הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
"חומי! המשגיח קורא לך, קום."
הבטתי בשעון בעין חצי עצומה, מחוגי השעון התעקשו שהשעה היא 11:45, משמע, כולם באמצע סדר א', ללא ספק זה לא זמן טוב לקום.
"עוד מעט", נפנפתי את הבחור משיעור ג' שבא להעיר אותי, והמשכתי להתחפר במיטה, מאזין למוזיקה באזנייה אחת שיצאה מתחת לכרית. "שירי עגבים" היו המשגיחים בכל הישיבות קוראים לזה, ואף פעם לא הבנתי מי הם אותם עגבים עליהם מדבר ראש הישיבה, או המשגיח בשיחה האחרונה בינינו שלאחריה בדרך כלל בקשו ממני לארוז את חפצי ולחפש לי ישיבה אחרת עד לסוף הזמן.
תמיד נמשכתי למוזיקה מהסוג הגרוע, לא מוזיקה שתשמעו בחתונות או בחגיגות האירוסין. מוזיקה שאפילו לא הקשבתי למילותיה, מילים שגם אם הייתי מקשיב להן לא הייתי מבין אותן. סגנון המוזיקה הפרוע, הברוטלי והאמוציונלי הזה, אוחסן אצלי בנגן בשפות שונות, אנגלית, גרמנית, ספרדית ואפילו סינית. נהניתי מכל קריעה של מיתר בגיטרה או מכל צליל חייתי כזה או אחר שבקע מגרונה של הלהקה התורנית לה האזנתי. הרגשתי שכל החלק הלא מנוצל שבי מתחבא בתוך אותה מוזיקה, הרגשתי שאני רוצה לצאת ולכבוש את העולם. הם קראו לזה שירי עגבים, אני קראתי לזה מטאל, מטאל כבד.
את המכשיר הקטן החבאתי היטב, כיון שידעתי שהמשגיח מחפש אותי. האמת, שדי נהניתי מכל המשחק הזה של חתול ועכבר שהתפתח בינינו, לשבת בשיחת מוסר בעיצומו של אלול, שהמכשיר הקטן נמצא בתוך גרביי, לשמוע מוזיקה בשיעור כללי כשהיד עליה נתמך הראש, כאילו אני מקשיב בעניין, מסתירה את האוזנייה או לישון על האוזנייה ולהאזין למוזיקה 12 שעות בלופ אין סופי כמו שעשיתי עכשיו.
"חומי!"
קפצתי על מיטתי בבהלה, עוטף את גופי בשמיכה, זה כבר היה הקול הצרוד קמעה של המשגיח והוא היה ממש קרוב אליי. יכולתי להריח את הריח של הסיגריות שלו. היה להם ריח של סכנה.
"עוד שתים עשרה דקות, תחכה לי ליד חדר הרמי"ם, כשאתה לבוש אחרי מקלחת, עם תפילין ותיק עם חפציך האישיים"
לארוז גם את המצעים? שאלתי בחוצפה..
"לא, תביא איתך בגדים לשבוע זה מספיק" הוא אמר.
אוף, לא נעים להיות מסולק מהישיבה לשבוע ולחזור, עדיף כבר ש"יעיף" אותי לתמיד. וחוץ מזה, שאלתי את עצמי, למה עלי להתקלח??
התקלחתי, התגלחתי, התלבשתי וירדתי לחדר הרמי"ם, עם תיק גב בו ארזתי את התפילין, קצת בגדים וגם ספר מפות עב כרס של כרטא.
דלת העץ עם השלט הזהוב, והכיתוב החרוט עליה "חדר רמי"ם" היתה סגורה, הייתי מבולבל לא זכרתי אם הוא אמר לי לחכות לו ליד הדלת או להיכנס פנימה. החלטתי לנקוש על הדלת.
ראש הישיבה פתח לי את הדלת, גופו חוסם את מראה תוך החדר, "היכנס חומי" הוא אמר לי ברוך, מפנה לי דרך לעבור וגם לסקור את תוך החדר. המשגיח ישב שם, לידו, ישב אדם גלוי ראש עם שיער מדובלל ומשקפיים עגולות, ולאחר שהדלת נסגרה הבחנתי גם בקצין משטרה שעמד ליד הדלת.
שב, אמר לי המשגיח, מחווה בידו לעבר כיסא פלסטיק שחור, עם כתמי צבע של ירדו מאז הסיוד האחרון בחדר. ראש הישיבה הגיש לי כוס עם מיץ תפוזים, "תשתה" הוא פקד עלי, עם חיוך עצוב כזה, ברכתי חפוזות, הם ענו אמן, הרגשתי מוזר.
