הנושאים החמים
easy_kosher_travel
משתמש פעיל
- הוסף לסימניות
- #1
היי, נעים להכיר!
אני עדי, חדשה כאן בפורום.
מעלה בפעם הראשונה פוסט שכתבתי לפני שנה, ובו ראיון עם חני וינרוט ז"ל.
אשמח מאד לקבל פידבקים, הערות והארות!
חני היא אשה אמיצה ומעוררת השראה. אחרי שאובחנה כחולה בסרטן כרוני היא החליטה לנצל את החיים במקום לבכות אותם. התשוקה לחיים באה לידי ביטוי גם ביציאה לטיולים ברחבי העולם.
בסלוגן שלה "חו"ל דוחה טיפול", יש אמירה חזקה גם למי שנמצא במצבי משבר, למצוא בכל מחיר את הדרך לחיים של טעם ומשמעות. ראיון עם חני וינרוט.
באותו יום עמדה חני וינרוט לטוס לנפאל. חברה טובה שלה, שליחת חב"ד בקטמנדו, הזמינה אותה לביקור. שעות אחדות לפני כן, המחלקה האונקולוגית בה טופלה ערכה מסיבת פרידה לרופא בכיר שפרש לגימלאות, וחני הוזמנה לשאת דברים כנציגת המטופלים.
בסיום הנאום הקצר היא ציינה שבעוד שעות אחדות היא עומדת לטוס לנפאל. הרופאים ואנשי הצוות שמחו בשבילה, ומיד לאחר מכן תהו מדוע היא לא נראית שמחה במיוחד. חני הסבירה שאמנם הנסיעה היא כייף, אבל הילדים נשארים בארץ עם אבא שלהם.
בין המוזמנים היתה גם רופאה צעירה שביקשה לדעת את גילם של הילדים. "גם לי יש ילדים קטנים בגילאים האלה" אמרה לחני. "ובכל זאת, כרופאה וכאמא אני מציעה לך לקחת איתך את הילדים לנסיעה". חני נדהמה. לא עלה על דעתה שבמצבה הרפואי המורכב אפשרי בכלל לצרף ילדה בת תשע, ועוד למדינת עולם שלישי. אבל הרופאה התעקשה. "דווקא בגלל המצב הרפואי שלך", אמרה לה, "כדאי לך לקחת אותה. תאמיני לי, לא תתחרטי".
חני יצאה מהמסיבה, הרימה טלפון לסוכן הנסיעות וביררה אם יש מקום פנוי לילדה קטנה בטיסה המתוכננת. בסתר ליבה קוותה שהתשובה תהיה שלילית. אבל הסוכן חזר אליה בתוך זמן קצר עם מקום וכרטיסים.
וכך, בתוך שעות ספורות, היא מצאה את עצמה על מטוס בדרך לנפאל ביחד עם נעמי בתה בת התשע, טרמפיסטית ספונטאנית לטיול שהפך לאחת החוויות המעצבות של ילדותה. את הנסיעה הפתאומית הן הכתירו כ"טיול בת-מצוה" מוקדם… ולא, היא באמת לא התחרטה.
אז איך הגיעה חני וינרוט, ילדה טובה בני ברק, אשה שעד לנישואיה לא יצאה מהארץ, לקטמנדו הרחוקה ולטיולים נוספים בעולם?
חני נולדה במשפחה חרדית מבני ברק לאב עם השקפת עולם הגורסת שעל פי ההלכה אסור לצאת מהארץ. למעשה, עד לנישואיה אפילו לא היה לה דרכון. כשהתחתנה עם דובי בעלה היו דיבורים ברקע על נסיעה לחו"ל אחרי החתונה. דובי הגיע ממשפחה שנהגה לנסוע באופן קבוע לחו"ל, אמא שלו במקור מבלגיה, כך שטיסות היו אצלם דבר שבשיגרה. אבל חני, תוצר חינוכי של המסר החזק מהבית שחו"ל מחוץ לתחום (אפילו אילת!) אחזה בדעתה והנושא ירד מהפרק.
