לחכות שיתעורר, לנקותו, להאכילו, להניח לו תפילין, ולסייע לו להתפלל, להובילו למועדון קשישים סמוך, ולוודא שהכל בסדר.
כיום אינני מוצא את עצמי מרוב טרדה, פשוטו כמשמעו. עול נישואי הילדים והמימון הדרוש לכך, משעבד את כל כולי מבלי לתת לי הפוגה כמעט, ראשי ורובי בפרויקטים חדשים, אשר אני מנהלם, אין לי פנאי כמעט לחשוב על עצמי. היכן היו כל אלה בשבע השנים האחרונות? רק עתה שמתי לב, שבעקיפין, המשרד שלי לא נטל על עצמו פרויקטים שידרשו ממני כוחות יתר, עקב זאת שידעתי כי אני מוגבל, וכי עלי לטפל באבא ללא הפרעה. היתה זו ידיעה תת הכרתית, שגרמה לי להיות פחות טרוד בעבודה ויותר פנוי לעבודת כיבוד אבי.
מרגע זה ואילך החלטתי לתת את הדעת לכך, שהרבה דברים המעסיקים אותי כיום, החל מענייני הבית וחינוך הילדים, הַמְשֵךְ באין ספור סידורי עסקים הקשורים לעבודתי, וכלה בכל טרחות נישואי הילדים - פשוט לא היו קיימים כלל בתקופה האחרונה! יכול הייתי למלא כאן עמודים נוספים של אין סוף טרחות שהינם מנת חלקי כיום, אשר במהלך שבע השנים פשוט נבלעו כלא היו. ולא שלא הייתי שליח לפרנס משפחה בשבע השנים הללו, ולא שלא חיתנתי ילדים בתקופה זו, ולא שלא ניהלתי משרד לאורך כל תקופה זו - אך כל אלה, על אף קיומם, לא הכבידו עלי במשך השנים של הטיפול באבא. כאילו עמד מישהו לצידי, וניהל עבורי את כל העניינים התלויים בי, כדי שאהיה פנוי לטפל באבי! נוכחתי מאז לראות בעליל, והוספתי מאז לראות זאת בכל עת, כי עם הטרחה שהיתה כרוכה באבי, שהביא עלי הקב"ה - נטל ממני הרבה טרחות אחרות. היתה הטרחה הגדולה עם אבא, תמורת טרחות אחרות בכל העניינים, אשר עם פטירתו - שבו להטריחני! המחשבה הזו לא מרפה ממני, בכל צעד ושעל אני ממשש את הפלא הגדול, היאך הרבה עניינים סודרו מבלי שאתן עליהם את הדעת.
רק לאחרונה נודע לי, כי גם אחד מבני היותר גדולים, סבל מבעיה דומה של קשיי למידה וחוסר קשב במשך שנים. אף שמשתתף הייתי בקביעות באסיפות הורים, מעולם לא שמעתי על כך, וברוך ה' הבעיה הסתדרה מאליה מבלי שאטרח ואשלם עליה, עקב תשומת ליבו של מלמד אשר התאים את עצמו לתסיסות בני. לא ידעתי מאומה על כך, הקב"ה לא רצה שאדע ואטרח עבור זאת, נטל ממני טרחה זו עקב טרחה אחרת שהייתי עסוק בה. הוא יתברך הסדיר את הענין על הצד הטוב ביותר...
מספר אני כל זאת, למענם של כל אותם אנשים ומשפחות, המתמודדים עם טרחה תמידית בכל מיני עניינים, ברוחניות ובגשמיות. ויש מהם הנושאים את אותו 'משא מצוה' שנשאתי אני. עבורם סיפרתי את הכל, ולמענם הופנתה קריאת העידוד: ידעו אלה, שכל טרחה - תמורת טרחה, טרחה זו מורידה מהם טרחות אחרות. אין להם מושג מה היה עם זמנם וממונם, לולי זימנה בידם ההשגחה טרחה זו המעסיקה אותם. ידעו המטפלים בהורים, שעליהם להודות לה' יתברך על כך שהטרחה שזומנה לידם, הינה טרחה של מצוה. ומלבד השכר שמורידה היא טרחות אחרות, ומנכה מעוגמת הנפש שנגזר עליהם לעבור - הרי מתן שכרה בעולם הזה ידוע, "למען יאריכון ימיך", והקרן קיימת לעולם הבא!
מה שקבע הכתוב שכר הכיבוד אריכות ימים, רבי סעדיה גאון ז"ל נתן טעם בזה, כי מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, והאבות הם למשא כבד על הבנים והכובד יכבד עליהם, לכך קבע עליהם שכר המצוה הזו "למען יאריכון ימיך", כלומר עליך לכבדם ותחיה עימהם, ואם אולי תצטער על חייהם, דע שעל חייך אתה מצטער. (רבנו בחיי פרשת יתרו)
מה קרה לבלון הגז?
הנה לנו סיפור נוסף, שהגיע כתגובה לסיפור הקודם. מסופר מפי בעל המעשה:
אף אני זכיתי בזכות כבירה של הטיפול באב ישיש. אבי ז"ל היה במצב דומה למתואר בסיפור. אף אני בן זקונים, ואני הוא זה שטיפלתי באבא תשע שנים תמימות. בשנים המוקדמות, היה לאבא מאוד קשה עם המעבר מביתו אל ביתי, ומה שבפרט הקשה עליו היו השבתות. אבא רגיל היה לסביבה שלו, ל'טיש' [שולחן חסידי של הרבי בליל שבת עם חסידיו] בו היה משתתף שנים רבות סמוך לביתו, משום כך קשה היה לו המעבר הזה. החלטנו אז כי במשך השבוע אבא ישהה אצלי, ובשבתות נבוא כולנו לביתו.
"נבוא כולנו" פירושו של דבר, לארגן ביום שישי לחוץ שבעה ילדים רחוצים, לארגן שכל מאכלי השבת יהיו ארוזים, לצאת בנערינו ובזקנינו אל הרכב חצי שעה לפני שבת, ולהתפלל לה' כל הדרך שלא ישפך כלום שם בתא המטען... מיד בבואנו לדירתו של אבא להעמיד את הסירים על הפלטה, ועוד טרדות כהנה וכהנה. ביודענו עד מה הדבר נוגע לאבא - החלטנו לעשות זאת, בסייעתא דשמיא.
אבא היה יוצא ביום שישי בבוקר עם מונית לעבר ביתו, מכין עבורנו את הבית, פורס סדינים ומציע את המיטות, עורך שולחן וקונה את החלות - כך קיבל אותנו בסבר פנים יפות בבואנו לפני שבת. מלבד התועלת שנגרמה לאבא בעצם שהותו בביתו בשבת, כפולה ומכופלת היתה התועלת הנפשית שהיתה לו בהרגשה ש'הוא זה שמארח אותנו'. גם העול בריא היה עבורו מאוד, היה עליו להכין ולסדר ולקנות. השבתות הללו העמידוהו על רגליו מבחינת הביטחון העצמי שלו, ועל כך נתונה תודתי לריבוני שנתן לי שכל ותבונה לנהוג כך.
באחד מערבי שבתות אלו יצאנו שוב ל'מבצע' הזה, להלביש את הילדים לשבת, לסיים את הכל, ולוודא כי לא שכחנו כל פריט, וכי לקחנו איתנו את כל מאכלי השבת. שוב התקפלנו כולנו אל תוך המכונית ויצאנו לדרך, כשהפעם משאירים אנו מאחורינו בית 'מבולגן' ויוצאים לביתו של סבא.
בהגיענו, קיבל סבא את פנינו כהרגלו תמיד. השולחן היה ערוך, המיטות היו מוצעות, כל ילד כבר ידע את פינתו הקבועה בבית סבא. זוגתי פנתה עם אחת הקדרות לעבר הגז, מנסה להצית את הגז ו... הגז לא נדלק. 'התעופפתי' למטה כדי להחליף את הבלון, נדהמתי לגלות כי אין גז גם בבלון השני. "זה לא יכול להיות", אמרתי לעצמי, "הרי רק לאחרונה הזמנו בלון חדש, וכי מישהו השתמש כאן כשאבא לא היה בביתו?!"
המרק קפוא, הכל קר, שבת מתקרבת, וגז אין. שכן ישיש אחד התגורר ליד אבא, ניסינו להיעזר בו, אלא שכנראה נרדם, לא פתח את הדלת. חישוב מהיר העלה פתרון אחד, שבים הביתה - ומיד. הסברתי לאבי כי אנו 'תקועים', וכי אין ברירה אחרת אלא לשוב הביתה במהירות. אבא התאכזב קשות, אני שבעתיים, הילדים השמיעו 'אוף' ארוך וממושך שביטא את קוצר הרוח של כולם. רעייתי היתה על סף התמוטטות - אחר כל הטרחה בעקירה מהבית לריק ולהבל. מה עוד שהבית הפוך על פניו, ואינו מוכן כלל לקראת שבת.
לא היתה ברירה, רצנו כל עוד נשמתנו באפנו אל הרכב, דחפנו את הביגוד ועשינו 'טשולנט' אחד גדול של מזוודות פתוחות עם חלות ודגים, כך שעטנו במהירות. בדרך, ליד בית הכנסת, ירד אבא מהרכב. הגענו הביתה קרוב מאוד לכניסת השבת.
הפשלתי שרוולים כנער, הכנסתי את כל הבית לקלחת עשייה מהירה - לסדר את הבית לשבת. כשהסירים בעבעו על האש בביתי, כבר היה כל המוקצה מונח בערימה אחת גדולה בפינה מסוימת בבית: טיפ על טלפון, על צבעי ילדים, על מסרגות, על קלטות, על עטים, על חלילים. מישהו הפליא לעשות שמצא את המפה בבלגן הזה, ערכנו שולחן במהירות, ורק כשנשמע הצפצוף השני נזכרנו שעדיין לא הכנו את הנרות...
רעייתי הצליחה לשלוף את עצמה איכשהו ממהומת המטבח של הרגעים האחרונים, לעבר הדלקת הנרות. לפני שנכנסה לנוח קמעא ממה שעבר עליה בשעה האחרונה, אמרה לי את המילים הבאות עם דמעות בעיניים: "אינני מסוגלת יותר עם השבתות האלה, גמרנו עם זה".
שיהיה כך. וכי אתיישב עתה לדון בדבר? עדיין לא הייתי במקווה כהרגלי, ועם ישראל כבר אוחז באמצע מנחה. עזבתי את הבית ונשמתי לרווחה. זה לא היה קל, לא קל היה לשמור על קור רוח במהלך הלחץ, לשמור על כבוד סבא ועל כבוד ההורים, על כבוד הילדים ועל הכבוד העצמי. זהו זה, סיכמתי לעצמי, כך היה צריך להיות.
והנה למחרת בבוקרו של שבת, התעוררנו כולנו לשמיעת חבטה חזקה. רצנו כל עוד נשמתנו בנו אל חדר הילדים לשמע הצעקה שעלתה משם, נדהמנו לגלות כי בננו התינוק השובב, שטיפס על מקום גבוה - נפל על הארץ וספג מכה אדירה בראשו.
דקה ארוכה עוד ישב על הארץ וילל, פחדנו להזיז אותו שמא אירע לו משהו. והנה, אחרי שתי דקות, החל לחייך בשעשוע למראה כל המשפחה הניצבת מולו, קם על רגליו, והחל רץ אל עבר אימו כהרגלו תמיד. בקיצור, חוץ מנפיחות במקום המכה, היו ידיו ורגליו פעילות כתמיד. בעוד צחוקו מתגלגל בבית לאורך כל השבת, נתונים היינו בחרדה לשלומו ובתקווה כי הכל בסדר.
במוצאי שבת שוחחתי עם רופא שהציע לי לערוך לו 'צילום גולגולת', לוודא שהכל תקין. את הצילום עשינו עוד באותו ערב. אחר יומיים קיבלנו את תוצאות הצילום, שברוך השם הכל בסדר. "סביר להניח שהיה כאן זעזוע פנימי כלשהו, אשר היה עלול להיות מסוכן מאוד ורב השלכות", אמר לי הרופא ברצינות, "נפילה שכזאת אינה משאירה תינוק בגילו נקי מחבלה בדרך כלל, פשוט היה לכם נס". בעוד ליבי פועם מהדברים, המשיך הרופא להצליף דבריו: "עלולים הייתם לבלות איתו בבית החולים ימים ולילות, האלוקים אוהב אתכם, מנע מכם את כל זה".
שבתי הביתה. הייתי צריך להיות טיפש בכדי לא להבין, שהטריחו אותי משמים ביום שישי, ובכך מנעו ממני טרחת דאגה זו עם בני חס ושלום. היה על מוחי להיות עיוור בכדי שלא להקביל את קורות היומיים האחרונים ולראות ש"כל טרחה - תמורת טרחה". טרחת כיבוד אב נטלה ממני את הטרחה עם בני שיחיה.
כששמעה רעייתי מכל הקורה, אחז אותה הלם: "שמע", אמרה, "אנו ממשיכים עם השבתות הללו הלאה והלאה, לא נוותר על שבת אחת". לאור זאת נסעתי במשך השבוע אל בית אבי, להזמין בלוני גז ולברר איך התרוקן הבלון בצורה כה מוזרה.
קוראים יקרים, שמעו היטב. בהגיעי לביתו של אבא, ניגשתי ישר אל הכיריים, הדלקתי את הגז, ו... הלהבות הכחולות מפזזות יפה. שיערתי שאלו הם שיירי בלון שלפתע עלו, ירדתי במהירות לעבר הבלונים, ואני בודק ורואה כי הבלון החדש שהזמנו לא מכבר - מלא וכבד! לא האמנתי לאשר אני רואה, סגרתיו ופתחתיו שבע פעמים, עד כי המום הייתי לגלות שהבלון פשוט מלא כחדש! כנראה שברגעי הלחץ לפני שבת לא הבחנתי בכך, נראה היה לי כי הוא קל ומרוקן לגמרי.
אטמו את עיני משמים בשעה ההיא, הטריחו אותי בטרחת מצוה, ופטרוני בכך מטרחה אחרת. נעניתי ואמרתי "הלל" השלם, על אותה טרחה שהיתה מנת חלקי. ומאז ועד עולם, מלא פי הודיה לה' יתברך על כל טרחה וטרדה הפוקדות אותי בעל כורחי, לאשר איני יודע מה היה מנת חלקי לולי כך. (נפלאותיו לבני אדם ח"א)
הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל בהיותו בן תשע, חלה במחלה קשה. הוא שכב במיטתו, מתפתל בכאבים עזים, בוכה וגונח מרוב יסורים. לפתע נכנס אביו לחדר, לבקרו. בו ברגע - פסק הנער מבכיו. הידק את שפתיו - וחייך אל אביו! באותה שעה שהה שם ידידו ורעו, הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, שנדהם למראה השינוי הכביר שחל בו.
לאחר שהאב יצא מהחדר, שבו הגניחות והאנחות. שאלו ידידו רבי יוסף: כיצד יכולת להחריש, אחר שסבלך רב כל כך?! ענה הנער בן התשע: "לא רציתי לצער את אבא, האם לא די בכך שאני סובל?! לא רציתי שגם לאבא יכאב!"...
פעם ישבו כולם לסעודת מצוה, ורבי רפאל ברוך הסב עמם אבל לא טעם דבר. לשאלתם, השיב שהוא שרוי בתענית. על מה ולמה?
סיפר, שהיה נוכח בבית הדין כאשר אביו הדיין פסק את פסק דינו - ואז החל המפסיד להתווכח עמו, והשתמש בלשון חריפה ובמילים בוטות. הבן לא יכול היה להחשות, ומחה על כבוד אביו - ועל כבוד התורה ובית הדין. אבל לאחר מכן הביע אביו באוזניו את מורת רוחו על דבריו: לב האיש היה מר עליו, ופרק את מרירותו.
"מששמעתי שציערתי את אבא - בתום לב! וכדי להגן על כבודו! - קיבלתי על עצמי להתענות כדי לכפר על החטא!"
ברבות הימים, כשהגיע אביו לשיבה, מילא רבי רפאל ברוך את מקומו כדיין. הוא קיבל משכורת ממשלתית מכובדת, אך מפני כבודו של אביו, היה מוסר לו את כל משכורתו, כדבר מובן מאליו! וזאת, למרות שהיה אז בעל משפחה! האב חילק את הכסף בין כל בני המשפחה, ונתן לרבי רפאל ברוך סכום מסוים למחייתו.
כאשר נפטר האב והמשכורת כולה נשארה שלו - הצטער רבי רפאל ברוך על המצוה שנשמטה מידו! (מעיין השבוע ג שנה)
יותם בן עוזיהו - כל זמן שהיה אביו מצורע והוא היה שופט את העם, לא נטל עליו כתר מלכות בחיי אביו, וכל דינים שהיה דן היה אומרם בשם אביו (ע' סוכה ד' מה ובפרש"י)
אילו היתה לי אמא...
אל ביתו של הצדיק הקדוש רבי ישראל אביחצירא - ה"בבא סאלי" זיע"א, הגיעו אם ובנה. הבן - כל הופעתו אומרת מרדנות נעורים, נראה שהובא לכאן למורת רוחו. והאם - ניכר עליה כי שבעת מרורים היא. כשהגיע תורם להיכנס אל הרב, הגישה האם פתק, ובו היא מבקשת: בני אינו סר למשמעתי, מתחצף ומתמרד. יאציל עליו הרב ברכה שיתחזק במצות כיבוד הורים.
קרא הרב את הפתק, והשתררה דממה. הבן כמו מחכה להיחלץ במהירות האפשרית מן המעמד המביך. יאמר הרב את תוכחתו וישחרר אותו החוצה...
אך לא, הרב אינו פונה בתוכחה. רק אנחה כאובה פורצת מגרונו, ופניו מביעות עצב רב. "אח...", לוחש הרב, "אילו היתה לי אמא"... דמעות זולגות מעיניו של הצדיק, והוא ממשיך: "אילו היתה לי אם - על כפים הייתי נושא אותה, ורוקד מרוב שמחה!"...
בכיו הטהור של הצדיק הרעיד את הלבבות. גם ליבו הקשוח והעיקש של הנער הפוחז - התרכך ונמס. הרהורי תשובה וחרטה ניכרו על פניו. ואז פנה אליו הצדיק בחיבה ואמר לו: "בוא נא בני, שב לימיני, ואספר לך סיפור".
ישב הנער לידו, והצדיק סיפר:
בהיותנו צעירים, היה אבינו רבי מסעוד אביחצירא זצ"ל, חולה עד מאוד, וסבל ממכאובים קשים. אחי - רבי דוד, ה' יקום דמו, ואני - התאמצנו כמיטב יכולתנו לסעוד את אבינו החולה, לטפלו ולספק לו את צרכיו. מתוך כאביו, היה אבינו גונח גניחות של כאב, והדבר ציער אותנו מאוד. באחת הפעמים, כאשר רבו האנחות והגניחות, שאלו אחי רבי דוד: "אבא, למה אתה גונח כל כך?!"...
ענה אבינו ואמר: "עד לרגע זה היה לי יהלום זוהר ונוצץ, ועכשיו הועם זוהרו של היהלום!" כוונתו היתה כמובן לאחי הצדיק והיקר, שעתה נכשל באמירה שאיננה הולמת את מעלתו.
כאשר שמע אחי מילים אלו מפיו של אבינו, נחרד ונבהל. הוא החליט לגזור על עצמו גלות, ובמשך שנה שלימה הסתגר באחד מבתי הכנסת שבעיר, ישב ולמד שם בבדידות, כאילו היה מוחרם חלילה. כעבור שנה, שם פעמיו אל מושל העיר, שהיה אוהב ומעריץ מאוד את אבינו. הלה קיבלו במאור פנים, ושאל אותו למבוקשו. סיפר אחי למושל העיר את אשר קרה, וביקש ממנו כי יואיל לפנות אל אביו בבקשת סליחה בשמו, ולברר אם הוא סולח לו על אותה אמירה פסולה שיצאה מפיו לפני שנה!
המושל הנדהם נענה לבקשתו, והלך לרַצות את האב. ענה אבינו ואמר: "אכן, ידעתי כי יהלום זוהר הוא, ולא הועם זוהרו. לך אמור לו שאין בליבי עליו".
כששמע אחי את הדברים, מיהר מיד אל ביתנו. כשהגיע לפתח הבית כרע על ברכיו, וכך התקדם בכריעה עד למקום מושבו של האב. שם התחנן בבכיה: "אבי, אנא סלח לי. כטוב בעיניך עשה בי, מוכן אני למסור נפשי על מזבח רצונך!"
כך סיים ה"בבא סאלי" זיע"א את סיפורו, וכל הנוכחים השתוממו לשמע הסיפור המרעיש ששמעו זה עתה מ"כלי ראשון". עתה פנה הרב אל הנער, הניח ידיו על ראשו ואמר בחום אבהי: "אם תבטיח להיטיב את דרכך ולהקפיד בכבוד אמך, אברכך בכל הטובות והברכות! עליך להיות מאושר על כך שזכית, שיש באפשרותך לקיים מצוה כה יקרה, קיימנה אפוא בשלמות ובשמחה!"
ומחדרו של הרב יצא נער אחר לחלוטין. (מעיין השבוע ג שנח)
השומע לדברי אביו אפילו בדבר הרשות, מקיים מצות עשה, כאילו קיים מצות סוכה ולולב. אשריו ואשרי חלקו, מי שיש לו אב ואם שיכול להרוויח כל כך חבילות חבילות של מצוות! (הליכות מוסר עמוד תפ)
כחוט השערה
המקובל רבי חזקיהו יצחק זצ"ל [בנו של הרש"ש הקדוש] - מגדולי מקובלי ירושלים היה, כל ימיו עבד את בוראו בקדושה עילאית. והנה, לפני פטירתו, קרא לתלמידיו ובפיו בקשה: ברצונו, כי בעת קבורתו, לא יורידו אותו אל הקבר, אלא יזרקו אותו לתוכו בביזיון! הזדעזעו התלמידים ונחרדו עד למאוד, על מה ולמה מבקש מהם רבם בקשה שכזו?! ענה להם: "פעם אחת ירדתי לפני התיבה כשליח צבור, נגד רצונו של אבי, וגרמתי לו בכך עוגמת נפש, ומני אז איני מוצא מרגוע לנפשי. השחרתי פני בתעניות ובתשובה, אולם חושש אני שמא עדיין לא תיקנתי לגמרי את חטאי. מקווה אני כי על ידי שתקברוני בביזיון, יתכפר לי אותו זלזול שזלזלתי בכבוד אבי!" סיים הרב את צוואתו, ולאחר מכן החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.
נבוכו התלמידים, ולא ידעו מה לעשות עתה, כיצד יוכלו לזלזל בקבורתו של רבם הקדוש? דנו בדבר, והחליטו כי לא יעשו כזאת, ואף אם חטא הרב חטא דק מן הדק, בודאי כבר שב בתשובה שלימה והתכפר לו חטאו.
ערכו התלמידים לרבם הלוויה מכובדת, כשהם מובילים את מיטתו אל מנוחתו במרומי הר הזיתים. והנה, בדיוק לפני הקבורה, הגיחו לפתע בריונים ערביים מכפר סילואן, כדי לשדוד ולפרוע פרעות. באימה ופחד, מיהרו התלמידים לנוס על נפשם ולהימלט מיד הבריונים, כשהם מותירים את מיטתו של הרב בסמוך לקבר. לעגו השודדים ליהודים הבורחים, וניגשו אל המיטה העזובה. ברגל גסה דרדרוה... הישר לבור הקבורה!
כך קוים רצונו האחרון של הצדיק הקדוש, לכפר על עוונו האחד והיחיד, שפגם פגימה דקה מן הדקה בכבוד אביו! (מעין השבוע ג שנה)
השודד והפתן
מעשה ברבנו חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל, שהפליג בספינה. בהיותם בלב הים, קמה רוח סערה והטביעה את האוניה על כל נוסעיה. שלח ה' לרבנו הצלה, וזימן לו קרש מקרשי האוניה. נאחז בו הצדיק, והיטלטל עמו זמן רב, עד שפלט אותו הים אל היבשה. באפיסת כוחות שכב הרב על הקרקע והביט סביבו, הוא נחרד לגלות כי נמצא הוא במקום שמם, ארץ ציה וצלמוות, שורצת חיות רעות. כיון שנטתה השמש לשקוע, אזר הרב את כוחותיו ומיהר לעלות על אחד העצים, למצוא מסתור מפני חיות רעות. בפיו תפילה ותחנונים לפני בורא עולם שיציל אותו מן המצב המסוכן שאליו נקלע. כשהגיע הבוקר, ראה לפתע עשן מיתמר ועולה בקרבת מקום, משמע שמתגוררים שם בני אדם! שמח והודה לה', ושם פעמיו אל המקום. בהגיעו, והנה לפניו בית מוקף גדר. התקרב, ניגש - ואין איש בבית. נכנס, וראה לפניו אוכל מוכן. אחזו בולמוס, שכן זה כמה ימים לא בא אוכל לפיו. אכל ושבע, מצא מטה מוצעת ושקע בשינה.
לעת ערב שבו דיירי הבית - חבורת שודדים, שהיו רוצחים עוברי דרכים ובוזזים את רכושם. הם התפלאו למצוא את דלת הבית פתוחה. הביטו, והנה אף אכלו ממאכליהם! זעמו: "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן, לנהוג אדון בביתם?!" חיפשו ומצאו את הרב, ישן על מיטתם. חרה אפם וביקשו להרוג את הרב בשנתו. אמר להם מנהיגם: "עזבו אותו כרגע, הן בידינו הוא. נאכל ונשתה, ואחר כך נחרוץ את דינו".
אכלו ושתו, והקיצו אותו משנתו. עמד הרב לפני השודדים האימתניים, ונפלה עליו אימה. אמרו לו: "מי הרשה לך לבוא לביתנו ולעשות בו כרצונך?" ענה ואמר: אל נא תכעסו, אנוס הייתי מפני הרעב", וסח להם את כל קורותיו. אולם השודדים האכזריים לא התרכך לבבם, ודנו אותו למוות. אמר מנהיגם: "רצוני לשוחח עמו לפני הוצאתו להורג". יצא עמו החוצה ושאל: "רבי, האם תכירני?!" תמה הרב: "מי כאן יקרא לו בשם 'רבי'"? התבונן בו ולא הכירו. אמר השודד: אני תלמידך, פלוני בן פלוני, שלמדתי אצלך לפני שנים רבות". ענה הרב: "אין פלא שלא הכרתי אותך, שכן אז היית צעיר ללא זקן, ועכשיו השתנו פניך. אבל אמור נא לי, איך נפלת כך, משמים לארץ, לשפל המדרגה?!"
אמר לו: "הכל התחיל מריב שהיה לי עם אבי ואמי, וקצפתי קצף גדול וחטאתי להם חטאה גדולה. ניתקתי עמם קשר, והלכתי מדחי אל דחי. עבירה גוררת עבירה, עד שהפכתי למנהיג של רוצחים". כאן נשבר קולו של התלמיד-השודד, והוא קרא: "ידיי מלאות בדם! ועכשיו, בראותי אותך נזכרתי בעברי, בעמי ובאלוקי. אוי, אנה אני בא?! אוי לי ואבוי לנפשי, כיצד ירדתי אל התהום?! אנא, רבי, מתחנן אני אליך, תורה לי דרך תשובה. מוכן אני לקבל על עצמי כל אשר תאמר לי, ובלבד שתבטיח לי, שלאחר שאקיים הכל, יתכפרו לי עוונותי, ואזכה לחיי העולם הבא!"