"תראה" שמעתי את הקול לצידי, שמך הוא נחום פלדניק? כן, עניתי, מרים את מבטי לעבר השוטר, מחשבותי רצות בקצב, מסות להבין מה קורה פה, מעולם, אבל מעולם, לא קראו לי נחום, שנאתי את השם הזה, חומי, זה השם בו קראו לי הוריי, אחיי ואחיותיי הקטנים, חבריי, מורי, ורבני כל הישיבות בהם למדתי, ופתאום "נחום" רשמי כזה, מקצין משטרה.
תראה, הוא אמר, אתה צריך להתלוות אליי לבית החולים, מישהו מהמשפחה שלך נפצע קשה.
המחשבות התעופפו לי במהירות במוח , חיברתי כמה דברים יחד, נפצע קשה, בגדים לשבוע, בית חולים שוטר, ואולי האדם השלישי הוא בכלל פסיכולוג?
"מי מת?" שאלתי בקול יבש ורועד.
"היתה תאונה" שמעתי את המדובלל אומר,
"כולם?" שאלתי.
"לא" אמר השוטר, "אמא שלך והקטנה בחיים"
תמונות זוועה החלו לרוץ במוחי, כשלפתע שמעתי צרחה נוראית "לאאאאאאאאאאאאאא" ואז השתלטה עלי עלטה כבידה.
"חומי" שמעתי קול קורא בשמי, הסתובבתי על המיטה, מרגיש שהיד שלי נתקעת בחוט דק, זו לא היתה האוזנייה, זה היה צינור שמחובר לאינפוזיה, מצמצתי בעיני מנסה להתרגל לפרצופים שמולי, היתה שם דודה רחל, שהיתה נשואה לדוד שמואל האח הבכור של אמא שלי. היה שם ראש הישיבה, וגם שרי, אחותי הקטנה בת השש, בוכה, חבושה ושברירית.
לא הבנתי מה קורה איתי, איפה כולם? שאלתי, "בלווייה" ענתה דודה רחל, משפילה מבט, ושרי אוחזת בידי בחוזקה. ואז באחת חזרה אלי השיחה המוזרה בחדר הרמי"ם ההבנה והצרחה שמלאה את החדר ועדיין מהדהדת באוזניי.
רציתי לקבור את עצמי, להיעלם, לא להיות. אבל יותר מכל רציתי את המוזיקה..
ואת הנגן, שכחתי בישיבה.
הבטתי בשעון בעין חצי עצומה, מחוגי השעון התעקשו שהשעה היא 11:45, משמע, כולם באמצע סדר א', ללא ספק זה לא זמן טוב לקום.
"עוד מעט", נפנפתי את הבחור משיעור ג' שבא להעיר אותי, והמשכתי להתחפר במיטה, מאזין למוזיקה באזנייה אחת שיצאה מתחת לכרית. "שירי עגבים" היו המשגיחים בכל הישיבות קוראים לזה, ואף פעם לא הבנתי מי הם אותם עגבים עליהם מדבר ראש הישיבה, או המשגיח בשיחה האחרונה בינינו שלאחריה בדרך כלל בקשו ממני לארוז את חפצי ולחפש לי ישיבה אחרת עד לסוף הזמן.
תמיד נמשכתי למוזיקה מהסוג הגרוע, לא מוזיקה שתשמעו בחתונות או בחגיגות האירוסין. מוזיקה שאפילו לא הקשבתי למילותיה, מילים שגם אם הייתי מקשיב להן לא הייתי מבין אותן. סגנון המוזיקה הפרוע, הברוטלי והאמוציונלי הזה, אוחסן אצלי בנגן בשפות שונות, אנגלית, גרמנית, ספרדית ואפילו סינית. נהניתי מכל קריעה של מיתר בגיטרה או מכל צליל חייתי כזה או אחר שבקע מגרונה של הלהקה התורנית לה האזנתי. הרגשתי שכל החלק הלא מנוצל שבי מתחבא בתוך אותה מוזיקה, הרגשתי שאני רוצה לצאת ולכבוש את העולם. הם קראו לזה שירי עגבים, אני קראתי לזה מטאל, מטאל כבד.
את המכשיר הקטן החבאתי היטב, כיון שידעתי שהמשגיח מחפש אותי. האמת, שדי נהניתי מכל המשחק הזה של חתול ועכבר שהתפתח בינינו, לשבת בשיחת מוסר בעיצומו של אלול, שהמכשיר הקטן נמצא בתוך גרביי, לשמוע מוזיקה בשיעור כללי כשהיד עליה נתמך הראש, כאילו אני מקשיב בעניין, מסתירה את האוזנייה או לישון על האוזנייה ולהאזין למוזיקה 12 שעות בלופ אין סופי כמו שעשיתי עכשיו.