נקודת המפנה התרחשה כשחני חלתה בסרטן. סרטן קשה, כרוני. פתאום, כשהחיים התנדנדו על כף המאזניים וההווה נעשה שברירי כל כך, היה לה חשוב לנצל כל רגע ולייצר זכרונות לאהוביה. לבלות כמה שיותר עם המשפחה ולצבור חוויות משותפות.
הנסיעה הראשונה יצאה אל הפועל כששירה בתה הבכורה היתה תלמידת כיתה א'. באמצע השנה, בעיצומן של ההכנות למסיבת הסידור בבית הספר, חשה חני דחף פתאומי לקחת את הילדים ולנסוע. בעיצומו של יום צילומים לקראת המסיבה החגיגית, היא הגיעה לאתר הצילומים (ביפו!) ואספה את הילדה. למורה הנדהמת הסבירה שמדובר בפיקוח נפש "אני חולה במצב קריטי ואני חייבת לקחת אותה עכשיו". כשטסה אז, לראשונה בחייה (לאילת), היא היתה בטוחה שזו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה בחייה.
שש שנים מאוחר יותר, במסיבת בת-המצווה של שירה, הזכירה לה המורה ההיא איך "חטפה" את הילדה מאתר הצילומים באמצע היום בטענה שהיא עומדת למות..
היציאה הראשונה מהארץ לחו"ל היתה להולנד. זו היתה נסיעה מושלמת: מזג האוויר היה מעולה, התנאים במקום היו נפלאים ובכלל, המרחק מהטיפולים ומבית החולים עשה את שלו..
מאז, אחרי עוד עשרות נסיעות ברזומה, חני לא עושה חשבון ונוסעת המון בעולם. לבד וגם עם הילדים. עם בעלה או עם חברות. המלצה שנתנה לה הרופאה האישית "חו"ל דוחה טיפול" הפכה לסלוגן שלה, והיא הספיקה בינתיים לבקר באוסטריה, הולנד, בלגיה, סין, ארה"ב ואפילו נפאל.
ובכל פעם, בכל טיול, עולה המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה…
המסע לנפאל
כשחני ונעמי נחתו בקטמנדו הן חטפו הלם תרבותי. התחושה היתה כאילו נחתו בגלקסיה אחרת. נפאל קיבלה את פניהן בענן של אבק, רעש, זוהמה ועוני משווע.
בעל כורחה שכחה חני מהכל. מהמחלה. מבית החולים. הטיפולים. הכל נמחק למול מציאות חדשה ומהממת שהכתה בהן בשונות ובזרות שלה.
אורח החיים והמנטליות השונה כל כך של האנשים, הציגו מציאות של מדינת עולם שלישי במלוא מובן המילה. ברחובות העלובים אין מדרכות לצידי הכביש, וכשעוברים בהם צריך להתפלל לא להידרס ע"י התנועה הפרועה. עבודת אלילים וטקסים פגאניים בכל פינה. השתחוויות ויריקות על כל צעד ושעל. והרעש. רעש לא רק באוזניים אלא גם רעש בעיניים של בלאגן והמולה ססגונית.
בבית חב"ד ציפתה להן קבלת פנים חמה. חני ליפשיץ השליחה עשתה כל שביכולתה כדי להנעים את שהותן. יש במקום מסעדה בשרית בשם הכה מקורי "גלאטמנדו", וכך לאוכל שהביאו מהארץ לא נמצא שימוש.
נעמי הקטנה נהנתה מכל רגע. המקומיים התייחסו אליה כמעט כמו אל קדושה. תרם לכך המראה הלבן המובהק של הילדה היפה שגובהה הוא כשל מבוגר ממוצע בנפאל. נוספה לכך גם העובדה שאמא חני היתה קרחת כתוצאה מטיפולי הכימותרפיה, ולכן טעו לחשוב שהיא ובתה נזירות. כך יצא שנעמי קיבלה כמויות של תשומת לב והערצה, הפכה לאטרקציה המרכזית, והצטלמה ללא הרף לבקשת מקומיים ותיירים.
