הנושאים החמים
- הוסף לסימניות
- #1
קרדיט לכותבת, הפרטים שמורים במערכת.
עושק זה השוטף פלוס החדש
כשחושבים על זה, הרבה דברים ירדו מהפסים בתעשיית היצירה הישראלית. משום מה, יוצרים עצמאיים הפכו למכונות עבודה שבניגוד למכונות עבודה אחרות (אוטו, מקרר, תחשבו על זה) מוערכות הרבה פחות. יוצרים כמוני עובדים ביום רגיל בין 8-15 שעות, פעמים רבות בחדר אחד קטן מול מסך או שניים, בעבודה פיזית ומנטלית קשה שמתבטאת בבעיות אורטופדיות שונות, במצבי רוח ובשאר ירקות. אבל רוב התגובות שאנחנו מקבלים כלפי זה, הן בסגנון "מה אתה כבר עושה? יושב מול מחשב?" ותודו שאם לא התפוצצתם כבר בתחילת המשפט, הסוף שלו באמת יוציא אתכם מדעתכם.
אבל עזבו את הקטע של ההערכה. אמנות אף פעם לא הייתה מקצוע שהמבוגרים תמכו בו כבחירה לעתיד. (ולכל האנשים שיש להם ילדים עורכי דין ורופאים, למה כולכם בחרתם להתיידד דווקא עם ההורים שלי??) אנחנו לא בחרנו להיות יוצרים עצמאיים רק כי תכננו להיות יעקב שוואקי. פשוט הכישרון קרא לנו, ועם כל השאר מסתדרים איך שהוא.
הבעיה מתחילה כשהלקוחות שלנו הופכים להיות הבוסים שלנו, מנהלים את הזמן ואת המשאבים שלנו, את היכולות האישיות שלנו ואת ההעדפות שלנו, ועל הדרך- שוכחים את העניין הקטן של התשלום.
מה זה עצמאי? אדם שדואג לפרנסה של עצמו בכוחות עצמו, ולא מועסק על ידי אף אחד אחר. זה אומר, בין היתר, שהפרנסה שלנו בהחלט אינה מובטחת. אם היה לנו חודש טוב, אנחנו מתפרנסים. אבל אם החודש היה שחון, אם לא היו הרבה לקוחות, אם אחד מהכלים המשמשים אותנו לעבודה התקלקל, זה אומר שאנחנו פשוט. לא. מרוויחים.
אין לנו משכורת. אין לנו פנסיה. יש לנו רק דבר אחד: עבודה קשה. ואם אנחנו עובדים קשה- ואנחנו עובדים קשה- אנחנו מצפים לקבל תמורה הוגנת, כדי שנוכל להמשיך לעשות זאת. זה לא דבר מוגזם, בינינו. הפורמט של 'עבודה תמורת כסף' עבד תמיד משחר ההיסטוריה. כמובן, תמיד ישנם אנשים שהתחשבות והוגנות הם לא הצד החזק שלהם, בדיוק בשביל זה כולנו מכים על חטא מדי יום כיפור בתפילת הנעילה: "למען נחדל מעושק ידינו", עושק, אם תהיתם, זו הלנת שכר.
כשאתם, הלקוחות, דוחים את התשלום עוד ועוד, שוטף+60, +90, כשאתם מתמקחים עוד ועוד על המחיר למרות שכבר סיכמנו עליו בחוזה, כשאתם מתעקשים לחכות לטלפונים שלנו כדי להעביר סוף סוף את התשלום... זו בדיוק הלנת שכר. ועוד דבר: אני רק רוצה שתיקחו בחשבון, שבזמן הזה- אין. לנו. כסף.
אין.
אם תציעו לנו להחזיק חזק במוצר ולא לשחרר אותו עד שנקבל את הכסף, אז נגיד שאת זה כבר רובינו עושים. אבל למה, לכל הרוחות, למה נגזר עלינו להיות החבר'ה רעים בסיפור הזה? למה אני, צעירה שלא עוללה לאיש רע מימיה, וכל חשקה הוא לצייר ולאייר ולהצהיל את לבבות ילדי ישראל ומבוגריו, צריכה להתעקש, להתווכח, לסתום את האזניים כלפי תחנונים שוברי לב, ולהקשיח ליבי בדקה האחרונה לפני הדפוס, רק כדי לקבל את הכמה מאות העלובים שלי?
