פוסט ראשון שלי - שיתוף כתבה פרי עטי

  • הוסף לסימניות
  • #1
היי, נעים להכיר!
אני עדי, חדשה כאן בפורום.
מעלה בפעם הראשונה פוסט שכתבתי לפני שנה, ובו ראיון עם חני וינרוט ז"ל.
אשמח מאד לקבל פידבקים, הערות והארות!



חני היא אשה אמיצה ומעוררת השראה. אחרי שאובחנה כחולה בסרטן כרוני היא החליטה לנצל את החיים במקום לבכות אותם. התשוקה לחיים באה לידי ביטוי גם ביציאה לטיולים ברחבי העולם.
בסלוגן שלה "חו"ל דוחה טיפול", יש אמירה חזקה גם למי שנמצא במצבי משבר, למצוא בכל מחיר את הדרך לחיים של טעם ומשמעות. ראיון עם חני וינרוט.



באותו יום עמדה חני וינרוט לטוס לנפאל. חברה טובה שלה, שליחת חב"ד בקטמנדו, הזמינה אותה לביקור. שעות אחדות לפני כן, המחלקה האונקולוגית בה טופלה ערכה מסיבת פרידה לרופא בכיר שפרש לגימלאות, וחני הוזמנה לשאת דברים כנציגת המטופלים.

בסיום הנאום הקצר היא ציינה שבעוד שעות אחדות היא עומדת לטוס לנפאל. הרופאים ואנשי הצוות שמחו בשבילה, ומיד לאחר מכן תהו מדוע היא לא נראית שמחה במיוחד. חני הסבירה שאמנם הנסיעה היא כייף, אבל הילדים נשארים בארץ עם אבא שלהם.

בין המוזמנים היתה גם רופאה צעירה שביקשה לדעת את גילם של הילדים. "גם לי יש ילדים קטנים בגילאים האלה" אמרה לחני. "ובכל זאת, כרופאה וכאמא אני מציעה לך לקחת איתך את הילדים לנסיעה". חני נדהמה. לא עלה על דעתה שבמצבה הרפואי המורכב אפשרי בכלל לצרף ילדה בת תשע, ועוד למדינת עולם שלישי. אבל הרופאה התעקשה. "דווקא בגלל המצב הרפואי שלך", אמרה לה, "כדאי לך לקחת אותה. תאמיני לי, לא תתחרטי".

חני יצאה מהמסיבה, הרימה טלפון לסוכן הנסיעות וביררה אם יש מקום פנוי לילדה קטנה בטיסה המתוכננת. בסתר ליבה קוותה שהתשובה תהיה שלילית. אבל הסוכן חזר אליה בתוך זמן קצר עם מקום וכרטיסים.

וכך, בתוך שעות ספורות, היא מצאה את עצמה על מטוס בדרך לנפאל ביחד עם נעמי בתה בת התשע, טרמפיסטית ספונטאנית לטיול שהפך לאחת החוויות המעצבות של ילדותה. את הנסיעה הפתאומית הן הכתירו כ"טיול בת-מצוה" מוקדם… ולא, היא באמת לא התחרטה.


אז איך הגיעה חני וינרוט, ילדה טובה בני ברק, אשה שעד לנישואיה לא יצאה מהארץ, לקטמנדו הרחוקה ולטיולים נוספים בעולם?

חני נולדה במשפחה חרדית מבני ברק לאב עם השקפת עולם הגורסת שעל פי ההלכה אסור לצאת מהארץ. למעשה, עד לנישואיה אפילו לא היה לה דרכון. כשהתחתנה עם דובי בעלה היו דיבורים ברקע על נסיעה לחו"ל אחרי החתונה. דובי הגיע ממשפחה שנהגה לנסוע באופן קבוע לחו"ל, אמא שלו במקור מבלגיה, כך שטיסות היו אצלם דבר שבשיגרה. אבל חני, תוצר חינוכי של המסר החזק מהבית שחו"ל מחוץ לתחום (אפילו אילת!) אחזה בדעתה והנושא ירד מהפרק.

נקודת המפנה התרחשה כשחני חלתה בסרטן. סרטן קשה, כרוני. פתאום, כשהחיים התנדנדו על כף המאזניים וההווה נעשה שברירי כל כך, היה לה חשוב לנצל כל רגע ולייצר זכרונות לאהוביה. לבלות כמה שיותר עם המשפחה ולצבור חוויות משותפות.

הנסיעה הראשונה יצאה אל הפועל כששירה בתה הבכורה היתה תלמידת כיתה א'. באמצע השנה, בעיצומן של ההכנות למסיבת הסידור בבית הספר, חשה חני דחף פתאומי לקחת את הילדים ולנסוע. בעיצומו של יום צילומים לקראת המסיבה החגיגית, היא הגיעה לאתר הצילומים (ביפו!) ואספה את הילדה. למורה הנדהמת הסבירה שמדובר בפיקוח נפש "אני חולה במצב קריטי ואני חייבת לקחת אותה עכשיו". כשטסה אז, לראשונה בחייה (לאילת), היא היתה בטוחה שזו תהיה הפעם הראשונה והאחרונה בחייה.

שש שנים מאוחר יותר, במסיבת בת-המצווה של שירה, הזכירה לה המורה ההיא איך "חטפה" את הילדה מאתר הצילומים באמצע היום בטענה שהיא עומדת למות..

היציאה הראשונה מהארץ לחו"ל היתה להולנד. זו היתה נסיעה מושלמת: מזג האוויר היה מעולה, התנאים במקום היו נפלאים ובכלל, המרחק מהטיפולים ומבית החולים עשה את שלו..

מאז, אחרי עוד עשרות נסיעות ברזומה, חני לא עושה חשבון ונוסעת המון בעולם. לבד וגם עם הילדים. עם בעלה או עם חברות. המלצה שנתנה לה הרופאה האישית "חו"ל דוחה טיפול" הפכה לסלוגן שלה, והיא הספיקה בינתיים לבקר באוסטריה, הולנד, בלגיה, סין, ארה"ב ואפילו נפאל.

ובכל פעם, בכל טיול, עולה המחשבה שאולי זו הפעם האחרונה…



המסע לנפאל
כשחני ונעמי נחתו בקטמנדו הן חטפו הלם תרבותי. התחושה היתה כאילו נחתו בגלקסיה אחרת. נפאל קיבלה את פניהן בענן של אבק, רעש, זוהמה ועוני משווע.

בעל כורחה שכחה חני מהכל. מהמחלה. מבית החולים. הטיפולים. הכל נמחק למול מציאות חדשה ומהממת שהכתה בהן בשונות ובזרות שלה.

אורח החיים והמנטליות השונה כל כך של האנשים, הציגו מציאות של מדינת עולם שלישי במלוא מובן המילה. ברחובות העלובים אין מדרכות לצידי הכביש, וכשעוברים בהם צריך להתפלל לא להידרס ע"י התנועה הפרועה. עבודת אלילים וטקסים פגאניים בכל פינה. השתחוויות ויריקות על כל צעד ושעל. והרעש. רעש לא רק באוזניים אלא גם רעש בעיניים של בלאגן והמולה ססגונית.


בבית חב"ד ציפתה להן קבלת פנים חמה. חני ליפשיץ השליחה עשתה כל שביכולתה כדי להנעים את שהותן. יש במקום מסעדה בשרית בשם הכה מקורי "גלאטמנדו", וכך לאוכל שהביאו מהארץ לא נמצא שימוש.

נעמי הקטנה נהנתה מכל רגע. המקומיים התייחסו אליה כמעט כמו אל קדושה. תרם לכך המראה הלבן המובהק של הילדה היפה שגובהה הוא כשל מבוגר ממוצע בנפאל. נוספה לכך גם העובדה שאמא חני היתה קרחת כתוצאה מטיפולי הכימותרפיה, ולכן טעו לחשוב שהיא ובתה נזירות. כך יצא שנעמי קיבלה כמויות של תשומת לב והערצה, הפכה לאטרקציה המרכזית, והצטלמה ללא הרף לבקשת מקומיים ותיירים.

הטיולים בנפאל היו נפלאים. יום אחד יצאו לתצפית מדהימה בקאקאני, לשם הגיעו בנסיעה בג'יפ. בפיסגת הכפרKakani אפשר לצפות על הפסגות הגבוהות והמושלגות של הרי ההימלאיה. התצפית מנקודה זו היא אחת הטובות בנפאל כולה (המקומיים טוענים שביום עם ראות טובה ניתן להבחין גם באוורסט – ההר הגבוה בעולם).

למחרת יצאו לטיסה מעל האוורסט. כבר לפני הזריחה התייצבו במקום שממנו עמד המטוס להמריא. אבל לנפאלים יש שעון מיוחד משלהם… במשך שעה ארוכה הן חיכו לטיסה וכך הרוויחו זריחה יפהפיה. במהלך הטיסה המטוס עבר מעל הרי ההימלאיה, הגיע עד לפסגת האוורסט וחג מעליה.



ביום אחר הן ביקרו במקדש הקופים, שקיבל את שמו מהקופים המשוטטים בחופשיות במקום. זהו מקום שעולים אליו גם בשביל התצפית מלמעלה. מדרגות רבות מובילות אליו, משובצות בקופים המרגישים לגמרי בבית, שכן על פי האמונה המקומית מדובר בחיה קדושה. המקדש מספק תצפית מעולה על העיר ועל עמק קטמנדו.

בשבוע השני לטיול הן החליטו "ללכת לאיבוד". יצאו לטיול מבלי לדעת לאן פניהן מועדות, הלכו כשעה, מדי פעם בשביל הגיוון נסעו בריקשה פרימיטיבית (טוק-טוק בשפת המקומיים). נתקלו בדוכני פירות בכל פינה. מצאו פינות מעניינות כמו חנות מדבקות בסגנון שנות השמונים ובילו בה שעה מהנה.


בכל מקום הן הרגישו ביטחון ורוגע. הנפאלים ידידותיים, צנועים וענווים. הם ממש מתבטלים בפני האיש הלבן. תפיסת העולם שלהם מאמינה בגורל והשלמה עם המציאות. זה לא ממש מקדם אותם או נותן מוטיבציה להישגים כלשהם, אבל הנפאלים, כמו הנפאלים, מעריכים עבודה הרבה יותר מכסף.

_______________________________________________

בדרך חזרה לארץ, כשהיה לחני זמן קצת לחשוב, היא שמה לב שבטיול הקצר לקטמנדו קיבלה נעמי בתה שיעור מאלף לחיים שגם אלפי שעות לימוד בבית ספר לא יוכלו להעביר. היא קיבלה חוויה מיוחדת ועוצמתית ונחשפה לאורח חיים שונה מכל מה שידעה והכירה. וזה, לדברי חני, הערך המוסף והמשמעותי ביותר לטיול עם ילדים בעולם.

"אני גדלתי בסביבה מגוננת, עוטפת ודי סגורה", אומרת חני. "לילדי, לעומת זאת, יש אופקים רחבים כבר מילדות בשל העובדה שהם מטיילים בעולם ופוגשים גם מציאות שונה משלהם. תפיסת העולם שלהם, ההערכה שלהם לכל מה שנראה לילדים אחרים מובן מאליו, עמוקה בהרבה. המפגש עם אנשים ממקומות שונים ותרבויות אחרות הופך אותם לפתוחים יותר, מקבלים יותר – גם את הזולת ובעיקר את עצמם".

חני, אם היה מתאפשר לך עכשיו לנסוע לכל מקום בעולם שתרצי, ללא מגבלות של יכולת, זמן ותקציב. לאן היית בוחרת לנסוע?

"הייתי נוסעת עם הילדים לטיול ספארי באפריקה".

ולסיום, לאיזה מקום מכל המקומות המרתקים שביקרת בהם בעבר היית רוצה לחזור?

חני מפתיעה אותי כשהיא עונה תשובה הכי לא צפויה: "למצפה רמון". כן, דווקא בארץ…
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #2
ברוכים הבאים
דבר ראשון חני היא אישיות שתמיד כיף (לא יודע אם זו המילה המתאימה) לקרוא אותה ועליה, היא בהחלט דמות מעוררת השראה.
נגעת כאן באחת הדברים הכי מרתקים אצלה, השינוי שהיא עברה, גם בנישואין, ובעיקר בעקבות המחלה שלה.
האמת שזה נושא למחקר, אבל הצגת את הדברים יפה, היא לא איתנו, אבל הייתי רוצה לשמוע ממנה עוד על התהליך הזה, לטוב ולמוטב, מה היה קורה לולא המחלה, היא למדה הנחיית הורים, והתעסקה בזה הרבה, אשה מרתקת.
היא מינפה את המחלה שלה לתעצומות נפש מדהימות, ובעיקר למדה ולימדה לחיות את הרגע, ולנצל ממנו את המקסימום, לא בטוח שזה מתאים בפועל לאדם שמתכנן חיים שלמים קדימה, אבל בהחלט מעורר מחשבה.
הכתיבה עצמה, מאוד עיתונאית, אבל כיפית וזורמת, תודה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #3
אין לי אפשרות כרגע להאריך, לכן אכתוב בראשי פרקים:
הפוסט כתוב נהדר. מעניין וזורם.
ו...ברוכה הבאה לפורום, עדי!
לגבי התוכן:
האם הוא בא לתאר את חני, או את חו''ל וכמה 'טוב ומרחיב' לטייל בעולם?
ההלכה האוסרת לצאת לחו''ל היא ברורה. יש מקרים שמקילים בהם.
לכן כל עידוד ציבורי ו'עשיית חשק' לצאת לחו''ל - איננו ראוי.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #4
ברוכים הבאים
דבר ראשון חני היא אישיות שתמיד כיף (לא יודע אם זו המילה המתאימה) לקרוא אותה ועליה, היא בהחלט דמות מעוררת השראה.
נגעת כאן באחת הדברים הכי מרתקים אצלה, השינוי שהיא עברה, גם בנישואין, ובעיקר בעקבות המחלה שלה.
האמת שזה נושא למחקר, אבל הצגת את הדברים יפה, היא לא איתנו, אבל הייתי רוצה לשמוע ממנה עוד על התהליך הזה, לטוב ולמוטב, מה היה קורה לולא המחלה, היא למדה הנחיית הורים, והתעסקה בזה הרבה, אשה מרתקת.
היא מינפה את המחלה שלה לתעצומות נפש מדהימות, ובעיקר למדה ולימדה לחיות את הרגע, ולנצל ממנו את המקסימום, לא בטוח שזה מתאים בפועל לאדם שמתכנן חיים שלמים קדימה, אבל בהחלט מעורר מחשבה.
הכתיבה עצמה, מאוד עיתונאית, אבל כיפית וזורמת, תודה.

קודם כל תודה!
אני חושבת שהשינוי שעבר על חני בעקבות מחלתה יוצא דופן, לא רבים האנשים שהיו מסוגלים לשאת מחלה סופנית בצורה כזו. צריך תעצומות נפש אדירות לקבל בשורה איומה כזאת ולהמשיך לחיות כל יום, כל רגע, במלוא העוצמה, בשמחה ובאמונה.
לחני ניתנה פרוגנוזה עגומה של חצי שנה לחיות. היא חיה שמונה שנים(!) לאחר מכן, וחיה אותם באופן מלא.
היא כתבה המון - בבלוג האישי שלה, בעיתונים וברשתות החברתיות ואפילו הוציאה שלושה ספרים לאור. היא הרצתה על כל במה אפשרית, טיילה בארץ ובחו"ל, צילמה בלי סוף, בילתה עם המשפחה והחברות, ביקרה ועודדה אינספור חולים ומעל הכל ידעה להוקיר כל מתנה קטנה בחיים ולחוות כל רגע במלואו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #5
קודם כל תודה!
אני חושבת שהשינוי שעבר על חני בעקבות מחלתה יוצא דופן, לא רבים האנשים שהיו מסוגלים לשאת מחלה סופנית בצורה כזו. צריך תעצומות נפש אדירות לקבל בשורה איומה כזאת ולהמשיך לחיות כל יום, כל רגע, במלוא העוצמה, בשמחה ובאמונה.
לחני ניתנה פרוגנוזה עגומה של חצי שנה לחיות. היא חיה שמונה שנים(!) לאחר מכן, וחיה אותם באופן מלא.
היא כתבה המון - בבלוג האישי שלה, בעיתונים וברשתות החברתיות ואפילו הוציאה שלושה ספרים לאור. היא הרצתה על כל במה אפשרית, טיילה בארץ ובחו"ל, צילמה בלי סוף, בילתה עם המשפחה והחברות, ביקרה ועודדה אינספור חולים ומעל הכל ידעה להוקיר כל מתנה קטנה בחיים ולחוות כל רגע במלואו.
בהחלט, קראתי אותה המון, והייתי מנוי על כל מיני בלוגים שלה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #6
אין לי אפשרות כרגע להאריך, לכן אכתוב בראשי פרקים:
הפוסט כתוב נהדר. מעניין וזורם.
ו...ברוכה הבאה לפורום, עדי!
לגבי התוכן:
האם הוא בא לתאר את חני, או את חו''ל וכמה 'טוב ומרחיב' לטייל בעולם?
ההלכה האוסרת לצאת לחו''ל היא ברורה. יש מקרים שמקילים בהם.
לכן כל עידוד ציבורי ו'עשיית חשק' לצאת לחו''ל - איננו ראוי.

תודה רבה!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #7
חני הייתה אישה מדהימה, וכתבת עליה בחן גדול.
זאת כתבה שנכתבה בתור פוסט לאתר שלך? אם כן, אפשר להבין למה היא מוטית-מטרה.
בתור כתבה מערכתית בעיתון היא לא הייתה עוברת, או לא הייתה אמורה לעבור.
נראה שסללת לחני, בתור מרואיינת, נתיב חד צדדי: לספר על ההנאה והתועלת שהביאו הטיולים בחו"ל לחייה, ותו לא.
כתבה מערכתית מקיפה צריכה להביא תמיד את שני הצדדים, להציג את החיובי והשלילי זה לצד זה, ולא ליח"צן דעה אחת.
(יש שתי דרכים לעשות זאת: או לעמת את המרואיין עם הצד הטוב פחות או להביא מרואיין נוסף שחושב אחרת)
ו... ברוכה הבאה! :):):)
 
  • הוסף לסימניות
  • #8
לכן כל עידוד ציבורי ו'עשיית חשק' לצאת לחו''ל - איננו ראוי.

מהפה שלך לאוזניים של העיתונים הכי שמרניים במגזר, שלא גומרים לפרסם פרסומות על חו"ל. ויותר מזה: לשלוח את כתביהם לכל מיני פינות בעולם כדי לתאר לנו איך נראות המצבות הקפואות בואווילניק או כינוס מרכז רבני אירופה בבאדן-באדן. (או דינרים מפוצצים ומרשימים של ארגונים וחצרות) (או התפילות הנרגשות על קברי צדיקים של קופות צדקה).

אם אסור, אסור לכולם.
אם מותר, מותר גם לחני וינרוט.

ולפותחת האשכול - הכתיבה מצויינת, מעניינת, זורמת. כיף לקרוא. (את ההערות, דבורי כבר כתבה מעליי...)
 
  • הוסף לסימניות
  • #9
כתיבה זורמת ונעימה. קיימת תנועה במהלך הדברים, ונעים לראות את הסיפורים נעים.

גם הכתיבה באתר מרתקת ומיוחדת.

בהצלחה.
 
  • הוסף לסימניות
  • #10
@רותי קפלר

לגמרי לא כיוונתי בדברי לחני וינרוט, שתנאי חייה היו שונים בתכלית השינוי מהחיים הרגילים של אנשים.
כיוונתי על הפוסט.
לא הייתי משווה יציאה מהארץ לשם תפילה בקברי צדיקים (הגם שלא ידועה לי הסוגיה ההלכתית במקרה זה) להר האוורסט ולמקדש הקופים, להבדיל.
הכתבים יוצאים לצורך פרנסה. (שוב, לא קובעת כאן הלכות).
פרסומות לבילויים בחו''ל? - אני נגד. ולא משנה איפה מפרסמים.
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #11
@רותי קפלר
לא הייתי משווה יציאה מהארץ לשם תפילה בקברי צדיקים (הגם שלא ידועה לי הסוגיה ההלכתית במקרה זה) להר האוורסט ולמקדש הקופים, להבדיל.
הכתבים יוצאים לצורך פרנסה. (שוב, לא קובעת כאן הלכות).
.

הכתבים לא יוצאים לצורך פרנסה. הם יוצאים לצורך בילוי, שחרור, איוורור ומיתוג עצמם כ'כתבים שהוזמנו לחו"ל'.
הכסף הדלוח שמקבלים על כתבה כזו, לא מתחיל לכסות בכלל הוצאות של שבוע מחוץ לבית. זה נטו בילוי וכיף. מקבלים אירוח וטיסות, תמורת כתיבת הכתבה. כך שזה 'צורך טיול', ולא 'צורך פרנסה'.

לעניין האוורסט, לענ"ד - טיסה מעליו היא רוחנית ונותנת תחושת קרבת אלוקים, לא פחות משיטוט ברוסיה הלבנה והמצאת עיירות שפעם היו בהן חיים יהודיים או חיפוש מצבות עתיקות. (לא ניסיתי אף אחד מאלו. מתארת לעצמי).

מקדש הקופים אכן צרם גם לי. בפנייה לקהל יעד חרדי מאד, היה מתאים יותר להשמיט את תאוריו.
 
  • הוסף לסימניות
  • #12
מקדש הקופים אכן צרם גם לי. בפנייה לקהל יעד חרדי מאד, היה מתאים יותר להשמיט את תאוריו.
זה מעניין כנושא לדיון, גם לי צרם כנ"ל, אבל יש מקום לדון האם רק בפנייה לקהל חרדי, או ככותב/ת חרדי, זה אמור לצרום גם בפנייה לקהל אחר.
 
  • הוסף לסימניות
  • #13
הכתבים לא יוצאים לצורך פרנסה. הם יוצאים לצורך בילוי, שחרור, איוורור ומיתוג עצמם כ'כתבים שהוזמנו לחו"ל'.

רותי, כשהכתבים יעלו כאן פוסט לשיפוטינו, נדון בעניינם.
אנחנו מתייחסים כאן לפוסט שהועלה בפורום כתיבה למטרה שיגיבו עליו.
כמו שנכתב:
אשמח מאד לקבל פידבקים, הערות והארות!

הפוסט, שכאמור כתוב מאוד יפה ומעניין, נתן לי תחושה שהיתה אשה שחיה בצמצום, ועקב ההתמודדות הקשה שנכפתה עליה - נפתחה וגלתה את 'האור' שבמסעות לחו''ל.
אבל זה לא היה הסיפור! היתה אישה בריאה ועולמה. ואז הכל השתנה, ונפל עליה ועל משפחתה צונמי. בתוך ההתמודדות העוצמתית והממושכת, היא ידעה לזהות את הצרכים והדברים שיכלו לעזור לה ולמשפחתה בהתמודדות עם הצונמי.
זה סיפור אחר לגמרי, והוא מלמד אותנו דברים אחרים!
 
נערך לאחרונה ב:
  • הוסף לסימניות
  • #14
א. הכתיבה נעימה, זורמת וסיפורית.
ב. לא ברור לי למה יש יותר מדי דגש על הנסיעות לחו"ל. לא הבנתי מה הפואנטה.
ג. אם הנסיעות לחו"ל היו חלק מנושא שהוא "להנות מהחיים בכל מצב" או "לשמור על איזון בין הטיפולים האינטנסיביים לחיים עצמם" או משהו אחר שהוא אמירה מוצהרת של חני, הייתי מבינה. אבל למיטב זכרוני לא היה לה אידיאל ספציפי או אמירה בעניין נסיעות לחו"ל דווקא.
 

פרוגבוט

תוכן שיווקי
פרסומת

פוסטים חדשים שאולי לא קראת....

הכותרת לא באה להתריס היא באה להדגיש מצב
ולא לא באתי לומר שאבא או אמא עם ילד או שניים זה לא אתגר
אבל שימו לב
בעוד אתם בונים על ההורים לרוב פסח ולכן מכשירים פיסת שיש קטן לפינת קפה. מדף במקרר. ובארון
כי מילא רוב החג נהייה אצל ההורים
ההורים והרווקים בבית קורעים את עצמם [תזכרו זה לא היה כזה מזמן]
כן אמא שלך לא נחה כבר 3 שבועות

להפוך בית שלם 100+ מטר של ארונות כיורים שולחנות מטבח סלון כיסאות מזווה מיטות
לכשר לפסח
לאפשרות שאתם וילדכם הסתובבו בחופשיות עם מצה ואפיקומן שסבא קנה
לא נכנסתי להוצאות המטורפות שקצת עוברות לידכם. למה שתקנו מצות יין או חסה או נייר כסף לציפוי המטבח
ושוב לא בהאשמה ולא בטרוניה אלא כנתון מציאותי
אז זו''צ יקר קצת שימת לב
לפרגן לבוא לעזור חצי יום
לפרגן ארוחה לעובדים בבית [הבית שלך חמץ המטבח שלהם במרפסת שרות]
לתת מילה טובה או שוקולד
והחשוב מכל
מעשרות להורים
הם חשובים יותר מכל כולל ארגון או קמחה דפסחא הם ההורים שלך

והם יממנו לך את ארוחות וסעודות החג
בס"ד

ההבדל בין נוכלות לבין כישלון



לפני כחודש נערך בבני ברק מיפגש מאוד מעניין של גוף הנקרא "הפורום להגנת הצרכן" והוא עסק בעיקר בדרכים למניעת נפילות נדל"ן בהם הציבור החרדי "מומחה" ליפול חזור ונפול.

הנוכחים, מומחים איש איש בתחומו, תיארו את הנוכלויות הרווחות היום ותיארו בצבעים קודרים ואמיתיים את המצב בכי רע, היו שם גדולי הדיינים שדיברו על הצורך להבטיח שהדור השני לא עושה שטויות עם הדירה שקיבלו מההורים וכן הלאה.

כאשר ר' איצ'ה דזיאלובסקי העניק לי את רשות המילה האחרונה (בגלל שאיחרתי – הרגל נעשה טבע) בקשתי מהנוכחים שלא יישפכו את התינוק אם המים, כלומר שלא יביאו אנשים למצב שבו הם חושדים בכל מה שלא זז שהוא נוכלות, הדבר הזה טענתי עלול להביא לשיתוק מוחלט של שוק השקעות הנדל"ן החרדי אשר היה והינו הקטליזטור הראשי של הציבור החרדי בדרכו לנישואי ילדים ברוגע ושלווה, המסר המרכזי של שתי דקות הנאום שלי זה מה שאתם הולכים לקרוא באלף מילים הבאות: לא כל עסקה כושלת היא אשמת המשווק!

צרות אחרונות משכחות את הראשונות וכך שכחתי מזה לגמרי, אלא שהשבוע פורסמה כתבה בעיתון 'דה-מרקר' (מי שלא מכיר לא הפסיד - מלא באהבת כסף ושנאת חרדים) כתבת תחקיר עומק אודות תופעת העוקצים בציבור החרדי הכרוכים במבצעי 10/90 הזכורים לשימצה.

מה שלא אהבתי זה ההתמקדות במתווך חרדי מסוים כאילו הוא שורש הרע בעולם כולו ואיך מלאו ליבו כביכול, ומעשה שהיה כך הווה בעשרות עותקים ברחבי הארץ שרובם מוכרים לי היטיב:

אברכים שחושבים שהם אנשי-עסקים פותו בידי אנשי-עסקים שחושבים שהם אברכים לקנות דירות פאר בערים שהם מכירים רק מחלונות האוטובוס בדרך למירון, נתניה ובת ים מככבות בכתבה אך זה לאורך כל הארץ בערים אשר אברך ממוצע מכיר את שמותיהם רק מהתרעות פיקוד העורף (או מהנפילות שאחריהן) ומעולם לא ביקר בהן.

אז איך משכנעים אברך כולל חסידי בן 22 שקיבל מההורים חצי מיליון ₪ לצורך יחידת 'סליחה' בביתר, לרכוש פנטהוז בהרצליה בארבע מיליון ₪ ?

מספרים לו שזה מבצע מיוחד שהתגלה רק למתווך בגילוי שמימי וכעת צריך רק לשלם עשרה אחוז שזה ארבע מאות אלף שקל ואת המאה הנותרים להביא למתווך על הגילוי הנפלא.

ואיך הדלפון שלנו יממן את מה שעשירי טבריה מתקשים?

כאן מגיע החלק השני של הגילוי אליהו – המתווך יודע לנבא כי בעוד שלוש שנים, כשיצטרכו להשלים את הרכישה הדירה תהיה שווה חמישה מיליון, ואז האברך דנן יתברר כסוחר מוצלח ביותר אשר ימשוך חזרה את הארבע מאות ועוד מיליון רווח נקי וכך לא יצטרך לגור בדירת הסליחה אלא בדירה גדולה המרחיבה דעתו של אדם ומרחיבה ארנקו של המשווק.

אז איפה הקצ'?

שעכשיו זה "אחרי שלוש שנים" ומתברר כי המחיר הכי גבוה שאפשר לקבל על הדירה הוא שלוש וחצי מיליון ואחרי ההוצאות מגיעים לשלוש מאתיים נטו ביד, מה שאומר שלפעמים עדיף לאותו אברך לעשות "ויברח" ולהותיר את הארבע מאות אצל החברה והמשווק ולחזור ליחידת הסליחה אבל וחפוי ראש, והפעם כשוכר...

זה פחות או יותר המסלול שאותו עוברות בחודשים אלו מאות משפחות מאנ"ש שכל מה שהם רצו זה לחתן את הילדים בכבוד וכעת הם מרוסקים לחלוטין וייקח להם שנים רבות אם בכלל כדי להתאושש מהתהום הכלכלית שהם הוכנסו אליה בידי משווק פלוני.

אך עשרת הקוראים כאן יודעים שעד כאן הייתה רק ההקדמה, כעת נתחיל עם הניתוח הכואב של הנתונים ואת הצד של לימוד זכות:

ובכן, קודם כל צריך לדעת שרבים מאוד הרוויחו בפריסיילים ותכניות דומות הרבה כסף, פגשתי ועודני פוגש כל יום אברכים צעירים ומבוגרים שהרוויחו סכומים אגדיים בשנים האחרונות כתוצאה מהפטנט הזה, לא ערכתי מחקר עומק אך מהתרשמותי המרוויחים רבים בהרבה על המפסידים וחבל שאת זה שומרים בסוד מאימת המצ'ינגים, הסיבה היחידה שמספרים לי על כך זה או כדי לשאול איך לעשות את הסיבוב הבא או כדי להתייעץ איך לצמצם את המסים העצומים (ברוך השם, כשיש מס סימן שיש שבח).

כל מי שקנה דירה בירושלים במחירי פריסייל של עשרים ומשהו אלף עשה את המיליון הזה, כך גם רבים שהשקיעו בחלק מהפרוייקטים בבן שמן וכך גם במקומות נוספים אשר המחירים עלו שם דרמטית ולקחו איתם את המשקיעים כלפי מעלה.

אז מה קרה בכל הפרוייקטים הכושלים?

שני דברים, הראשון שלא ידוע לי אם קרה זה הקפצת מחירים, מאוד ייתכן שמשווק מסוים יבוא לקבלן שיש לו כבר פריסייל ויגיד לו במקום למכור ב3.9 אביא לך קונים בארבע מיליון ואז מקבלים תרי זוזי: מאה אלף מהקבלן ועוד אחד מהלקוח, חד גדיא דזבין את אבא.

זה נורא לשמוע שיש דברים כאלו וטיפש מי שנופל לכך אך מי שיותר טיפש ממנו הוא מי שמאמין שאפשר למנוע דבר כזה באמצעות בירור אם המתווך אמין: גם המתווך האמין ביותר לא יעמוד בפני ניסיון של מאתיים אלף ₪ רק מלאך יוותר על זה ולא ניתנה תורת העסקים למלאכי השרת.

אך הדבר הזה לא מתקיים בדרך כלל משום שרוב הקונים יודעים לבדוק בערך את המחיר בסביבה ולא נופלים לבורות עמוקים, מה שכן קורה זה הדבר השני ועליו ברצוננו לדבר:

המחיר פשוט לא עלה, ולפעמים אפילו ירד.

כן רבייסיי, מחירי דירות לא רק עולים, לפעמים הם גם יורדים, כגון למשל בתקופת מלחמה.

עד מלחמת שמחת-נורא המחירים בנתניה למשל אכן השתוללו כי הצרפתים קנו שם בהמוניהם והוא הדין בצפת שהאמריקאים עטו עליה כי אצלם אין הבדל בין ירושלים לצפת, באמריקה זה מרחק סביר לנסיעה יומיומית לעבודה, אז מישהו משווק להם את זה כירושלים לעניים והם קנו וקנו והמחירים עלו ועלו והייתה היתכנות מסויימת לעלייה צפוייה.

ואז הגיע המלחמה ואין חוצניקים, ועוד מלחמה ועוד מבצע ושום דבר לא חזר לעצמו ואפשר לקלל את איראן (מגיע להם) ואת החמאס (עוד יותר מגיע) אך זה לא יעזור לעובדה הפשוטה שמחירי המגדלים שיועדו בעיקר לאוכלוסיות אלו צולל.

לא בהרבה, אך מספיקה ירידה של 8% כדי שכל העסק יהפוך להפסד.

זה נכון שמעצבן שהמשווק ניבא שהמחירים יעלו והם לא, אמנם אמרו חז"ל שנבואה ניתנה לשוטים אך האמונה כי יש למישהו נבואה ניתנה לשוטים גדולים עוד יותר... כל בר דעת העושה עסקים יודע שבכל הקשור לניבוי עתידות - המשווק ועטיפת המסטיק יודעים לנבא באותה מידה ומי שמסתמך על הבטחות אודות העתיד (כולל אלפי אברכים שנופלים היום בפריסייל של המחר שנקרא פינוי בינוי המבוסס על אותה נבואה כמעט) אין לו לבוא בטענות אלא על עצמו, לא המשווק נשך לשונרא.

מקווה שהצלחתי להסביר: לא כל עסקה כושלת היא נוכלות ולא כל ירידת מחירים היא עקיצה, בכל עסק ייתכן מאוד הפסד ומי שלא מוכן לכך שלא ייכנס לעולם ההשקעות.

אז להפסיק להשקיע בנדל"ן?

חלילה, כמה שיותר להשקיע בנדל"ן וכל המרבה הרי זה משובח – ואם ירצה השם ויהיה זמן נרחיב אולי בטור הבא על "מה כן" – אך רק עסקאות נטולות הימור על כל הקופה, כך שגם אם נגזר עליך להפסיד זה יהיה רק קצת ורק זמני.

ברור לי שכל הדברים האמורים כאן ברורים לכל אחד מעשרת הקוראים וסליחה שבזבזתי את זמנכם אך אם זה ירגיע אבא סוער אחד -שכועס בכל ליבו על המתווך שכאילו הפיל את החתן שלו - והיה זה שכרי.



גילוי נאות: לכותב אין ולא היה שום אינטרס כלכלי בשום פרוייקט של פריסל והוא אינו קשור היום לשום שיווק לא במישרין ולא בעקיפין, המידע מובא ללא כל אינטרס כלכלי אלא כצדקה ושירות לציבור, לשאלות ספציפיות ניתן לפנות למייל והתשובות שם חינם וללא אחריות.
סיכום אירועים: איראן בלהבות - מהמחאות ועד לסף עימות עולמי

הרקע וההתפרצות (סוף דצמבר 2025):

המחאות החלו ב-28 בדצמבר 2025 בטהראן, על רקע משבר כלכלי חריף וצניחה חדה בערך הריאל. מה שהחל כזעקת סוחרים ואזרחים על יוקר המחיה, הפך במהירות לגל הפגנות חסר תקדים ב-187 ערים הקורא להפלת המשטר.


הטבח והחשכת המידע (ינואר 2026):
  • דיכוי אלים: המשטר האיראני הגיב באכזריות יוצאת דופן. לפי נתוני ארגון זכויות האדם HRANA, נכון ל-23 בינואר, מספר ההרוגים המאומת עומד על למעלה מ-5,000 בני אדם, בהם 4,716 מפגינים ועשרות ילדים.
    יש דיווחים לא מאומתים מצד האופוזיציה האיראנית על מעל 60,000 הרוגים!

  • מעצרים המוניים: למעלה מ-26,500 בני אדם נעצרו, וקיים חשש כבד להוצאות להורג המוניות בבתי הכלא.

  • חסימת אינטרנט: החל מה-8 בינואר הוטל מצור דיגיטלי כמעט מוחלט על המדינה כדי למנוע זליגת תיעודים מהטבח.

המעורבות האמריקנית - "הארמדה של טראמפ":
הנשיא טראמפ, שחזר והזהיר את טהראן מפני המשך הטבח, הכריז ב-22 בינואר כי "ארמדה" אמריקנית (צי ספינות מלחמה, כולל נושאת המטוסים אברהם לינקולן) עושה את דרכה למפרץ הפרסי. טראמפ הבהיר כי ארה"ב בוחנת אפשרויות תקיפה ישירות נגד מטרות שלטוניות אם לא ייפסק הדיכוי. ולאחר הדלפות על ממדי הטבח, הכריז "העזרה בדרך".


הזווית הישראלית והאזורית:
  • כוננות שיא: ישראל נמצאת בדריכות עליונה מחשש שהסלמה אמריקנית תוביל לתגובה איראנית ישירה או באמצעות שלוחיה (פרוקסי).

  • איומי נתניהו: ראש הממשלה נתניהו הזהיר כי אם איראן תבצע "טעות" ותתקוף את ישראל, היא תפגוש עוצמה שטרם הכירה.

  • איומי טהראן: המשטר האיראני הודיע כי במקרה של תקיפה, בסיסים אמריקניים ויעדים בישראל יהיו "מטרות לגיטימיות".

באשכול זה נמשיך לעדכן סביב השעון בכל התפתחות, דיווחים מהשטח ופרשנויות ביטחוניות.
עודכן אדר תשפ"ד
ראשית, גופי הכשרות
ברוב אשכולות בנושא 'השקעות בשוק ההון' בפרוג, משתרבב עניין הכשרות.
למען הסדר באשכול זה נעלה עדכונים בנושא כשרות.
אני אשתדל לסכם ולתמצת ככל האפשר.

יש 4 גופי כשרות
  • בד"ץ העדה החרדית - על פי פסקי הרב יעקב בלוי זצ"ל שהיה בקיא גדול בתחום שוק ההון והוא שהביא את פסקיו ועל פי פסקים אלו נוהגים עד היום בגוף כשרות זה. היום הכשרות בראשות הרב שלמה זאב קרליבך.
  • גלאט הון - על פי פסקי רבי ניסים קרליץ והרב שמואל ואזנר. שסמכו ידיהם על הרב יעקב לנדו שמכיר את שוק ההון לעומקו. הרב משה שטרנבוך ראב"ד העדה החרדית הוא מרבני 'גלאט הון'.
  • תשואה כהלכה – הרב שמואל דוד גרוס, רב חסידי גור אשדוד ועוד רבנים מוכרים וידועים בכל שכבות הציבור החרדי.
  • כלכלה על פי ההלכה- הרב אריה דביר, על פי פסקי הרב יוסף שלום אלישיב.

היום בכל החברות יש מסלולים כשרים, שמאושרים לפחות ע"י אחת מהכשרויות.
בין החברות שנמצאת ברשותם תעודת כשרות אפשר למצוא את:
אלטשולר שחם, אינפיניטי, הפניקס, הראל, כלל, מגדל, מור, מיטב דש, מנורה.

רשימות קרנות כשרות:

אשכולות דומים

כשהגבולות מיטשטשים

כשחבקנו את הבכור, הייתי צעיר ונאיבי מכדי להבין את גודל האחריות שנפלה על כתפיי הצרות. הטייטל החדש שקיבלתי, נראה אז טבעי ופשוט. המשך ישיר של החיים עצמם.

זוכר את עצמי, באותם ימים ראשונים, מביט בעריסה הקטנה בעיניים נוצצות, ומבטיח לעצמי חרישית: 'אני אהיה האבא הכי טוב בעולם. נקודה'. 'גם כשהעייפות תכריע', אמרתי לה אז, בביטחון של מי שטרם טעם טעמו של לילה לבן אמיתי, 'אני לא מתכוון לתת לשגרה לשחוק אותנו. הילדים תמיד יהיו במקום הראשון. חד משמעית'. גם היא הנהנה אז בהסכמה, וחיוך עייף אך מאושר על שפתיה.

יצאנו לדרך, בטוחים שנצליח דווקא היכן שרבים וטובים לפנינו כשלו...

היום, כעשור שנים קדימה, ההחלטה הזו עומדת למבחן יום יום, שעה שעה. היא פוגשת אותי כשאני רץ בבוקר להספיק לשלוח את הזאטוטים לגנים, דוחף את העגלה ביד ימין, מחזיק את הקטנה ביד שמאל, מוודא שהשלישי תופס בעגלה... בעוד הם, רעננים וערניים להפליא, רק מנסים להדביק אותי אל הקצב... לֵך תסביר להם, שאני לא מסוגל לשמוע עכשיו על מסיבת יומולדת שתהיה היום, אין לי זמן לשמוע על הפתק שאמא הכניסה לתיק האוכל, ובכלל לא מעניין אותי לשמוע מי הולכת להיות 'אמא של שבת'... עכשיו אני רק רוצה לעבור את הכביש בבטחה, להספיק את האוטובוס, לראות אותם נכנסים אל הגן, וסוף סוף... להתחיל את היום.

ההחלטה הזו, אינה מרפה ומעמתת אותי שוב כשאני חוטף ביקור קצרצר בבית בשעות הצהריים, כשחצי מהראש עדיין מונח בלימוד, וחציו השני, להבדיל, מונח במשימות ודאגות של מנהל משק בית. כשכולם יחד, כמו במקהלה, מבקשים את תשומת לבי, נאבקים על שאריות הג'יגה שעדיין נותרו פנויות ביכרתי מוחי, זה בכֹה וזו בכֹה. זה במה שסיפר היום הרבי בחיידר, זו בבובת המשחק החדשה, זה ביצירת הקשקוש הנדירה, וזו בנשכן המנגן שנגמרה לו הבטרייה...

גם בערב, היא ממתינה לי. ההחלטה הנושנה. אז היא כבר עומדת ממש מעבר לדלת הבית, בדמות ילקוטים זרוקים במסדרון, המולה של משחקים וקולות רמים של ויכוחים ילדותיים, בעוד העייפות, המנטלית, שרק מבקשת תנוחת ספה ולגימת קפה, גורמת לי לפלוט אנחות קצרות של חוסר סבלנות. בניסיון לקצר תהליכים, לחפש את השקט התעשייתי, אני מוצא את עצמי מתפקד כפקח תנועה וכשוטר משמעת: 'תסדר את זה', 'למה זה כאן', 'שקט עכשיו'. המילים יוצאות מן הפה על אוטומט, מכסות שכבה עבה של אבק על אותה החלטה תמימה וטהורה.

***​

אבל באותו ערב כבר נשברתי.

היה זה בשעת ערב מאוחרת. הגדול ניגש אליי בעיניים בורקות, מחזיק בידו ציור שהשקיע בו, כך נראה, את כל נשמתו בשעות האחרונות. הוא עמד שם, ממתין למילה טובה, למבט, לליטוף. אבל אני הייתי שקוע. הראש היה טרוד בחשבונות של סוף החודש, בשיחה קשה שהייתה לי מוקדם יותר, במטלות הממתינות למחר.

'אחר כך, חמוד', אמרתי לו מבלי להרים את המבט מהדפים שבידי. 'אבא עסוק עכשיו. שים את זה בצד, אני אראה אחר כך'. הוא עמד שם עוד רגע קט, וה'אחר כך' הזה הפך לנצח. האמת היא שלא שמתי לב אפילו מתי הוא הלך...

רק מאוחר יותר, כשהבית נדם, עברתי ליד חדרו. הוא כבר ישן עמוק, נשימותיו קצובות ורכות. וליד הכרית: הציור. מקופל בעדינות.

הבטתי בציור. דמויות פשוטות, צבעים עליזים, ובצד כתוב בכתב יד ילדותי ורועד: 'לאבא, אני אוהב אותך'.

הדמעות הציפו את עיניי. טשטשו את שדה ראייתי.

דקות ארוכות עמדתי שם. הבטתי בפניו השלוות, המשכתי להתבונן בפניהם הרכות של האוצרות האחרים. התכווצתי מרגשות החמצה, התייסרתי מרגשות מצפון, נמסתי מרגשות חמלה.

מה שווה כל העמל הזה, מלמלתי בכאב. בשביל מי אני רץ, בגלל מי אני דאוג וטרוד, למען מי אני עסוק, אם לא בשביל העיניים הטהורות האלו שמביטות בי בציפייה...

אז לא. לא הדמעות הן שטשטשו את שדה ראייתי. השגרה היומיומית, המרוץ האינסופי, הקצב התמידי והבלתי מתפשר – הם אלה שטשטשו את שדה הראייה. טשטשו את גבולות ההחלטה שקיבלתי. טשטשו את הגבול הדק והאנין בין 'אבא טוב' לבין 'אבא טוב באמת'.




מיותר לציין, שזה לא סיפור חיים אישי של הכותב. אלא תיאור מציאות טריוויאלית שמשקף נקודת חולשה נפיצה.


אשמח לשמוע הארות והערות. תודה מראש!
פגישה ראשונה

עיניי בחלון, ומבטי נדבק אל המדרגות שבחוץ. ריח של מרק חורפי חלף בחלל הבית, צלל אל הפינות האפלות, אבל אני לא הרגשתי בו. כל עולמי התרכז ברגע הזה, ברגע שבו ראיתי אותה, את בתי, יורדת את המדרגות, צעד אחר צעד, אל הדרך שבסופה ימתין לה עולם חדש. עולם שלא הכרתי, שלא היה לי בו חלק.

היא כבר לא הייתה אותה ילדה קטנה, זו שהייתה נמסה בחיקי, חבויה בזרועותיי כאילו העולם לא יכול לפגוע בה. זכרתי את פניה הילדותיות, עיניים גדולות ושאלות אינסופיות, זכרתי איך שיחקה במילים, בצלילים, בתמימות של ילדה שמגלה עולם. ואת אותן רגשות שהיו אצלה כל כך תמים ופשוטים. הוי עד כמה מהר הימים והשנים חומקים, כמה מהר היא הפכה להיות אישה.

בת עשרים, בגד של שבת, איפור קל, רגליה פוסעות צעד אחר צעד יחד עם אבא שלה לעבר הרכב שישא אותם לעולם אחר. הלב שלי כמעט נשבר לרסיסים, אבל הדמעות, הן לא פרצו. לא עכשיו.
דבר אחד לא ישתנה, זה אני. אני תמיד הייתי ואשאר "אמא". אבל מה אני יודעת עליה, על העולם שלה, על השאיפות שלה? היא הולכת אל מקום שבו אין לי גישה, אל מקום שאני לא אוכל להחזיר אותה ממנו, לא תוכל להיות שוב הילדה שבחיקי.

זיכרון אחר, רחוק יותר, פרץ אלי מבעד למחשבותי, היא היתה קטנה כל כך אז, טהורה, תמימה, עם עיניים כמו שני כוכבים מבעד לחשכה, חיפשה תמיד את התשובות, השאלות לא נגמרו אצלה. זכרתי איך ישבה על ברכיי, נתתי לה להניח את הראש על כתפי, איך הייתי פורשת את העולם לפניה כמו ספר שלא נכתב, מלא בהבטחות של יומיום שמעולם לא נגמרו. והנה, היא כבר לא מתרוצצת כבר לא מתגלגלת מצחוק, תמו המשחקים ואין עוד שאלות תמימות.

היום היא פוסעת לבדה, כל צעד שלה כאילו נושא עליה את כל העולמות שלה, את כל הכאבים, את כל השאיפות שהחיים נתנו לה. כל צעד שלה מלווה בהבנה, שהכובד הזה של החיים, כבר לא נוגע לי.
היא לבושה באור, כמו שמש שוקעת באופק, מתמזגת עם האור שבעולם שהיא הולכת לבחור לעצמה, בחרה לעצמה. כל תנועה שלה נראית לי כמו סמל, אשה צעירה בפתח חייה, והיא כבר לא שלי.

לא העזתי לומר לה את כל זה. לא קראתי לה מהחלון, רק עמדתי שם, מביטה, מקשיבה. כל נים בגופי כואב ומתרגש, עם לב בוכה בשקט, דמעה לא זולגת. הזמן לא נעצר, הרגע הזה לא יוכל לחזור.
צעד אחרי צעד הולכת הילדה שלי, לנסוע עם אביה, אל הפגישה הראשונה שלה.
והפרידה הסופית שלי.
אזהרת טריגר - התמודדות

לפני מספר שנים גיסתי הלכה לעולמה באופן פתאומי - בתשעה באב שחל בשבת (צום תשעה באב נדחה למוצאי שבת).
היא נפטרה בליל שבת.
היתה אמא למשפחה ברוכת ילדים, שהיתה מעודדת אותם ללמוד מסכתות על ידי שהיתה מכינה להם "סיומי מסכת" בסדר גודל משמעותי. (הילד שלה בכה כששמע שהיא נפטרה, ועובדת סוציאלית שבאה לסייע שאלה אותו "מה זה אמא בשבילך?" והוא אמר לה בבכי: "היא הבטיחה לי סיום מסכת ביום חמישי".. זה היה הביטוי שלו לדמות של אמו).

מכיוון שהם גרו לידינו, הילדים באו אלינו גם במהלך השבת.
באותה תקופה הייתי אחרי משבר נפשי מאוד משמעותי, אולי לא 'אחרי' אלא במהלך משבר נפשי.

הגיע מוצאי שבת, הבנות שלה באו אלינו שוב ושתי נשים מהקהילה הגיעו עם רכב, שבשבילי היה מפואר, לקחת את הבנות לבית כנסת כדי לפגוש רבנית שתחזק אותן.

היה זה כאמור תשעה באב, התחושה היתה כבדה וסמיכה.
הן הציעו לי להצטרף, שכנעו אותי, והסכמתי.

אני אמנם לא טיפוס חברותי או דברן, אבל בתקופה ההיא ובסיטואציה הזו, הייתי שקטה שבעתיים.

נסענו ברכב, והנשים ההן התחילו לדבר על...
כן, הן שוחחו על דברים מפחידים, על מוות ומחלות.
הסיפורים היו כבדים, הבנות של גיסתי תיארו איך היא נפטרה מולן,
והנשים הוסיפו סיפורים ששמעו.
השיח הלך והדרדר,
ואני נזכרתי במקרים שאני ראיתי.
והרגשתי עד כמה העולם קשוח ומר, בלי תקווה כביכול.
הרגשתי שהעולם לא טוב.

הרגשתי את עצמי מתמלאת בחושך.
הרכב הפך להיות מקום אפוף סיפורים, חשתי שהכרתי מתנתקת ממני לאט לאט.
שאין אותי.
הרגשתי שאני מאבדת את שפיות דעתי.
צוללת לתוך מקום אפל.
ומתוך המצוקה הזו שאפפה אותי, מתוך הערפול הכבד, איזה קול לחש לי:
"הכל בסדר, הכל ממש בסדר".

ועם הלחישה הקטנה הזו, הערפל התפזר, הרגשתי יותר טוב.

פתאום הרגשתי שאני נטולת דאגות, נטולת פחדים, ולא רק זה.
פתאום הופיעו שחרור.
הקלה.
אושר.
אמונה.
הרגשתי שהעולם יפה, העולם ורוד, העולם מלא מלא באור. אולי היתה זו נשמתה של גיסתי שהגיעה לרגע, לעודד אותי?
היא היתה אשה מקסימה עם הרבה הומור, אמא אמיתית.
זו היתה תחושת אושר והקלה, כאילו באמת הכל טוב.

וזו תמצית האמונה בעיני - גם מתוך יסורי תודעה ונפש להגיע להבנה ולהרגשה שהכל בסדר, שיש השגחה מופלאה אמיתית.
בפשטות.
זה לא קל - אבל זו העבודה.

נכון, הסיפורים לא פשוטים לפעמים,
המחשבות קשוחות
דמיונות ודרמה.
לפעמים זו מצוקה קשה מאוד, רכבת הרים שעולה ויורדת ולא נותנת מנוח.
אבל מתוך כל החושך
מתוך כל הדמיון והמצוקה,
להזכיר לנו, באהבה: "הכל בסדר, הכי בסדר".
זה מבחן האמונה.

נכון המציאות לפעמים נראית עכורה, אבל אין עוד מלבדו.
העולם לא הפקר,
אין מקום לרע, יש מקום לטוב ולאור של ההשגחה.

והטוב הזה צריך לבקוע מהאור של האמונה שבליבנו, החוצה - לעולם כולו.
לא להאמין לרע. מבחינת האמת - אין רע! להחזיק באור, באמונה.
תקווה, ביטחון, כגמול עלי אמו.

אני לפעמים בתוך דמיונות, מחשבות, ולפעמים יוצאת מהם, שמעתי שכל אדם צריך להאמין באמת בטוב, ולסלק את הפחדים.
אני חושבת שתחושת הפחד נמצאת על אותה סקאלה של אהבה ואושר.
ככל שיותר מפחדים ומתעלים מעל הפחד - כך אפשר להגיע לתחושות של הכרת הטוב, אהבה, ואפילו אושר.
אני מכירה בעובדה הזו שרק ה' מנהל את הכל, והוא טוב ומיטיב לכל ועוד מעט יתבהר הכל, ואין צורך לתת מקום למשהו אחר!

אני לא רוצה את הדמיונות, לא רוצה את המחשבות הרעות ובטח שלא רוצה רע.

אני רוצה טוב , ביטחון, שמחה.
ואיך ישבנו יחד, צמודות זו לזו. על ספסל רחב ברחוב צדדי. לילה רודף לילה. הרוח צלפה בנו, הקור הירושלמי הרעיד את גוונו.
עוברים ושבים נעצו בנו מבטים חוקרים, חומלים. כל זה לא הפריע לנו. יחד ישבנו. את ליטפת אותי באהבת אין קץ, אני תחבתי את ידי הרכה בידך.
לפנינו, על מדרגת אבן שחורה משנים, עמדה הכוס. כוס חד פעמית, פשוטה. כמוה זרוקות היו לאינסוף לאורך הרחוב.
ובכל אופן, בראשי הצעיר תהיתי אינספור פעמים: למה דווקא ליד הכוס הזאת נעצרים האנשים? למה דווקא לתוכה הם זורקים מטבעות? ומי בכלל מניח אותה כאן, מדי בוקר?
כשנעשה מאוחר, ממש רגע לפני שחשתי ברעב, את היית קמה ממקומך, אוספת לידייך את הכוס, וסופרת.
ראיתי את השפתיים שלך נעות באיטיות: אחד, שתיים, חמש עשרה ארבעים...
אח"כ היית שולחת אלי חיוך מהיר, תמיד. "חכי לי, אהובה. טוב? אני הולכת לקנות לנו אוכל..."
ואני קפצתי עליך, ולחשתי לך, לתוך האוזן: "תודה אמאלה. את האמא הכייייי טובה בעולם!"
וכשהלכת, בצעדים כפופים כאלו, עייפים, עקב אחריך מבטי. רך, תמים, שלם.
חיכיתי לך, בטח שחיכיתי. לאן יכולתי ללכת??
ובזמן שחיכיתי לך, ולא אכחיש- גם ללחמניות ולבורקס, הייתי מנסה במלוא יכולתי לפתור את החידה.
במה זכתה הכוס? למה דווקא היא מתמלאת מדי יום במטבעות, עד חציה?
הייתי לוקחת את הכוס, שכעת שכבה קמוטה על המדרכה המלוכלכת, מרימה כוס נוספת, זהה ממש- ומנסה להבין.
מה ההבדל, בכל זאת?
מעולם לא מצאתי תשובה, כי כשהיית חוזרת, שקית נייר חומה בידייך, הייתי שוכחת הכל. שוב לא עניינה אותי הכוס, וסודות היקום לא הטרידו אותי עוד. בלהט הייתי נוגסת בלחמניה, לא מוותרת על השומשום שהתקבץ בתחתית השקית.
וכשתחבת בידי שקית נוספת, ולחשת בעיניים נוצצות: הפתעה!! – לא היתה מאושרת ממני.
בהתלהבות הייתי פותחת את השקית, נהנית לגלות בה- פעם בורקס גבינה, פעם פיציה...
היתה הפעם שבפנים הסתתרה סופגניה שחומה. כמה צחקת כשנגסתי בה, וב"פלופ" אחד התמלאתי כולי אבקת סוכר...
כמה צחקתי אני, כשגיליתי ששפתיי מכוסות ריבה מתוקה. כמה צחקנו שתינו כשמיהרתי להצמיד לך נשיקה, מטביעה בלחייך חותמת אדמדמה, אוהבת.
והיה הלילה ההוא, בו הייתי נחושה להבין. הייתי כבר ילדה גדולה, אולי בת 8, או 9. וחכמה נורא. את אמרת, זוכרת?
ועדיין, הרגיזה אותי חידת הכוס. אולי בגלל שבכל פעם שהייתי שואלת עליה, היית מביטה עמוק לתוך עיני, ושפתייך מחייכות. והיה בו, במבט שלך, המון. אהבה, דאגה, רחמים, פחד. וחיוך לא היה בו. אולי אותו מבט, הוא שגרם לי לעסוק בחידה, בסקרנות שהתחלפה עם הזמן בנואשות.
הייתי שואלת שוב ושוב, מנסה להוציא ממך את הסוד בעקשנות שלא הכרת.
מה זאת הכוס הזאת, אמא? ומי זה שמניח אותה מדי יום על האבן? ולמה דווקא על האבן הזאת, הקרובה אלינו? ולמה מניחים האנשים מטבעות? ולמה האיש לא מגיע לקחת את הכוס שלו בלילה? הייתי שואלת שוב. ושוב. ושוב. ואת? מעולם לא נזפת. מעולם לא כעסת. רק אותו מבט שרט אותי. דוחק בי להרפות, דוחק בי שלא.
כך היה, עד אותו הלילה. אותו לילה שבו הייתי נחושה להבין. חיכיתי לך, רעבה. ליקקתי שפתיים, וניסיתי לנחש. איזו הפתעה תביא לי אמאלה היום? פיציה? מממ... אולי בורקס נוטף גבינה?
בצומת נפתחה דלת המאפיה. שני ילדים יצאו ממנה, מרוצים. הגבוה אחז בידו שקית נייר חומה, מוכרת. השני הושיט יד מבקשת. אחיו נענע נמרצות בראשו, לא נכנע ליללות שנשמעו עד לספסל. הצטערתי בשביל הילד שלא הכרתי; שחלק איתי רעב. רכב לבן הסתיר ממני לרגע את הילדים, וכשחלף ראיתי את השקית מחליפה ידיים, נותרת סגורה. כשחצו את הכביש, בסמוך אלי, שמעתי את הקטן מפזם בהנאה: "בורקס, בורקס היום יש לי בורקס..." אה? צחקקתי. מבוישת, כיסיתי את פי. הבטתי בהם ברחמים. הם המשיכו בדילוגים, אפילו לא שמו לב לילדה שעל הספסל. לצחוק. לנימוס שאחר להופיע. משכתי כתפיים.
הבטן שלי התכווצה. ידעתי, תכף נאכל והכאב יחלוף. ניסיתי להסיח את דעתה, הסתכלתי סביב. מבטי נפל על הכוס. החלטתי: היום אני אדע. היום אמא תספר לי. לא יכול להיות שלא. נעמדתי, יישרתי יד מראש מתולתל אל עץ, הסתכלתי בהתרגשות בתוצאה: כל כך גבוהה הייתי! כמעט עד הענפים. גאה, נעמדתי שוב. הפעם על קצות האצבעות. שרטטתי קו בלתי נראה מהראש הזקוף, הופ- לעץ. הסתובבתי. היד שלי היתה מונחת בדיוק מעל למסמר העקום. ידעתי, הפעם אמא לא תוכל לסרב. הפעם היא תספר לי הכללל. בהתרגשות ציפיתי לך, מקפצת מרגל אל רגל. כעת, לא הלחמניות עניינו אותי, ולא ההפתעה (פיציה! ניסית להלהיב אותי). חפשתי את המסמר, נלהבת להראות לך עד כמה גבוהה אני. רק אז שמתי לב, בעץ הרחב היו תחובים כמה וכמה מסמרים, בשום אופן לא יכולתי לזהות מי מהם הוא שלי. ויתרתי על ההוכחה לבגרותי, נעולה על המטרה. כרכתי ידיים סביב צווארך, הרכנתי ראש על ליבך, ובקשיחות ילדותית תבעתי: ספרי לי, אמא. ספרי לי הכל. ילדה גדולה אני.
ראיתי אותך, אותו מבט הבזיק באישונייך, שרט אותי. אבל הפעם הייתי להוטה מכדי לעצור, לפייס. הדקתי את אחיזתי בך, וחיכיתי. ידעתי: הלילה זה יבוא. על פניך הטובות קראתי את ההתלבטות, שפתייך נמתחו וחיוך לא היה בהם עוד. נדרכתי. עדיין לא התחרטתי. אחרי הכל, הייתי ילדה. לא הבנתי, באמת שלא, את הצער הנורא שגרמתי לך. ואז נשמטו השפתיים המתוחות; לרגע הרגשתי את גודל המעמסה שעל כתפייך, וחששתי שתפרצי בבכי. אבל לא. את חייכת. חיוך רך, מלטף, אימהי.
ותחת רקיע כחול, לאורו החיוור של ריח-סוף-חודש, ספרת לי.
באותה שעה שאמהות בשכונה כיסו בשמיכות הלו קיטי ילדות רטובות-תלתלים, באותו הטון שסיפרו אגדת-עם לעיניים קטנות עצומות, באותו חיוך שאהבה ולאות משמשים בו בערבוביה, ספרת לי. בהטעמה, כאילו ואת קוראת את המילים מתוך ספר שעיני לא רואות. כאילו לא היה זה סיפור- חיינו. היו שם, בסיפור, אבא צדיק ובנו המתוק בן החודשיים.
היו שם מלאכים טובים, לבנים, שראו כמה טהורים הם, שניהם, ורצו אותם קרובים אליהם.
היה שם עולם אחר, מואר, ובו אבא ותינוק שמחים יחד עם כל המלאכים.
היתה שם גם אמא, בסיפור. אמא שאהבה כ"כ את אבא'לה ואת התינוקי'לה, ומתגעגעת אליהם הכי שאפשר בעולם.
אמא שנשארה כאן, עם הבת שלה, בת השנה וחצי. ומה לה בעולם חוץ ממנה...
והאבא דאג מלמעלה, אז היתה גם הכוס שמלאך צחור כנפיים מניח מדי בוקר על האבן, בשליחותו, וכשמלאך מניח כוס חד פעמית על אבן, היא איננה כוס רגילה, ומשכך- החלו העוברים ושבים להניח בה מטבעות.
והייתי אני, שעצמתי עיניים, הנחתי ראש על כתף רועדת, ונרדמתי.
באותו לילה, פגשתי לראשונה את אבא, ואת יוני.

הצטרפות לניוזלטר

איזה כיף שהצטרפתם לניוזלטר שלנו!

מעכשיו, תהיו הראשונים לקבל את כל העדכונים, החדשות, ההפתעות בלעדיות, והתכנים הכי חמים שלנו בפרוג!

לוח מודעות

הפרק היומי

הפרק היומי! כל ערב פרק תהילים חדש. הצטרפו אלינו לקריאת תהילים משותפת!


תהילים פרק כה

אלְדָוִד אֵלֶיךָ יי נַפְשִׁי אֶשָּׂא:באֱלֹהַי בְּךָ בָטַחְתִּי אַל אֵבוֹשָׁה אַל יַעַלְצוּ אֹיְבַי לִי:גגַּם כָּל קוֶֹיךָ לֹא יֵבֹשׁוּ יֵבֹשׁוּ הַבּוֹגְדִים רֵיקָם:דדְּרָכֶיךָ יי הוֹדִיעֵנִי אֹרְחוֹתֶיךָ לַמְּדֵנִי:ההַדְרִיכֵנִי בַאֲמִתֶּךָ וְלַמְּדֵנִי כִּי אַתָּה אֱלֹהֵי יִשְׁעִי אוֹתְךָ קִוִּיתִי כָּל הַיּוֹם:וזְכֹר רַחֲמֶיךָ יי וַחֲסָדֶיךָ כִּי מֵעוֹלָם הֵמָּה:זחַטֹּאות נְעוּרַי וּפְשָׁעַי אַל תִּזְכֹּר כְּחַסְדְּךָ זְכָר לִי אַתָּה לְמַעַן טוּבְךָ יי:חטוֹב וְיָשָׁר יי עַל כֵּן יוֹרֶה חַטָּאִים בַּדָּרֶךְ:טיַדְרֵךְ עֲנָוִים בַּמִּשְׁפָּט וִילַמֵּד עֲנָוִים דַּרְכּוֹ:יכָּל אָרְחוֹת יי חֶסֶד וֶאֱמֶת לְנֹצְרֵי בְרִיתוֹ וְעֵדֹתָיו:יאלְמַעַן שִׁמְךָ יי וְסָלַחְתָּ לַעֲוֹנִי כִּי רַב הוּא:יבמִי זֶה הָאִישׁ יְרֵא יי יוֹרֶנּוּ בְּדֶרֶךְ יִבְחָר:יגנַפְשׁוֹ בְּטוֹב תָּלִין וְזַרְעוֹ יִירַשׁ אָרֶץ:ידסוֹד יי לִירֵאָיו וּבְרִיתוֹ לְהוֹדִיעָם:טועֵינַי תָּמִיד אֶל יי כִּי הוּא יוֹצִיא מֵרֶשֶׁת רַגְלָי:טזפְּנֵה אֵלַי וְחָנֵּנִי כִּי יָחִיד וְעָנִי אָנִי:יזצָרוֹת לְבָבִי הִרְחִיבוּ מִמְּצוּקוֹתַי הוֹצִיאֵנִי:יחרְאֵה עָנְיִי וַעֲמָלִי וְשָׂא לְכָל חַטֹּאותָי:יטרְאֵה אוֹיְבַי כִּי רָבּוּ וְשִׂנְאַת חָמָס שְׂנֵאוּנִי:כשָׁמְרָה נַפְשִׁי וְהַצִּילֵנִי אַל אֵבוֹשׁ כִּי חָסִיתִי בָךְ:כאתֹּם וָיֹשֶׁר יִצְּרוּנִי כִּי קִוִּיתִיךָ:כבפְּדֵה אֱלֹהִים אֶת יִשְׂרָאֵל מִכֹּל צָרוֹתָיו:
נקרא  2  פעמים
למעלה