הטיולים בנפאל היו נפלאים. יום אחד יצאו לתצפית מדהימה בקאקאני, לשם הגיעו בנסיעה בג'יפ. בפיסגת הכפרKakani אפשר לצפות על הפסגות הגבוהות והמושלגות של הרי ההימלאיה. התצפית מנקודה זו היא אחת הטובות בנפאל כולה (המקומיים טוענים שביום עם ראות טובה ניתן להבחין גם באוורסט – ההר הגבוה בעולם).
למחרת יצאו לטיסה מעל האוורסט. כבר לפני הזריחה התייצבו במקום שממנו עמד המטוס להמריא. אבל לנפאלים יש שעון מיוחד משלהם… במשך שעה ארוכה הן חיכו לטיסה וכך הרוויחו זריחה יפהפיה. במהלך הטיסה המטוס עבר מעל הרי ההימלאיה, הגיע עד לפסגת האוורסט וחג מעליה.
ביום אחר הן ביקרו במקדש הקופים, שקיבל את שמו מהקופים המשוטטים בחופשיות במקום. זהו מקום שעולים אליו גם בשביל התצפית מלמעלה. מדרגות רבות מובילות אליו, משובצות בקופים המרגישים לגמרי בבית, שכן על פי האמונה המקומית מדובר בחיה קדושה. המקדש מספק תצפית מעולה על העיר ועל עמק קטמנדו.
בשבוע השני לטיול הן החליטו "ללכת לאיבוד". יצאו לטיול מבלי לדעת לאן פניהן מועדות, הלכו כשעה, מדי פעם בשביל הגיוון נסעו בריקשה פרימיטיבית (טוק-טוק בשפת המקומיים). נתקלו בדוכני פירות בכל פינה. מצאו פינות מעניינות כמו חנות מדבקות בסגנון שנות השמונים ובילו בה שעה מהנה.
בכל מקום הן הרגישו ביטחון ורוגע. הנפאלים ידידותיים, צנועים וענווים. הם ממש מתבטלים בפני האיש הלבן. תפיסת העולם שלהם מאמינה בגורל והשלמה עם המציאות. זה לא ממש מקדם אותם או נותן מוטיבציה להישגים כלשהם, אבל הנפאלים, כמו הנפאלים, מעריכים עבודה הרבה יותר מכסף.
_______________________________________________
בדרך חזרה לארץ, כשהיה לחני זמן קצת לחשוב, היא שמה לב שבטיול הקצר לקטמנדו קיבלה נעמי בתה שיעור מאלף לחיים שגם אלפי שעות לימוד בבית ספר לא יוכלו להעביר. היא קיבלה חוויה מיוחדת ועוצמתית ונחשפה לאורח חיים שונה מכל מה שידעה והכירה. וזה, לדברי חני, הערך המוסף והמשמעותי ביותר לטיול עם ילדים בעולם.
"אני גדלתי בסביבה מגוננת, עוטפת ודי סגורה", אומרת חני. "לילדי, לעומת זאת, יש אופקים רחבים כבר מילדות בשל העובדה שהם מטיילים בעולם ופוגשים גם מציאות שונה משלהם. תפיסת העולם שלהם, ההערכה שלהם לכל מה שנראה לילדים אחרים מובן מאליו, עמוקה בהרבה. המפגש עם אנשים ממקומות שונים ותרבויות אחרות הופך אותם לפתוחים יותר, מקבלים יותר – גם את הזולת ובעיקר את עצמם".
חני, אם היה מתאפשר לך עכשיו לנסוע לכל מקום בעולם שתרצי, ללא מגבלות של יכולת, זמן ותקציב. לאן היית בוחרת לנסוע?
"הייתי נוסעת עם הילדים לטיול ספארי באפריקה".
ולסיום, לאיזה מקום מכל המקומות המרתקים שביקרת בהם בעבר היית רוצה לחזור?