האם זה לא עניין אלמנטרי?
לקבל כסף בעבור עבודה?
האם לא השקעתי מהזמן שלי? מאיזו אנרגיה הוצאתי כדי לאייר את המוצר שלך, לקוח אדיב? אני יודעת שאתה בחודש לחוץ, ושגם אתה השקעת הרבה ואין לך כרגע את התשלום, אבל בוא נחשוב על זה רגע: למה הכנסת את עצמך לזה? כי חשבת שאהיה נוחה מספיק לחכות עם התשלום עד שהספר שלך יגרוף את התשואות שאתה מקווה להן?
אז הנה חדשות: הצבא צועד על קיבתו. אני בין השאר זקוקה גם לשכר דירה, ארנונה, חשמל, מים, תחזוק ציוד הציור שלי, תשלום עבור תוכנות, ספק אינטרנט וחסימת אינטרנט, ו- ממש בסוף, אם אפשר- לאכול גם משהו. ולא, אני לא ממש מוכנה לרעוב עד שאתה תרוויח את הכסף שהתחייבת לשלם לי.
האם זה באמת לא אפשרי?
אני לא באה בתלונות כלפי אף אחד. כפי שכתבתי בהתחלה, התעשייה היא זו שצריכה לחזור אל הפסים. לא אף אדם אינדבידואלי ספציפי ומסויים שהיה איתי בקשרי מסחר לאחרונה, ולא כל אלו שהצעתי להם את שרותי (אני עדיין מחכה למייל תגובה, מוסד X ששלחתי לו הצעת עבודה. תעסיקו אותי בבקשה).
כל מה שאני אומרת זה, שהגיע הזמן שאנחנו, העצמאיים, בעצמינו- נדאג שהסיבוך הזה ירד מהאחריות שלנו. בואו נדאג שהאחריות לבלגן הזה תעלה על הכתפיים של האנשים שאנחנו בחרנו לפני שנתיים, ויושבים על כסאות עור במבנה ממוזג בירושלים הבירה. הגיע הזמן שנבחרי הציבור שלנו ייקחו את העסק לידיים, ויחליטו שמול ציבור ענק של עצמאיים שמבקשים חוקים שיסיעו להם להתפרנס בכבוד- (כבוד זה כבוד, בלי טלפונים ובלי תזכורות. כבוד.) הם לא יעמדו מנגד.
אני חושבת שבמקום שכל שאר הדברים לא עזרו, תבוא יד החוק ותשליט סדר. כל האנשים שמשלמים לנו שוטף פלוס הנשמה בידיים, לא מעזים להסתבך עם מס הכנסה ועם ביטוח לאומי. אם החוק יעמוד לצידנו, אולי נהיה מפחידים טיפה יותר?
אז זהו, עד כאן המונולוג להיום. שמחה שפרקתי מעצמי את זה, אני רק זרקתי הצעות, כולכם מוזמנים לקום עלי, לנשל אותי מנכסי ולנדות אותי מכל זכות בצוואה שלכם. אני גם יודעת שיהיו אנשים שיסתכלו על מה שכתבתי ויגידו לעצמם: "שתלך להיות גננת, אף אחד לא ביקש ממנה לבחור כזה מקצוע." אבל אני רוצה לומר להם שאת זה גם ההורים שלי אומרים לי. כל יום.
ואני מוסיפה דבר אחרון, מאחר והנושא לאחרונה בכותרות (ליטרלי בכותרות): בואו כולנו נתגייס ונשתתף בתחרות הכרזות. גם אם לא נזכה (אני, בכל אופן, בונה על זה, אז אתם יודעים) העלאת המודעות זה מה שחשוב כאן. אין מודעות, אנשים. אין. בואו נשנה את זה.