אמר הרב: התשובה שלך קשה היא מאוד. אולם אם תעשה אותה - אני ערב לך שתזכה לחיי עולם הבא. ראשית לכל, כמובן: סור מרע! סור מיד מן השודדים הרשעים הללו. שוב בכל לבך לחיי תורה ומצוות, תשמור שבתות וימים טובים ותרבה מצוות ומעשים טובים. לאחר מכן, תחפש מאורת נחשים. כשתראה נחש פתן שזה עתה בקע מביצתו, תקחהו ותכלא אותו בקופסה סגורה, ומעתה צריך אתה "לאמץ" את הפתן. קח עימך את הקופסה לכל מקום, ובכל יום תאכיל את הנחש בוקר וערב - במשך שבע שנים תמימות! לאחר שבע שנים, תפתח את הקופסה, ותניח לפתן לצאת החוצה".
אבל הפתן יהרגני, רבי", נבעת השודד.
"אכן", השיב הרב, "ויהיה זה לך לכפרת עוון ופשע. התדרדרותך התחילה במרד הוריך, אשר גידלוך באהבה ובמסירות אין קץ. סעדו אותך בחולייך, האכילוך והלבישוך, ואתה בעטת בהם וגמלת להם רעה תחת טובה, כמו הפתן הזה שתזון אותו שבע שנים ולא יכיר לך טובה. יהא עונשך וכפרתך מידה נגד מידה".
ענה השודד ואמר באומץ ובגבורה, שיכולה להיות רק ביהודי: "מקבל אני עלי!" הוא אף הוסיף ואמר: "אין ספק, כי מן השמים סובבו כל זאת, שתטבע ספינתך בים ותגיע אלי למקום כה שומם. בודאי כל הצער והיסורים שנגרמו לך - לא בגללך, כי צדיק גמור אתה, אלא הכל סובב ה' בעבורי, כדי להביאך אלי לעורר את ליבי לשוב בתשובה, ולהציל את נפשי מרדת שחת!"
מיד פנו שניהם, כשהשודד לשעבר מדריך את הרב להגיע למקום ישוב. נשק את ידי הרב, ונפרד ממנו לשלום. נדד השודד למקום רחוק, ושב לדת אבותיו. לאחר מכן עשה כל אשר אמר לו הרב - גידל פתן בן יומו, האכילו והשקהו שבע שנים, ולבסוף הוציאו מכלאו והניח לו להכישו.
בא לרבנו חיים בן עטר בחלומו ואמר לו: "תנוח דעתך, על אשר עשיתי כל אשר ציוויתני, ומכח זה זכיתי למחילת עוונות ובאתי למנוחה שאננה בגן עדן וזכיתי לחיי העולם הבא!" (מעיין השבוע ג שנו)
הלכה לבכות ברפת
אשה צדקנית התגוררה בעיירה באירופה. 16 שנים לא נפקדה בפרי בטן. ביום מן הימים, נסעה אל העיר הגדולה וינה לדרוש ברופאים, אולי יוכלו לסייע לה במילוי משאלת הלב הגדולה של העמדת הדורות הבאים. אבל למרבה הצער, חיוו הרופאים את דעתם, שאין לה כל סיכוי ללדת, והאשה חזרה לעירה בשברון לב עצום. בהגיעה לביתה, חיפשה פורקן לעצמה, וחשה צורך לבכות ולבכות... אולם אביה, שהיה אדם גדול וצדיק, היה גר בסמיכות לביתם, והיא חששה שבכייה יגיע לאוזניו, והדבר יצער אותו. אך מה תעשה, והדמעות - אינן מתחשבות בכך, וכמעט פורצות ללא מעצור. הנה היא רואה לפניה את רפת הפרות השוכנת בסמוך לביתם. ללא היסוס היא פונה אל הרפת, למרות ריח הצחנה שממלא אותה, ושם היא נותנת פורקן לבכייה. לפתע עבר שם אביה הגדול, והנה הוא שומע קול בכי, והקול נשמע לו מוכר... עמד והאזין לקולות, ואחר כך המשיך בדרכו.
לעת ערב, כאשר נכנסה אליו הבת, אמר לה: "בטוחני שבשמים שמעו את תפילתך הזכה. כעת חיה את יולדת בן!" למותר לציין שכך היה, ולשנה הבאה נולד לה בן, שהפך למאור גדול בתורה! (עלינו לשבח ה רנא)
טרחה תמורת טרחה
להלן סיפור מחזק ומאלף, שסופר לאחרונה מפי בעל המעשה - סיפור של התמסרות מיוחדת לקיום מצות כיבוד הורים, ושל השגחה פרטית נפלאה. (מתוך הספר המיוחד "נפלאותיו לבני אדם" חלק א) ידועה אמרת העולם אשר "אבא אחד יכול לגדל עשרה בנים, ואילו עשרה בנים אינם מסוגלים 'לגדל' אבא אחד". מי שלא טעם את הטעם הלא קל של "צער גידול הורים" אשר לעת זקנה אין להם את הכוחות והמוחות 'לגדל' את עצמם - לא יבין זאת לעולם. מלבד הקושי הנפשי של בן לראות את אביו במצב הדורש טיפול, יש בכך אינסוף של קשיים נלווים, אשר צריך הרבה דעת ותבונה ושפע של יראת שמים טהורה בכדי לעמוד בזאת בכבוד ובעוז.
כאשר התאלמן אבא ז"ל, אחר פטירת אמנו ע"ה, חשנו שהתמוטט עליו עולמו באחת; מלבד היותו חולני וחלוש בלאו הכי, נכפתה עליו בדידות פתאומית, אשר קשה היה לו לשאתה. אבא ז"ל היה אדם נכבד, איסטניס ועדין דעת, אשר הורגל כל ימיו להופעה מכובדת. כלפי חוץ לא הראה מאומה, אך אני, כבן זקונים, חשתי איך שנפשו הולכת ומתעגמת עליו.
בריאותו של אבא החלה להתרופף, בשלב ראשון היה בני הבחור מגיע ללון עמו בלילות. את הארוחות סיפקה לו משפחתי, משום שאנו היינו גרים בקרבת מקום אליו, יחסית לשאר בניו. בחלוף מספר חודשים לא יכול הייתי שלא להבחין כי מצבו של אבא דורש טיפול יותר צמוד וקרוב, וכי לא ניתן עוד להשאיר את אבא הישיש במגורי הבדידות שלו.
עדיין התמהמהתי, כדרך בני אדם אשר אינם עושים היום, משהו שניתן לעשותו מחר.
אלא שקרה מה שקרה, ואבא מעד בביתו ונפל ארצה. כשעתיים יושב היה על הארץ מבלי יכולת לקום, ומי יודע מה היה סוף הסיפור, לו לא שמעה שכנה את קריאותיו הנואשות. היה זה עבורי די והותר. התחלתי לשוחח עמו על כך שיש לחשוב על מעבר לבית אחד הילדים.
מלכתחילה היה אבא קצר רוח מכל עצם הדיבור על העניין, טען שאינו רוצה להכביד על בניו, ומוטב לו להיות בביתו שלו, בו מתגורר למעלה מחמישים שנה. קשה לאדם לוותר באחת על הפרטיות שהורגל לה כה רבות.
הבהרתי לו כי יקבל חדר פרטי ונוכחותו לא תפריע לאיש. אדרבה, המגורים עמו בצוותא יחשבו לנו לכבוד ויקר. כל זמן שהוא גר לבדו, אין לנו מנוחה והננו מוטרדים בכל עת לשלומו. בדיעבד הסכים לסכם את השיחה בהבטחה שיחשוב על הענין.
למחרת אמר לי שהחליט לערוך ניסיון של חודשיים מגורים מחוץ לבית, כדי לראות 'איך זה נראה'. אף אם אבי זכה, בלי עין הרע, לתשעה ילדים נוספים חוץ ממני, היה זה טבעי שאציע את דירתי, אחר שאני הוא זה שהעליתי את הענין. מלבד זאת שכאמור היתה דירתי בקרבת מקום אליו. במובן מסוים קרוב הייתי לנפשו יותר משאר אחי ואחיותי - כבן זקונים. חשתי שאת מה שאני יכול להעניק לו - לא יוכל לקבל בשום מקום אחר. ביתי גדול ומרווח ברוך ה', יש לי אפשרות להעניק לו חדר משלו. עמדנו אז בשלהי חודש אדר. סיכמנו שיגיע אלי לחג הפסח, ומאז ישאר למשך חודשיים.
בצאתי מביתו, אחר הדברים האלה, ידעתי כי נטלתי על עצמי עול לא קל של מצות כיבוד אב. בעמקי ליבי לא היה לי ספק קל בכך, שתקופת ניסיון זו לא תסתיים אחר חודשיים, כי אם תתארך על פני שנים רבות, עד מאה ועשרים. אמת זו ברורה היתה לי ברגע הראשון, אך עם זאת עדיין שכנעתי את עצמי שמדובר כאן על תקופת ניסיון בלבד שבעזרת ה' נוכל לעמוד בכך.
התפללתי לה' יתברך, שרעייתי תהיה עמי בדעה אחת. ידעתי שבהסכמתה תלוי הכל. במובן מסוים, הקושי שלה הוא גדול משלי - הן מחמת הטרחה הכרוכה בעניין, והן מחמת שאין זה אביה כי אם חמיה, וההבדל גדול.
זימן לי הקב"ה שעת כושר, בה העליתי את העניין בפניה. בניגוד לתחזיתי שאצטרך לפתוח עתה במסע שכנועים, עצומה היתה הפתעתי הגדולה לראותה מסכימה עמי בכל לב, כי אכן זהו הצעד הנבון ביותר המוטל עלינו: "כולנו נגיע בעזרת ה' לגיל הזה, וכולנו נרצה לא להיות מושלכים לעת זקנה", אמרה. "זימן הקב"ה מצוה גדולה זו לפתחנו, ועלינו לאמצה בלב ונפש". את החסד שעשתה עמי בתגובתה זאת, לא אשכח לעולם. חשתי כי אבן נגולה מעל לבי. מעבר לכך - הרגשתי עידוד וכוחות מחודשים.
ישבנו עם הילדים בסעודת שבת, במהלכה גילינו להם בקול נרגש, כי עומדים אנו לזכות במצוה גדולה אשר כולנו נהיה שותפים לה. סיפרתי להם על הכבוד הגדול שחלק רבי טרפון לאמו הישישה, הרחבתי בפניהם את הדיבור על סגולת מצוה כבירה זו של כיבוד אב. דברנו על קשייו של אדם מבוגר הרגיל לחיים של שקט, וכי יש לכבדו ולהראות לו בכל הזדמנות כי שמחים אנו בקרבתו.
ילדי לא התלהבו יתר על המידה. הגדולים שבהם לא ששו במיוחד על כך שייאלצו לפנות את החדר הצדדי בבית עבור סבא - קשריהם עם אבי לא היו הדוקים, אבא היה אדם סגור ומופנם בטבעו. הרגשתי בכך שאינם מתלהבים, והדבר כאב לי מאוד. רק בתי הקטנה החכימה להתלהב, וזו היתה הסוכריה שהמתיקה לי את אותה אכזבה. כה קראה בתי בתמימות: "אבא, כשאתה תהיה זקן וחולה, אחרי שאמא... - אקרא לך לבוא לגור אצלי בבית"...
כאמור, נפתחו החודשיים הללו בימי חג הפסח. במשך החג הגיעו כל בני המשפחה לבקר. בהזדמנויות אלו שוחחתי שוב עם כל אחד מאחי ואחיותי, שנכון לרגע זה - אבא נשאר אצלי לתקופה. חלק מהאחים הביעו הערכה מעמקי ליבם, הגדיל אחד הגיסים לומר כי יהיה מוכן להשתתף בכל נטל כספי שיהיה כרוך בעניין.
עד מה מר היה לי לשמוע את אחד מבני המשפחה שטען, כי לדעתו העניין אינו כה נחוץ, להיפך - "אדם מבוגר חש טוב יותר בהיותו בסביבתו שלו". בכלל לא היתה דעתו נוחה מכך שהחלטתי על דעת עצמי להעביר את אבא, מבלי לשתף בהתלבטויות את שאר האחים. כל מילה מדבריו הכתה על ליבי באגרופים. נשכתי שפתיים ולא אמרתי את שצעק ליבי בתוכי: "איך אינך מתבייש לדבר אלי כך? הרי אני הוא זה שעושה כאן את מלאכת כולם, היכן ההערכה שלך?"
בקיצור - כל אחד הגיב בדרכו שלו, אחד עודד יותר, האחר הסתפק באמירה כי מסכים הוא וכי מבחינתו אין בעיה... הצד השווה שבכולם שאיש לא הציע את ביתו שלו לאחר אותם חודשיים... הבנתי מרוב התגובות משפט אחד: "כל הכבוד שנטלת על עצמך עול זה, עלה והצלח עמו".
'אסרו חג פסח' היה יום המגורים הראשון של אבא בביתי, אחר ימי החג. בבוקר יום זה אני קם ומוצא את עצמי מאוכזב עד לשד נשמתי מהימצאותו של אבא בביתי. גרמה לכך תגובתם הצוננת של שאר אחי, גם תגובת ילדי היתה קרירה מדאי לטעמי, חשתי כי עושה אני עימם עוול, בכך שאני כופה עליהם את המגורים עם אבי.
פתאום כבר לא הייתי שלם בלבי על הצעד הזה. ייסרתי את עצמי על מה ולמה הייתי פזיז החלטה, הרי יכול הייתי להודיע את עניין חולשתו של אבא לכל בני המשפחה ולהיות כמו כולם, על מה נטלתי עטרה לראשי, הרובצת עלי בכל כובדה מעתה, לאורך תקופה שאת סופה איני יודע...
היצר הרע הטביל את מוחי וליבי באגם של מרירות לאורך כל היום. ישבתי בעבודה כשליבי בל עמי, צר היה לי שכך נראה היום הראשון עם אבא. בשובי מהעבודה שהה אבי בבית הכנסת הסמוך, גם הילדים לא היו בבית, היתה זו הזדמנות עבורי לשתף את רעייתי, בכל אשר העיק על ליבי משך אותו היום. פרקתי משא ליבי מתוך כאב ותסכול עצמי שלא הייתי רגיל אליו מעודי. אך שוב היתה זוהי שנשלחה ממרום לעודדני:
"עצת היצר היא זו", אמרה. "אם קבלנו על עצמנו משהו - הבה נעשה זאת בשמחה. לרגע לא חשבנו שזה יהיה קל. זכור, כי לא עשינו זאת כדי לקבל הערכה ממישהו, את טובת אביך ביקשנו, והיא זו שצריכה לעמוד לנגד עינינו".
תמהתי בליבי על תעצומות הנפש הללו הנובעות בה - שכה הייתי זקוק להם. נזכרתי בידוע לי זה מכבר, אשר בילדותה היה אביה מטפל במסירות רבה באביו, שהתגורר בביתו במשך שנים. שיערתי כי חינוך זה השתרש במוחה, והוא שגורם לה לאיתנות דעתה בנידון. "אני שמחה שדווקא אנחנו זכינו לבצע פעולה חינוכית זו, שאין גדולה ממנה לתועלת ילדינו", אמרה.
חשתי כי שב אני לעצמי אט אט, וכי מוחי מתפכח מהערפול שלפת אותו. באותם רגעים נשמע קולו של אבא פותח את הדלת. אצתי לעברו בפנים מאירות ובהקלה גדולה. קידמתי אותו בכבוד ובשמחת פנים, נהניתי לראות כי הוא שבע רצון. סיפר לי על כך שהזמינוהו להשתלב בשיעור 'דף היומי' בבית הכנסת, וכי שמח לגלות כמה מכרים המתפללים אף הם בבית הכנסת הזה. אבא סעד את ליבו בארוחת ערב עם הילדים, האווירה היתה נעימה מאוד. - ..."חכמת נשים בנתה ביתה"!
הארכתי בתיאור יום זה במחיצתו של אבא, כי הוא רק היה מדגם לאשר אירע בהמשך: מורדות ועליות של תחושות כאלה המשיכו לפוקדנו מאז מידי פעם. לעיתים שוב היה זה אני שזקוק הייתי לחיזוק, בפרט אחר שנתקלתי במה שנראה היה לי חוסר הערכה מצד משפחתי. והיו גם הרבה רגעים ששמעתי מרעייתי כי איננה מסוגלת עוד להמשיך. סייע לנו הקב"ה ברחמיו לשאוב עידוד בכל עת ממעיינותיו המבורכים, ולהמשיך את תקופת הניסיון של החודשיים על פני שבע שנים!!
אבא מאוד אהב את ביתי החמים ואת היחס הנעים שקיבל בו. אחר חודשיים לא קשה היה לשכנעו להמשיך לעת עתה להישאר בביתי. השינוי הזה הזליף עליו מין רעננות מחודשת, גרם לו לקרן אור בחולשות הזִקנה שסבל מהן. מיששתי בעליל את ההקלה שאני גורם לו. עם הזמן - ואציין כי תבונתה של רעייתי גרמה לכך - השתלב אבא בחיי הבית להפליא, עד כי היה לחלק מהחיים שלנו. אבא עדיין העסיק את עצמו בכל מיני עניינים, את סדר יומו ניהל בעצמו, ועל אף קשיים פה ושם, נקלט יפה באווירת הבית והילדים. כך התנהלו העניינים במשך שנה, עד חג הפסח של השנה הבאה.
מאז ואילך הלכה בריאותו של אבא והידרדרה. זה לא קרה ביום אחד, אך מחוש כאן ותלונות על כאבים שם, כשמידי פעם אני נבוך לראותו מטושטש מאוד - כל אלה הביאו אותנו לעלות על רמת הסוכר הגבוהה שבדמו, מלבד מרעין בישין אחרים שסבל מהם. ביקורינו אצל הרופא הלכו ותכפו, אלה גרמו לי חיסורים בני שעות ממקום עבודתי.
בשלבים ראשונים עוד הייתי נעזר באחד מאחי או אחיותי, אשר התנדבו לבוא לקחתו לרופא. אך הבחנתי כי אבי מעדיף שאני הוא זה שיצטרף אליו. טען כי אני מבין יותר ברפואתו, ויכול יותר לעקוב אחר מתן התרופות וכו'. השתדלתי לכבד את רצונו זה, ראיתי עד מה מפוחד הוא מהעתיד לבוא עליו. גיליתי שאני המשענת שלו - כתינוק שנשען על אמו היתה נפשו של אבא נשענת עלי. לא אמר לי זאת, אך לא הייתי טיפש מכדי לא להבין את זה.
כשהיה הדבר אפשרי, הייתי עוזב הכל למשך שעות, ומתלווה אליו. לפני נסיעות כאלה היתה רעייתי לוחשת לי הדרכה, כגון: "תראה לו שאתה נהנה לנסוע איתו". אכן במהלך הנסיעות וההמתנה לרופאים, עת היה אבא מזכיר לי כמה וכמה פעמים: "הרי אתה מפסיד עבודה...", הייתי מרגיעו שמוכן אני להפסיד עוד ועוד ובלבד לשהות במחיצתו וליהנות מאמרי פיו. או אז היו עיניו קורנות, שח לי מאמרותיו על פרשת השבוע ומהגיגיו על החיים. דברים שכבר שמעתים ממנו עשרות פעמים, וששתי עימם בחדר ההמתנה אל הרופא - כאילו שמעתים בפעם הראשונה.
עם הזמן החל אבא הולך ונחלש, מבלי שתהיה לכך סיבה ברורה מלבד הזִקנה שזכה בה. קשה היה לו מאוד לבצע בעצמו הרבה דברים מינימאליים, לעיתים איבד אף את השליטה על עצמו, ברוב חולשתו. כאן עמדנו בין הפטיש לסדן: בין הטיפול בו החייב להיעשות אף בפני הילדים - ככל שהענין אינו נעים, לבין השמירה על כבודו וההגנה העקבית על ההערכה אליו, כראש המשפחה.
הכואב מכל היה שאבא הבחין היטב בכל, שהימצאותו בבית מתחילה להקשות עלינו, היה זה נורא לראותו כה חסר אונים מול עצמו. כאשר היה קורה משהו מצידו - היה מחוויר מבושה. הייתי אומר לו: "אבא, לא נורא, לא קרה כלום", ניסיתי לעודדו ולהעלות חיוך על מבע פניו האומלל - אך אבא לא מצא מילים בפיו, רק שתק או עשה עצמו לפתע כנרדם.
"דבר אחד אני מבקש", התחנן בפני לא אחת, "רק לא מושב זקנים, רק לא 'בית אבות'". ואני הייתי מבטיח לו נאמנה כי לא אוותר עליו לעולם...
שעות קשות החלו לפקוד את מעוני, קשות לכולנו, ולעיתים היה זה עובר את סף היכולת: "אבא", התפרץ בני בפני, אחר שנאלצנו פעם לקרוא לרופא באמצע סעודת השבת, "אני לא רוצה שסבא יהיה כאן". הוא רק אמר בקול את מה שאחיו ואחיותיו חשבו. הסברנו לילדים שגם לנו זה לא קל, אך זהו רצון ה' יתברך. מה שהוסיף על הקושי, שאבא בסגור נפשו לא היה טיפוס היכול להיפתח בפני ילדיו ולהודות להם. לעיתים היה הרושם נראה כי להיפך, איננו מרוצה ולא טוב לו. עובדה זו הקשתה עלינו מאוד, לא ידענו אם טוב לו אם לא. הייתי נושך את שפתי, שומע בהכנעה ומשתדל לדפדף אל דף חדש. ילדי למדו ממני כיצד עושים כך, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה.
מאידך - היו גם רגעים יפים. לא אשכח אשר פעם בערב שבת, אחר שרחצתי את אבא והלבשתיו לכבוד שבת, הושבתיו בראש השולחן עם כל המכשירים הנלווים - ה' ירחם - ופתחתי לפניו חומש. הגשתי לו כוס תה ועוגה ואת ליבי מילאה שמחה של מצוה. אמרתי לו, כי אני כה שמח ומאושר שברוך ה' הוא כאן איתנו, איזו זכות היא עבורנו.
ואז, ברגעים אלה, הרים אבי אצבע רוטטת לעבר בני הבחור, בקול רועד אמר לו: "ראה בחור'ל, ככה מתנהגים". להתרגשותי אז, לא היה גבול. היתה דקה זו, פיצוי נהדר עבור שעות קשות אחרות, כאשר אבא לא היה צלול, ודימה לחשוב על יום רביעי כי שבת הוא, והחל גוער בבתי שהפעילה טייפ. או כאשר אחר רחצה - שוב נשפך המרק ונשמט עליו ועל המפה, והיה עלינו שוב להחליף הכל, כשפיו של אבא מלא טרוניה. ויש אשר מתרגז היה על אחד הילדים, נוזף בו בקול וזועם על משובת נעוריו מתוך צעקות ונפנופי אצבעות. לא ידעתי ברגעים כאלה למי משלושתנו יותר קשה עכשיו - לאבי, לי, או לבני הננזף. לרוב, לאחר מעשה כזה, יוצא הייתי עם בני או בתי הנזופים אל המרפסת, מפייס את דעתם ויורד עמם לקוצר רוחו של סבא, מבהיר להם עד כמה קשים חייו, כה קשה ומר לו.
לפעמים אחר סעודת שבת, היתה אחת המשפחות של אחי או אחיותי מגיעה לאבא. הכל היה כה טוב ונעים, איש מהם לא שיער ולא הרהר על כך שבמהלך הסעודה החלפתי שלוש פעמים את המפה, וכי ילדי לא הצליחו להחדיר באוזני מילה אחת מהמסופר להם בכתה - עקב זאת שאבא המטושטש לא חדל לדבר ולדבר... לעיתים כה רציתי שבעת הימצאותם של בני המשפחה אצלי, יקרה הדבר שוב: שיראו, שיעריכו, שמישהו יציע להוציא את אבא אל ביתו לשבוע ימים, כדי שנוכל להתאוורר מעט...
אני יודע שאת קלון מידותי מודיע אני בזאת, אך בכוונתי להראות בכך את הטעם המר שצץ מידי פעם על הנשמה, ושמאוד הכביד עלינו. הלוא אחי ואחיותי בעצם אמורים היו להיות שותפים לעול הזה בדיוק כמוני... אומר בפה מלא, ציפיתי למילה טובה, רציתי שרעייתי תשמע ממישהו מחמאה על כך שאבא מוחזק בביתי כמלך, כרבי.
עוד דקה נעימה זכורה לי. מאז שאבא הגיע אלינו, נהגה רעייתי מידי ליל שבת להביא אליו את כל ילדי למגדול ועד עולל, שיניח ידו עליהם ויברך כל אחד ואחת מהם, תוך שהיא מבקשת ממנו שיעתיר כי יגדלו הילדים לשם ולתפארת. לעת אחת השבתות, אשר אבא היה חלוש ולא היה בכוחו לבוא עימנו לבית הכנסת - היתה רוחו מאוד מדוכדכת. בהגיע הילדים לקבלת הברכה, כה התעודד מהכבוד הזה, מתוך חולשתו החלו נוצצות דמעות בעיניו והוא קרא בקול: "אני מברך אתכם, שהם ינהגו כלפיכם - כפי שהינכם נוהגים כלפי!"
משפטים אלו לא נשמעו מפיו כמעט, כה שמחתי לשומעם, כה מרוצה הייתי כי ילדי שמעוהו אומר כך. ברגעים אלו הייתי המאושר באדם, חשתי שזכיתי במצוה כבירה שלא הייתי מחליפה בעד כל הון. כשהייתי רואה את אבא יושב על כסאו הנאה, רחוץ נקי ונינוח, ומאזין בהנאה לקלטת 'קול הדף', כשמידי פעם גומע מהתה וטועם מהעוגה המיוחדת חסרת הסוכר שהכינו במיוחד בעבורו - הייתי עומד בצד ומהרהר: "היכן היה זוכה לכל זה, לו היה נמצא בין עשרות ישישים במוסד סיעודי כלשהו".
יודע אני שיש מצבים שהישיש נמצא במצב שפשוט כבר לא יתכן להחזיקו עוד בבית. עוד יודע אני שיש בתים אשר הענין אינו מתאפשר מסיבות אחרות התלויות בבית - ואין עליהם כל תלונה ודרישה. אך תודתי נתונה להקב"ה, על שבמקרה שלנו, זכינו שהדבר התאפשר, משתי הבחינות הללו.
באחד הרגעים היפים הללו, קמה בלבי החלטה עזה, כי מסלק אני כל טרוניה מליבי על בני משפחתי! אדרבה - שמח אני בכך שמצוה זו נזדמנה דווקא לידי, ומעתה לא אוותר עליה! שוחחתי על כך עם רעייתי, והצהרתי בפניה כי מעתה אין עוד דיבורים של תמיהה.