חני מפתיעה אותי כשהיא עונה תשובה הכי לא צפויה: "למצפה רמון". כן, דווקא בארץ…
אני עדי, חדשה כאן בפורום.
מעלה בפעם הראשונה פוסט שכתבתי לפני שנה, ובו ראיון עם חני וינרוט ז"ל.
אשמח מאד לקבל פידבקים, הערות והארות!
חני היא אשה אמיצה ומעוררת השראה. אחרי שאובחנה כחולה בסרטן כרוני היא החליטה לנצל את החיים במקום לבכות אותם. התשוקה לחיים באה לידי ביטוי גם ביציאה לטיולים ברחבי העולם.
בסלוגן שלה "חו"ל דוחה טיפול", יש אמירה חזקה גם למי שנמצא במצבי משבר, למצוא בכל מחיר את הדרך לחיים של טעם ומשמעות. ראיון עם חני וינרוט.
באותו יום עמדה חני וינרוט לטוס לנפאל. חברה טובה שלה, שליחת חב"ד בקטמנדו, הזמינה אותה לביקור. שעות אחדות לפני כן, המחלקה האונקולוגית בה טופלה ערכה מסיבת פרידה לרופא בכיר שפרש לגימלאות, וחני הוזמנה לשאת דברים כנציגת המטופלים.
בסיום הנאום הקצר היא ציינה שבעוד שעות אחדות היא עומדת לטוס לנפאל. הרופאים ואנשי הצוות שמחו בשבילה, ומיד לאחר מכן תהו מדוע היא לא נראית שמחה במיוחד. חני הסבירה שאמנם הנסיעה היא כייף, אבל הילדים נשארים בארץ עם אבא שלהם.
בין המוזמנים היתה גם רופאה צעירה שביקשה לדעת את גילם של הילדים. "גם לי יש ילדים קטנים בגילאים האלה" אמרה לחני. "ובכל זאת, כרופאה וכאמא אני מציעה לך לקחת איתך את הילדים לנסיעה". חני נדהמה. לא עלה על דעתה שבמצבה הרפואי המורכב אפשרי בכלל לצרף ילדה בת תשע, ועוד למדינת עולם שלישי. אבל הרופאה התעקשה. "דווקא בגלל המצב הרפואי שלך", אמרה לה, "כדאי לך לקחת אותה. תאמיני לי, לא תתחרטי".
חני יצאה מהמסיבה, הרימה טלפון לסוכן הנסיעות וביררה אם יש מקום פנוי לילדה קטנה בטיסה המתוכננת. בסתר ליבה קוותה שהתשובה תהיה שלילית. אבל הסוכן חזר אליה בתוך זמן קצר עם מקום וכרטיסים.
וכך, בתוך שעות ספורות, היא מצאה את עצמה על מטוס בדרך לנפאל ביחד עם נעמי בתה בת התשע, טרמפיסטית ספונטאנית לטיול שהפך לאחת החוויות המעצבות של ילדותה. את הנסיעה הפתאומית הן הכתירו כ"טיול בת-מצוה" מוקדם… ולא, היא באמת לא התחרטה.
אז איך הגיעה חני וינרוט, ילדה טובה בני ברק, אשה שעד לנישואיה לא יצאה מהארץ, לקטמנדו הרחוקה ולטיולים נוספים בעולם?
חני נולדה במשפחה חרדית מבני ברק לאב עם השקפת עולם הגורסת שעל פי ההלכה אסור לצאת מהארץ. למעשה, עד לנישואיה אפילו לא היה לה דרכון. כשהתחתנה עם דובי בעלה היו דיבורים ברקע על נסיעה לחו"ל אחרי החתונה. דובי הגיע ממשפחה שנהגה לנסוע באופן קבוע לחו"ל, אמא שלו במקור מבלגיה, כך שטיסות היו אצלם דבר שבשיגרה. אבל חני, תוצר חינוכי של המסר החזק מהבית שחו"ל מחוץ לתחום (אפילו אילת!) אחזה בדעתה והנושא ירד מהפרק.