בהצלחה לנו!
עושק זה השוטף פלוס החדש
כשחושבים על זה, הרבה דברים ירדו מהפסים בתעשיית היצירה הישראלית. משום מה, יוצרים עצמאיים הפכו למכונות עבודה שבניגוד למכונות עבודה אחרות (אוטו, מקרר, תחשבו על זה) מוערכות הרבה פחות. יוצרים כמוני עובדים ביום רגיל בין 8-15 שעות, פעמים רבות בחדר אחד קטן מול מסך או שניים, בעבודה פיזית ומנטלית קשה שמתבטאת בבעיות אורטופדיות שונות, במצבי רוח ובשאר ירקות. אבל רוב התגובות שאנחנו מקבלים כלפי זה, הן בסגנון "מה אתה כבר עושה? יושב מול מחשב?" ותודו שאם לא התפוצצתם כבר בתחילת המשפט, הסוף שלו באמת יוציא אתכם מדעתכם.
אבל עזבו את הקטע של ההערכה. אמנות אף פעם לא הייתה מקצוע שהמבוגרים תמכו בו כבחירה לעתיד. (ולכל האנשים שיש להם ילדים עורכי דין ורופאים, למה כולכם בחרתם להתיידד דווקא עם ההורים שלי??) אנחנו לא בחרנו להיות יוצרים עצמאיים רק כי תכננו להיות יעקב שוואקי. פשוט הכישרון קרא לנו, ועם כל השאר מסתדרים איך שהוא.
הבעיה מתחילה כשהלקוחות שלנו הופכים להיות הבוסים שלנו, מנהלים את הזמן ואת המשאבים שלנו, את היכולות האישיות שלנו ואת ההעדפות שלנו, ועל הדרך- שוכחים את העניין הקטן של התשלום.
מה זה עצמאי? אדם שדואג לפרנסה של עצמו בכוחות עצמו, ולא מועסק על ידי אף אחד אחר. זה אומר, בין היתר, שהפרנסה שלנו בהחלט אינה מובטחת. אם היה לנו חודש טוב, אנחנו מתפרנסים. אבל אם החודש היה שחון, אם לא היו הרבה לקוחות, אם אחד מהכלים המשמשים אותנו לעבודה התקלקל, זה אומר שאנחנו פשוט. לא. מרוויחים.
אין לנו משכורת. אין לנו פנסיה. יש לנו רק דבר אחד: עבודה קשה. ואם אנחנו עובדים קשה- ואנחנו עובדים קשה- אנחנו מצפים לקבל תמורה הוגנת, כדי שנוכל להמשיך לעשות זאת. זה לא דבר מוגזם, בינינו. הפורמט של 'עבודה תמורת כסף' עבד תמיד משחר ההיסטוריה. כמובן, תמיד ישנם אנשים שהתחשבות והוגנות הם לא הצד החזק שלהם, בדיוק בשביל זה כולנו מכים על חטא מדי יום כיפור בתפילת הנעילה: "למען נחדל מעושק ידינו", עושק, אם תהיתם, זו הלנת שכר.
כשאתם, הלקוחות, דוחים את התשלום עוד ועוד, שוטף+60, +90, כשאתם מתמקחים עוד ועוד על המחיר למרות שכבר סיכמנו עליו בחוזה, כשאתם מתעקשים לחכות לטלפונים שלנו כדי להעביר סוף סוף את התשלום... זו בדיוק הלנת שכר. ועוד דבר: אני רק רוצה שתיקחו בחשבון, שבזמן הזה- אין. לנו. כסף.
אין.
אם תציעו לנו להחזיק חזק במוצר ולא לשחרר אותו עד שנקבל את הכסף, אז נגיד שאת זה כבר רובינו עושים. אבל למה, לכל הרוחות, למה נגזר עלינו להיות החבר'ה רעים בסיפור הזה? למה אני, צעירה שלא עוללה לאיש רע מימיה, וכל חשקה הוא לצייר ולאייר ולהצהיל את לבבות ילדי ישראל ומבוגריו, צריכה להתעקש, להתווכח, לסתום את האזניים כלפי תחנונים שוברי לב, ולהקשיח ליבי בדקה האחרונה לפני הדפוס, רק כדי לקבל את הכמה מאות העלובים שלי?