"חומי!"
קפצתי על מיטתי בבהלה, עוטף את גופי בשמיכה, זה כבר היה הקול הצרוד קמעה של המשגיח והוא היה ממש קרוב אליי. יכולתי להריח את הריח של הסיגריות שלו. היה להם ריח של סכנה.
"עוד שתים עשרה דקות, תחכה לי ליד חדר הרמי"ם, כשאתה לבוש אחרי מקלחת, עם תפילין ותיק עם חפציך האישיים"
לארוז גם את המצעים? שאלתי בחוצפה..
"לא, תביא איתך בגדים לשבוע זה מספיק" הוא אמר.
אוף, לא נעים להיות מסולק מהישיבה לשבוע ולחזור, עדיף כבר ש"יעיף" אותי לתמיד. וחוץ מזה, שאלתי את עצמי, למה עלי להתקלח??
התקלחתי, התגלחתי, התלבשתי וירדתי לחדר הרמי"ם, עם תיק גב בו ארזתי את התפילין, קצת בגדים וגם ספר מפות עב כרס של כרטא.
דלת העץ עם השלט הזהוב, והכיתוב החרוט עליה "חדר רמי"ם" היתה סגורה, הייתי מבולבל לא זכרתי אם הוא אמר לי לחכות לו ליד הדלת או להיכנס פנימה. החלטתי לנקוש על הדלת.
ראש הישיבה פתח לי את הדלת, גופו חוסם את מראה תוך החדר, "היכנס חומי" הוא אמר לי ברוך, מפנה לי דרך לעבור וגם לסקור את תוך החדר. המשגיח ישב שם, לידו, ישב אדם גלוי ראש עם שיער מדובלל ומשקפיים עגולות, ולאחר שהדלת נסגרה הבחנתי גם בקצין משטרה שעמד ליד הדלת.
שב, אמר לי המשגיח, מחווה בידו לעבר כיסא פלסטיק שחור, עם כתמי צבע של ירדו מאז הסיוד האחרון בחדר. ראש הישיבה הגיש לי כוס עם מיץ תפוזים, "תשתה" הוא פקד עלי, עם חיוך עצוב כזה, ברכתי חפוזות, הם ענו אמן, הרגשתי מוזר.
"תראה" שמעתי את הקול לצידי, שמך הוא נחום פלדניק? כן, עניתי, מרים את מבטי לעבר השוטר, מחשבותי רצות בקצב, מסות להבין מה קורה פה, מעולם, אבל מעולם, לא קראו לי נחום, שנאתי את השם הזה, חומי, זה השם בו קראו לי הוריי, אחיי ואחיותיי הקטנים, חבריי, מורי, ורבני כל הישיבות בהם למדתי, ופתאום "נחום" רשמי כזה, מקצין משטרה.
תראה, הוא אמר, אתה צריך להתלוות אליי לבית החולים, מישהו מהמשפחה שלך נפצע קשה.
המחשבות התעופפו לי במהירות במוח , חיברתי כמה דברים יחד, נפצע קשה, בגדים לשבוע, בית חולים שוטר, ואולי האדם השלישי הוא בכלל פסיכולוג?
"מי מת?" שאלתי בקול יבש ורועד.
"היתה תאונה" שמעתי את המדובלל אומר,
"כולם?" שאלתי.
"לא" אמר השוטר, "אמא שלך והקטנה בחיים"
תמונות זוועה החלו לרוץ במוחי, כשלפתע שמעתי צרחה נוראית "לאאאאאאאאאאאאאא" ואז השתלטה עלי עלטה כבידה.
"חומי" שמעתי קול קורא בשמי, הסתובבתי על המיטה, מרגיש שהיד שלי נתקעת בחוט דק, זו לא היתה האוזנייה, זה היה צינור שמחובר לאינפוזיה, מצמצתי בעיני מנסה להתרגל לפרצופים שמולי, היתה שם דודה רחל, שהיתה נשואה לדוד שמואל האח הבכור של אמא שלי. היה שם ראש הישיבה, וגם שרי, אחותי הקטנה בת השש, בוכה, חבושה ושברירית.
לא הבנתי מה קורה איתי, איפה כולם? שאלתי, "בלווייה" ענתה דודה רחל, משפילה מבט, ושרי אוחזת בידי בחוזקה. ואז באחת חזרה אלי השיחה המוזרה בחדר הרמי"ם ההבנה והצרחה שמלאה את החדר ועדיין מהדהדת באוזניי.
רציתי לקבור את עצמי, להיעלם, לא להיות. אבל יותר מכל רציתי את המוזיקה..
ואת הנגן, שכחתי בישיבה.