נקודת המפנה התרחשה כשחני חלתה בסרטן. סרטן קשה, כרוני. פתאום, כשהחיים התנדנדו על כף המאזניים וההווה נעשה שברירי כל כך, היה לה חשוב לנצל כל רגע ולייצר זכרונות לאהוביה. לבלות כמה שיותר עם המשפחה ולצבור חוויות משותפות.
הנסיעה הראשונה יצאה אל הפועל כששירה בתה הבכורה היתה תלמידת כיתה א'. באמצע השנה, בעיצומן של ההכנות למסיבת הסידור בבית הספר, חשה חני דחף פתאומי לקחת את הילדים ולנסוע. בעיצומו של יום צילומים לקראת המסיבה החגיגית, היא הגיעה לאתר הצילומים (ביפו!) ואספה את הילדה. למורה הנדהמת הסבירה שמדובר בפיקוח נפש "אני חולה במצב קריטי ואני חייבת לקחת אותה עכשיו". כשטסה אז, לראשונה בחייה (לאילת), היא היתה בטוחה שזו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה בחייה.
שש שנים מאוחר יותר, במסיבת בת-המצווה של שירה, הזכירה לה המורה ההיא איך "חטפה" את הילדה מאתר הצילומים באמצע היום בטענה שהיא עומדת למות..
היציאה הראשונה מהארץ לחו"ל היתה להולנד. זו היתה נסיעה מושלמת: מזג האוויר היה מעולה, התנאים במקום היו נפלאים ובכלל, המרחק מהטיפולים ומבית החולים עשה את שלו..
מאז, אחרי עוד עשרות נסיעות ברזומה, חני לא עושה חשבון ונוסעת המון בעולם. לבד וגם עם הילדים. עם בעלה או עם חברות. המלצה שנתנה לה הרופאה האישית "חו"ל דוחה טיפול" הפכה לסלוגן שלה, והיא הספיקה בינתיים לבקר באוסטריה, הולנד, בלגיה, סין, ארה"ב ואפילו נפאל.
ובכל פעם, בכל טיול, עולה המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה…
המסע לנפאל
כשחני ונעמי נחתו בקטמנדו הן חטפו הלם תרבותי. התחושה היתה כאילו נחתו בגלקסיה אחרת. נפאל קיבלה את פניהן בענן של אבק, רעש, זוהמה ועוני משווע.
בעל כורחה שכחה חני מהכל. מהמחלה. מבית החולים. הטיפולים. הכל נמחק למול מציאות חדשה ומהממת שהכתה בהן בשונות ובזרות שלה.
אורח החיים והמנטליות השונה כל כך של האנשים, הציגו מציאות של מדינת עולם שלישי במלוא מובן המילה. ברחובות העלובים אין מדרכות לצידי הכביש, וכשעוברים בהם צריך להתפלל לא להידרס ע"י התנועה הפרועה. עבודת אלילים וטקסים פגאניים בכל פינה. השתחוויות ויריקות על כל צעד ושעל. והרעש. רעש לא רק באוזניים אלא גם רעש בעיניים של בלאגן והמולה ססגונית.
בבית חב"ד ציפתה להן קבלת פנים חמה. חני ליפשיץ השליחה עשתה כל שביכולתה כדי להנעים את שהותן. יש במקום מסעדה בשרית בשם הכה מקורי "גלאטמנדו", וכך לאוכל שהביאו מהארץ לא נמצא שימוש.
נעמי הקטנה נהנתה מכל רגע. המקומיים התייחסו אליה כמעט כמו אל קדושה. תרם לכך המראה הלבן המובהק של הילדה היפה שגובהה הוא כשל מבוגר ממוצע בנפאל. נוספה לכך גם העובדה שאמא חני היתה קרחת כתוצאה מטיפולי הכימותרפיה, ולכן טעו לחשוב שהיא ובתה נזירות. כך יצא שנעמי קיבלה כמויות של תשומת לב והערצה, הפכה לאטרקציה המרכזית, והצטלמה ללא הרף לבקשת מקומיים ותיירים.