האם זה לא עניין אלמנטרי?
לקבל כסף בעבור עבודה?
האם לא השקעתי מהזמן שלי? מאיזו אנרגיה הוצאתי כדי לאייר את המוצר שלך, לקוח אדיב? אני יודעת שאתה בחודש לחוץ, ושגם אתה השקעת הרבה ואין לך כרגע את התשלום, אבל בוא נחשוב על זה רגע: למה הכנסת את עצמך לזה? כי חשבת שאהיה נוחה מספיק לחכות עם התשלום עד שהספר שלך יגרוף את התשואות שאתה מקווה להן?
אז הנה חדשות: הצבא צועד על קיבתו. אני בין השאר זקוקה גם לשכר דירה, ארנונה, חשמל, מים, תחזוק ציוד הציור שלי, תשלום עבור תוכנות, ספק אינטרנט וחסימת אינטרנט, ו- ממש בסוף, אם אפשר- לאכול גם משהו. ולא, אני לא ממש מוכנה לרעוב עד שאתה תרוויח את הכסף שהתחייבת לשלם לי.
האם זה באמת לא אפשרי?
אני לא באה בתלונות כלפי אף אחד. כפי שכתבתי בהתחלה, התעשייה היא זו שצריכה לחזור אל הפסים. לא אף אדם אינדבידואלי ספציפי ומסויים שהיה איתי בקשרי מסחר לאחרונה, ולא כל אלו שהצעתי להם את שרותי (אני עדיין מחכה למייל תגובה, מוסד X ששלחתי לו הצעת עבודה. תעסיקו אותי בבקשה).
כל מה שאני אומרת זה, שהגיע הזמן שאנחנו, העצמאיים, בעצמינו- נדאג שהסיבוך הזה ירד מהאחריות שלנו. בואו נדאג שהאחריות לבלגן הזה תעלה על הכתפיים של האנשים שאנחנו בחרנו לפני שנתיים, ויושבים על כסאות עור במבנה ממוזג בירושלים הבירה. הגיע הזמן שנבחרי הציבור שלנו ייקחו את העסק לידיים, ויחליטו שמול ציבור ענק של עצמאיים שמבקשים חוקים שיסיעו להם להתפרנס בכבוד- (כבוד זה כבוד, בלי טלפונים ובלי תזכורות. כבוד.) הם לא יעמדו מנגד.
אני חושבת שבמקום שכל שאר הדברים לא עזרו, תבוא יד החוק ותשליט סדר. כל האנשים שמשלמים לנו שוטף פלוס הנשמה בידיים, לא מעזים להסתבך עם מס הכנסה ועם ביטוח לאומי. אם החוק יעמוד לצידנו, אולי נהיה מפחידים טיפה יותר?
אז זהו, עד כאן המונולוג להיום. שמחה שפרקתי מעצמי את זה, אני רק זרקתי הצעות, כולכם מוזמנים לקום עלי, לנשל אותי מנכסי ולנדות אותי מכל זכות בצוואה שלכם. אני גם יודעת שיהיו אנשים שיסתכלו על מה שכתבתי ויגידו לעצמם: "שתלך להיות גננת, אף אחד לא ביקש ממנה לבחור כזה מקצוע." אבל אני רוצה לומר להם שאת זה גם ההורים שלי אומרים לי. כל יום.
ואני מוסיפה דבר אחרון, מאחר והנושא לאחרונה בכותרות (ליטרלי בכותרות): בואו כולנו נתגייס ונשתתף בתחרות הכרזות. גם אם לא נזכה (אני, בכל אופן, בונה על זה, אז אתם יודעים) העלאת המודעות זה מה שחשוב כאן. אין מודעות, אנשים. אין. בואו נשנה את זה.
בהצלחה לנו!