נטלתי אז עט ודף ורשמתי לעצמי בכוחות נפש מחודשים, כי "מוחל אני בלב שלם על העבר, ומתחרט על כל טרוניה שעלתה על פי ולבי, ומעתה הריני שש ושמח לקיים את מצות ה' שציוני על כיבוד אב!" טמנתי פתקה זו בכיס פנקסי. [אגב: שמורה היא עמדי עד היום כאוצר היא לי.] ניסו אותי משמים תקופה קצרה לאחר מכן, אם אכן אני "שש ושמח". היה זה כאשר ברוך ה' התארסה בתי בכורתי, ואמור הייתי לערוך 'וורט' [תנאים] ולשתות 'לחיים' בביתי. שבעים ושבע פעמים הפכתי בדעתי, שמא עלי לערוך את השמחה מחוץ לביתי, אלא שידעתי היטב כי אבא יבין בדיוק מדוע לא חגגתי את הוורט בבית. רק מחמת זאת, הכל נחגג בבית. בעיצומה של השמחה, באחד הרגעים הכי עדינים, נכנס אבא לחדר, והתעקש משום מה... לבחון את החתן! ו... גם את אביו! פשוט לא הרפה מהם.
חשתי שדמי מציף את מוחי מבושה. הלכתי למטבח תקעתי ראשי בפריז'דר, והתחננתי לריבוני שיעשה למען כבוד המשפחה, וישקיט את אבא הנרגש. לרגע פניתי למגירה להביא את פנקס הטלפונים שלי, באותו רגע נתקלו ידי בפתק מקופל שהיה מונח שם, בו כתבתי אך לפני שבועיים: "... ומעתה הריני שש ושמח לקיים את מצות ה' שציוני על כיבוד אב". הפתק הזה לגלג עלי באותו רגע, כאומר - עכשיו בא נראה אותך שש ושמח...
אזרתי כוחות, חזרתי אל הסלון, וליטפתי את כתפו של אבא, תוך שאני אומר בקול למחותני ולבנו חתני הנבוך: "הידעתם איזו זכות יש לכם שאבא שיחיה יושב איתנו כאן? אני זוכה לזאת יום יום, ואין לי עונג גדול מכך, אשריכם שאתם זוכים לכך עתה". מזגתי לחיים וביקשתי מאבא שיספר מעט על המשפחה. אם לא די היה, נשמטה כוסית ה'לחיים' באותו רגע מידיו הרועדות על המפה החגיגית... המשכתי לשוחח בשמחה על יחוסו של אבא, בכוחות לא לי כאילו לא קרה כלום. תוך כדי כך, ניקיתי את הטעון ניקוי, אך מתוך שלוה. בליבי בערה סערה, אך שמרתי על דממה חיצונית. [לימים שמעה בתי שתחיה מבעלה הצעיר, אשר הכבוד הגדול שנחל אבי בשעת ה'וורט', הרשים את אביו עד עמקי נשמתו, ולא יכול היה להירגע מכך תקופה ארוכה.]
ברגע מביך זה, נכנס אחי לאחל מזל טוב, הסמיק למראה הבלתי נעים, והבחין על מראה פני כי אני על סף דמעות. למחרת טלפן אלי האח הזה, והודיע לי חד משמעית כי מעוניין הוא לקחת את אבא לביתו לתקופה של שבועיים. תתפלאו לשמוע, אך סירבתי לשמוע על כך! ידעתי שטוב עבור אבא להישאר בביתי, אחר שהורגל אליו. אם עמדתי בזה עד עתה, יסייע לי ה' יתברך בהמשך.
דומה שהארכתי די בתיאורים, אך אין זה אלא שמץ קל מאותו אוקיינוס של קשיים, אשר ציטטתי ממנו מעט שבמעט, ואת רובו אי אפשר להעביר. דליתי רק שביבי קושי מפה ומשם, כדי לתת איזו תמונה. מאידך, ביקשתי עם זאת להעביר אודות השמחה שהיתה מנת חלקנו בקיום המצוה, מפעם לפעם, ואשר היא שהחזיקה אותנו ברגעים לא קלים.
את רובם של השנתיים האחרונות לחייו, עשה אבא בבתי חולים ובמוסדות שיקום, במשך שנתיים אלו עשיתי עמו ימים שלמים בהמתנה מורטת עצבים ליציאתו מניתוח, ומשהייה עמו בלילות. בין לבין עוד היה שב לביתי, כשכולו שבר כלי ומאוד מטושטש. היו אלו שנתיים קשות מאוד מבחינת הטרחה הגדולה שהם דרשו מאיתנו, כמעט בכל לילה היה אבא קורא לי פעמיים או שלוש לבוא לסייע לו, כבר הורגלתי לכך. במשך הימים היתה לי עבודה רבה לסייע לו, עבודה המפרכת את הגוף והנפש גם יחד. בית עם ילדים היה לי אז, עמדתי בין חתונה לחתונה, משרד עסקים גדול עמד תחת ניהולי - אך עבד הייתי לאדוני אבי בעבודה קשה תמידית.
אדם מבוגר במידה מסוימת כמוהו כתינוק רך: קר לו גם כשלך לא קר, מרבה הוא לחשוש ולפחד גם מדברים שבעצם אתה אינך מפחד, קשה לו לשלוט על עצמו בהרבה דברים כעולל רך, ומאוד קשה לו לבטא את עצמו. אלא שהזקן שונה מהתינוק בשני דברים, אשר בעטיים קשה לו יותר מהתינוק: הראשון - שמבין הוא את הכל, אף כאשר נראה שאינו מבין מאומה, וזה קורע את הלב להזדהות עם מה שהוא מרגיש. השני - שבעוד שלתינוק יש את התמיכה של הוריו לידו, המוכנים ברוב אהבתם אליו לכל טרחה עבורו, לזקן אין את זה. מלבד כל העמל הפיזי עם אבא, היה עמלי גם במישור הנפשי, לכבד אותו, להראות לו כי לא פגה הערכתי כלפיו כלל, לבקש ממנו 'טובות' כהנה וכהנה, למען יחוש עצמו בעל ערך.
היו רגעים שחשבתי כי אולי הגיע הרגע להיעזר בבית אבות, או בעוזר שיבוא לסייע לנו - אך תמיד אמרתי לעצמי "אם הגענו עד לכאן, הבה נמשיך את המצוה". מה עוד שאחרי ככלות הכל, אבא ידע את המתחולל סביבו, וידעתי עד כמה נרתע הוא מהדברים הללו.
"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי... (מלאכי א ו), ללמדך שאפילו רירו של אביו יורד לו על זקנו, ישמע לו מיד". (תנא דבי אליהו רבה פרשה כה)
מה אומר לכם? עול תמידי הוא זה, יום כיפור כתשעה באב, פסח כסוכות, ברגעי לחץ וברגעי נחת - תמיד תמיד לאחוז ראש, אם הכל נעשה, אם נלקחו התרופות, אם מרגיש עצמו בטוב. כמעט לא השתתפתי בשמחות בתקופה ההיא, לפני כל פגישה או שמחה שערכתי בביתי, היו לי אין קץ שיקולים, רבץ עלי עול קבוע, שעד לאחר שסר ממני, לא ידעתי עד כמה כבד היה...
לאחר פטירתו של אבא ז"ל, חשתי כי נחתם פרק חשוב בחיי. במבט לאחור יכול הייתי להודות לה' יתברך על שזיכה אותי - דווקא אותי - במצוה יקרה זו.
וכאן ברצוני לספר על הארה מיוחדת, שהאיר ה' את עיני לראות, בתקופה שלאחר מכן. הארה שלימדה אותי פרק מיוחד באמונה, ובהשגחתו הנפלאה של הבורא יתברך בעולמו.
בערך, ג' חדשים לאחר פטירתו של אבא ע"ה, מצאתי את עצמי יושב באסיפת הורים מול המחנך של בני, מלמד ותיק מסור ומומחה, המספר לי ברוך ה' על התקדמותו בלימודים, ותוך כדי כך מפתיעני כשהוא מספר לי על תופעה היפראקטיבית מסוימת הפוקדת את בני ומפריעה לו, וכי יש פלוני בירושלים המומחה לייעץ בנושא זה.
אינני מבין גדול בנושאים אלו, שאלתי והתייעצתי ואכן כך הורו לי. מצאתי את הזמן הפנוי והגעתי לקבלת הייעוץ. בעודי מתרווח על ספסלי ההמתנה, בעת שיחתו של הפדגוג עם בני, חלפה במוחי מחשבה: 'לו היה אבא חי, היכן היה לי את הזמן הפנוי הזה לשבת כאן?! מה הייתי עושה, לו הייתי מתוודע לבעיה זו של בני, בעוד אבא נתון לטיפולי?!'
בהזדמנות קרובה מצאתי את עצמי מהרהר במחשבה זו פעם נוספת:
היה זה כאשר נסעתי עם בתי למכון רפואי מסוים, לשם טיפול שיניים סבוך. בעודי מחכה בחוץ במהלך הטיפול, נתבקשתי למלא טופס מטעם המרפאה, ולציין בו מתי הפעם הקודמת בו טופל מישהו מהמשפחה במרפאה זו. לא הצלחתי להיזכר, במעורפל זכרתי איכשהו כי הייתי במרפאה זו לפני שנים רבות כמה פעמים עם ילדי, אשר בחלקם הינם נשואים כבר - אך מעבר לכך לא זכרתי מאומה.
בהגישי את הטופס, העלתה הפקידה על הצג את מועד ביקורי האחרון, שהיה לפני... כשבע שנים! "מעניין", מעירה לי הפקידה תוך כדי כך. "עד לפני כשבע שנים היו ביקוריכם כאן תכופים מאוד. הבן עשה כאן פלטה ליישור שיניים, הבת עברה כאן כמה טיפולי שורש, זוגתך עברה כאן עקירת שן כתר, עוד ילד עבר בדיקות. במהלך שבע השנים האחרונות אינני רואה כאן אף ביקור אחד"!
כדברי נבואה נשמעו לי דבריה. וכי אזכור מה התחולל בשיניים של ילדי בשבע השנים האחרונות?! הרי בהן שהיתי עם אבא בכל עת, היכן היה לי כסף וזמן לכתרים ופלטות וכל היתר?!
בפעם השלישית היה זה בשנה שעברה, תוך שנתיים לפטירתו של אבא, כאשר לצורך שידוך אחד מילדי - היה עלי לטוס לחוץ לארץ ליומיים עם נוות ביתי. טרדותי בעסק עבודתי גברו מאוד בתקופה האחרונה, מלבד כמה וכמה טרדות בית שהרימו ראש אחר פטירתו של אבא. כמעט והודעתי שנכון לעכשיו, אין לי את היומיים הדרושים לטיסה זו. ברגע האחרון ממש, מהרגע להרגע, החלטתי כי קמים ונוסעים - מיום חמישי עד למוצאי שבת.
על מושב המטוס, כך בין שמים לארץ, לפתה את מוחי אותה מחשבה: "לו היה אבא חי כיום, היכן היה לי את הזמן לטיסה?" נזכרתי בבני הגדול שנישא אף הוא לבת חו"ל בחייו של אבא, אשר כל ההליכים מהחל ועד כלה התנהלו רק בארץ הקודש, מבלי שמישהו יעז להציע לי לעזוב את הארץ ולקום לנסוע לחו"ל. אבי הכלה החליט שיבוא הוא עצמו לארץ הקודש לגמור את השידוך, מבלי שיעלה מישהו על דעתו כלל שמא אני הוא זה שצריך לעשות את הנסיעה. עד מה מעניין שעכשיו שונים הם פני הדברים!
ממחשבה למחשבה שם אני לב לכך שבעצם, לו היה אבא חי, בכלל לא היה לי את הפנאי לכל טרדות הפרנסה המעסיקים אותי כיום מבוקר עד ערב. הרי היום יושב אני בעבודה כבר ב-8:30 בבוקר, בה בשעה שעד פטירתו של אבא, לא הייתי עוזב את הבית עד 10 לפחות, כאשר היה עלי לחכות שיתעורר, לנקותו, להאכילו, להניח לו תפילין, ולסייע לו להתפלל, להובילו למועדון קשישים סמוך, ולוודא שהכל בסדר.
כיום אינני מוצא את עצמי מרוב טרדה, פשוטו כמשמעו. עול נישואי הילדים והמימון הדרוש לכך, משעבד את כל כולי מבלי לתת לי הפוגה כמעט, ראשי ורובי בפרויקטים חדשים, אשר אני מנהלם, אין לי פנאי כמעט לחשוב על עצמי. היכן היו כל אלה בשבע השנים האחרונות? רק עתה שמתי לב, שבעקיפין, המשרד שלי לא נטל על עצמו פרויקטים שידרשו ממני כוחות יתר, עקב זאת שידעתי כי אני מוגבל, וכי עלי לטפל באבא ללא הפרעה. היתה זו ידיעה תת הכרתית, שגרמה לי להיות פחות טרוד בעבודה ויותר פנוי לעבודת כיבוד אבי.
מרגע זה ואילך החלטתי לתת את הדעת לכך, שהרבה דברים המעסיקים אותי כיום, החל מענייני הבית וחינוך הילדים, הַמְשֵךְ באין ספור סידורי עסקים הקשורים לעבודתי, וכלה בכל טרחות נישואי הילדים - פשוט לא היו קיימים כלל בתקופה האחרונה! יכול הייתי למלא כאן עמודים נוספים של אין סוף טרחות שהינם מנת חלקי כיום, אשר במהלך שבע השנים פשוט נבלעו כלא היו. ולא שלא הייתי שליח לפרנס משפחה בשבע השנים הללו, ולא שלא חיתנתי ילדים בתקופה זו, ולא שלא ניהלתי משרד לאורך כל תקופה זו - אך כל אלה, על אף קיומם, לא הכבידו עלי במשך השנים של הטיפול באבא. כאילו עמד מישהו לצידי, וניהל עבורי את כל העניינים התלויים בי, כדי שאהיה פנוי לטפל באבי! נוכחתי מאז לראות בעליל, והוספתי מאז לראות זאת בכל עת, כי עם הטרחה שהיתה כרוכה באבי, שהביא עלי הקב"ה - נטל ממני הרבה טרחות אחרות. היתה הטרחה הגדולה עם אבא, תמורת טרחות אחרות בכל העניינים, אשר עם פטירתו - שבו להטריחני! המחשבה הזו לא מרפה ממני, בכל צעד ושעל אני ממשש את הפלא הגדול, היאך הרבה עניינים סודרו מבלי שאתן עליהם את הדעת.
רק לאחרונה נודע לי, כי גם אחד מבני היותר גדולים, סבל מבעיה דומה של קשיי למידה וחוסר קשב במשך שנים. אף שמשתתף הייתי בקביעות באסיפות הורים, מעולם לא שמעתי על כך, וברוך ה' הבעיה הסתדרה מאליה מבלי שאטרח ואשלם עליה, עקב תשומת ליבו של מלמד אשר התאים את עצמו לתסיסות בני. לא ידעתי מאומה על כך, הקב"ה לא רצה שאדע ואטרח עבור זאת, נטל ממני טרחה זו עקב טרחה אחרת שהייתי עסוק בה. הוא יתברך הסדיר את הענין על הצד הטוב ביותר...
מספר אני כל זאת, למענם של כל אותם אנשים ומשפחות, המתמודדים עם טרחה תמידית בכל מיני עניינים, ברוחניות ובגשמיות. ויש מהם הנושאים את אותו 'משא מצוה' שנשאתי אני. עבורם סיפרתי את הכל, ולמענם הופנתה קריאת העידוד: ידעו אלה, שכל טרחה - תמורת טרחה, טרחה זו מורידה מהם טרחות אחרות. אין להם מושג מה היה עם זמנם וממונם, לולי זימנה בידם ההשגחה טרחה זו המעסיקה אותם. ידעו המטפלים בהורים, שעליהם להודות לה' יתברך על כך שהטרחה שזומנה לידם, הינה טרחה של מצוה. ומלבד השכר שמורידה היא טרחות אחרות, ומנכה מעוגמת הנפש שנגזר עליהם לעבור - הרי מתן שכרה בעולם הזה ידוע, "למען יאריכון ימיך", והקרן קיימת לעולם הבא!
מה שקבע הכתוב שכר הכיבוד אריכות ימים, רבי סעדיה גאון ז"ל נתן טעם בזה, כי מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, והאבות הם למשא כבד על הבנים והכובד יכבד עליהם, לכך קבע עליהם שכר המצוה הזו "למען יאריכון ימיך", כלומר עליך לכבדם ותחיה עימהם, ואם אולי תצטער על חייהם, דע שעל חייך אתה מצטער. (רבנו בחיי פרשת יתרו)
מה קרה לבלון הגז?
הנה לנו סיפור נוסף, שהגיע כתגובה לסיפור הקודם. מסופר מפי בעל המעשה:
אף אני זכיתי בזכות כבירה של הטיפול באב ישיש. אבי ז"ל היה במצב דומה למתואר בסיפור. אף אני בן זקונים, ואני הוא זה שטיפלתי באבא תשע שנים תמימות. בשנים המוקדמות, היה לאבא מאוד קשה עם המעבר מביתו אל ביתי, ומה שבפרט הקשה עליו היו השבתות. אבא רגיל היה לסביבה שלו, ל'טיש' [שולחן חסידי של הרבי בליל שבת עם חסידיו] בו היה משתתף שנים רבות סמוך לביתו, משום כך קשה היה לו המעבר הזה. החלטנו אז כי במשך השבוע אבא ישהה אצלי, ובשבתות נבוא כולנו לביתו.
"נבוא כולנו" פירושו של דבר, לארגן ביום שישי לחוץ שבעה ילדים רחוצים, לארגן שכל מאכלי השבת יהיו ארוזים, לצאת בנערינו ובזקנינו אל הרכב חצי שעה לפני שבת, ולהתפלל לה' כל הדרך שלא ישפך כלום שם בתא המטען... מיד בבואנו לדירתו של אבא להעמיד את הסירים על הפלטה, ועוד טרדות כהנה וכהנה. ביודענו עד מה הדבר נוגע לאבא - החלטנו לעשות זאת, בסייעתא דשמיא.
אבא היה יוצא ביום שישי בבוקר עם מונית לעבר ביתו, מכין עבורנו את הבית, פורס סדינים ומציע את המיטות, עורך שולחן וקונה את החלות - כך קיבל אותנו בסבר פנים יפות בבואנו לפני שבת. מלבד התועלת שנגרמה לאבא בעצם שהותו בביתו בשבת, כפולה ומכופלת היתה התועלת הנפשית שהיתה לו בהרגשה ש'הוא זה שמארח אותנו'. גם העול בריא היה עבורו מאוד, היה עליו להכין ולסדר ולקנות. השבתות הללו העמידוהו על רגליו מבחינת הביטחון העצמי שלו, ועל כך נתונה תודתי לריבוני שנתן לי שכל ותבונה לנהוג כך.
באחד מערבי שבתות אלו יצאנו שוב ל'מבצע' הזה, להלביש את הילדים לשבת, לסיים את הכל, ולוודא כי לא שכחנו כל פריט, וכי לקחנו איתנו את כל מאכלי השבת. שוב התקפלנו כולנו אל תוך המכונית ויצאנו לדרך, כשהפעם משאירים אנו מאחורינו בית 'מבולגן' ויוצאים לביתו של סבא.
בהגיענו, קיבל סבא את פנינו כהרגלו תמיד. השולחן היה ערוך, המיטות היו מוצעות, כל ילד כבר ידע את פינתו הקבועה בבית סבא. זוגתי פנתה עם אחת הקדרות לעבר הגז, מנסה להצית את הגז ו... הגז לא נדלק. 'התעופפתי' למטה כדי להחליף את הבלון, נדהמתי לגלות כי אין גז גם בבלון השני. "זה לא יכול להיות", אמרתי לעצמי, "הרי רק לאחרונה הזמנו בלון חדש, וכי מישהו השתמש כאן כשאבא לא היה בביתו?!"
המרק קפוא, הכל קר, שבת מתקרבת, וגז אין. שכן ישיש אחד התגורר ליד אבא, ניסינו להיעזר בו, אלא שכנראה נרדם, לא פתח את הדלת. חישוב מהיר העלה פתרון אחד, שבים הביתה - ומיד. הסברתי לאבי כי אנו 'תקועים', וכי אין ברירה אחרת אלא לשוב הביתה במהירות. אבא התאכזב קשות, אני שבעתיים, הילדים השמיעו 'אוף' ארוך וממושך שביטא את קוצר הרוח של כולם. רעייתי היתה על סף התמוטטות - אחר כל הטרחה בעקירה מהבית לריק ולהבל. מה עוד שהבית הפוך על פניו, ואינו מוכן כלל לקראת שבת.
לא היתה ברירה, רצנו כל עוד נשמתנו באפנו אל הרכב, דחפנו את הביגוד ועשינו 'טשולנט' אחד גדול של מזוודות פתוחות עם חלות ודגים, כך שעטנו במהירות. בדרך, ליד בית הכנסת, ירד אבא מהרכב. הגענו הביתה קרוב מאוד לכניסת השבת.
הפשלתי שרוולים כנער, הכנסתי את כל הבית לקלחת עשייה מהירה - לסדר את הבית לשבת. כשהסירים בעבעו על האש בביתי, כבר היה כל המוקצה מונח בערימה אחת גדולה בפינה מסוימת בבית: טיפ על טלפון, על צבעי ילדים, על מסרגות, על קלטות, על עטים, על חלילים. מישהו הפליא לעשות שמצא את המפה בבלגן הזה, ערכנו שולחן במהירות, ורק כשנשמע הצפצוף השני נזכרנו שעדיין לא הכנו את הנרות...
רעייתי הצליחה לשלוף את עצמה איכשהו ממהומת המטבח של הרגעים האחרונים, לעבר הדלקת הנרות. לפני שנכנסה לנוח קמעא ממה שעבר עליה בשעה האחרונה, אמרה לי את המילים הבאות עם דמעות בעיניים: "אינני מסוגלת יותר עם השבתות האלה, גמרנו עם זה".
שיהיה כך. וכי אתיישב עתה לדון בדבר? עדיין לא הייתי במקווה כהרגלי, ועם ישראל כבר אוחז באמצע מנחה. עזבתי את הבית ונשמתי לרווחה. זה לא היה קל, לא קל היה לשמור על קור רוח במהלך הלחץ, לשמור על כבוד סבא ועל כבוד ההורים, על כבוד הילדים ועל הכבוד העצמי. זהו זה, סיכמתי לעצמי, כך היה צריך להיות.
והנה למחרת בבוקרו של שבת, התעוררנו כולנו לשמיעת חבטה חזקה. רצנו כל עוד נשמתנו בנו אל חדר הילדים לשמע הצעקה שעלתה משם, נדהמנו לגלות כי בננו התינוק השובב, שטיפס על מקום גבוה - נפל על הארץ וספג מכה אדירה בראשו.
דקה ארוכה עוד ישב על הארץ וילל, פחדנו להזיז אותו שמא אירע לו משהו. והנה, אחרי שתי דקות, החל לחייך בשעשוע למראה כל המשפחה הניצבת מולו, קם על רגליו, והחל רץ אל עבר אימו כהרגלו תמיד. בקיצור, חוץ מנפיחות במקום המכה, היו ידיו ורגליו פעילות כתמיד. בעוד צחוקו מתגלגל בבית לאורך כל השבת, נתונים היינו בחרדה לשלומו ובתקווה כי הכל בסדר.
במוצאי שבת שוחחתי עם רופא שהציע לי לערוך לו 'צילום גולגולת', לוודא שהכל תקין. את הצילום עשינו עוד באותו ערב. אחר יומיים קיבלנו את תוצאות הצילום, שברוך השם הכל בסדר. "סביר להניח שהיה כאן זעזוע פנימי כלשהו, אשר היה עלול להיות מסוכן מאוד ורב השלכות", אמר לי הרופא ברצינות, "נפילה שכזאת אינה משאירה תינוק בגילו נקי מחבלה בדרך כלל, פשוט היה לכם נס". בעוד ליבי פועם מהדברים, המשיך הרופא להצליף דבריו: "עלולים הייתם לבלות איתו בבית החולים ימים ולילות, האלוקים אוהב אתכם, מנע מכם את כל זה".
שבתי הביתה. הייתי צריך להיות טיפש בכדי לא להבין, שהטריחו אותי משמים ביום שישי, ובכך מנעו ממני טרחת דאגה זו עם בני חס ושלום. היה על מוחי להיות עיוור בכדי שלא להקביל את קורות היומיים האחרונים ולראות ש"כל טרחה - תמורת טרחה". טרחת כיבוד אב נטלה ממני את הטרחה עם בני שיחיה.
כששמעה רעייתי מכל הקורה, אחז אותה הלם: "שמע", אמרה, "אנו ממשיכים עם השבתות הללו הלאה והלאה, לא נוותר על שבת אחת". לאור זאת נסעתי במשך השבוע אל בית אבי, להזמין בלוני גז ולברר איך התרוקן הבלון בצורה כה מוזרה.
קוראים יקרים, שמעו היטב. בהגיעי לביתו של אבא, ניגשתי ישר אל הכיריים, הדלקתי את הגז, ו... הלהבות הכחולות מפזזות יפה. שיערתי שאלו הם שיירי בלון שלפתע עלו, ירדתי במהירות לעבר הבלונים, ואני בודק ורואה כי הבלון החדש שהזמנו לא מכבר - מלא וכבד! לא האמנתי לאשר אני רואה, סגרתיו ופתחתיו שבע פעמים, עד כי המום הייתי לגלות שהבלון פשוט מלא כחדש! כנראה שברגעי הלחץ לפני שבת לא הבחנתי בכך, נראה היה לי כי הוא קל ומרוקן לגמרי.
אטמו את עיני משמים בשעה ההיא, הטריחו אותי בטרחת מצוה, ופטרוני בכך מטרחה אחרת. נעניתי ואמרתי "הלל" השלם, על אותה טרחה שהיתה מנת חלקי. ומאז ועד עולם, מלא פי הודיה לה' יתברך על כל טרחה וטרדה הפוקדות אותי בעל כורחי, לאשר איני יודע מה היה מנת חלקי לולי כך. (נפלאותיו לבני אדם ח"א)
- הוסף לסימניות
- #7
הכל למען כבודו של אבא!
הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל בהיותו בן תשע, חלה במחלה קשה. הוא שכב במיטתו, מתפתל בכאבים עזים, בוכה וגונח מרוב יסורים. לפתע נכנס אביו לחדר, לבקרו. בו ברגע - פסק הנער מבכיו. הידק את שפתיו - וחייך אל אביו! באותה שעה שהה שם ידידו ורעו, הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, שנדהם למראה השינוי הכביר שחל בו.
לאחר שהאב יצא מהחדר, שבו הגניחות והאנחות. שאלו ידידו רבי יוסף: כיצד יכולת להחריש, אחר שסבלך רב כל כך?! ענה הנער בן התשע: "לא רציתי לצער את אבא, האם לא די בכך שאני סובל?! לא רציתי שגם לאבא יכאב!"...
פעם ישבו כולם לסעודת מצוה, ורבי רפאל ברוך הסב עמם אבל לא טעם דבר. לשאלתם, השיב שהוא שרוי בתענית. על מה ולמה?
סיפר, שהיה נוכח בבית הדין כאשר אביו הדיין פסק את פסק דינו - ואז החל המפסיד להתווכח עמו, והשתמש בלשון חריפה ובמילים בוטות. הבן לא יכול היה להחשות, ומחה על כבוד אביו - ועל כבוד התורה ובית הדין. אבל לאחר מכן הביע אביו באוזניו את מורת רוחו על דבריו: לב האיש היה מר עליו, ופרק את מרירותו.
"מששמעתי שציערתי את אבא - בתום לב! וכדי להגן על כבודו! - קיבלתי על עצמי להתענות כדי לכפר על החטא!"
ברבות הימים, כשהגיע אביו לשיבה, מילא רבי רפאל ברוך את מקומו כדיין. הוא קיבל משכורת ממשלתית מכובדת, אך מפני כבודו של אביו, היה מוסר לו את כל משכורתו, כדבר מובן מאליו! וזאת, למרות שהיה אז בעל משפחה! האב חילק את הכסף בין כל בני המשפחה, ונתן לרבי רפאל ברוך סכום מסוים למחייתו.
כאשר נפטר האב והמשכורת כולה נשארה שלו - הצטער רבי רפאל ברוך על המצוה שנשמטה מידו! (מעיין השבוע ג שנה)
יותם בן עוזיהו - כל זמן שהיה אביו מצורע והוא היה שופט את העם, לא נטל עליו כתר מלכות בחיי אביו, וכל דינים שהיה דן היה אומרם בשם אביו (ע' סוכה ד' מה ובפרש"י)
אילו היתה לי אמא...
אל ביתו של הצדיק הקדוש רבי ישראל אביחצירא - ה"בבא סאלי" זיע"א, הגיעו אם ובנה. הבן - כל הופעתו אומרת מרדנות נעורים, נראה שהובא לכאן למורת רוחו. והאם - ניכר עליה כי שבעת מרורים היא. כשהגיע תורם להיכנס אל הרב, הגישה האם פתק, ובו היא מבקשת: בני אינו סר למשמעתי, מתחצף ומתמרד. יאציל עליו הרב ברכה שיתחזק במצות כיבוד הורים.
קרא הרב את הפתק, והשתררה דממה. הבן כמו מחכה להיחלץ במהירות האפשרית מן המעמד המביך. יאמר הרב את תוכחתו וישחרר אותו החוצה...
אך לא, הרב אינו פונה בתוכחה. רק אנחה כאובה פורצת מגרונו, ופניו מביעות עצב רב. "אח...", לוחש הרב, "אילו היתה לי אמא"... דמעות זולגות מעיניו של הצדיק, והוא ממשיך: "אילו היתה לי אם - על כפים הייתי נושא אותה, ורוקד מרוב שמחה!"...
בכיו הטהור של הצדיק הרעיד את הלבבות. גם ליבו הקשוח והעיקש של הנער הפוחז - התרכך ונמס. הרהורי תשובה וחרטה ניכרו על פניו. ואז פנה אליו הצדיק בחיבה ואמר לו: "בוא נא בני, שב לימיני, ואספר לך סיפור".
ישב הנער לידו, והצדיק סיפר:
בהיותנו צעירים, היה אבינו רבי מסעוד אביחצירא זצ"ל, חולה עד מאוד, וסבל ממכאובים קשים. אחי - רבי דוד, ה' יקום דמו, ואני - התאמצנו כמיטב יכולתנו לסעוד את אבינו החולה, לטפלו ולספק לו את צרכיו. מתוך כאביו, היה אבינו גונח גניחות של כאב, והדבר ציער אותנו מאוד. באחת הפעמים, כאשר רבו האנחות והגניחות, שאלו אחי רבי דוד: "אבא, למה אתה גונח כל כך?!"...
ענה אבינו ואמר: "עד לרגע זה היה לי יהלום זוהר ונוצץ, ועכשיו הועם זוהרו של היהלום!" כוונתו היתה כמובן לאחי הצדיק והיקר, שעתה נכשל באמירה שאיננה הולמת את מעלתו.
כאשר שמע אחי מילים אלו מפיו של אבינו, נחרד ונבהל. הוא החליט לגזור על עצמו גלות, ובמשך שנה שלימה הסתגר באחד מבתי הכנסת שבעיר, ישב ולמד שם בבדידות, כאילו היה מוחרם חלילה. כעבור שנה, שם פעמיו אל מושל העיר, שהיה אוהב ומעריץ מאוד את אבינו. הלה קיבלו במאור פנים, ושאל אותו למבוקשו. סיפר אחי למושל העיר את אשר קרה, וביקש ממנו כי יואיל לפנות אל אביו בבקשת סליחה בשמו, ולברר אם הוא סולח לו על אותה אמירה פסולה שיצאה מפיו לפני שנה!
המושל הנדהם נענה לבקשתו, והלך לרַצות את האב. ענה אבינו ואמר: "אכן, ידעתי כי יהלום זוהר הוא, ולא הועם זוהרו. לך אמור לו שאין בליבי עליו".
כששמע אחי את הדברים, מיהר מיד אל ביתנו. כשהגיע לפתח הבית כרע על ברכיו, וכך התקדם בכריעה עד למקום מושבו של האב. שם התחנן בבכיה: "אבי, אנא סלח לי. כטוב בעיניך עשה בי, מוכן אני למסור נפשי על מזבח רצונך!"
כך סיים ה"בבא סאלי" זיע"א את סיפורו, וכל הנוכחים השתוממו לשמע הסיפור המרעיש ששמעו זה עתה מ"כלי ראשון". עתה פנה הרב אל הנער, הניח ידיו על ראשו ואמר בחום אבהי: "אם תבטיח להיטיב את דרכך ולהקפיד בכבוד אמך, אברכך בכל הטובות והברכות! עליך להיות מאושר על כך שזכית, שיש באפשרותך לקיים מצוה כה יקרה, קיימנה אפוא בשלמות ובשמחה!"
ומחדרו של הרב יצא נער אחר לחלוטין. (מעיין השבוע ג שנח)
השומע לדברי אביו אפילו בדבר הרשות, מקיים מצות עשה, כאילו קיים מצות סוכה ולולב. אשריו ואשרי חלקו, מי שיש לו אב ואם שיכול להרוויח כל כך חבילות חבילות של מצוות! (הליכות מוסר עמוד תפ)
כחוט השערה
המקובל רבי חזקיהו יצחק זצ"ל [בנו של הרש"ש הקדוש] - מגדולי מקובלי ירושלים היה, כל ימיו עבד את בוראו בקדושה עילאית. והנה, לפני פטירתו, קרא לתלמידיו ובפיו בקשה: ברצונו, כי בעת קבורתו, לא יורידו אותו אל הקבר, אלא יזרקו אותו לתוכו בביזיון! הזדעזעו התלמידים ונחרדו עד למאוד, על מה ולמה מבקש מהם רבם בקשה שכזו?! ענה להם: "פעם אחת ירדתי לפני התיבה כשליח צבור, נגד רצונו של אבי, וגרמתי לו בכך עוגמת נפש, ומני אז איני מוצא מרגוע לנפשי. השחרתי פני בתעניות ובתשובה, אולם חושש אני שמא עדיין לא תיקנתי לגמרי את חטאי. מקווה אני כי על ידי שתקברוני בביזיון, יתכפר לי אותו זלזול שזלזלתי בכבוד אבי!" סיים הרב את צוואתו, ולאחר מכן החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.
נבוכו התלמידים, ולא ידעו מה לעשות עתה, כיצד יוכלו לזלזל בקבורתו של רבם הקדוש? דנו בדבר, והחליטו כי לא יעשו כזאת, ואף אם חטא הרב חטא דק מן הדק, בודאי כבר שב בתשובה שלימה והתכפר לו חטאו.
ערכו התלמידים לרבם הלוויה מכובדת, כשהם מובילים את מיטתו אל מנוחתו במרומי הר הזיתים. והנה, בדיוק לפני הקבורה, הגיחו לפתע בריונים ערביים מכפר סילואן, כדי לשדוד ולפרוע פרעות. באימה ופחד, מיהרו התלמידים לנוס על נפשם ולהימלט מיד הבריונים, כשהם מותירים את מיטתו של הרב בסמוך לקבר. לעגו השודדים ליהודים הבורחים, וניגשו אל המיטה העזובה. ברגל גסה דרדרוה... הישר לבור הקבורה!
כך קוים רצונו האחרון של הצדיק הקדוש, לכפר על עוונו האחד והיחיד, שפגם פגימה דקה מן הדקה בכבוד אביו! (מעין השבוע ג שנה)
השודד והפתן
מעשה ברבנו חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל, שהפליג בספינה. בהיותם בלב הים, קמה רוח סערה והטביעה את האוניה על כל נוסעיה. שלח ה' לרבנו הצלה, וזימן לו קרש מקרשי האוניה. נאחז בו הצדיק, והיטלטל עמו זמן רב, עד שפלט אותו הים אל היבשה. באפיסת כוחות שכב הרב על הקרקע והביט סביבו, הוא נחרד לגלות כי נמצא הוא במקום שמם, ארץ ציה וצלמוות, שורצת חיות רעות. כיון שנטתה השמש לשקוע, אזר הרב את כוחותיו ומיהר לעלות על אחד העצים, למצוא מסתור מפני חיות רעות. בפיו תפילה ותחנונים לפני בורא עולם שיציל אותו מן המצב המסוכן שאליו נקלע. כשהגיע הבוקר, ראה לפתע עשן מיתמר ועולה בקרבת מקום, משמע שמתגוררים שם בני אדם! שמח והודה לה', ושם פעמיו אל המקום. בהגיעו, והנה לפניו בית מוקף גדר. התקרב, ניגש - ואין איש בבית. נכנס, וראה לפניו אוכל מוכן. אחזו בולמוס, שכן זה כמה ימים לא בא אוכל לפיו. אכל ושבע, מצא מטה מוצעת ושקע בשינה.
לעת ערב שבו דיירי הבית - חבורת שודדים, שהיו רוצחים עוברי דרכים ובוזזים את רכושם. הם התפלאו למצוא את דלת הבית פתוחה. הביטו, והנה אף אכלו ממאכליהם! זעמו: "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן, לנהוג אדון בביתם?!" חיפשו ומצאו את הרב, ישן על מיטתם. חרה אפם וביקשו להרוג את הרב בשנתו. אמר להם מנהיגם: "עזבו אותו כרגע, הן בידינו הוא. נאכל ונשתה, ואחר כך נחרוץ את דינו".
אכלו ושתו, והקיצו אותו משנתו. עמד הרב לפני השודדים האימתניים, ונפלה עליו אימה. אמרו לו: "מי הרשה לך לבוא לביתנו ולעשות בו כרצונך?" ענה ואמר: אל נא תכעסו, אנוס הייתי מפני הרעב", וסח להם את כל קורותיו. אולם השודדים האכזריים לא התרכך לבבם, ודנו אותו למוות. אמר מנהיגם: "רצוני לשוחח עמו לפני הוצאתו להורג". יצא עמו החוצה ושאל: "רבי, האם תכירני?!" תמה הרב: "מי כאן יקרא לו בשם 'רבי'"? התבונן בו ולא הכירו. אמר השודד: אני תלמידך, פלוני בן פלוני, שלמדתי אצלך לפני שנים רבות". ענה הרב: "אין פלא שלא הכרתי אותך, שכן אז היית צעיר ללא זקן, ועכשיו השתנו פניך. אבל אמור נא לי, איך נפלת כך, משמים לארץ, לשפל המדרגה?!"
אמר לו: "הכל התחיל מריב שהיה לי עם אבי ואמי, וקצפתי קצף גדול וחטאתי להם חטאה גדולה. ניתקתי עמם קשר, והלכתי מדחי אל דחי. עבירה גוררת עבירה, עד שהפכתי למנהיג של רוצחים". כאן נשבר קולו של התלמיד-השודד, והוא קרא: "ידיי מלאות בדם! ועכשיו, בראותי אותך נזכרתי בעברי, בעמי ובאלוקי. אוי, אנה אני בא?! אוי לי ואבוי לנפשי, כיצד ירדתי אל התהום?! אנא, רבי, מתחנן אני אליך, תורה לי דרך תשובה. מוכן אני לקבל על עצמי כל אשר תאמר לי, ובלבד שתבטיח לי, שלאחר שאקיים הכל, יתכפרו לי עוונותי, ואזכה לחיי העולם הבא!"
אמר הרב: התשובה שלך קשה היא מאוד. אולם אם תעשה אותה - אני ערב לך שתזכה לחיי עולם הבא. ראשית לכל, כמובן: סור מרע! סור מיד מן השודדים הרשעים הללו. שוב בכל לבך לחיי תורה ומצוות, תשמור שבתות וימים טובים ותרבה מצוות ומעשים טובים. לאחר מכן, תחפש מאורת נחשים. כשתראה נחש פתן שזה עתה בקע מביצתו, תקחהו ותכלא אותו בקופסה סגורה, ומעתה צריך אתה "לאמץ" את הפתן. קח עימך את הקופסה לכל מקום, ובכל יום תאכיל את הנחש בוקר וערב - במשך שבע שנים תמימות! לאחר שבע שנים, תפתח את הקופסה, ותניח לפתן לצאת החוצה".
אבל הפתן יהרגני, רבי", נבעת השודד.
"אכן", השיב הרב, "ויהיה זה לך לכפרת עוון ופשע. התדרדרותך התחילה במרד הוריך, אשר גידלוך באהבה ובמסירות אין קץ. סעדו אותך בחולייך, האכילוך והלבישוך, ואתה בעטת בהם וגמלת להם רעה תחת טובה, כמו הפתן הזה שתזון אותו שבע שנים ולא יכיר לך טובה. יהא עונשך וכפרתך מידה נגד מידה".
ענה השודד ואמר באומץ ובגבורה, שיכולה להיות רק ביהודי: "מקבל אני עלי!" הוא אף הוסיף ואמר: "אין ספק, כי מן השמים סובבו כל זאת, שתטבע ספינתך בים ותגיע אלי למקום כה שומם. בודאי כל הצער והיסורים שנגרמו לך - לא בגללך, כי צדיק גמור אתה, אלא הכל סובב ה' בעבורי, כדי להביאך אלי לעורר את ליבי לשוב בתשובה, ולהציל את נפשי מרדת שחת!"
מיד פנו שניהם, כשהשודד לשעבר מדריך את הרב להגיע למקום ישוב. נשק את ידי הרב, ונפרד ממנו לשלום. נדד השודד למקום רחוק, ושב לדת אבותיו. לאחר מכן עשה כל אשר אמר לו הרב - גידל פתן בן יומו, האכילו והשקהו שבע שנים, ולבסוף הוציאו מכלאו והניח לו להכישו.
בא לרבנו חיים בן עטר בחלומו ואמר לו: "תנוח דעתך, על אשר עשיתי כל אשר ציוויתני, ומכח זה זכיתי למחילת עוונות ובאתי למנוחה שאננה בגן עדן וזכיתי לחיי העולם הבא!" (מעיין השבוע ג שנו)
הלכה לבכות ברפת
אשה צדקנית התגוררה בעיירה באירופה. 16 שנים לא נפקדה בפרי בטן. ביום מן הימים, נסעה אל העיר הגדולה וינה לדרוש ברופאים, אולי יוכלו לסייע לה במילוי משאלת הלב הגדולה של העמדת הדורות הבאים. אבל למרבה הצער, חיוו הרופאים את דעתם, שאין לה כל סיכוי ללדת, והאשה חזרה לעירה בשברון לב עצום. בהגיעה לביתה, חיפשה פורקן לעצמה, וחשה צורך לבכות ולבכות... אולם אביה, שהיה אדם גדול וצדיק, היה גר בסמיכות לביתם, והיא חששה שבכייה יגיע לאוזניו, והדבר יצער אותו. אך מה תעשה, והדמעות - אינן מתחשבות בכך, וכמעט פורצות ללא מעצור. הנה היא רואה לפניה את רפת הפרות השוכנת בסמוך לביתם. ללא היסוס היא פונה אל הרפת, למרות ריח הצחנה שממלא אותה, ושם היא נותנת פורקן לבכייה. לפתע עבר שם אביה הגדול, והנה הוא שומע קול בכי, והקול נשמע לו מוכר... עמד והאזין לקולות, ואחר כך המשיך בדרכו.
לעת ערב, כאשר נכנסה אליו הבת, אמר לה: "בטוחני שבשמים שמעו את תפילתך הזכה. כעת חיה את יולדת בן!" למותר לציין שכך היה, ולשנה הבאה נולד לה בן, שהפך למאור גדול בתורה! (עלינו לשבח ה רנא)
טרחה תמורת טרחה
להלן סיפור מחזק ומאלף, שסופר לאחרונה מפי בעל המעשה - סיפור של התמסרות מיוחדת לקיום מצות כיבוד הורים, ושל השגחה פרטית נפלאה. (מתוך הספר המיוחד "נפלאותיו לבני אדם" חלק א) ידועה אמרת העולם אשר "אבא אחד יכול לגדל עשרה בנים, ואילו עשרה בנים אינם מסוגלים 'לגדל' אבא אחד". מי שלא טעם את הטעם הלא קל של "צער גידול הורים" אשר לעת זקנה אין להם את הכוחות והמוחות 'לגדל' את עצמם - לא יבין זאת לעולם. מלבד הקושי הנפשי של בן לראות את אביו במצב הדורש טיפול, יש בכך אינסוף של קשיים נלווים, אשר צריך הרבה דעת ותבונה ושפע של יראת שמים טהורה בכדי לעמוד בזאת בכבוד ובעוז.
כאשר התאלמן אבא ז"ל, אחר פטירת אמנו ע"ה, חשנו שהתמוטט עליו עולמו באחת; מלבד היותו חולני וחלוש בלאו הכי, נכפתה עליו בדידות פתאומית, אשר קשה היה לו לשאתה. אבא ז"ל היה אדם נכבד, איסטניס ועדין דעת, אשר הורגל כל ימיו להופעה מכובדת. כלפי חוץ לא הראה מאומה, אך אני, כבן זקונים, חשתי איך שנפשו הולכת ומתעגמת עליו.
בריאותו של אבא החלה להתרופף, בשלב ראשון היה בני הבחור מגיע ללון עמו בלילות. את הארוחות סיפקה לו משפחתי, משום שאנו היינו גרים בקרבת מקום אליו, יחסית לשאר בניו. בחלוף מספר חודשים לא יכול הייתי שלא להבחין כי מצבו של אבא דורש טיפול יותר צמוד וקרוב, וכי לא ניתן עוד להשאיר את אבא הישיש במגורי הבדידות שלו.
עדיין התמהמהתי, כדרך בני אדם אשר אינם עושים היום, משהו שניתן לעשותו מחר.
אלא שקרה מה שקרה, ואבא מעד בביתו ונפל ארצה. כשעתיים יושב היה על הארץ מבלי יכולת לקום, ומי יודע מה היה סוף הסיפור, לו לא שמעה שכנה את קריאותיו הנואשות. היה זה עבורי די והותר. התחלתי לשוחח עמו על כך שיש לחשוב על מעבר לבית אחד הילדים.
מלכתחילה היה אבא קצר רוח מכל עצם הדיבור על העניין, טען שאינו רוצה להכביד על בניו, ומוטב לו להיות בביתו שלו, בו מתגורר למעלה מחמישים שנה. קשה לאדם לוותר באחת על הפרטיות שהורגל לה כה רבות.
הבהרתי לו כי יקבל חדר פרטי ונוכחותו לא תפריע לאיש. אדרבה, המגורים עמו בצוותא יחשבו לנו לכבוד ויקר. כל זמן שהוא גר לבדו, אין לנו מנוחה והננו מוטרדים בכל עת לשלומו. בדיעבד הסכים לסכם את השיחה בהבטחה שיחשוב על הענין.
למחרת אמר לי שהחליט לערוך ניסיון של חודשיים מגורים מחוץ לבית, כדי לראות 'איך זה נראה'. אף אם אבי זכה, בלי עין הרע, לתשעה ילדים נוספים חוץ ממני, היה זה טבעי שאציע את דירתי, אחר שאני הוא זה שהעליתי את הענין. מלבד זאת שכאמור היתה דירתי בקרבת מקום אליו. במובן מסוים קרוב הייתי לנפשו יותר משאר אחי ואחיותי - כבן זקונים. חשתי שאת מה שאני יכול להעניק לו - לא יוכל לקבל בשום מקום אחר. ביתי גדול ומרווח ברוך ה', יש לי אפשרות להעניק לו חדר משלו. עמדנו אז בשלהי חודש אדר. סיכמנו שיגיע אלי לחג הפסח, ומאז ישאר למשך חודשיים.
בצאתי מביתו, אחר הדברים האלה, ידעתי כי נטלתי על עצמי עול לא קל של מצות כיבוד אב. בעמקי ליבי לא היה לי ספק קל בכך, שתקופת ניסיון זו לא תסתיים אחר חודשיים, כי אם תתארך על פני שנים רבות, עד מאה ועשרים. אמת זו ברורה היתה לי ברגע הראשון, אך עם זאת עדיין שכנעתי את עצמי שמדובר כאן על תקופת ניסיון בלבד שבעזרת ה' נוכל לעמוד בכך.
התפללתי לה' יתברך, שרעייתי תהיה עמי בדעה אחת. ידעתי שבהסכמתה תלוי הכל. במובן מסוים, הקושי שלה הוא גדול משלי - הן מחמת הטרחה הכרוכה בעניין, והן מחמת שאין זה אביה כי אם חמיה, וההבדל גדול.
זימן לי הקב"ה שעת כושר, בה העליתי את העניין בפניה. בניגוד לתחזיתי שאצטרך לפתוח עתה במסע שכנועים, עצומה היתה הפתעתי הגדולה לראותה מסכימה עמי בכל לב, כי אכן זהו הצעד הנבון ביותר המוטל עלינו: "כולנו נגיע בעזרת ה' לגיל הזה, וכולנו נרצה לא להיות מושלכים לעת זקנה", אמרה. "זימן הקב"ה מצוה גדולה זו לפתחנו, ועלינו לאמצה בלב ונפש". את החסד שעשתה עמי בתגובתה זאת, לא אשכח לעולם. חשתי כי אבן נגולה מעל לבי. מעבר לכך - הרגשתי עידוד וכוחות מחודשים.
ישבנו עם הילדים בסעודת שבת, במהלכה גילינו להם בקול נרגש, כי עומדים אנו לזכות במצוה גדולה אשר כולנו נהיה שותפים לה. סיפרתי להם על הכבוד הגדול שחלק רבי טרפון לאמו הישישה, הרחבתי בפניהם את הדיבור על סגולת מצוה כבירה זו של כיבוד אב. דברנו על קשייו של אדם מבוגר הרגיל לחיים של שקט, וכי יש לכבדו ולהראות לו בכל הזדמנות כי שמחים אנו בקרבתו.
ילדי לא התלהבו יתר על המידה. הגדולים שבהם לא ששו במיוחד על כך שייאלצו לפנות את החדר הצדדי בבית עבור סבא - קשריהם עם אבי לא היו הדוקים, אבא היה אדם סגור ומופנם בטבעו. הרגשתי בכך שאינם מתלהבים, והדבר כאב לי מאוד. רק בתי הקטנה החכימה להתלהב, וזו היתה הסוכריה שהמתיקה לי את אותה אכזבה. כה קראה בתי בתמימות: "אבא, כשאתה תהיה זקן וחולה, אחרי שאמא... - אקרא לך לבוא לגור אצלי בבית"...
כאמור, נפתחו החודשיים הללו בימי חג הפסח. במשך החג הגיעו כל בני המשפחה לבקר. בהזדמנויות אלו שוחחתי שוב עם כל אחד מאחי ואחיותי, שנכון לרגע זה - אבא נשאר אצלי לתקופה. חלק מהאחים הביעו הערכה מעמקי ליבם, הגדיל אחד הגיסים לומר כי יהיה מוכן להשתתף בכל נטל כספי שיהיה כרוך בעניין.
עד מה מר היה לי לשמוע את אחד מבני המשפחה שטען, כי לדעתו העניין אינו כה נחוץ, להיפך - "אדם מבוגר חש טוב יותר בהיותו בסביבתו שלו". בכלל לא היתה דעתו נוחה מכך שהחלטתי על דעת עצמי להעביר את אבא, מבלי לשתף בהתלבטויות את שאר האחים. כל מילה מדבריו הכתה על ליבי באגרופים. נשכתי שפתיים ולא אמרתי את שצעק ליבי בתוכי: "איך אינך מתבייש לדבר אלי כך? הרי אני הוא זה שעושה כאן את מלאכת כולם, היכן ההערכה שלך?"
בקיצור - כל אחד הגיב בדרכו שלו, אחד עודד יותר, האחר הסתפק באמירה כי מסכים הוא וכי מבחינתו אין בעיה... הצד השווה שבכולם שאיש לא הציע את ביתו שלו לאחר אותם חודשיים... הבנתי מרוב התגובות משפט אחד: "כל הכבוד שנטלת על עצמך עול זה, עלה והצלח עמו".
'אסרו חג פסח' היה יום המגורים הראשון של אבא בביתי, אחר ימי החג. בבוקר יום זה אני קם ומוצא את עצמי מאוכזב עד לשד נשמתי מהימצאותו של אבא בביתי. גרמה לכך תגובתם הצוננת של שאר אחי, גם תגובת ילדי היתה קרירה מדאי לטעמי, חשתי כי עושה אני עימם עוול, בכך שאני כופה עליהם את המגורים עם אבי.
פתאום כבר לא הייתי שלם בלבי על הצעד הזה. ייסרתי את עצמי על מה ולמה הייתי פזיז החלטה, הרי יכול הייתי להודיע את עניין חולשתו של אבא לכל בני המשפחה ולהיות כמו כולם, על מה נטלתי עטרה לראשי, הרובצת עלי בכל כובדה מעתה, לאורך תקופה שאת סופה איני יודע...
היצר הרע הטביל את מוחי וליבי באגם של מרירות לאורך כל היום. ישבתי בעבודה כשליבי בל עמי, צר היה לי שכך נראה היום הראשון עם אבא. בשובי מהעבודה שהה אבי בבית הכנסת הסמוך, גם הילדים לא היו בבית, היתה זו הזדמנות עבורי לשתף את רעייתי, בכל אשר העיק על ליבי משך אותו היום. פרקתי משא ליבי מתוך כאב ותסכול עצמי שלא הייתי רגיל אליו מעודי. אך שוב היתה זוהי שנשלחה ממרום לעודדני:
"עצת היצר היא זו", אמרה. "אם קבלנו על עצמנו משהו - הבה נעשה זאת בשמחה. לרגע לא חשבנו שזה יהיה קל. זכור, כי לא עשינו זאת כדי לקבל הערכה ממישהו, את טובת אביך ביקשנו, והיא זו שצריכה לעמוד לנגד עינינו".
תמהתי בליבי על תעצומות הנפש הללו הנובעות בה - שכה הייתי זקוק להם. נזכרתי בידוע לי זה מכבר, אשר בילדותה היה אביה מטפל במסירות רבה באביו, שהתגורר בביתו במשך שנים. שיערתי כי חינוך זה השתרש במוחה, והוא שגורם לה לאיתנות דעתה בנידון. "אני שמחה שדווקא אנחנו זכינו לבצע פעולה חינוכית זו, שאין גדולה ממנה לתועלת ילדינו", אמרה.
חשתי כי שב אני לעצמי אט אט, וכי מוחי מתפכח מהערפול שלפת אותו. באותם רגעים נשמע קולו של אבא פותח את הדלת. אצתי לעברו בפנים מאירות ובהקלה גדולה. קידמתי אותו בכבוד ובשמחת פנים, נהניתי לראות כי הוא שבע רצון. סיפר לי על כך שהזמינוהו להשתלב בשיעור 'דף היומי' בבית הכנסת, וכי שמח לגלות כמה מכרים המתפללים אף הם בבית הכנסת הזה. אבא סעד את ליבו בארוחת ערב עם הילדים, האווירה היתה נעימה מאוד. - ..."חכמת נשים בנתה ביתה"!
הארכתי בתיאור יום זה במחיצתו של אבא, כי הוא רק היה מדגם לאשר אירע בהמשך: מורדות ועליות של תחושות כאלה המשיכו לפוקדנו מאז מידי פעם. לעיתים שוב היה זה אני שזקוק הייתי לחיזוק, בפרט אחר שנתקלתי במה שנראה היה לי חוסר הערכה מצד משפחתי. והיו גם הרבה רגעים ששמעתי מרעייתי כי איננה מסוגלת עוד להמשיך. סייע לנו הקב"ה ברחמיו לשאוב עידוד בכל עת ממעיינותיו המבורכים, ולהמשיך את תקופת הניסיון של החודשיים על פני שבע שנים!!
אבא מאוד אהב את ביתי החמים ואת היחס הנעים שקיבל בו. אחר חודשיים לא קשה היה לשכנעו להמשיך לעת עתה להישאר בביתי. השינוי הזה הזליף עליו מין רעננות מחודשת, גרם לו לקרן אור בחולשות הזִקנה שסבל מהן. מיששתי בעליל את ההקלה שאני גורם לו. עם הזמן - ואציין כי תבונתה של רעייתי גרמה לכך - השתלב אבא בחיי הבית להפליא, עד כי היה לחלק מהחיים שלנו. אבא עדיין העסיק את עצמו בכל מיני עניינים, את סדר יומו ניהל בעצמו, ועל אף קשיים פה ושם, נקלט יפה באווירת הבית והילדים. כך התנהלו העניינים במשך שנה, עד חג הפסח של השנה הבאה.
מאז ואילך הלכה בריאותו של אבא והידרדרה. זה לא קרה ביום אחד, אך מחוש כאן ותלונות על כאבים שם, כשמידי פעם אני נבוך לראותו מטושטש מאוד - כל אלה הביאו אותנו לעלות על רמת הסוכר הגבוהה שבדמו, מלבד מרעין בישין אחרים שסבל מהם. ביקורינו אצל הרופא הלכו ותכפו, אלה גרמו לי חיסורים בני שעות ממקום עבודתי.
בשלבים ראשונים עוד הייתי נעזר באחד מאחי או אחיותי, אשר התנדבו לבוא לקחתו לרופא. אך הבחנתי כי אבי מעדיף שאני הוא זה שיצטרף אליו. טען כי אני מבין יותר ברפואתו, ויכול יותר לעקוב אחר מתן התרופות וכו'. השתדלתי לכבד את רצונו זה, ראיתי עד מה מפוחד הוא מהעתיד לבוא עליו. גיליתי שאני המשענת שלו - כתינוק שנשען על אמו היתה נפשו של אבא נשענת עלי. לא אמר לי זאת, אך לא הייתי טיפש מכדי לא להבין את זה.
כשהיה הדבר אפשרי, הייתי עוזב הכל למשך שעות, ומתלווה אליו. לפני נסיעות כאלה היתה רעייתי לוחשת לי הדרכה, כגון: "תראה לו שאתה נהנה לנסוע איתו". אכן במהלך הנסיעות וההמתנה לרופאים, עת היה אבא מזכיר לי כמה וכמה פעמים: "הרי אתה מפסיד עבודה...", הייתי מרגיעו שמוכן אני להפסיד עוד ועוד ובלבד לשהות במחיצתו וליהנות מאמרי פיו. או אז היו עיניו קורנות, שח לי מאמרותיו על פרשת השבוע ומהגיגיו על החיים. דברים שכבר שמעתים ממנו עשרות פעמים, וששתי עימם בחדר ההמתנה אל הרופא - כאילו שמעתים בפעם הראשונה.
עם הזמן החל אבא הולך ונחלש, מבלי שתהיה לכך סיבה ברורה מלבד הזִקנה שזכה בה. קשה היה לו מאוד לבצע בעצמו הרבה דברים מינימאליים, לעיתים איבד אף את השליטה על עצמו, ברוב חולשתו. כאן עמדנו בין הפטיש לסדן: בין הטיפול בו החייב להיעשות אף בפני הילדים - ככל שהענין אינו נעים, לבין השמירה על כבודו וההגנה העקבית על ההערכה אליו, כראש המשפחה.
הכואב מכל היה שאבא הבחין היטב בכל, שהימצאותו בבית מתחילה להקשות עלינו, היה זה נורא לראותו כה חסר אונים מול עצמו. כאשר היה קורה משהו מצידו - היה מחוויר מבושה. הייתי אומר לו: "אבא, לא נורא, לא קרה כלום", ניסיתי לעודדו ולהעלות חיוך על מבע פניו האומלל - אך אבא לא מצא מילים בפיו, רק שתק או עשה עצמו לפתע כנרדם.
"דבר אחד אני מבקש", התחנן בפני לא אחת, "רק לא מושב זקנים, רק לא 'בית אבות'". ואני הייתי מבטיח לו נאמנה כי לא אוותר עליו לעולם...
שעות קשות החלו לפקוד את מעוני, קשות לכולנו, ולעיתים היה זה עובר את סף היכולת: "אבא", התפרץ בני בפני, אחר שנאלצנו פעם לקרוא לרופא באמצע סעודת השבת, "אני לא רוצה שסבא יהיה כאן". הוא רק אמר בקול את מה שאחיו ואחיותיו חשבו. הסברנו לילדים שגם לנו זה לא קל, אך זהו רצון ה' יתברך. מה שהוסיף על הקושי, שאבא בסגור נפשו לא היה טיפוס היכול להיפתח בפני ילדיו ולהודות להם. לעיתים היה הרושם נראה כי להיפך, איננו מרוצה ולא טוב לו. עובדה זו הקשתה עלינו מאוד, לא ידענו אם טוב לו אם לא. הייתי נושך את שפתי, שומע בהכנעה ומשתדל לדפדף אל דף חדש. ילדי למדו ממני כיצד עושים כך, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה.
מאידך - היו גם רגעים יפים. לא אשכח אשר פעם בערב שבת, אחר שרחצתי את אבא והלבשתיו לכבוד שבת, הושבתיו בראש השולחן עם כל המכשירים הנלווים - ה' ירחם - ופתחתי לפניו חומש. הגשתי לו כוס תה ועוגה ואת ליבי מילאה שמחה של מצוה. אמרתי לו, כי אני כה שמח ומאושר שברוך ה' הוא כאן איתנו, איזו זכות היא עבורנו.
ואז, ברגעים אלה, הרים אבי אצבע רוטטת לעבר בני הבחור, בקול רועד אמר לו: "ראה בחור'ל, ככה מתנהגים". להתרגשותי אז, לא היה גבול. היתה דקה זו, פיצוי נהדר עבור שעות קשות אחרות, כאשר אבא לא היה צלול, ודימה לחשוב על יום רביעי כי שבת הוא, והחל גוער בבתי שהפעילה טייפ. או כאשר אחר רחצה - שוב נשפך המרק ונשמט עליו ועל המפה, והיה עלינו שוב להחליף הכל, כשפיו של אבא מלא טרוניה. ויש אשר מתרגז היה על אחד הילדים, נוזף בו בקול וזועם על משובת נעוריו מתוך צעקות ונפנופי אצבעות. לא ידעתי ברגעים כאלה למי משלושתנו יותר קשה עכשיו - לאבי, לי, או לבני הננזף. לרוב, לאחר מעשה כזה, יוצא הייתי עם בני או בתי הנזופים אל המרפסת, מפייס את דעתם ויורד עמם לקוצר רוחו של סבא, מבהיר להם עד כמה קשים חייו, כה קשה ומר לו.
לפעמים אחר סעודת שבת, היתה אחת המשפחות של אחי או אחיותי מגיעה לאבא. הכל היה כה טוב ונעים, איש מהם לא שיער ולא הרהר על כך שבמהלך הסעודה החלפתי שלוש פעמים את המפה, וכי ילדי לא הצליחו להחדיר באוזני מילה אחת מהמסופר להם בכתה - עקב זאת שאבא המטושטש לא חדל לדבר ולדבר... לעיתים כה רציתי שבעת הימצאותם של בני המשפחה אצלי, יקרה הדבר שוב: שיראו, שיעריכו, שמישהו יציע להוציא את אבא אל ביתו לשבוע ימים, כדי שנוכל להתאוורר מעט...
אני יודע שאת קלון מידותי מודיע אני בזאת, אך בכוונתי להראות בכך את הטעם המר שצץ מידי פעם על הנשמה, ושמאוד הכביד עלינו. הלוא אחי ואחיותי בעצם אמורים היו להיות שותפים לעול הזה בדיוק כמוני... אומר בפה מלא, ציפיתי למילה טובה, רציתי שרעייתי תשמע ממישהו מחמאה על כך שאבא מוחזק בביתי כמלך, כרבי.
עוד דקה נעימה זכורה לי. מאז שאבא הגיע אלינו, נהגה רעייתי מידי ליל שבת להביא אליו את כל ילדי למגדול ועד עולל, שיניח ידו עליהם ויברך כל אחד ואחת מהם, תוך שהיא מבקשת ממנו שיעתיר כי יגדלו הילדים לשם ולתפארת. לעת אחת השבתות, אשר אבא היה חלוש ולא היה בכוחו לבוא עימנו לבית הכנסת - היתה רוחו מאוד מדוכדכת. בהגיע הילדים לקבלת הברכה, כה התעודד מהכבוד הזה, מתוך חולשתו החלו נוצצות דמעות בעיניו והוא קרא בקול: "אני מברך אתכם, שהם ינהגו כלפיכם - כפי שהינכם נוהגים כלפי!"
משפטים אלו לא נשמעו מפיו כמעט, כה שמחתי לשומעם, כה מרוצה הייתי כי ילדי שמעוהו אומר כך. ברגעים אלו הייתי המאושר באדם, חשתי שזכיתי במצוה כבירה שלא הייתי מחליפה בעד כל הון. כשהייתי רואה את אבא יושב על כסאו הנאה, רחוץ נקי ונינוח, ומאזין בהנאה לקלטת 'קול הדף', כשמידי פעם גומע מהתה וטועם מהעוגה המיוחדת חסרת הסוכר שהכינו במיוחד בעבורו - הייתי עומד בצד ומהרהר: "היכן היה זוכה לכל זה, לו היה נמצא בין עשרות ישישים במוסד סיעודי כלשהו".
יודע אני שיש מצבים שהישיש נמצא במצב שפשוט כבר לא יתכן להחזיקו עוד בבית. עוד יודע אני שיש בתים אשר הענין אינו מתאפשר מסיבות אחרות התלויות בבית - ואין עליהם כל תלונה ודרישה. אך תודתי נתונה להקב"ה, על שבמקרה שלנו, זכינו שהדבר התאפשר, משתי הבחינות הללו.
באחד הרגעים היפים הללו, קמה בלבי החלטה עזה, כי מסלק אני כל טרוניה מליבי על בני משפחתי! אדרבה - שמח אני בכך שמצוה זו נזדמנה דווקא לידי, ומעתה לא אוותר עליה! שוחחתי על כך עם רעייתי, והצהרתי בפניה כי מעתה אין עוד דיבורים של תמיהה.
נטלתי אז עט ודף ורשמתי לעצמי בכוחות נפש מחודשים, כי "מוחל אני בלב שלם על העבר, ומתחרט על כל טרוניה שעלתה על פי ולבי, ומעתה הריני שש ושמח לקיים את מצות ה' שציוני על כיבוד אב!" טמנתי פתקה זו בכיס פנקסי. [אגב: שמורה היא עמדי עד היום כאוצר היא לי.] ניסו אותי משמים תקופה קצרה לאחר מכן, אם אכן אני "שש ושמח". היה זה כאשר ברוך ה' התארסה בתי בכורתי, ואמור הייתי לערוך 'וורט' [תנאים] ולשתות 'לחיים' בביתי. שבעים ושבע פעמים הפכתי בדעתי, שמא עלי לערוך את השמחה מחוץ לביתי, אלא שידעתי היטב כי אבא יבין בדיוק מדוע לא חגגתי את הוורט בבית. רק מחמת זאת, הכל נחגג בבית. בעיצומה של השמחה, באחד הרגעים הכי עדינים, נכנס אבא לחדר, והתעקש משום מה... לבחון את החתן! ו... גם את אביו! פשוט לא הרפה מהם.
חשתי שדמי מציף את מוחי מבושה. הלכתי למטבח תקעתי ראשי בפריז'דר, והתחננתי לריבוני שיעשה למען כבוד המשפחה, וישקיט את אבא הנרגש. לרגע פניתי למגירה להביא את פנקס הטלפונים שלי, באותו רגע נתקלו ידי בפתק מקופל שהיה מונח שם, בו כתבתי אך לפני שבועיים: "... ומעתה הריני שש ושמח לקיים את מצות ה' שציוני על כיבוד אב". הפתק הזה לגלג עלי באותו רגע, כאומר - עכשיו בא נראה אותך שש ושמח...
אזרתי כוחות, חזרתי אל הסלון, וליטפתי את כתפו של אבא, תוך שאני אומר בקול למחותני ולבנו חתני הנבוך: "הידעתם איזו זכות יש לכם שאבא שיחיה יושב איתנו כאן? אני זוכה לזאת יום יום, ואין לי עונג גדול מכך, אשריכם שאתם זוכים לכך עתה". מזגתי לחיים וביקשתי מאבא שיספר מעט על המשפחה. אם לא די היה, נשמטה כוסית ה'לחיים' באותו רגע מידיו הרועדות על המפה החגיגית... המשכתי לשוחח בשמחה על יחוסו של אבא, בכוחות לא לי כאילו לא קרה כלום. תוך כדי כך, ניקיתי את הטעון ניקוי, אך מתוך שלוה. בליבי בערה סערה, אך שמרתי על דממה חיצונית. [לימים שמעה בתי שתחיה מבעלה הצעיר, אשר הכבוד הגדול שנחל אבי בשעת ה'וורט', הרשים את אביו עד עמקי נשמתו, ולא יכול היה להירגע מכך תקופה ארוכה.]
ברגע מביך זה, נכנס אחי לאחל מזל טוב, הסמיק למראה הבלתי נעים, והבחין על מראה פני כי אני על סף דמעות. למחרת טלפן אלי האח הזה, והודיע לי חד משמעית כי מעוניין הוא לקחת את אבא לביתו לתקופה של שבועיים. תתפלאו לשמוע, אך סירבתי לשמוע על כך! ידעתי שטוב עבור אבא להישאר בביתי, אחר שהורגל אליו. אם עמדתי בזה עד עתה, יסייע לי ה' יתברך בהמשך.
דומה שהארכתי די בתיאורים, אך אין זה אלא שמץ קל מאותו אוקיינוס של קשיים, אשר ציטטתי ממנו מעט שבמעט, ואת רובו אי אפשר להעביר. דליתי רק שביבי קושי מפה ומשם, כדי לתת איזו תמונה. מאידך, ביקשתי עם זאת להעביר אודות השמחה שהיתה מנת חלקנו בקיום המצוה, מפעם לפעם, ואשר היא שהחזיקה אותנו ברגעים לא קלים.
את רובם של השנתיים האחרונות לחייו, עשה אבא בבתי חולים ובמוסדות שיקום, במשך שנתיים אלו עשיתי עמו ימים שלמים בהמתנה מורטת עצבים ליציאתו מניתוח, ומשהייה עמו בלילות. בין לבין עוד היה שב לביתי, כשכולו שבר כלי ומאוד מטושטש. היו אלו שנתיים קשות מאוד מבחינת הטרחה הגדולה שהם דרשו מאיתנו, כמעט בכל לילה היה אבא קורא לי פעמיים או שלוש לבוא לסייע לו, כבר הורגלתי לכך. במשך הימים היתה לי עבודה רבה לסייע לו, עבודה המפרכת את הגוף והנפש גם יחד. בית עם ילדים היה לי אז, עמדתי בין חתונה לחתונה, משרד עסקים גדול עמד תחת ניהולי - אך עבד הייתי לאדוני אבי בעבודה קשה תמידית.
אדם מבוגר במידה מסוימת כמוהו כתינוק רך: קר לו גם כשלך לא קר, מרבה הוא לחשוש ולפחד גם מדברים שבעצם אתה אינך מפחד, קשה לו לשלוט על עצמו בהרבה דברים כעולל רך, ומאוד קשה לו לבטא את עצמו. אלא שהזקן שונה מהתינוק בשני דברים, אשר בעטיים קשה לו יותר מהתינוק: הראשון - שמבין הוא את הכל, אף כאשר נראה שאינו מבין מאומה, וזה קורע את הלב להזדהות עם מה שהוא מרגיש. השני - שבעוד שלתינוק יש את התמיכה של הוריו לידו, המוכנים ברוב אהבתם אליו לכל טרחה עבורו, לזקן אין את זה. מלבד כל העמל הפיזי עם אבא, היה עמלי גם במישור הנפשי, לכבד אותו, להראות לו כי לא פגה הערכתי כלפיו כלל, לבקש ממנו 'טובות' כהנה וכהנה, למען יחוש עצמו בעל ערך.
היו רגעים שחשבתי כי אולי הגיע הרגע להיעזר בבית אבות, או בעוזר שיבוא לסייע לנו - אך תמיד אמרתי לעצמי "אם הגענו עד לכאן, הבה נמשיך את המצוה". מה עוד שאחרי ככלות הכל, אבא ידע את המתחולל סביבו, וידעתי עד כמה נרתע הוא מהדברים הללו.
"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי... (מלאכי א ו), ללמדך שאפילו רירו של אביו יורד לו על זקנו, ישמע לו מיד". (תנא דבי אליהו רבה פרשה כה)
מה אומר לכם? עול תמידי הוא זה, יום כיפור כתשעה באב, פסח כסוכות, ברגעי לחץ וברגעי נחת - תמיד תמיד לאחוז ראש, אם הכל נעשה, אם נלקחו התרופות, אם מרגיש עצמו בטוב. כמעט לא השתתפתי בשמחות בתקופה ההיא, לפני כל פגישה או שמחה שערכתי בביתי, היו לי אין קץ שיקולים, רבץ עלי עול קבוע, שעד לאחר שסר ממני, לא ידעתי עד כמה כבד היה...
לאחר פטירתו של אבא ז"ל, חשתי כי נחתם פרק חשוב בחיי. במבט לאחור יכול הייתי להודות לה' יתברך על שזיכה אותי - דווקא אותי - במצוה יקרה זו.
וכאן ברצוני לספר על הארה מיוחדת, שהאיר ה' את עיני לראות, בתקופה שלאחר מכן. הארה שלימדה אותי פרק מיוחד באמונה, ובהשגחתו הנפלאה של הבורא יתברך בעולמו.
בערך, ג' חדשים לאחר פטירתו של אבא ע"ה, מצאתי את עצמי יושב באסיפת הורים מול המחנך של בני, מלמד ותיק מסור ומומחה, המספר לי ברוך ה' על התקדמותו בלימודים, ותוך כדי כך מפתיעני כשהוא מספר לי על תופעה היפראקטיבית מסוימת הפוקדת את בני ומפריעה לו, וכי יש פלוני בירושלים המומחה לייעץ בנושא זה.
אינני מבין גדול בנושאים אלו, שאלתי והתייעצתי ואכן כך הורו לי. מצאתי את הזמן הפנוי והגעתי לקבלת הייעוץ. בעודי מתרווח על ספסלי ההמתנה, בעת שיחתו של הפדגוג עם בני, חלפה במוחי מחשבה: 'לו היה אבא חי, היכן היה לי את הזמן הפנוי הזה לשבת כאן?! מה הייתי עושה, לו הייתי מתוודע לבעיה זו של בני, בעוד אבא נתון לטיפולי?!'
בהזדמנות קרובה מצאתי את עצמי מהרהר במחשבה זו פעם נוספת:
היה זה כאשר נסעתי עם בתי למכון רפואי מסוים, לשם טיפול שיניים סבוך. בעודי מחכה בחוץ במהלך הטיפול, נתבקשתי למלא טופס מטעם המרפאה, ולציין בו מתי הפעם הקודמת בו טופל מישהו מהמשפחה במרפאה זו. לא הצלחתי להיזכר, במעורפל זכרתי איכשהו כי הייתי במרפאה זו לפני שנים רבות כמה פעמים עם ילדי, אשר בחלקם הינם נשואים כבר - אך מעבר לכך לא זכרתי מאומה.
בהגישי את הטופס, העלתה הפקידה על הצג את מועד ביקורי האחרון, שהיה לפני... כשבע שנים! "מעניין", מעירה לי הפקידה תוך כדי כך. "עד לפני כשבע שנים היו ביקוריכם כאן תכופים מאוד. הבן עשה כאן פלטה ליישור שיניים, הבת עברה כאן כמה טיפולי שורש, זוגתך עברה כאן עקירת שן כתר, עוד ילד עבר בדיקות. במהלך שבע השנים האחרונות אינני רואה כאן אף ביקור אחד"!
כדברי נבואה נשמעו לי דבריה. וכי אזכור מה התחולל בשיניים של ילדי בשבע השנים האחרונות?! הרי בהן שהיתי עם אבא בכל עת, היכן היה לי כסף וזמן לכתרים ופלטות וכל היתר?!
בפעם השלישית היה זה בשנה שעברה, תוך שנתיים לפטירתו של אבא, כאשר לצורך שידוך אחד מילדי - היה עלי לטוס לחוץ לארץ ליומיים עם נוות ביתי. טרדותי בעסק עבודתי גברו מאוד בתקופה האחרונה, מלבד כמה וכמה טרדות בית שהרימו ראש אחר פטירתו של אבא. כמעט והודעתי שנכון לעכשיו, אין לי את היומיים הדרושים לטיסה זו. ברגע האחרון ממש, מהרגע להרגע, החלטתי כי קמים ונוסעים - מיום חמישי עד למוצאי שבת.
על מושב המטוס, כך בין שמים לארץ, לפתה את מוחי אותה מחשבה: "לו היה אבא חי כיום, היכן היה לי את הזמן לטיסה?" נזכרתי בבני הגדול שנישא אף הוא לבת חו"ל בחייו של אבא, אשר כל ההליכים מהחל ועד כלה התנהלו רק בארץ הקודש, מבלי שמישהו יעז להציע לי לעזוב את הארץ ולקום לנסוע לחו"ל. אבי הכלה החליט שיבוא הוא עצמו לארץ הקודש לגמור את השידוך, מבלי שיעלה מישהו על דעתו כלל שמא אני הוא זה שצריך לעשות את הנסיעה. עד מה מעניין שעכשיו שונים הם פני הדברים!
ממחשבה למחשבה שם אני לב לכך שבעצם, לו היה אבא חי, בכלל לא היה לי את הפנאי לכל טרדות הפרנסה המעסיקים אותי כיום מבוקר עד ערב. הרי היום יושב אני בעבודה כבר ב-8:30 בבוקר, בה בשעה שעד פטירתו של אבא, לא הייתי עוזב את הבית עד 10 לפחות, כאשר היה עלי לחכות שיתעורר, לנקותו, להאכילו, להניח לו תפילין, ולסייע לו להתפלל, להובילו למועדון קשישים סמוך, ולוודא שהכל בסדר.
כיום אינני מוצא את עצמי מרוב טרדה, פשוטו כמשמעו. עול נישואי הילדים והמימון הדרוש לכך, משעבד את כל כולי מבלי לתת לי הפוגה כמעט, ראשי ורובי בפרויקטים חדשים, אשר אני מנהלם, אין לי פנאי כמעט לחשוב על עצמי. היכן היו כל אלה בשבע השנים האחרונות? רק עתה שמתי לב, שבעקיפין, המשרד שלי לא נטל על עצמו פרויקטים שידרשו ממני כוחות יתר, עקב זאת שידעתי כי אני מוגבל, וכי עלי לטפל באבא ללא הפרעה. היתה זו ידיעה תת הכרתית, שגרמה לי להיות פחות טרוד בעבודה ויותר פנוי לעבודת כיבוד אבי.
מרגע זה ואילך החלטתי לתת את הדעת לכך, שהרבה דברים המעסיקים אותי כיום, החל מענייני הבית וחינוך הילדים, הַמְשֵךְ באין ספור סידורי עסקים הקשורים לעבודתי, וכלה בכל טרחות נישואי הילדים - פשוט לא היו קיימים כלל בתקופה האחרונה! יכול הייתי למלא כאן עמודים נוספים של אין סוף טרחות שהינם מנת חלקי כיום, אשר במהלך שבע השנים פשוט נבלעו כלא היו. ולא שלא הייתי שליח לפרנס משפחה בשבע השנים הללו, ולא שלא חיתנתי ילדים בתקופה זו, ולא שלא ניהלתי משרד לאורך כל תקופה זו - אך כל אלה, על אף קיומם, לא הכבידו עלי במשך השנים של הטיפול באבא. כאילו עמד מישהו לצידי, וניהל עבורי את כל העניינים התלויים בי, כדי שאהיה פנוי לטפל באבי! נוכחתי מאז לראות בעליל, והוספתי מאז לראות זאת בכל עת, כי עם הטרחה שהיתה כרוכה באבי, שהביא עלי הקב"ה - נטל ממני הרבה טרחות אחרות. היתה הטרחה הגדולה עם אבא, תמורת טרחות אחרות בכל העניינים, אשר עם פטירתו - שבו להטריחני! המחשבה הזו לא מרפה ממני, בכל צעד ושעל אני ממשש את הפלא הגדול, היאך הרבה עניינים סודרו מבלי שאתן עליהם את הדעת.
רק לאחרונה נודע לי, כי גם אחד מבני היותר גדולים, סבל מבעיה דומה של קשיי למידה וחוסר קשב במשך שנים. אף שמשתתף הייתי בקביעות באסיפות הורים, מעולם לא שמעתי על כך, וברוך ה' הבעיה הסתדרה מאליה מבלי שאטרח ואשלם עליה, עקב תשומת ליבו של מלמד אשר התאים את עצמו לתסיסות בני. לא ידעתי מאומה על כך, הקב"ה לא רצה שאדע ואטרח עבור זאת, נטל ממני טרחה זו עקב טרחה אחרת שהייתי עסוק בה. הוא יתברך הסדיר את הענין על הצד הטוב ביותר...
מספר אני כל זאת, למענם של כל אותם אנשים ומשפחות, המתמודדים עם טרחה תמידית בכל מיני עניינים, ברוחניות ובגשמיות. ויש מהם הנושאים את אותו 'משא מצוה' שנשאתי אני. עבורם סיפרתי את הכל, ולמענם הופנתה קריאת העידוד: ידעו אלה, שכל טרחה - תמורת טרחה, טרחה זו מורידה מהם טרחות אחרות. אין להם מושג מה היה עם זמנם וממונם, לולי זימנה בידם ההשגחה טרחה זו המעסיקה אותם. ידעו המטפלים בהורים, שעליהם להודות לה' יתברך על כך שהטרחה שזומנה לידם, הינה טרחה של מצוה. ומלבד השכר שמורידה היא טרחות אחרות, ומנכה מעוגמת הנפש שנגזר עליהם לעבור - הרי מתן שכרה בעולם הזה ידוע, "למען יאריכון ימיך", והקרן קיימת לעולם הבא!
מה שקבע הכתוב שכר הכיבוד אריכות ימים, רבי סעדיה גאון ז"ל נתן טעם בזה, כי מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, והאבות הם למשא כבד על הבנים והכובד יכבד עליהם, לכך קבע עליהם שכר המצוה הזו "למען יאריכון ימיך", כלומר עליך לכבדם ותחיה עימהם, ואם אולי תצטער על חייהם, דע שעל חייך אתה מצטער. (רבנו בחיי פרשת יתרו)
מה קרה לבלון הגז?
הנה לנו סיפור נוסף, שהגיע כתגובה לסיפור הקודם. מסופר מפי בעל המעשה:
אף אני זכיתי בזכות כבירה של הטיפול באב ישיש. אבי ז"ל היה במצב דומה למתואר בסיפור. אף אני בן זקונים, ואני הוא זה שטיפלתי באבא תשע שנים תמימות. בשנים המוקדמות, היה לאבא מאוד קשה עם המעבר מביתו אל ביתי, ומה שבפרט הקשה עליו היו השבתות. אבא רגיל היה לסביבה שלו, ל'טיש' [שולחן חסידי של הרבי בליל שבת עם חסידיו] בו היה משתתף שנים רבות סמוך לביתו, משום כך קשה היה לו המעבר הזה. החלטנו אז כי במשך השבוע אבא ישהה אצלי, ובשבתות נבוא כולנו לביתו.
"נבוא כולנו" פירושו של דבר, לארגן ביום שישי לחוץ שבעה ילדים רחוצים, לארגן שכל מאכלי השבת יהיו ארוזים, לצאת בנערינו ובזקנינו אל הרכב חצי שעה לפני שבת, ולהתפלל לה' כל הדרך שלא ישפך כלום שם בתא המטען... מיד בבואנו לדירתו של אבא להעמיד את הסירים על הפלטה, ועוד טרדות כהנה וכהנה. ביודענו עד מה הדבר נוגע לאבא - החלטנו לעשות זאת, בסייעתא דשמיא.
אבא היה יוצא ביום שישי בבוקר עם מונית לעבר ביתו, מכין עבורנו את הבית, פורס סדינים ומציע את המיטות, עורך שולחן וקונה את החלות - כך קיבל אותנו בסבר פנים יפות בבואנו לפני שבת. מלבד התועלת שנגרמה לאבא בעצם שהותו בביתו בשבת, כפולה ומכופלת היתה התועלת הנפשית שהיתה לו בהרגשה ש'הוא זה שמארח אותנו'. גם העול בריא היה עבורו מאוד, היה עליו להכין ולסדר ולקנות. השבתות הללו העמידוהו על רגליו מבחינת הביטחון העצמי שלו, ועל כך נתונה תודתי לריבוני שנתן לי שכל ותבונה לנהוג כך.
באחד מערבי שבתות אלו יצאנו שוב ל'מבצע' הזה, להלביש את הילדים לשבת, לסיים את הכל, ולוודא כי לא שכחנו כל פריט, וכי לקחנו איתנו את כל מאכלי השבת. שוב התקפלנו כולנו אל תוך המכונית ויצאנו לדרך, כשהפעם משאירים אנו מאחורינו בית 'מבולגן' ויוצאים לביתו של סבא.
בהגיענו, קיבל סבא את פנינו כהרגלו תמיד. השולחן היה ערוך, המיטות היו מוצעות, כל ילד כבר ידע את פינתו הקבועה בבית סבא. זוגתי פנתה עם אחת הקדרות לעבר הגז, מנסה להצית את הגז ו... הגז לא נדלק. 'התעופפתי' למטה כדי להחליף את הבלון, נדהמתי לגלות כי אין גז גם בבלון השני. "זה לא יכול להיות", אמרתי לעצמי, "הרי רק לאחרונה הזמנו בלון חדש, וכי מישהו השתמש כאן כשאבא לא היה בביתו?!"
המרק קפוא, הכל קר, שבת מתקרבת, וגז אין. שכן ישיש אחד התגורר ליד אבא, ניסינו להיעזר בו, אלא שכנראה נרדם, לא פתח את הדלת. חישוב מהיר העלה פתרון אחד, שבים הביתה - ומיד. הסברתי לאבי כי אנו 'תקועים', וכי אין ברירה אחרת אלא לשוב הביתה במהירות. אבא התאכזב קשות, אני שבעתיים, הילדים השמיעו 'אוף' ארוך וממושך שביטא את קוצר הרוח של כולם. רעייתי היתה על סף התמוטטות - אחר כל הטרחה בעקירה מהבית לריק ולהבל. מה עוד שהבית הפוך על פניו, ואינו מוכן כלל לקראת שבת.
לא היתה ברירה, רצנו כל עוד נשמתנו באפנו אל הרכב, דחפנו את הביגוד ועשינו 'טשולנט' אחד גדול של מזוודות פתוחות עם חלות ודגים, כך שעטנו במהירות. בדרך, ליד בית הכנסת, ירד אבא מהרכב. הגענו הביתה קרוב מאוד לכניסת השבת.
הפשלתי שרוולים כנער, הכנסתי את כל הבית לקלחת עשייה מהירה - לסדר את הבית לשבת. כשהסירים בעבעו על האש בביתי, כבר היה כל המוקצה מונח בערימה אחת גדולה בפינה מסוימת בבית: טיפ על טלפון, על צבעי ילדים, על מסרגות, על קלטות, על עטים, על חלילים. מישהו הפליא לעשות שמצא את המפה בבלגן הזה, ערכנו שולחן במהירות, ורק כשנשמע הצפצוף השני נזכרנו שעדיין לא הכנו את הנרות...
רעייתי הצליחה לשלוף את עצמה איכשהו ממהומת המטבח של הרגעים האחרונים, לעבר הדלקת הנרות. לפני שנכנסה לנוח קמעא ממה שעבר עליה בשעה האחרונה, אמרה לי את המילים הבאות עם דמעות בעיניים: "אינני מסוגלת יותר עם השבתות האלה, גמרנו עם זה".
שיהיה כך. וכי אתיישב עתה לדון בדבר? עדיין לא הייתי במקווה כהרגלי, ועם ישראל כבר אוחז באמצע מנחה. עזבתי את הבית ונשמתי לרווחה. זה לא היה קל, לא קל היה לשמור על קור רוח במהלך הלחץ, לשמור על כבוד סבא ועל כבוד ההורים, על כבוד הילדים ועל הכבוד העצמי. זהו זה, סיכמתי לעצמי, כך היה צריך להיות.
והנה למחרת בבוקרו של שבת, התעוררנו כולנו לשמיעת חבטה חזקה. רצנו כל עוד נשמתנו בנו אל חדר הילדים לשמע הצעקה שעלתה משם, נדהמנו לגלות כי בננו התינוק השובב, שטיפס על מקום גבוה - נפל על הארץ וספג מכה אדירה בראשו.
דקה ארוכה עוד ישב על הארץ וילל, פחדנו להזיז אותו שמא אירע לו משהו. והנה, אחרי שתי דקות, החל לחייך בשעשוע למראה כל המשפחה הניצבת מולו, קם על רגליו, והחל רץ אל עבר אימו כהרגלו תמיד. בקיצור, חוץ מנפיחות במקום המכה, היו ידיו ורגליו פעילות כתמיד. בעוד צחוקו מתגלגל בבית לאורך כל השבת, נתונים היינו בחרדה לשלומו ובתקווה כי הכל בסדר.
במוצאי שבת שוחחתי עם רופא שהציע לי לערוך לו 'צילום גולגולת', לוודא שהכל תקין. את הצילום עשינו עוד באותו ערב. אחר יומיים קיבלנו את תוצאות הצילום, שברוך השם הכל בסדר. "סביר להניח שהיה כאן זעזוע פנימי כלשהו, אשר היה עלול להיות מסוכן מאוד ורב השלכות", אמר לי הרופא ברצינות, "נפילה שכזאת אינה משאירה תינוק בגילו נקי מחבלה בדרך כלל, פשוט היה לכם נס". בעוד ליבי פועם מהדברים, המשיך הרופא להצליף דבריו: "עלולים הייתם לבלות איתו בבית החולים ימים ולילות, האלוקים אוהב אתכם, מנע מכם את כל זה".
שבתי הביתה. הייתי צריך להיות טיפש בכדי לא להבין, שהטריחו אותי משמים ביום שישי, ובכך מנעו ממני טרחת דאגה זו עם בני חס ושלום. היה על מוחי להיות עיוור בכדי שלא להקביל את קורות היומיים האחרונים ולראות ש"כל טרחה - תמורת טרחה". טרחת כיבוד אב נטלה ממני את הטרחה עם בני שיחיה.
כששמעה רעייתי מכל הקורה, אחז אותה הלם: "שמע", אמרה, "אנו ממשיכים עם השבתות הללו הלאה והלאה, לא נוותר על שבת אחת". לאור זאת נסעתי במשך השבוע אל בית אבי, להזמין בלוני גז ולברר איך התרוקן הבלון בצורה כה מוזרה.
קוראים יקרים, שמעו היטב. בהגיעי לביתו של אבא, ניגשתי ישר אל הכיריים, הדלקתי את הגז, ו... הלהבות הכחולות מפזזות יפה. שיערתי שאלו הם שיירי בלון שלפתע עלו, ירדתי במהירות לעבר הבלונים, ואני בודק ורואה כי הבלון החדש שהזמנו לא מכבר - מלא וכבד! לא האמנתי לאשר אני רואה, סגרתיו ופתחתיו שבע פעמים, עד כי המום הייתי לגלות שהבלון פשוט מלא כחדש! כנראה שברגעי הלחץ לפני שבת לא הבחנתי בכך, נראה היה לי כי הוא קל ומרוקן לגמרי.
אטמו את עיני משמים בשעה ההיא, הטריחו אותי בטרחת מצוה, ופטרוני בכך מטרחה אחרת. נעניתי ואמרתי "הלל" השלם, על אותה טרחה שהיתה מנת חלקי. ומאז ועד עולם, מלא פי הודיה לה' יתברך על כל טרחה וטרדה הפוקדות אותי בעל כורחי, לאשר איני יודע מה היה מנת חלקי לולי כך. (נפלאותיו לבני אדם ח"א)
הגאון רבי רפאל ברוך טולידאנו זצ"ל בהיותו בן תשע, חלה במחלה קשה. הוא שכב במיטתו, מתפתל בכאבים עזים, בוכה וגונח מרוב יסורים. לפתע נכנס אביו לחדר, לבקרו. בו ברגע - פסק הנער מבכיו. הידק את שפתיו - וחייך אל אביו! באותה שעה שהה שם ידידו ורעו, הגאון רבי יוסף משאש זצ"ל, שנדהם למראה השינוי הכביר שחל בו.
לאחר שהאב יצא מהחדר, שבו הגניחות והאנחות. שאלו ידידו רבי יוסף: כיצד יכולת להחריש, אחר שסבלך רב כל כך?! ענה הנער בן התשע: "לא רציתי לצער את אבא, האם לא די בכך שאני סובל?! לא רציתי שגם לאבא יכאב!"...
פעם ישבו כולם לסעודת מצוה, ורבי רפאל ברוך הסב עמם אבל לא טעם דבר. לשאלתם, השיב שהוא שרוי בתענית. על מה ולמה?
סיפר, שהיה נוכח בבית הדין כאשר אביו הדיין פסק את פסק דינו - ואז החל המפסיד להתווכח עמו, והשתמש בלשון חריפה ובמילים בוטות. הבן לא יכול היה להחשות, ומחה על כבוד אביו - ועל כבוד התורה ובית הדין. אבל לאחר מכן הביע אביו באוזניו את מורת רוחו על דבריו: לב האיש היה מר עליו, ופרק את מרירותו.
"מששמעתי שציערתי את אבא - בתום לב! וכדי להגן על כבודו! - קיבלתי על עצמי להתענות כדי לכפר על החטא!"
ברבות הימים, כשהגיע אביו לשיבה, מילא רבי רפאל ברוך את מקומו כדיין. הוא קיבל משכורת ממשלתית מכובדת, אך מפני כבודו של אביו, היה מוסר לו את כל משכורתו, כדבר מובן מאליו! וזאת, למרות שהיה אז בעל משפחה! האב חילק את הכסף בין כל בני המשפחה, ונתן לרבי רפאל ברוך סכום מסוים למחייתו.
כאשר נפטר האב והמשכורת כולה נשארה שלו - הצטער רבי רפאל ברוך על המצוה שנשמטה מידו! (מעיין השבוע ג שנה)
יותם בן עוזיהו - כל זמן שהיה אביו מצורע והוא היה שופט את העם, לא נטל עליו כתר מלכות בחיי אביו, וכל דינים שהיה דן היה אומרם בשם אביו (ע' סוכה ד' מה ובפרש"י)
אילו היתה לי אמא...
אל ביתו של הצדיק הקדוש רבי ישראל אביחצירא - ה"בבא סאלי" זיע"א, הגיעו אם ובנה. הבן - כל הופעתו אומרת מרדנות נעורים, נראה שהובא לכאן למורת רוחו. והאם - ניכר עליה כי שבעת מרורים היא. כשהגיע תורם להיכנס אל הרב, הגישה האם פתק, ובו היא מבקשת: בני אינו סר למשמעתי, מתחצף ומתמרד. יאציל עליו הרב ברכה שיתחזק במצות כיבוד הורים.
קרא הרב את הפתק, והשתררה דממה. הבן כמו מחכה להיחלץ במהירות האפשרית מן המעמד המביך. יאמר הרב את תוכחתו וישחרר אותו החוצה...
אך לא, הרב אינו פונה בתוכחה. רק אנחה כאובה פורצת מגרונו, ופניו מביעות עצב רב. "אח...", לוחש הרב, "אילו היתה לי אמא"... דמעות זולגות מעיניו של הצדיק, והוא ממשיך: "אילו היתה לי אם - על כפים הייתי נושא אותה, ורוקד מרוב שמחה!"...
בכיו הטהור של הצדיק הרעיד את הלבבות. גם ליבו הקשוח והעיקש של הנער הפוחז - התרכך ונמס. הרהורי תשובה וחרטה ניכרו על פניו. ואז פנה אליו הצדיק בחיבה ואמר לו: "בוא נא בני, שב לימיני, ואספר לך סיפור".
ישב הנער לידו, והצדיק סיפר:
בהיותנו צעירים, היה אבינו רבי מסעוד אביחצירא זצ"ל, חולה עד מאוד, וסבל ממכאובים קשים. אחי - רבי דוד, ה' יקום דמו, ואני - התאמצנו כמיטב יכולתנו לסעוד את אבינו החולה, לטפלו ולספק לו את צרכיו. מתוך כאביו, היה אבינו גונח גניחות של כאב, והדבר ציער אותנו מאוד. באחת הפעמים, כאשר רבו האנחות והגניחות, שאלו אחי רבי דוד: "אבא, למה אתה גונח כל כך?!"...
ענה אבינו ואמר: "עד לרגע זה היה לי יהלום זוהר ונוצץ, ועכשיו הועם זוהרו של היהלום!" כוונתו היתה כמובן לאחי הצדיק והיקר, שעתה נכשל באמירה שאיננה הולמת את מעלתו.
כאשר שמע אחי מילים אלו מפיו של אבינו, נחרד ונבהל. הוא החליט לגזור על עצמו גלות, ובמשך שנה שלימה הסתגר באחד מבתי הכנסת שבעיר, ישב ולמד שם בבדידות, כאילו היה מוחרם חלילה. כעבור שנה, שם פעמיו אל מושל העיר, שהיה אוהב ומעריץ מאוד את אבינו. הלה קיבלו במאור פנים, ושאל אותו למבוקשו. סיפר אחי למושל העיר את אשר קרה, וביקש ממנו כי יואיל לפנות אל אביו בבקשת סליחה בשמו, ולברר אם הוא סולח לו על אותה אמירה פסולה שיצאה מפיו לפני שנה!
המושל הנדהם נענה לבקשתו, והלך לרַצות את האב. ענה אבינו ואמר: "אכן, ידעתי כי יהלום זוהר הוא, ולא הועם זוהרו. לך אמור לו שאין בליבי עליו".
כששמע אחי את הדברים, מיהר מיד אל ביתנו. כשהגיע לפתח הבית כרע על ברכיו, וכך התקדם בכריעה עד למקום מושבו של האב. שם התחנן בבכיה: "אבי, אנא סלח לי. כטוב בעיניך עשה בי, מוכן אני למסור נפשי על מזבח רצונך!"
כך סיים ה"בבא סאלי" זיע"א את סיפורו, וכל הנוכחים השתוממו לשמע הסיפור המרעיש ששמעו זה עתה מ"כלי ראשון". עתה פנה הרב אל הנער, הניח ידיו על ראשו ואמר בחום אבהי: "אם תבטיח להיטיב את דרכך ולהקפיד בכבוד אמך, אברכך בכל הטובות והברכות! עליך להיות מאושר על כך שזכית, שיש באפשרותך לקיים מצוה כה יקרה, קיימנה אפוא בשלמות ובשמחה!"
ומחדרו של הרב יצא נער אחר לחלוטין. (מעיין השבוע ג שנח)
השומע לדברי אביו אפילו בדבר הרשות, מקיים מצות עשה, כאילו קיים מצות סוכה ולולב. אשריו ואשרי חלקו, מי שיש לו אב ואם שיכול להרוויח כל כך חבילות חבילות של מצוות! (הליכות מוסר עמוד תפ)
כחוט השערה
המקובל רבי חזקיהו יצחק זצ"ל [בנו של הרש"ש הקדוש] - מגדולי מקובלי ירושלים היה, כל ימיו עבד את בוראו בקדושה עילאית. והנה, לפני פטירתו, קרא לתלמידיו ובפיו בקשה: ברצונו, כי בעת קבורתו, לא יורידו אותו אל הקבר, אלא יזרקו אותו לתוכו בביזיון! הזדעזעו התלמידים ונחרדו עד למאוד, על מה ולמה מבקש מהם רבם בקשה שכזו?! ענה להם: "פעם אחת ירדתי לפני התיבה כשליח צבור, נגד רצונו של אבי, וגרמתי לו בכך עוגמת נפש, ומני אז איני מוצא מרגוע לנפשי. השחרתי פני בתעניות ובתשובה, אולם חושש אני שמא עדיין לא תיקנתי לגמרי את חטאי. מקווה אני כי על ידי שתקברוני בביזיון, יתכפר לי אותו זלזול שזלזלתי בכבוד אבי!" סיים הרב את צוואתו, ולאחר מכן החזיר את נשמתו הטהורה לבוראה.
נבוכו התלמידים, ולא ידעו מה לעשות עתה, כיצד יוכלו לזלזל בקבורתו של רבם הקדוש? דנו בדבר, והחליטו כי לא יעשו כזאת, ואף אם חטא הרב חטא דק מן הדק, בודאי כבר שב בתשובה שלימה והתכפר לו חטאו.
ערכו התלמידים לרבם הלוויה מכובדת, כשהם מובילים את מיטתו אל מנוחתו במרומי הר הזיתים. והנה, בדיוק לפני הקבורה, הגיחו לפתע בריונים ערביים מכפר סילואן, כדי לשדוד ולפרוע פרעות. באימה ופחד, מיהרו התלמידים לנוס על נפשם ולהימלט מיד הבריונים, כשהם מותירים את מיטתו של הרב בסמוך לקבר. לעגו השודדים ליהודים הבורחים, וניגשו אל המיטה העזובה. ברגל גסה דרדרוה... הישר לבור הקבורה!
כך קוים רצונו האחרון של הצדיק הקדוש, לכפר על עוונו האחד והיחיד, שפגם פגימה דקה מן הדקה בכבוד אביו! (מעין השבוע ג שנה)
השודד והפתן
מעשה ברבנו חיים בן עטר, ה"אור החיים" הקדוש זצ"ל, שהפליג בספינה. בהיותם בלב הים, קמה רוח סערה והטביעה את האוניה על כל נוסעיה. שלח ה' לרבנו הצלה, וזימן לו קרש מקרשי האוניה. נאחז בו הצדיק, והיטלטל עמו זמן רב, עד שפלט אותו הים אל היבשה. באפיסת כוחות שכב הרב על הקרקע והביט סביבו, הוא נחרד לגלות כי נמצא הוא במקום שמם, ארץ ציה וצלמוות, שורצת חיות רעות. כיון שנטתה השמש לשקוע, אזר הרב את כוחותיו ומיהר לעלות על אחד העצים, למצוא מסתור מפני חיות רעות. בפיו תפילה ותחנונים לפני בורא עולם שיציל אותו מן המצב המסוכן שאליו נקלע. כשהגיע הבוקר, ראה לפתע עשן מיתמר ועולה בקרבת מקום, משמע שמתגוררים שם בני אדם! שמח והודה לה', ושם פעמיו אל המקום. בהגיעו, והנה לפניו בית מוקף גדר. התקרב, ניגש - ואין איש בבית. נכנס, וראה לפניו אוכל מוכן. אחזו בולמוס, שכן זה כמה ימים לא בא אוכל לפיו. אכל ושבע, מצא מטה מוצעת ושקע בשינה.
לעת ערב שבו דיירי הבית - חבורת שודדים, שהיו רוצחים עוברי דרכים ובוזזים את רכושם. הם התפלאו למצוא את דלת הבית פתוחה. הביטו, והנה אף אכלו ממאכליהם! זעמו: "מי הוא זה ואיזה הוא אשר מלאו ליבו לעשות כן, לנהוג אדון בביתם?!" חיפשו ומצאו את הרב, ישן על מיטתם. חרה אפם וביקשו להרוג את הרב בשנתו. אמר להם מנהיגם: "עזבו אותו כרגע, הן בידינו הוא. נאכל ונשתה, ואחר כך נחרוץ את דינו".
אכלו ושתו, והקיצו אותו משנתו. עמד הרב לפני השודדים האימתניים, ונפלה עליו אימה. אמרו לו: "מי הרשה לך לבוא לביתנו ולעשות בו כרצונך?" ענה ואמר: אל נא תכעסו, אנוס הייתי מפני הרעב", וסח להם את כל קורותיו. אולם השודדים האכזריים לא התרכך לבבם, ודנו אותו למוות. אמר מנהיגם: "רצוני לשוחח עמו לפני הוצאתו להורג". יצא עמו החוצה ושאל: "רבי, האם תכירני?!" תמה הרב: "מי כאן יקרא לו בשם 'רבי'"? התבונן בו ולא הכירו. אמר השודד: אני תלמידך, פלוני בן פלוני, שלמדתי אצלך לפני שנים רבות". ענה הרב: "אין פלא שלא הכרתי אותך, שכן אז היית צעיר ללא זקן, ועכשיו השתנו פניך. אבל אמור נא לי, איך נפלת כך, משמים לארץ, לשפל המדרגה?!"
אמר לו: "הכל התחיל מריב שהיה לי עם אבי ואמי, וקצפתי קצף גדול וחטאתי להם חטאה גדולה. ניתקתי עמם קשר, והלכתי מדחי אל דחי. עבירה גוררת עבירה, עד שהפכתי למנהיג של רוצחים". כאן נשבר קולו של התלמיד-השודד, והוא קרא: "ידיי מלאות בדם! ועכשיו, בראותי אותך נזכרתי בעברי, בעמי ובאלוקי. אוי, אנה אני בא?! אוי לי ואבוי לנפשי, כיצד ירדתי אל התהום?! אנא, רבי, מתחנן אני אליך, תורה לי דרך תשובה. מוכן אני לקבל על עצמי כל אשר תאמר לי, ובלבד שתבטיח לי, שלאחר שאקיים הכל, יתכפרו לי עוונותי, ואזכה לחיי העולם הבא!"
אמר הרב: התשובה שלך קשה היא מאוד. אולם אם תעשה אותה - אני ערב לך שתזכה לחיי עולם הבא. ראשית לכל, כמובן: סור מרע! סור מיד מן השודדים הרשעים הללו. שוב בכל לבך לחיי תורה ומצוות, תשמור שבתות וימים טובים ותרבה מצוות ומעשים טובים. לאחר מכן, תחפש מאורת נחשים. כשתראה נחש פתן שזה עתה בקע מביצתו, תקחהו ותכלא אותו בקופסה סגורה, ומעתה צריך אתה "לאמץ" את הפתן. קח עימך את הקופסה לכל מקום, ובכל יום תאכיל את הנחש בוקר וערב - במשך שבע שנים תמימות! לאחר שבע שנים, תפתח את הקופסה, ותניח לפתן לצאת החוצה".
אבל הפתן יהרגני, רבי", נבעת השודד.
"אכן", השיב הרב, "ויהיה זה לך לכפרת עוון ופשע. התדרדרותך התחילה במרד הוריך, אשר גידלוך באהבה ובמסירות אין קץ. סעדו אותך בחולייך, האכילוך והלבישוך, ואתה בעטת בהם וגמלת להם רעה תחת טובה, כמו הפתן הזה שתזון אותו שבע שנים ולא יכיר לך טובה. יהא עונשך וכפרתך מידה נגד מידה".
ענה השודד ואמר באומץ ובגבורה, שיכולה להיות רק ביהודי: "מקבל אני עלי!" הוא אף הוסיף ואמר: "אין ספק, כי מן השמים סובבו כל זאת, שתטבע ספינתך בים ותגיע אלי למקום כה שומם. בודאי כל הצער והיסורים שנגרמו לך - לא בגללך, כי צדיק גמור אתה, אלא הכל סובב ה' בעבורי, כדי להביאך אלי לעורר את ליבי לשוב בתשובה, ולהציל את נפשי מרדת שחת!"
מיד פנו שניהם, כשהשודד לשעבר מדריך את הרב להגיע למקום ישוב. נשק את ידי הרב, ונפרד ממנו לשלום. נדד השודד למקום רחוק, ושב לדת אבותיו. לאחר מכן עשה כל אשר אמר לו הרב - גידל פתן בן יומו, האכילו והשקהו שבע שנים, ולבסוף הוציאו מכלאו והניח לו להכישו.
בא לרבנו חיים בן עטר בחלומו ואמר לו: "תנוח דעתך, על אשר עשיתי כל אשר ציוויתני, ומכח זה זכיתי למחילת עוונות ובאתי למנוחה שאננה בגן עדן וזכיתי לחיי העולם הבא!" (מעיין השבוע ג שנו)
הלכה לבכות ברפת
אשה צדקנית התגוררה בעיירה באירופה. 16 שנים לא נפקדה בפרי בטן. ביום מן הימים, נסעה אל העיר הגדולה וינה לדרוש ברופאים, אולי יוכלו לסייע לה במילוי משאלת הלב הגדולה של העמדת הדורות הבאים. אבל למרבה הצער, חיוו הרופאים את דעתם, שאין לה כל סיכוי ללדת, והאשה חזרה לעירה בשברון לב עצום. בהגיעה לביתה, חיפשה פורקן לעצמה, וחשה צורך לבכות ולבכות... אולם אביה, שהיה אדם גדול וצדיק, היה גר בסמיכות לביתם, והיא חששה שבכייה יגיע לאוזניו, והדבר יצער אותו. אך מה תעשה, והדמעות - אינן מתחשבות בכך, וכמעט פורצות ללא מעצור. הנה היא רואה לפניה את רפת הפרות השוכנת בסמוך לביתם. ללא היסוס היא פונה אל הרפת, למרות ריח הצחנה שממלא אותה, ושם היא נותנת פורקן לבכייה. לפתע עבר שם אביה הגדול, והנה הוא שומע קול בכי, והקול נשמע לו מוכר... עמד והאזין לקולות, ואחר כך המשיך בדרכו.
לעת ערב, כאשר נכנסה אליו הבת, אמר לה: "בטוחני שבשמים שמעו את תפילתך הזכה. כעת חיה את יולדת בן!" למותר לציין שכך היה, ולשנה הבאה נולד לה בן, שהפך למאור גדול בתורה! (עלינו לשבח ה רנא)
טרחה תמורת טרחה
להלן סיפור מחזק ומאלף, שסופר לאחרונה מפי בעל המעשה - סיפור של התמסרות מיוחדת לקיום מצות כיבוד הורים, ושל השגחה פרטית נפלאה. (מתוך הספר המיוחד "נפלאותיו לבני אדם" חלק א) ידועה אמרת העולם אשר "אבא אחד יכול לגדל עשרה בנים, ואילו עשרה בנים אינם מסוגלים 'לגדל' אבא אחד". מי שלא טעם את הטעם הלא קל של "צער גידול הורים" אשר לעת זקנה אין להם את הכוחות והמוחות 'לגדל' את עצמם - לא יבין זאת לעולם. מלבד הקושי הנפשי של בן לראות את אביו במצב הדורש טיפול, יש בכך אינסוף של קשיים נלווים, אשר צריך הרבה דעת ותבונה ושפע של יראת שמים טהורה בכדי לעמוד בזאת בכבוד ובעוז.
כאשר התאלמן אבא ז"ל, אחר פטירת אמנו ע"ה, חשנו שהתמוטט עליו עולמו באחת; מלבד היותו חולני וחלוש בלאו הכי, נכפתה עליו בדידות פתאומית, אשר קשה היה לו לשאתה. אבא ז"ל היה אדם נכבד, איסטניס ועדין דעת, אשר הורגל כל ימיו להופעה מכובדת. כלפי חוץ לא הראה מאומה, אך אני, כבן זקונים, חשתי איך שנפשו הולכת ומתעגמת עליו.
בריאותו של אבא החלה להתרופף, בשלב ראשון היה בני הבחור מגיע ללון עמו בלילות. את הארוחות סיפקה לו משפחתי, משום שאנו היינו גרים בקרבת מקום אליו, יחסית לשאר בניו. בחלוף מספר חודשים לא יכול הייתי שלא להבחין כי מצבו של אבא דורש טיפול יותר צמוד וקרוב, וכי לא ניתן עוד להשאיר את אבא הישיש במגורי הבדידות שלו.
עדיין התמהמהתי, כדרך בני אדם אשר אינם עושים היום, משהו שניתן לעשותו מחר.
אלא שקרה מה שקרה, ואבא מעד בביתו ונפל ארצה. כשעתיים יושב היה על הארץ מבלי יכולת לקום, ומי יודע מה היה סוף הסיפור, לו לא שמעה שכנה את קריאותיו הנואשות. היה זה עבורי די והותר. התחלתי לשוחח עמו על כך שיש לחשוב על מעבר לבית אחד הילדים.
מלכתחילה היה אבא קצר רוח מכל עצם הדיבור על העניין, טען שאינו רוצה להכביד על בניו, ומוטב לו להיות בביתו שלו, בו מתגורר למעלה מחמישים שנה. קשה לאדם לוותר באחת על הפרטיות שהורגל לה כה רבות.
הבהרתי לו כי יקבל חדר פרטי ונוכחותו לא תפריע לאיש. אדרבה, המגורים עמו בצוותא יחשבו לנו לכבוד ויקר. כל זמן שהוא גר לבדו, אין לנו מנוחה והננו מוטרדים בכל עת לשלומו. בדיעבד הסכים לסכם את השיחה בהבטחה שיחשוב על הענין.
למחרת אמר לי שהחליט לערוך ניסיון של חודשיים מגורים מחוץ לבית, כדי לראות 'איך זה נראה'. אף אם אבי זכה, בלי עין הרע, לתשעה ילדים נוספים חוץ ממני, היה זה טבעי שאציע את דירתי, אחר שאני הוא זה שהעליתי את הענין. מלבד זאת שכאמור היתה דירתי בקרבת מקום אליו. במובן מסוים קרוב הייתי לנפשו יותר משאר אחי ואחיותי - כבן זקונים. חשתי שאת מה שאני יכול להעניק לו - לא יוכל לקבל בשום מקום אחר. ביתי גדול ומרווח ברוך ה', יש לי אפשרות להעניק לו חדר משלו. עמדנו אז בשלהי חודש אדר. סיכמנו שיגיע אלי לחג הפסח, ומאז ישאר למשך חודשיים.
בצאתי מביתו, אחר הדברים האלה, ידעתי כי נטלתי על עצמי עול לא קל של מצות כיבוד אב. בעמקי ליבי לא היה לי ספק קל בכך, שתקופת ניסיון זו לא תסתיים אחר חודשיים, כי אם תתארך על פני שנים רבות, עד מאה ועשרים. אמת זו ברורה היתה לי ברגע הראשון, אך עם זאת עדיין שכנעתי את עצמי שמדובר כאן על תקופת ניסיון בלבד שבעזרת ה' נוכל לעמוד בכך.
התפללתי לה' יתברך, שרעייתי תהיה עמי בדעה אחת. ידעתי שבהסכמתה תלוי הכל. במובן מסוים, הקושי שלה הוא גדול משלי - הן מחמת הטרחה הכרוכה בעניין, והן מחמת שאין זה אביה כי אם חמיה, וההבדל גדול.
זימן לי הקב"ה שעת כושר, בה העליתי את העניין בפניה. בניגוד לתחזיתי שאצטרך לפתוח עתה במסע שכנועים, עצומה היתה הפתעתי הגדולה לראותה מסכימה עמי בכל לב, כי אכן זהו הצעד הנבון ביותר המוטל עלינו: "כולנו נגיע בעזרת ה' לגיל הזה, וכולנו נרצה לא להיות מושלכים לעת זקנה", אמרה. "זימן הקב"ה מצוה גדולה זו לפתחנו, ועלינו לאמצה בלב ונפש". את החסד שעשתה עמי בתגובתה זאת, לא אשכח לעולם. חשתי כי אבן נגולה מעל לבי. מעבר לכך - הרגשתי עידוד וכוחות מחודשים.
ישבנו עם הילדים בסעודת שבת, במהלכה גילינו להם בקול נרגש, כי עומדים אנו לזכות במצוה גדולה אשר כולנו נהיה שותפים לה. סיפרתי להם על הכבוד הגדול שחלק רבי טרפון לאמו הישישה, הרחבתי בפניהם את הדיבור על סגולת מצוה כבירה זו של כיבוד אב. דברנו על קשייו של אדם מבוגר הרגיל לחיים של שקט, וכי יש לכבדו ולהראות לו בכל הזדמנות כי שמחים אנו בקרבתו.
ילדי לא התלהבו יתר על המידה. הגדולים שבהם לא ששו במיוחד על כך שייאלצו לפנות את החדר הצדדי בבית עבור סבא - קשריהם עם אבי לא היו הדוקים, אבא היה אדם סגור ומופנם בטבעו. הרגשתי בכך שאינם מתלהבים, והדבר כאב לי מאוד. רק בתי הקטנה החכימה להתלהב, וזו היתה הסוכריה שהמתיקה לי את אותה אכזבה. כה קראה בתי בתמימות: "אבא, כשאתה תהיה זקן וחולה, אחרי שאמא... - אקרא לך לבוא לגור אצלי בבית"...
כאמור, נפתחו החודשיים הללו בימי חג הפסח. במשך החג הגיעו כל בני המשפחה לבקר. בהזדמנויות אלו שוחחתי שוב עם כל אחד מאחי ואחיותי, שנכון לרגע זה - אבא נשאר אצלי לתקופה. חלק מהאחים הביעו הערכה מעמקי ליבם, הגדיל אחד הגיסים לומר כי יהיה מוכן להשתתף בכל נטל כספי שיהיה כרוך בעניין.
עד מה מר היה לי לשמוע את אחד מבני המשפחה שטען, כי לדעתו העניין אינו כה נחוץ, להיפך - "אדם מבוגר חש טוב יותר בהיותו בסביבתו שלו". בכלל לא היתה דעתו נוחה מכך שהחלטתי על דעת עצמי להעביר את אבא, מבלי לשתף בהתלבטויות את שאר האחים. כל מילה מדבריו הכתה על ליבי באגרופים. נשכתי שפתיים ולא אמרתי את שצעק ליבי בתוכי: "איך אינך מתבייש לדבר אלי כך? הרי אני הוא זה שעושה כאן את מלאכת כולם, היכן ההערכה שלך?"
בקיצור - כל אחד הגיב בדרכו שלו, אחד עודד יותר, האחר הסתפק באמירה כי מסכים הוא וכי מבחינתו אין בעיה... הצד השווה שבכולם שאיש לא הציע את ביתו שלו לאחר אותם חודשיים... הבנתי מרוב התגובות משפט אחד: "כל הכבוד שנטלת על עצמך עול זה, עלה והצלח עמו".
'אסרו חג פסח' היה יום המגורים הראשון של אבא בביתי, אחר ימי החג. בבוקר יום זה אני קם ומוצא את עצמי מאוכזב עד לשד נשמתי מהימצאותו של אבא בביתי. גרמה לכך תגובתם הצוננת של שאר אחי, גם תגובת ילדי היתה קרירה מדאי לטעמי, חשתי כי עושה אני עימם עוול, בכך שאני כופה עליהם את המגורים עם אבי.
פתאום כבר לא הייתי שלם בלבי על הצעד הזה. ייסרתי את עצמי על מה ולמה הייתי פזיז החלטה, הרי יכול הייתי להודיע את עניין חולשתו של אבא לכל בני המשפחה ולהיות כמו כולם, על מה נטלתי עטרה לראשי, הרובצת עלי בכל כובדה מעתה, לאורך תקופה שאת סופה איני יודע...
היצר הרע הטביל את מוחי וליבי באגם של מרירות לאורך כל היום. ישבתי בעבודה כשליבי בל עמי, צר היה לי שכך נראה היום הראשון עם אבא. בשובי מהעבודה שהה אבי בבית הכנסת הסמוך, גם הילדים לא היו בבית, היתה זו הזדמנות עבורי לשתף את רעייתי, בכל אשר העיק על ליבי משך אותו היום. פרקתי משא ליבי מתוך כאב ותסכול עצמי שלא הייתי רגיל אליו מעודי. אך שוב היתה זוהי שנשלחה ממרום לעודדני:
"עצת היצר היא זו", אמרה. "אם קבלנו על עצמנו משהו - הבה נעשה זאת בשמחה. לרגע לא חשבנו שזה יהיה קל. זכור, כי לא עשינו זאת כדי לקבל הערכה ממישהו, את טובת אביך ביקשנו, והיא זו שצריכה לעמוד לנגד עינינו".
תמהתי בליבי על תעצומות הנפש הללו הנובעות בה - שכה הייתי זקוק להם. נזכרתי בידוע לי זה מכבר, אשר בילדותה היה אביה מטפל במסירות רבה באביו, שהתגורר בביתו במשך שנים. שיערתי כי חינוך זה השתרש במוחה, והוא שגורם לה לאיתנות דעתה בנידון. "אני שמחה שדווקא אנחנו זכינו לבצע פעולה חינוכית זו, שאין גדולה ממנה לתועלת ילדינו", אמרה.
חשתי כי שב אני לעצמי אט אט, וכי מוחי מתפכח מהערפול שלפת אותו. באותם רגעים נשמע קולו של אבא פותח את הדלת. אצתי לעברו בפנים מאירות ובהקלה גדולה. קידמתי אותו בכבוד ובשמחת פנים, נהניתי לראות כי הוא שבע רצון. סיפר לי על כך שהזמינוהו להשתלב בשיעור 'דף היומי' בבית הכנסת, וכי שמח לגלות כמה מכרים המתפללים אף הם בבית הכנסת הזה. אבא סעד את ליבו בארוחת ערב עם הילדים, האווירה היתה נעימה מאוד. - ..."חכמת נשים בנתה ביתה"!
הארכתי בתיאור יום זה במחיצתו של אבא, כי הוא רק היה מדגם לאשר אירע בהמשך: מורדות ועליות של תחושות כאלה המשיכו לפוקדנו מאז מידי פעם. לעיתים שוב היה זה אני שזקוק הייתי לחיזוק, בפרט אחר שנתקלתי במה שנראה היה לי חוסר הערכה מצד משפחתי. והיו גם הרבה רגעים ששמעתי מרעייתי כי איננה מסוגלת עוד להמשיך. סייע לנו הקב"ה ברחמיו לשאוב עידוד בכל עת ממעיינותיו המבורכים, ולהמשיך את תקופת הניסיון של החודשיים על פני שבע שנים!!
אבא מאוד אהב את ביתי החמים ואת היחס הנעים שקיבל בו. אחר חודשיים לא קשה היה לשכנעו להמשיך לעת עתה להישאר בביתי. השינוי הזה הזליף עליו מין רעננות מחודשת, גרם לו לקרן אור בחולשות הזִקנה שסבל מהן. מיששתי בעליל את ההקלה שאני גורם לו. עם הזמן - ואציין כי תבונתה של רעייתי גרמה לכך - השתלב אבא בחיי הבית להפליא, עד כי היה לחלק מהחיים שלנו. אבא עדיין העסיק את עצמו בכל מיני עניינים, את סדר יומו ניהל בעצמו, ועל אף קשיים פה ושם, נקלט יפה באווירת הבית והילדים. כך התנהלו העניינים במשך שנה, עד חג הפסח של השנה הבאה.
מאז ואילך הלכה בריאותו של אבא והידרדרה. זה לא קרה ביום אחד, אך מחוש כאן ותלונות על כאבים שם, כשמידי פעם אני נבוך לראותו מטושטש מאוד - כל אלה הביאו אותנו לעלות על רמת הסוכר הגבוהה שבדמו, מלבד מרעין בישין אחרים שסבל מהם. ביקורינו אצל הרופא הלכו ותכפו, אלה גרמו לי חיסורים בני שעות ממקום עבודתי.
בשלבים ראשונים עוד הייתי נעזר באחד מאחי או אחיותי, אשר התנדבו לבוא לקחתו לרופא. אך הבחנתי כי אבי מעדיף שאני הוא זה שיצטרף אליו. טען כי אני מבין יותר ברפואתו, ויכול יותר לעקוב אחר מתן התרופות וכו'. השתדלתי לכבד את רצונו זה, ראיתי עד מה מפוחד הוא מהעתיד לבוא עליו. גיליתי שאני המשענת שלו - כתינוק שנשען על אמו היתה נפשו של אבא נשענת עלי. לא אמר לי זאת, אך לא הייתי טיפש מכדי לא להבין את זה.
כשהיה הדבר אפשרי, הייתי עוזב הכל למשך שעות, ומתלווה אליו. לפני נסיעות כאלה היתה רעייתי לוחשת לי הדרכה, כגון: "תראה לו שאתה נהנה לנסוע איתו". אכן במהלך הנסיעות וההמתנה לרופאים, עת היה אבא מזכיר לי כמה וכמה פעמים: "הרי אתה מפסיד עבודה...", הייתי מרגיעו שמוכן אני להפסיד עוד ועוד ובלבד לשהות במחיצתו וליהנות מאמרי פיו. או אז היו עיניו קורנות, שח לי מאמרותיו על פרשת השבוע ומהגיגיו על החיים. דברים שכבר שמעתים ממנו עשרות פעמים, וששתי עימם בחדר ההמתנה אל הרופא - כאילו שמעתים בפעם הראשונה.
עם הזמן החל אבא הולך ונחלש, מבלי שתהיה לכך סיבה ברורה מלבד הזִקנה שזכה בה. קשה היה לו מאוד לבצע בעצמו הרבה דברים מינימאליים, לעיתים איבד אף את השליטה על עצמו, ברוב חולשתו. כאן עמדנו בין הפטיש לסדן: בין הטיפול בו החייב להיעשות אף בפני הילדים - ככל שהענין אינו נעים, לבין השמירה על כבודו וההגנה העקבית על ההערכה אליו, כראש המשפחה.
הכואב מכל היה שאבא הבחין היטב בכל, שהימצאותו בבית מתחילה להקשות עלינו, היה זה נורא לראותו כה חסר אונים מול עצמו. כאשר היה קורה משהו מצידו - היה מחוויר מבושה. הייתי אומר לו: "אבא, לא נורא, לא קרה כלום", ניסיתי לעודדו ולהעלות חיוך על מבע פניו האומלל - אך אבא לא מצא מילים בפיו, רק שתק או עשה עצמו לפתע כנרדם.
"דבר אחד אני מבקש", התחנן בפני לא אחת, "רק לא מושב זקנים, רק לא 'בית אבות'". ואני הייתי מבטיח לו נאמנה כי לא אוותר עליו לעולם...
שעות קשות החלו לפקוד את מעוני, קשות לכולנו, ולעיתים היה זה עובר את סף היכולת: "אבא", התפרץ בני בפני, אחר שנאלצנו פעם לקרוא לרופא באמצע סעודת השבת, "אני לא רוצה שסבא יהיה כאן". הוא רק אמר בקול את מה שאחיו ואחיותיו חשבו. הסברנו לילדים שגם לנו זה לא קל, אך זהו רצון ה' יתברך. מה שהוסיף על הקושי, שאבא בסגור נפשו לא היה טיפוס היכול להיפתח בפני ילדיו ולהודות להם. לעיתים היה הרושם נראה כי להיפך, איננו מרוצה ולא טוב לו. עובדה זו הקשתה עלינו מאוד, לא ידענו אם טוב לו אם לא. הייתי נושך את שפתי, שומע בהכנעה ומשתדל לדפדף אל דף חדש. ילדי למדו ממני כיצד עושים כך, פעם אחר פעם, שנה אחר שנה.
מאידך - היו גם רגעים יפים. לא אשכח אשר פעם בערב שבת, אחר שרחצתי את אבא והלבשתיו לכבוד שבת, הושבתיו בראש השולחן עם כל המכשירים הנלווים - ה' ירחם - ופתחתי לפניו חומש. הגשתי לו כוס תה ועוגה ואת ליבי מילאה שמחה של מצוה. אמרתי לו, כי אני כה שמח ומאושר שברוך ה' הוא כאן איתנו, איזו זכות היא עבורנו.
ואז, ברגעים אלה, הרים אבי אצבע רוטטת לעבר בני הבחור, בקול רועד אמר לו: "ראה בחור'ל, ככה מתנהגים". להתרגשותי אז, לא היה גבול. היתה דקה זו, פיצוי נהדר עבור שעות קשות אחרות, כאשר אבא לא היה צלול, ודימה לחשוב על יום רביעי כי שבת הוא, והחל גוער בבתי שהפעילה טייפ. או כאשר אחר רחצה - שוב נשפך המרק ונשמט עליו ועל המפה, והיה עלינו שוב להחליף הכל, כשפיו של אבא מלא טרוניה. ויש אשר מתרגז היה על אחד הילדים, נוזף בו בקול וזועם על משובת נעוריו מתוך צעקות ונפנופי אצבעות. לא ידעתי ברגעים כאלה למי משלושתנו יותר קשה עכשיו - לאבי, לי, או לבני הננזף. לרוב, לאחר מעשה כזה, יוצא הייתי עם בני או בתי הנזופים אל המרפסת, מפייס את דעתם ויורד עמם לקוצר רוחו של סבא, מבהיר להם עד כמה קשים חייו, כה קשה ומר לו.
לפעמים אחר סעודת שבת, היתה אחת המשפחות של אחי או אחיותי מגיעה לאבא. הכל היה כה טוב ונעים, איש מהם לא שיער ולא הרהר על כך שבמהלך הסעודה החלפתי שלוש פעמים את המפה, וכי ילדי לא הצליחו להחדיר באוזני מילה אחת מהמסופר להם בכתה - עקב זאת שאבא המטושטש לא חדל לדבר ולדבר... לעיתים כה רציתי שבעת הימצאותם של בני המשפחה אצלי, יקרה הדבר שוב: שיראו, שיעריכו, שמישהו יציע להוציא את אבא אל ביתו לשבוע ימים, כדי שנוכל להתאוורר מעט...
אני יודע שאת קלון מידותי מודיע אני בזאת, אך בכוונתי להראות בכך את הטעם המר שצץ מידי פעם על הנשמה, ושמאוד הכביד עלינו. הלוא אחי ואחיותי בעצם אמורים היו להיות שותפים לעול הזה בדיוק כמוני... אומר בפה מלא, ציפיתי למילה טובה, רציתי שרעייתי תשמע ממישהו מחמאה על כך שאבא מוחזק בביתי כמלך, כרבי.
עוד דקה נעימה זכורה לי. מאז שאבא הגיע אלינו, נהגה רעייתי מידי ליל שבת להביא אליו את כל ילדי למגדול ועד עולל, שיניח ידו עליהם ויברך כל אחד ואחת מהם, תוך שהיא מבקשת ממנו שיעתיר כי יגדלו הילדים לשם ולתפארת. לעת אחת השבתות, אשר אבא היה חלוש ולא היה בכוחו לבוא עימנו לבית הכנסת - היתה רוחו מאוד מדוכדכת. בהגיע הילדים לקבלת הברכה, כה התעודד מהכבוד הזה, מתוך חולשתו החלו נוצצות דמעות בעיניו והוא קרא בקול: "אני מברך אתכם, שהם ינהגו כלפיכם - כפי שהינכם נוהגים כלפי!"
משפטים אלו לא נשמעו מפיו כמעט, כה שמחתי לשומעם, כה מרוצה הייתי כי ילדי שמעוהו אומר כך. ברגעים אלו הייתי המאושר באדם, חשתי שזכיתי במצוה כבירה שלא הייתי מחליפה בעד כל הון. כשהייתי רואה את אבא יושב על כסאו הנאה, רחוץ נקי ונינוח, ומאזין בהנאה לקלטת 'קול הדף', כשמידי פעם גומע מהתה וטועם מהעוגה המיוחדת חסרת הסוכר שהכינו במיוחד בעבורו - הייתי עומד בצד ומהרהר: "היכן היה זוכה לכל זה, לו היה נמצא בין עשרות ישישים במוסד סיעודי כלשהו".
יודע אני שיש מצבים שהישיש נמצא במצב שפשוט כבר לא יתכן להחזיקו עוד בבית. עוד יודע אני שיש בתים אשר הענין אינו מתאפשר מסיבות אחרות התלויות בבית - ואין עליהם כל תלונה ודרישה. אך תודתי נתונה להקב"ה, על שבמקרה שלנו, זכינו שהדבר התאפשר, משתי הבחינות הללו.
באחד הרגעים היפים הללו, קמה בלבי החלטה עזה, כי מסלק אני כל טרוניה מליבי על בני משפחתי! אדרבה - שמח אני בכך שמצוה זו נזדמנה דווקא לידי, ומעתה לא אוותר עליה! שוחחתי על כך עם רעייתי, והצהרתי בפניה כי מעתה אין עוד דיבורים של תמיהה.
נטלתי אז עט ודף ורשמתי לעצמי בכוחות נפש מחודשים, כי "מוחל אני בלב שלם על העבר, ומתחרט על כל טרוניה שעלתה על פי ולבי, ומעתה הריני שש ושמח לקיים את מצות ה' שציוני על כיבוד אב!" טמנתי פתקה זו בכיס פנקסי. [אגב: שמורה היא עמדי עד היום כאוצר היא לי.] ניסו אותי משמים תקופה קצרה לאחר מכן, אם אכן אני "שש ושמח". היה זה כאשר ברוך ה' התארסה בתי בכורתי, ואמור הייתי לערוך 'וורט' [תנאים] ולשתות 'לחיים' בביתי. שבעים ושבע פעמים הפכתי בדעתי, שמא עלי לערוך את השמחה מחוץ לביתי, אלא שידעתי היטב כי אבא יבין בדיוק מדוע לא חגגתי את הוורט בבית. רק מחמת זאת, הכל נחגג בבית. בעיצומה של השמחה, באחד הרגעים הכי עדינים, נכנס אבא לחדר, והתעקש משום מה... לבחון את החתן! ו... גם את אביו! פשוט לא הרפה מהם.
חשתי שדמי מציף את מוחי מבושה. הלכתי למטבח תקעתי ראשי בפריז'דר, והתחננתי לריבוני שיעשה למען כבוד המשפחה, וישקיט את אבא הנרגש. לרגע פניתי למגירה להביא את פנקס הטלפונים שלי, באותו רגע נתקלו ידי בפתק מקופל שהיה מונח שם, בו כתבתי אך לפני שבועיים: "... ומעתה הריני שש ושמח לקיים את מצות ה' שציוני על כיבוד אב". הפתק הזה לגלג עלי באותו רגע, כאומר - עכשיו בא נראה אותך שש ושמח...
אזרתי כוחות, חזרתי אל הסלון, וליטפתי את כתפו של אבא, תוך שאני אומר בקול למחותני ולבנו חתני הנבוך: "הידעתם איזו זכות יש לכם שאבא שיחיה יושב איתנו כאן? אני זוכה לזאת יום יום, ואין לי עונג גדול מכך, אשריכם שאתם זוכים לכך עתה". מזגתי לחיים וביקשתי מאבא שיספר מעט על המשפחה. אם לא די היה, נשמטה כוסית ה'לחיים' באותו רגע מידיו הרועדות על המפה החגיגית... המשכתי לשוחח בשמחה על יחוסו של אבא, בכוחות לא לי כאילו לא קרה כלום. תוך כדי כך, ניקיתי את הטעון ניקוי, אך מתוך שלוה. בליבי בערה סערה, אך שמרתי על דממה חיצונית. [לימים שמעה בתי שתחיה מבעלה הצעיר, אשר הכבוד הגדול שנחל אבי בשעת ה'וורט', הרשים את אביו עד עמקי נשמתו, ולא יכול היה להירגע מכך תקופה ארוכה.]
ברגע מביך זה, נכנס אחי לאחל מזל טוב, הסמיק למראה הבלתי נעים, והבחין על מראה פני כי אני על סף דמעות. למחרת טלפן אלי האח הזה, והודיע לי חד משמעית כי מעוניין הוא לקחת את אבא לביתו לתקופה של שבועיים. תתפלאו לשמוע, אך סירבתי לשמוע על כך! ידעתי שטוב עבור אבא להישאר בביתי, אחר שהורגל אליו. אם עמדתי בזה עד עתה, יסייע לי ה' יתברך בהמשך.
דומה שהארכתי די בתיאורים, אך אין זה אלא שמץ קל מאותו אוקיינוס של קשיים, אשר ציטטתי ממנו מעט שבמעט, ואת רובו אי אפשר להעביר. דליתי רק שביבי קושי מפה ומשם, כדי לתת איזו תמונה. מאידך, ביקשתי עם זאת להעביר אודות השמחה שהיתה מנת חלקנו בקיום המצוה, מפעם לפעם, ואשר היא שהחזיקה אותנו ברגעים לא קלים.
את רובם של השנתיים האחרונות לחייו, עשה אבא בבתי חולים ובמוסדות שיקום, במשך שנתיים אלו עשיתי עמו ימים שלמים בהמתנה מורטת עצבים ליציאתו מניתוח, ומשהייה עמו בלילות. בין לבין עוד היה שב לביתי, כשכולו שבר כלי ומאוד מטושטש. היו אלו שנתיים קשות מאוד מבחינת הטרחה הגדולה שהם דרשו מאיתנו, כמעט בכל לילה היה אבא קורא לי פעמיים או שלוש לבוא לסייע לו, כבר הורגלתי לכך. במשך הימים היתה לי עבודה רבה לסייע לו, עבודה המפרכת את הגוף והנפש גם יחד. בית עם ילדים היה לי אז, עמדתי בין חתונה לחתונה, משרד עסקים גדול עמד תחת ניהולי - אך עבד הייתי לאדוני אבי בעבודה קשה תמידית.
אדם מבוגר במידה מסוימת כמוהו כתינוק רך: קר לו גם כשלך לא קר, מרבה הוא לחשוש ולפחד גם מדברים שבעצם אתה אינך מפחד, קשה לו לשלוט על עצמו בהרבה דברים כעולל רך, ומאוד קשה לו לבטא את עצמו. אלא שהזקן שונה מהתינוק בשני דברים, אשר בעטיים קשה לו יותר מהתינוק: הראשון - שמבין הוא את הכל, אף כאשר נראה שאינו מבין מאומה, וזה קורע את הלב להזדהות עם מה שהוא מרגיש. השני - שבעוד שלתינוק יש את התמיכה של הוריו לידו, המוכנים ברוב אהבתם אליו לכל טרחה עבורו, לזקן אין את זה. מלבד כל העמל הפיזי עם אבא, היה עמלי גם במישור הנפשי, לכבד אותו, להראות לו כי לא פגה הערכתי כלפיו כלל, לבקש ממנו 'טובות' כהנה וכהנה, למען יחוש עצמו בעל ערך.
היו רגעים שחשבתי כי אולי הגיע הרגע להיעזר בבית אבות, או בעוזר שיבוא לסייע לנו - אך תמיד אמרתי לעצמי "אם הגענו עד לכאן, הבה נמשיך את המצוה". מה עוד שאחרי ככלות הכל, אבא ידע את המתחולל סביבו, וידעתי עד כמה נרתע הוא מהדברים הללו.
"בֵּן יְכַבֵּד אָב וְעֶבֶד אֲדֹנָיו, וְאִם אָב אָנִי אַיֵּה כְבוֹדִי... (מלאכי א ו), ללמדך שאפילו רירו של אביו יורד לו על זקנו, ישמע לו מיד". (תנא דבי אליהו רבה פרשה כה)
מה אומר לכם? עול תמידי הוא זה, יום כיפור כתשעה באב, פסח כסוכות, ברגעי לחץ וברגעי נחת - תמיד תמיד לאחוז ראש, אם הכל נעשה, אם נלקחו התרופות, אם מרגיש עצמו בטוב. כמעט לא השתתפתי בשמחות בתקופה ההיא, לפני כל פגישה או שמחה שערכתי בביתי, היו לי אין קץ שיקולים, רבץ עלי עול קבוע, שעד לאחר שסר ממני, לא ידעתי עד כמה כבד היה...
לאחר פטירתו של אבא ז"ל, חשתי כי נחתם פרק חשוב בחיי. במבט לאחור יכול הייתי להודות לה' יתברך על שזיכה אותי - דווקא אותי - במצוה יקרה זו.
וכאן ברצוני לספר על הארה מיוחדת, שהאיר ה' את עיני לראות, בתקופה שלאחר מכן. הארה שלימדה אותי פרק מיוחד באמונה, ובהשגחתו הנפלאה של הבורא יתברך בעולמו.
בערך, ג' חדשים לאחר פטירתו של אבא ע"ה, מצאתי את עצמי יושב באסיפת הורים מול המחנך של בני, מלמד ותיק מסור ומומחה, המספר לי ברוך ה' על התקדמותו בלימודים, ותוך כדי כך מפתיעני כשהוא מספר לי על תופעה היפראקטיבית מסוימת הפוקדת את בני ומפריעה לו, וכי יש פלוני בירושלים המומחה לייעץ בנושא זה.
אינני מבין גדול בנושאים אלו, שאלתי והתייעצתי ואכן כך הורו לי. מצאתי את הזמן הפנוי והגעתי לקבלת הייעוץ. בעודי מתרווח על ספסלי ההמתנה, בעת שיחתו של הפדגוג עם בני, חלפה במוחי מחשבה: 'לו היה אבא חי, היכן היה לי את הזמן הפנוי הזה לשבת כאן?! מה הייתי עושה, לו הייתי מתוודע לבעיה זו של בני, בעוד אבא נתון לטיפולי?!'
בהזדמנות קרובה מצאתי את עצמי מהרהר במחשבה זו פעם נוספת:
היה זה כאשר נסעתי עם בתי למכון רפואי מסוים, לשם טיפול שיניים סבוך. בעודי מחכה בחוץ במהלך הטיפול, נתבקשתי למלא טופס מטעם המרפאה, ולציין בו מתי הפעם הקודמת בו טופל מישהו מהמשפחה במרפאה זו. לא הצלחתי להיזכר, במעורפל זכרתי איכשהו כי הייתי במרפאה זו לפני שנים רבות כמה פעמים עם ילדי, אשר בחלקם הינם נשואים כבר - אך מעבר לכך לא זכרתי מאומה.
בהגישי את הטופס, העלתה הפקידה על הצג את מועד ביקורי האחרון, שהיה לפני... כשבע שנים! "מעניין", מעירה לי הפקידה תוך כדי כך. "עד לפני כשבע שנים היו ביקוריכם כאן תכופים מאוד. הבן עשה כאן פלטה ליישור שיניים, הבת עברה כאן כמה טיפולי שורש, זוגתך עברה כאן עקירת שן כתר, עוד ילד עבר בדיקות. במהלך שבע השנים האחרונות אינני רואה כאן אף ביקור אחד"!
כדברי נבואה נשמעו לי דבריה. וכי אזכור מה התחולל בשיניים של ילדי בשבע השנים האחרונות?! הרי בהן שהיתי עם אבא בכל עת, היכן היה לי כסף וזמן לכתרים ופלטות וכל היתר?!
בפעם השלישית היה זה בשנה שעברה, תוך שנתיים לפטירתו של אבא, כאשר לצורך שידוך אחד מילדי - היה עלי לטוס לחוץ לארץ ליומיים עם נוות ביתי. טרדותי בעסק עבודתי גברו מאוד בתקופה האחרונה, מלבד כמה וכמה טרדות בית שהרימו ראש אחר פטירתו של אבא. כמעט והודעתי שנכון לעכשיו, אין לי את היומיים הדרושים לטיסה זו. ברגע האחרון ממש, מהרגע להרגע, החלטתי כי קמים ונוסעים - מיום חמישי עד למוצאי שבת.
על מושב המטוס, כך בין שמים לארץ, לפתה את מוחי אותה מחשבה: "לו היה אבא חי כיום, היכן היה לי את הזמן לטיסה?" נזכרתי בבני הגדול שנישא אף הוא לבת חו"ל בחייו של אבא, אשר כל ההליכים מהחל ועד כלה התנהלו רק בארץ הקודש, מבלי שמישהו יעז להציע לי לעזוב את הארץ ולקום לנסוע לחו"ל. אבי הכלה החליט שיבוא הוא עצמו לארץ הקודש לגמור את השידוך, מבלי שיעלה מישהו על דעתו כלל שמא אני הוא זה שצריך לעשות את הנסיעה. עד מה מעניין שעכשיו שונים הם פני הדברים!
ממחשבה למחשבה שם אני לב לכך שבעצם, לו היה אבא חי, בכלל לא היה לי את הפנאי לכל טרדות הפרנסה המעסיקים אותי כיום מבוקר עד ערב. הרי היום יושב אני בעבודה כבר ב-8:30 בבוקר, בה בשעה שעד פטירתו של אבא, לא הייתי עוזב את הבית עד 10 לפחות, כאשר היה עלי לחכות שיתעורר, לנקותו, להאכילו, להניח לו תפילין, ולסייע לו להתפלל, להובילו למועדון קשישים סמוך, ולוודא שהכל בסדר.
כיום אינני מוצא את עצמי מרוב טרדה, פשוטו כמשמעו. עול נישואי הילדים והמימון הדרוש לכך, משעבד את כל כולי מבלי לתת לי הפוגה כמעט, ראשי ורובי בפרויקטים חדשים, אשר אני מנהלם, אין לי פנאי כמעט לחשוב על עצמי. היכן היו כל אלה בשבע השנים האחרונות? רק עתה שמתי לב, שבעקיפין, המשרד שלי לא נטל על עצמו פרויקטים שידרשו ממני כוחות יתר, עקב זאת שידעתי כי אני מוגבל, וכי עלי לטפל באבא ללא הפרעה. היתה זו ידיעה תת הכרתית, שגרמה לי להיות פחות טרוד בעבודה ויותר פנוי לעבודת כיבוד אבי.
מרגע זה ואילך החלטתי לתת את הדעת לכך, שהרבה דברים המעסיקים אותי כיום, החל מענייני הבית וחינוך הילדים, הַמְשֵךְ באין ספור סידורי עסקים הקשורים לעבודתי, וכלה בכל טרחות נישואי הילדים - פשוט לא היו קיימים כלל בתקופה האחרונה! יכול הייתי למלא כאן עמודים נוספים של אין סוף טרחות שהינם מנת חלקי כיום, אשר במהלך שבע השנים פשוט נבלעו כלא היו. ולא שלא הייתי שליח לפרנס משפחה בשבע השנים הללו, ולא שלא חיתנתי ילדים בתקופה זו, ולא שלא ניהלתי משרד לאורך כל תקופה זו - אך כל אלה, על אף קיומם, לא הכבידו עלי במשך השנים של הטיפול באבא. כאילו עמד מישהו לצידי, וניהל עבורי את כל העניינים התלויים בי, כדי שאהיה פנוי לטפל באבי! נוכחתי מאז לראות בעליל, והוספתי מאז לראות זאת בכל עת, כי עם הטרחה שהיתה כרוכה באבי, שהביא עלי הקב"ה - נטל ממני הרבה טרחות אחרות. היתה הטרחה הגדולה עם אבא, תמורת טרחות אחרות בכל העניינים, אשר עם פטירתו - שבו להטריחני! המחשבה הזו לא מרפה ממני, בכל צעד ושעל אני ממשש את הפלא הגדול, היאך הרבה עניינים סודרו מבלי שאתן עליהם את הדעת.
רק לאחרונה נודע לי, כי גם אחד מבני היותר גדולים, סבל מבעיה דומה של קשיי למידה וחוסר קשב במשך שנים. אף שמשתתף הייתי בקביעות באסיפות הורים, מעולם לא שמעתי על כך, וברוך ה' הבעיה הסתדרה מאליה מבלי שאטרח ואשלם עליה, עקב תשומת ליבו של מלמד אשר התאים את עצמו לתסיסות בני. לא ידעתי מאומה על כך, הקב"ה לא רצה שאדע ואטרח עבור זאת, נטל ממני טרחה זו עקב טרחה אחרת שהייתי עסוק בה. הוא יתברך הסדיר את הענין על הצד הטוב ביותר...
מספר אני כל זאת, למענם של כל אותם אנשים ומשפחות, המתמודדים עם טרחה תמידית בכל מיני עניינים, ברוחניות ובגשמיות. ויש מהם הנושאים את אותו 'משא מצוה' שנשאתי אני. עבורם סיפרתי את הכל, ולמענם הופנתה קריאת העידוד: ידעו אלה, שכל טרחה - תמורת טרחה, טרחה זו מורידה מהם טרחות אחרות. אין להם מושג מה היה עם זמנם וממונם, לולי זימנה בידם ההשגחה טרחה זו המעסיקה אותם. ידעו המטפלים בהורים, שעליהם להודות לה' יתברך על כך שהטרחה שזומנה לידם, הינה טרחה של מצוה. ומלבד השכר שמורידה היא טרחות אחרות, ומנכה מעוגמת הנפש שנגזר עליהם לעבור - הרי מתן שכרה בעולם הזה ידוע, "למען יאריכון ימיך", והקרן קיימת לעולם הבא!
מה שקבע הכתוב שכר הכיבוד אריכות ימים, רבי סעדיה גאון ז"ל נתן טעם בזה, כי מפני שלפעמים עתידים שיחיו האבות עם הבנים זמן ארוך, והאבות הם למשא כבד על הבנים והכובד יכבד עליהם, לכך קבע עליהם שכר המצוה הזו "למען יאריכון ימיך", כלומר עליך לכבדם ותחיה עימהם, ואם אולי תצטער על חייהם, דע שעל חייך אתה מצטער. (רבנו בחיי פרשת יתרו)
מה קרה לבלון הגז?
הנה לנו סיפור נוסף, שהגיע כתגובה לסיפור הקודם. מסופר מפי בעל המעשה:
אף אני זכיתי בזכות כבירה של הטיפול באב ישיש. אבי ז"ל היה במצב דומה למתואר בסיפור. אף אני בן זקונים, ואני הוא זה שטיפלתי באבא תשע שנים תמימות. בשנים המוקדמות, היה לאבא מאוד קשה עם המעבר מביתו אל ביתי, ומה שבפרט הקשה עליו היו השבתות. אבא רגיל היה לסביבה שלו, ל'טיש' [שולחן חסידי של הרבי בליל שבת עם חסידיו] בו היה משתתף שנים רבות סמוך לביתו, משום כך קשה היה לו המעבר הזה. החלטנו אז כי במשך השבוע אבא ישהה אצלי, ובשבתות נבוא כולנו לביתו.
"נבוא כולנו" פירושו של דבר, לארגן ביום שישי לחוץ שבעה ילדים רחוצים, לארגן שכל מאכלי השבת יהיו ארוזים, לצאת בנערינו ובזקנינו אל הרכב חצי שעה לפני שבת, ולהתפלל לה' כל הדרך שלא ישפך כלום שם בתא המטען... מיד בבואנו לדירתו של אבא להעמיד את הסירים על הפלטה, ועוד טרדות כהנה וכהנה. ביודענו עד מה הדבר נוגע לאבא - החלטנו לעשות זאת, בסייעתא דשמיא.
אבא היה יוצא ביום שישי בבוקר עם מונית לעבר ביתו, מכין עבורנו את הבית, פורס סדינים ומציע את המיטות, עורך שולחן וקונה את החלות - כך קיבל אותנו בסבר פנים יפות בבואנו לפני שבת. מלבד התועלת שנגרמה לאבא בעצם שהותו בביתו בשבת, כפולה ומכופלת היתה התועלת הנפשית שהיתה לו בהרגשה ש'הוא זה שמארח אותנו'. גם העול בריא היה עבורו מאוד, היה עליו להכין ולסדר ולקנות. השבתות הללו העמידוהו על רגליו מבחינת הביטחון העצמי שלו, ועל כך נתונה תודתי לריבוני שנתן לי שכל ותבונה לנהוג כך.
באחד מערבי שבתות אלו יצאנו שוב ל'מבצע' הזה, להלביש את הילדים לשבת, לסיים את הכל, ולוודא כי לא שכחנו כל פריט, וכי לקחנו איתנו את כל מאכלי השבת. שוב התקפלנו כולנו אל תוך המכונית ויצאנו לדרך, כשהפעם משאירים אנו מאחורינו בית 'מבולגן' ויוצאים לביתו של סבא.
בהגיענו, קיבל סבא את פנינו כהרגלו תמיד. השולחן היה ערוך, המיטות היו מוצעות, כל ילד כבר ידע את פינתו הקבועה בבית סבא. זוגתי פנתה עם אחת הקדרות לעבר הגז, מנסה להצית את הגז ו... הגז לא נדלק. 'התעופפתי' למטה כדי להחליף את הבלון, נדהמתי לגלות כי אין גז גם בבלון השני. "זה לא יכול להיות", אמרתי לעצמי, "הרי רק לאחרונה הזמנו בלון חדש, וכי מישהו השתמש כאן כשאבא לא היה בביתו?!"
המרק קפוא, הכל קר, שבת מתקרבת, וגז אין. שכן ישיש אחד התגורר ליד אבא, ניסינו להיעזר בו, אלא שכנראה נרדם, לא פתח את הדלת. חישוב מהיר העלה פתרון אחד, שבים הביתה - ומיד. הסברתי לאבי כי אנו 'תקועים', וכי אין ברירה אחרת אלא לשוב הביתה במהירות. אבא התאכזב קשות, אני שבעתיים, הילדים השמיעו 'אוף' ארוך וממושך שביטא את קוצר הרוח של כולם. רעייתי היתה על סף התמוטטות - אחר כל הטרחה בעקירה מהבית לריק ולהבל. מה עוד שהבית הפוך על פניו, ואינו מוכן כלל לקראת שבת.
לא היתה ברירה, רצנו כל עוד נשמתנו באפנו אל הרכב, דחפנו את הביגוד ועשינו 'טשולנט' אחד גדול של מזוודות פתוחות עם חלות ודגים, כך שעטנו במהירות. בדרך, ליד בית הכנסת, ירד אבא מהרכב. הגענו הביתה קרוב מאוד לכניסת השבת.
הפשלתי שרוולים כנער, הכנסתי את כל הבית לקלחת עשייה מהירה - לסדר את הבית לשבת. כשהסירים בעבעו על האש בביתי, כבר היה כל המוקצה מונח בערימה אחת גדולה בפינה מסוימת בבית: טיפ על טלפון, על צבעי ילדים, על מסרגות, על קלטות, על עטים, על חלילים. מישהו הפליא לעשות שמצא את המפה בבלגן הזה, ערכנו שולחן במהירות, ורק כשנשמע הצפצוף השני נזכרנו שעדיין לא הכנו את הנרות...
רעייתי הצליחה לשלוף את עצמה איכשהו ממהומת המטבח של הרגעים האחרונים, לעבר הדלקת הנרות. לפני שנכנסה לנוח קמעא ממה שעבר עליה בשעה האחרונה, אמרה לי את המילים הבאות עם דמעות בעיניים: "אינני מסוגלת יותר עם השבתות האלה, גמרנו עם זה".
שיהיה כך. וכי אתיישב עתה לדון בדבר? עדיין לא הייתי במקווה כהרגלי, ועם ישראל כבר אוחז באמצע מנחה. עזבתי את הבית ונשמתי לרווחה. זה לא היה קל, לא קל היה לשמור על קור רוח במהלך הלחץ, לשמור על כבוד סבא ועל כבוד ההורים, על כבוד הילדים ועל הכבוד העצמי. זהו זה, סיכמתי לעצמי, כך היה צריך להיות.
והנה למחרת בבוקרו של שבת, התעוררנו כולנו לשמיעת חבטה חזקה. רצנו כל עוד נשמתנו בנו אל חדר הילדים לשמע הצעקה שעלתה משם, נדהמנו לגלות כי בננו התינוק השובב, שטיפס על מקום גבוה - נפל על הארץ וספג מכה אדירה בראשו.
דקה ארוכה עוד ישב על הארץ וילל, פחדנו להזיז אותו שמא אירע לו משהו. והנה, אחרי שתי דקות, החל לחייך בשעשוע למראה כל המשפחה הניצבת מולו, קם על רגליו, והחל רץ אל עבר אימו כהרגלו תמיד. בקיצור, חוץ מנפיחות במקום המכה, היו ידיו ורגליו פעילות כתמיד. בעוד צחוקו מתגלגל בבית לאורך כל השבת, נתונים היינו בחרדה לשלומו ובתקווה כי הכל בסדר.
במוצאי שבת שוחחתי עם רופא שהציע לי לערוך לו 'צילום גולגולת', לוודא שהכל תקין. את הצילום עשינו עוד באותו ערב. אחר יומיים קיבלנו את תוצאות הצילום, שברוך השם הכל בסדר. "סביר להניח שהיה כאן זעזוע פנימי כלשהו, אשר היה עלול להיות מסוכן מאוד ורב השלכות", אמר לי הרופא ברצינות, "נפילה שכזאת אינה משאירה תינוק בגילו נקי מחבלה בדרך כלל, פשוט היה לכם נס". בעוד ליבי פועם מהדברים, המשיך הרופא להצליף דבריו: "עלולים הייתם לבלות איתו בבית החולים ימים ולילות, האלוקים אוהב אתכם, מנע מכם את כל זה".
שבתי הביתה. הייתי צריך להיות טיפש בכדי לא להבין, שהטריחו אותי משמים ביום שישי, ובכך מנעו ממני טרחת דאגה זו עם בני חס ושלום. היה על מוחי להיות עיוור בכדי שלא להקביל את קורות היומיים האחרונים ולראות ש"כל טרחה - תמורת טרחה". טרחת כיבוד אב נטלה ממני את הטרחה עם בני שיחיה.
כששמעה רעייתי מכל הקורה, אחז אותה הלם: "שמע", אמרה, "אנו ממשיכים עם השבתות הללו הלאה והלאה, לא נוותר על שבת אחת". לאור זאת נסעתי במשך השבוע אל בית אבי, להזמין בלוני גז ולברר איך התרוקן הבלון בצורה כה מוזרה.
קוראים יקרים, שמעו היטב. בהגיעי לביתו של אבא, ניגשתי ישר אל הכיריים, הדלקתי את הגז, ו... הלהבות הכחולות מפזזות יפה. שיערתי שאלו הם שיירי בלון שלפתע עלו, ירדתי במהירות לעבר הבלונים, ואני בודק ורואה כי הבלון החדש שהזמנו לא מכבר - מלא וכבד! לא האמנתי לאשר אני רואה, סגרתיו ופתחתיו שבע פעמים, עד כי המום הייתי לגלות שהבלון פשוט מלא כחדש! כנראה שברגעי הלחץ לפני שבת לא הבחנתי בכך, נראה היה לי כי הוא קל ומרוקן לגמרי.
אטמו את עיני משמים בשעה ההיא, הטריחו אותי בטרחת מצוה, ופטרוני בכך מטרחה אחרת. נעניתי ואמרתי "הלל" השלם, על אותה טרחה שהיתה מנת חלקי. ומאז ועד עולם, מלא פי הודיה לה' יתברך על כל טרחה וטרדה הפוקדות אותי בעל כורחי, לאשר איני יודע מה היה מנת חלקי לולי כך. (נפלאותיו לבני אדם ח"א)
- הוסף לסימניות
- #8
פרוגבוט
תוכן שיווקי
פוסטים חדשים שאולי לא קראת....
302 תגובות
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
rhon.co.il
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.
יש 4 גופי כשרות
- בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
- גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
- תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
- כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.
היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.
רשימות קרנות כשרות:
כשרות – השקעות Rהון
rhon.co.il
2K תגובות
אשכולות דומים
הצטרפות לניוזלטר
איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!
מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!
לוח לימודים
מסלולי לימוד שאפשר להצטרף
אליהם ממש עכשיו:
לוח מודעות
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- ברוריה2266
- נוצר:
- דירת גן ירושלים
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- wg
- נוצר:
- פורממן
- נוצר:
- יהונתן כץ
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- נופש עם נוף לכנרת
- נוצר:
- שותף בעסק
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
- מתחם האירוח והנופש
- נוצר:
Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית
🌊 Royal Water Villa – סוויטה עם בריכה פרטית 🌊...
וילת ''נופש בגבעה” – חופשה ברמה אחרת באשקלון!
וילת “נופש בגבעה” אירוח ברמה אחרת...!!
פתוחה...
דירת נופש ענקית ומפנקת בלב ירושלים
דירת נופש משופצת מהיסוד, ברמה הגבוהה ביותר, 5...
חופשה משפחתית יוקרתית: 5 חדרים בקו הים 🌊
נופש יוקרתי על הים: דירת 5 חדרים מרווחת (2...
יחידה לזוג באזור גן ורשא
יחידה מהממת ומטופחת נקיה לפסח עם ממ"ד!!
במרכז העיר
דירת נופש משופצת ונקיה ברמה!
דירה נקיה מאוד, אפשר לקבל במייל תמונות, צמודה...
דירת נופש בקריית שמואל עם נוף עוצר נשימה לכנרת
דירת הנופש נמצאת במרכז קרית שמואל ליד השטיבלאך...
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים לדירת 3 חדרי שינה בנתניה לפסח!!
מחפש להחליף דירת 3 חדרי שינה בירושלים בדירת 3...
דירת נופש מפנקת מושכרת לכל חג הפסח ב4000 ש"ח
דירה אירוח
דירת אירוח מפנקת ונעימה לזוג או...
צימר זוגי / משפחתי מפנק בישוב הנופש מיצד!!
צימר מפנק ומרווח, המותאם במיוחד לזוגות ומשפחות...
דירה נופש יחודית ברובע היהודי בסמיכות לכותל
ברח' שונה הלכות, בסמיכות לכותל (2 דקות הליכה)...
3 חדרי שינה. עד 12 איש. 12 דק הליכה מהכנרתת
דירת נופש בטבריה - חדשה ויוקרתית
מתחם גדול מתאים במיוחד לשבתות גיבוש ושמחות ולכל מטרה
מתחם נאה ומסודר בלב בני ברק שקט ביוחד
אירוח...
בית כפרי בבר יוחאי- מושלם למשפחות
🌻 בית כפרי עם 5 חדרי שינה, אפשרות להוספת...
דירה משפחתית מהממת לנוף!!!
דירה שמורה ומהממת ונקיה לכיוון הנוף כולל מרפסת...
דירת נופש לפסח נקיה ומטופחת
דירת נופש נקיה מרוחות ומטופחת
משכירים לכל הפסח...
סוויטה זוגית מפנקת בקו ראשון לים
✨ חופשה זוגית מושלמת בקו ראשון לים! ✨
סוויטה...
המקום המושלם לנופש גלילי קסום ומושקע.
מושלם לנופש משפחתי כולל מרפסת עם נוף מטורף...
memories /נופשים בעתיקה סוויטת פסגת הארי
בלב העיר העתיקה של צפת, ברחוב האר״י 18, מחכה...
memories / ממוריז נופשים בעתיקה
צימר מרווח ומפנק בצפת העתיקה – חופשה קסומה עם...
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון בוטיק!
יחידה חדשה, יוקרתית ומושקעת ברמה של מלון...
דירת נופש חדשה ומרווחת בהר שמואל 5 דקות מירושלים
דירה להשכרה חדשה מרווחת ויפה !!
בהר שמואל...
דירת נופש קומת קרקע בהר שמואל
דירה נקיה ומוסדרת קומת קרקע בשכונה שקטה ונעימה...
דירה עם מרפסת נוף לכנרת ומירון
דירה משופצת ומקסימה, ריהוט חדש, מרפסת עם נוף...
נווה עמוס- וילת נופש ברמה גבוהה
וילת נופש יוקרתית וחדשה, 7 חדרי שינה מרווחים...
