@מנוחהלה , סיפור דומה קרה לי לפני כמה חודשים...
בקיץ עלה בדעתי הרעיון המקורי, לקחת את הילדות לים. כיוון שהתברכנו בבית מלא בנות, ואף לא בן אחד (בינתיים), המשמעות היא שכולן עליי, לבד.
סיכמנו עם קרובי משפחה בחיפה על אירוח, והתכוננו לצאת לדרך.
אממה, איך אסע עם מזוודה, תיקים לים, ואוסף הפעוטות שנולדו לי, באוטובוסים הדחוסים של בין הזמנים? ידעתי שה-972 עמוסים מאד בימים האלה, ויהיה קשה להשתחל אליהם.
אי לכך גיבשנו תוכנית מורכבת, שכללה נסיעה לתחנה מרכזית + קרובת משפחה שתלווה אותנו עד להעלאה מוצלחת של כל הכבודה והנפשות לאוטובוס. (היא לא נוסעת איתנו, רק גוייסה במיוחד למבצע).
ה-960 לחיפה היה אמור לצאת ב-11:20.
עשרים דקות לפני כן, ב-11, התייצבנו ברציף המתאים. אנחנו והמלווה.
האוטובוס הגיע, והוא הלך והתמלא. הושבתי שלוש ילדות יחד, מטעמי הגינות. גם אם מגיע לנו מקום, לא פיר שאנשים יעמדו שעתיים, כשילדות יכולות לשבת יחד.
11:20. האוטובוס עמד לצאת. פתאום מגיע אדם ממהר. חרדי, משלנו. עוצר את הנהג. מתחיל לעלות. רואה שאין מקום. הנהג אומר לו: "אתה עולה בעמידה, או שתחכה לאוטובוס הבא?"
האדם מתחיל להסביר שאשתו נכה ולא יכולה לעמוד.
הנהג מציע שיעלו לקו 940, שיגיע בעוד 20 דקות.
האדם מתעקש שהוא רוצה לנסוע דווקא באוטובוס הזה. אבל אשתו לא יכולה לעמוד.
הוא סוקר את המושבים, ופתאום - אורו עיניו: הוא נתקל בספסל שיהיה קל מאד להקים את יושבותיו: שלוש ילדות, חרדיות.
השעה הייתה כבר 11:25. הנהג עצבני. הזוג עולה. "זה בסדר, הנה יש כאן ילדות, הן יקומו לנו", הגבר אומר לנהג. (נסיעה לחיפה, להזכירכם).
ניגש הברנש לספסל שלדעתו אמור להתפנות עבורו, ואמר: 'ילדות, קומו. אשתי חולה, היא לא יכולה לעמוד'.
הילדות תלו באמא שלהן מבט שואל.
הן ידעו בדיוק מה כללה התארגנות הבוקר בבית, ואיזה מאמצים לוגיסטיים נעשו כדי להגיע ולזכות במקומות מסודרים באוטובוס הזה.
ותפתח האם את פיה ותאמר: "אדוני, הילדות לא יכולות לעמוד שעתיים עכשיו".
אמר: "אבל אשתי נכה. לא יכולה לעמוד".
אמר הנהג: "אבל יש אוטובוס נוסף בעוד רבע שעה".
ותאסור האם על בנותיה לקום ממקומן.
ועוד ימים רבים אחר כך הרהרה בשאלות המוסריות, הפילוסופיות והאתיות העולות מן הסיפור.