הטיולים בנפאל היו נפלאים. יום אחד יצאו לתצפית מדהימה בקאקאני, לשם הגיעו בנסיעה בג'יפ. בפיסגת הכפרKakani אפשר לצפות על הפסגות הגבוהות והמושלגות של הרי ההימלאיה. התצפית מנקודה זו היא אחת הטובות בנפאל כולה (המקומיים טוענים שביום עם ראות טובה ניתן להבחין גם באוורסט – ההר הגבוה בעולם).
למחרת יצאו לטיסה מעל האוורסט. כבר לפני הזריחה התייצבו במקום שממנו עמד המטוס להמריא. אבל לנפאלים יש שעון מיוחד משלהם… במשך שעה ארוכה הן חיכו לטיסה וכך הרוויחו זריחה יפהפיה. במהלך הטיסה המטוס עבר מעל הרי ההימלאיה, הגיע עד לפסגת האוורסט וחג מעליה.
ביום אחר הן ביקרו במקדש הקופים, שקיבל את שמו מהקופים המשוטטים בחופשיות במקום. זהו מקום שעולים אליו גם בשביל התצפית מלמעלה. מדרגות רבות מובילות אליו, משובצות בקופים המרגישים לגמרי בבית, שכן על פי האמונה המקומית מדובר בחיה קדושה. המקדש מספק תצפית מעולה על העיר ועל עמק קטמנדו.
בשבוע השני לטיול הן החליטו "ללכת לאיבוד". יצאו לטיול מבלי לדעת לאן פניהן מועדות, הלכו כשעה, מדי פעם בשביל הגיוון נסעו בריקשה פרימיטיבית (טוק-טוק בשפת המקומיים). נתקלו בדוכני פירות בכל פינה. מצאו פינות מעניינות כמו חנות מדבקות בסגנון שנות השמונים ובילו בה שעה מהנה.
בכל מקום הן הרגישו ביטחון ורוגע. הנפאלים ידידותיים, צנועים וענווים. הם ממש מתבטלים בפני האיש הלבן. תפיסת העולם שלהם מאמינה בגורל והשלמה עם המציאות. זה לא ממש מקדם אותם או נותן מוטיבציה להישגים כלשהם, אבל הנפאלים, כמו הנפאלים, מעריכים עבודה הרבה יותר מכסף.
_______________________________________________
בדרך חזרה לארץ, כשהיה לחני זמן קצת לחשוב, היא שמה לב שבטיול הקצר לקטמנדו קיבלה נעמי בתה שיעור מאלף לחיים שגם אלפי שעות לימוד בבית ספר לא יוכלו להעביר. היא קיבלה חוויה מיוחדת ועוצמתית ונחשפה לאורח חיים שונה מכל מה שידעה והכירה. וזה, לדברי חני, הערך המוסף והמשמעותי ביותר לטיול עם ילדים בעולם.
"אני גדלתי בסביבה מגוננת, עוטפת ודי סגורה", אומרת חני. "לילדי, לעומת זאת, יש אופקים רחבים כבר מילדות בשל העובדה שהם מטיילים בעולם ופוגשים גם מציאות שונה משלהם. תפיסת העולם שלהם, ההערכה שלהם לכל מה שנראה לילדים אחרים מובן מאליו, עמוקה בהרבה. המפגש עם אנשים ממקומות שונים ותרבויות אחרות הופך אותם לפתוחים יותר, מקבלים יותר – גם את הזולת ובעיקר את עצמם".
חני, אם היה מתאפשר לך עכשיו לנסוע לכל מקום בעולם שתרצי, ללא מגבלות של יכולת, זמן ותקציב. לאן היית בוחרת לנסוע?
"הייתי נוסעת עם הילדים לטיול ספארי באפריקה".
ולסיום, לאיזה מקום מכל המקומות המרתקים שביקרת בהם בעבר היית רוצה לחזור?
חני מפתיעה אותי כשהיא עונה תשובה הכי לא צפויה: "למצפה רמון". כן, דווקא בארץ…
נערך לאחרונה ב:
