עזרה הסבר על שיטת שפר

[כספומילי]

מי הכריח אותך להיכנס לאשכול?

צודקת/ת! מחשב מסלול מחדש....

 

[סטודיו פלאש]

תרומתי לאשכול המעייף

 

[אפשרי]

@מלפפון , @רותי קפלר , מה השתיקה הזו?

 

[Ruti Kepler]

איך אביע דעה על השיטה, אם מעולם לא למדתי אותה?

 

[efrat1]

@מלפפון , @רותי קפלר , מה השתיקה הזו?

???

 

[אפשרי]

איך אביע דעה על השיטה, אם מעולם לא למדתי אותה?

הנחת יסוד לא מקובלת ...

 

[אפשרי]

שאלה, הסיפור שהיה בבית נאמן ז"ל נגד שיטת שפר, יצא כספר?

 

[מרחבית]

תרומתי לאשכול המעייף
צפה בקובץ המצורף 351770

מקסים!!!
ולוואי יתקבלו כל תפילות בני ובנות ישראל ברחמים וברצון, וד' ימלא כל משאלות לבנו לטובה.

 

[מרחבית]

שאלה, הסיפור שהיה בבית נאמן ז"ל נגד שיטת שפר, יצא כספר?

היה כזה סיפור? זוכרת את שמו? שם הסופר/ת?

 

[אפשרי]

היה כזה סיפור? זוכרת את שמו? שם הסופר/ת?

כבר לא. אולי אחת הגיבורות הייתה בעלת תשובה. אולי עמליה?

 

[כספומילי]

כבר לא. אולי אחת הגיבורות הייתה בעלת תשובה. אולי עמליה?

אם הכוונה לספר עלילתי, אז מדובר על שיטת המגירות ולא על שפר

 

[bbr]

איך אביע דעה על השיטה, אם מעולם לא למדתי אותה?

המשפט הזה הוא התשובה לכל האשכולות הארוכים בנושא!!!!!!!

לתשומת לב כל אלה שלא למדו אפילו לא סדרה קצרה ושיפוטיים לפי כמה משפטים ששמעו על הספסל בגינה.
אני דווקא למדתי את הגישה, לפני יותר מ6 שנים. למדתי מזה המון. וכמו כל דבר שלמדתי בחיים לא הפכתי לבובה חסרת שכל שמתנהלת לפיו, אלא מפעילה הגיון ושיקול דעת, ובעיקר את השיטה הכי טובה, שזה תפילות. ואני לא מבינה איך נשים שלא למדו ומכירות רק מכמה כתבות, או משפטים שנזרקו סביבם יכולות לשפוט ולדבר כל כך הרבה נגד!
בדיוק כמו שאני אכנס לאחד האשכולות הסמוכים שמשהי שם מחפשת פסיכולוג, ואתחיל לשפוך קיתונות של זעם ובוז, איך הולכים לפסיכולוג, אני מכירה משפחה שלמה שנהרסה כליל מטיפול פסיכולוגי....

 

[שרינה]

באמת בשפר לא מדברים על בחירה חופשית, אלא על בחירה.
ולדעתי לא צריך יותר מדי להתפלסף...
ולא, אין שיפוטיות, אלא השלמה. נכון שזה מצער שהילד בחר לא לשמוע בקולי, אבל יש לי בו אמון שהוא יכול ומסוגל לבחור אחרת.
זה לא סותר שאמשיך ואתמוך בו, שאדבר איתו, שאנתב אותו לבחירה מושכלת ונכונה, אבל כרגע, במקום להיות מתוסכלת מזה שהילד לא מקשיב לי, במקום להיות במקום של נקיפות מצפון, אני מתנטרלת מזה ורואה דברים כהוויתם, רואה עובדות, ללא פרשנות רש"י.
הדברים הרבה יותר פשוטים ממה שמציגים אותם וחבל להיכנס להתפלספויות מעמיקות שאין מאחוריהן ולא כלום. אני אישית רואה המון המון הצלחה.
קודם כל אני פחות מתוסכלת וזה כבר מביא רוגע לבית.
שנית, הילדים אצלי לוקחים אחריות על מה שהם צריכים (סידור תיק, קימה בבוקר, הכנת אוכל לבית הספר - ואם צריך עזרה ממני, אז יש!, הכנת שיעורי בית ועוד). השינוי אירע תוך כדי לימוד הגישה, עד אז היו כל יום תסכולים ודרישות ובקשות והתחננויות שיואילו בטובם לשים את התיק במקום, להכין שיעורי בית, לפנות את השולחן, להכין שיעורים ועוד ועוד ועוד. היום זה כבר לא קיים.
וכשאני מבקשת משהו וזה לא נעשה (לרוב זה כן נעשה, אבל תמיד יש מקרים שלא), אז אני מבינה שזה מה שיש ולא מתחילה להיכנס לעצבות ולמחשבות על כך שאני אמא לא מוצלחת שלא מצליחה לחנך את ילדיה, אני פשוט מניחה לזה. אם המשהו הזה חשוב, אז אני דורשת בכל תוקף, אבל מאוד משתדלת שלא להיכנס למאבקי כח, כי שם הם תמיד ינצחו, אלא מנסה לבדוק מה קורה אצלי. טוב זו כבר תורה שלמה, לא אפרט יותר מדי.
סך הכל, ממליצה על שפר פלוס להפעיל ראש ושכל ורגש וכו' וכו'...

הנקודה של הסמכות ההורית והורדת האחריות מהילד בפרטים הקטנים כמו להתלבש בזמן וכו.. אכן מאד עזרה לי כשלמדתי את השיטה
אבל את זה סיננתי במסננת מתוך הרבה דברים...

 

[efrat1]

שאלה, הסיפור שהיה בבית נאמן ז"ל נגד שיטת שפר, יצא כספר?

היה כזה סיפור? זוכרת את שמו? שם הסופר/ת?

יצא
קוראים לו קורי המשי.
למחברת נראה לי קראו רות קאופמן.

 

[מריומה~]

שאלה, הסיפור שהיה בבית נאמן ז"ל נגד שיטת שפר, יצא כספר?

אתחיל מהסוף.
איני יודעת אם לזה כוונתך - ישנו ספר שהוציאה הסופרת- א. נחושתן בשם- רות קאופמן לספר קוראים- חוט המשי.
בספר יש כמה רבדים-
1. כמובן גישת שפר המוזכרת שם בשמות אחרים והיבטים על התועלות מול התוצאות.
2. בעלי תשובה ביחס לקהילות.
3. יתכן ועוד אבל לא זוכרת כרגע

כיון שאני מכירה באופן אישי את הסופרת ויצא לנו לשוחח לא פעם אחת על הספר והגישה.
היא הוציאה אותו במטרה מאד ברורה להציף את הבעייתיות של הגישה.מתוך שליחות אישית שנשלחה מדמות חינוכית ידועה מאד

ובמשהו צדדי לבדוק את החיבור שלה לקהל מבוגר יותר בקהל הקוראים.
מאוחר יותר היא פירסמה שזה היה היא.

וכמה מילים משלי, פטור בלא כלום אי אפשי

אומר מראש שלא למדתי עדיין גישת שפר. ולמה אומרת עדיין כי בחודש הבא אני אמורה להתחיל קורס של זה.
ואז מענין יהיה לשמוע את המצדדים בעד במידה ואתנגד...

אני נגד הגישה.
נגד לגמרי.
ואסביר את דעתי לפי מיטב הבנתי.
לאילו החושבים שאין אסמכתא לדבר, מוזמנים לדלג.
מבטיחה לא להעלב.

לפי מיטב הבנתי גישת שפר באה באיזה שהוא מקום לתת רוגע נפשי ושקט תעשייתי לזרימה היומיומית הטובענית\תובענית.

ברגע שהמצפון נשאר נקי ביחס לציפיות מהילדים. מהדרישות לתפקוד וההצלחות או אי ההצלחות אז לא נכנסים לתסבוכות רגשיות מיותרות והיומיום ומטלותיו זורמים יופי.
אכן הרבה מספרים כמה הגישה היטיבה את תפקודם. ולא בציניות.

אלא מה- גידול ילדים, חינוכם. טיפול בהם מצריך הרבה הרבה אנרגיות ולעיתים רבות אנו נמצאים במקום שעצם הטיפול מתיש.
והכל שהילד גדל לא תמיד מיטיבים להבין את מניעי התנהגותו.
הילד מנסה להכיר את העולם, את עצמו ואת עצמו ביחס לעולם וזה בהחלט לא תמיד מסתדר עם קצב היום..
לצאת מעצמינו בכדי להתחבר לצורך הנפשי של השני או במקרה הזה הילד שלנו זה קשה בהחלט.
מה יותר קל מאשר לאמר שזה מטרתי ומגמתי?
הילד בוכה תשומת לב.
מתנקש תשומת לב.
וכן הלאה.
האם פסול יש בכך שאכן בננו רוצה את תשומת לבנו?
איזה עוון עשה שאנו אמורים להחליט האם תשומת הלב שהוא חפץ בה כרגע היא מוצדקת או שמא שתלטנית?

הילד שלנו זקוק לנו! כן . לנו!

מניסיון של הורים שהגישה אכן עובדת והילד מפסיק את הגחמות שלו. מפסיק את ה"טרור הרגשי".
מפסיק לבכות ומתחיל לבקש כמו בנאדם ומבקש רק מתי שהוא חייב.
זה לא כי הוא בוחר אלא כי הוא למד שאין מה לבקש מאמא.
כי אמא תתעלם ממנו.
הוא למד שחבל על הזמן שלו לצפות ולבקש.
אמא יותר חזקה ממנו.

האם זו גישת התורה להתעלם מהילד שלנו?
האם הורות זה רק לכיף ולנחת ולחווית הורות?? ואכן לא מצריכה כוחות גוף לנפש משלנו?
האם נתינה לילד לוקחת מאיתנו משהו.
עלולה חלילה להחליש אותנו או שמא לתת לילד שלנו זה בעצם לתת לעצמינו,
כי ילד שלנו הוא חלק מאיתנו?!

אני מחכה לעוד עשרים שנה בערך ואפילו קצת פחות בכדי לשבת עם כל חניכי השיטה ולשמוע את חוויותיהם.

ואתם יודעים מה? בעצם אין צורך --- לפני זמן מה ספרה לי חברה זכרונות ילדות.
הגדולה שלה כיום בת -6. והוריה היו חסידים נלהבים לגישה - היא זוכרת בחדות הוראה שלהם להפסיק לבכות על חתך באצבע כי זה נסיון מוגזם לתשומת לב.
זה לא שלא טיפלו. זה לא שלא נחמו וליטפו.
אבל הזיכרון שלה שהם "האמינו" שאם היא תחליט שזה לא כואב אזי זה לא.
וזה כאב לה מאד מאד
והזכרון שלה שהם התעלמו מהכאב שלה.
למזלה ולמזל שאר אחיה לא עבר הרבה מאד זמן והם נטשו את הגישה.
כיום בתור הורים להורים הם לא מצליחים להאמין איך הם אחזו ממנה עולמות, ועד כמה היו עיניהם סומות בהבנה כמה אטומה הגישה הזו מנפשו של הילד.

 

[אפשרי]

@*גלומה , @efrat1 , כמובן הכוונה לזה.

 

[ששונית]

לפני כמה שנים היה בעיתון המודיע פולמוס ארוך במדור פטנט רשום אודות שיטת שפר.
אני זוכרת את מילות הסיום של עורך המדור, שנכנסו לי עמוק ללב ולראש.
הוא הביא שם הלכה מהלכות שבת שכאשר פעוט מחזיק מוקצה אבן, למשל, אסור להרים את הפעוט משום שזהו טלטול מוקצה.
אבל אם הפעוט בוכה, ההלכה מחייבת להרים אותו עם האבן משום שלתינוק יש "גיעגועין על אביו"...!
והתוספות מקשה מדוע לא יורו לפעוט להשליך את האבן ועונה שהפעוט עלול להצטער על כך!
חז"ל הכירו את נפש האדם טוב יותר מכל שיטה מתקדמת של שנות האלפיים, והם פסקו שמותר לחלל שבת כדי שפעוט לא יצטער.

 

[bbr]

אתחיל מהסוף.
איני יודעת אם לזה כוונתך - ישנו ספר שהוציאה הסופרת- א. נחושתן בשם- רות קאופמן לספר קוראים- חוט המשי.
בספר יש כמה רבדים-
1. כמובן גישת שפר המוזכרת שם בשמות אחרים והיבטים על התועלות מול התוצאות.
2. בעלי תשובה ביחס לקהילות.
3. יתכן ועוד אבל לא זוכרת כרגע

כיון שאני מכירה באופן אישי את הסופרת ויצא לנו לשוחח לא פעם אחת על הספר והגישה.
היא הוציאה אותו במטרה מאד ברורה להציף את הבעייתיות של הגישה.מתוך שליחות אישית שנשלחה מדמות חינוכית ידועה מאד

ובמשהו צדדי לבדוק את החיבור שלה לקהל מבוגר יותר בקהל הקוראים.
מאוחר יותר היא פירסמה שזה היה היא.

וכמה מילים משלי, פטור בלא כלום אי אפשי

אומר מראש שלא למדתי עדיין גישת שפר. ולמה אומרת עדיין כי בחודש הבא אני אמורה להתחיל קורס של זה.
ואז מענין יהיה לשמוע את המצדדים בעד במידה ואתנגד...

אני נגד הגישה.
נגד לגמרי.
ואסביר את דעתי לפי מיטב הבנתי.
לאילו החושבים שאין אסמכתא לדבר, מוזמנים לדלג.
מבטיחה לא להעלב.

לפי מיטב הבנתי גישת שפר באה באיזה שהוא מקום לתת רוגע נפשי ושקט תעשייתי לזרימה היומיומית הטובענית\תובענית.

ברגע שהמצפון נשאר נקי ביחס לציפיות מהילדים. מהדרישות לתפקוד וההצלחות או אי ההצלחות אז לא נכנסים לתסבוכות רגשיות מיותרות והיומיום ומטלותיו זורמים יופי.
אכן הרבה מספרים כמה הגישה היטיבה את תפקודם. ולא בציניות.

אלא מה- גידול ילדים, חינוכם. טיפול בהם מצריך הרבה הרבה אנרגיות ולעיתים רבות אנו נמצאים במקום שעצם הטיפול מתיש.
והכל שהילד גדל לא תמיד מיטיבים להבין את מניעי התנהגותו.
הילד מנסה להכיר את העולם, את עצמו ואת עצמו ביחס לעולם וזה בהחלט לא תמיד מסתדר עם קצב היום..
לצאת מעצמינו בכדי להתחבר לצורך הנפשי של השני או במקרה הזה הילד שלנו זה קשה בהחלט.
מה יותר קל מאשר לאמר שזה מטרתי ומגמתי?
הילד בוכה תשומת לב.
מתנקש תשומת לב.
וכן הלאה.
האם פסול יש בכך שאכן בננו רוצה את תשומת לבנו?
איזה עוון עשה שאנו אמורים להחליט האם תשומת הלב שהוא חפץ בה כרגע היא מוצדקת או שמא שתלטנית?

הילד שלנו זקוק לנו! כן . לנו!

מניסיון של הורים שהגישה אכן עובדת והילד מפסיק את הגחמות שלו. מפסיק את ה"טרור הרגשי".
מפסיק לבכות ומתחיל לבקש כמו בנאדם ומבקש רק מתי שהוא חייב.
זה לא כי הוא בוחר אלא כי הוא למד שאין מה לבקש מאמא.
כי אמא תתעלם ממנו.
הוא למד שחבל על הזמן שלו לצפות ולבקש.
אמא יותר חזקה ממנו.

האם זו גישת התורה להתעלם מהילד שלנו?
האם הורות זה רק לכיף ולנחת ולחווית הורות?? ואכן לא מצריכה כוחות גוף לנפש משלנו?
האם נתינה לילד לוקחת מאיתנו משהו.
עלולה חלילה להחליש אותנו או שמא לתת לילד שלנו זה בעצם לתת לעצמינו,
כי ילד שלנו הוא חלק מאיתנו?!

אני מחכה לעוד עשרים שנה בערך ואפילו קצת פחות בכדי לשבת עם כל חניכי השיטה ולשמוע את חוויותיהם.

ואתם יודעים מה? בעצם אין צורך --- לפני זמן מה ספרה לי חברה זכרונות ילדות.
הגדולה שלה כיום בת -6. והוריה היו חסידים נלהבים לגישה - היא זוכרת בחדות הוראה שלהם להפסיק לבכות על חתך באצבע כי זה נסיון מוגזם לתשומת לב.
זה לא שלא טיפלו. זה לא שלא נחמו וליטפו.
אבל הזיכרון שלה שהם "האמינו" שאם היא תחליט שזה לא כואב אזי זה לא.
וזה כאב לה מאד מאד
והזכרון שלה שהם התעלמו מהכאב שלה.
למזלה ולמזל שאר אחיה לא עבר הרבה מאד זמן והם נטשו את הגישה.
כיום בתור הורים להורים הם לא מצליחים להאמין איך הם אחזו ממנה עולמות, ועד כמה היו עיניהם סומות בהבנה כמה אטומה הגישה הזו מנפשו של הילד.

שוב כותבת, למדתי את הגישה, ולא יודעת איפה מצאת שם את ההתעלמות הזו מהילד?!
כל אלה שכותבים כך זה אלה שלא למדו, נקודה!!!
אני מכירה הורים שמתנהגים כך בלי קשר לשיטה שלמדו, ואני לא חושבת שנהיה לי יותר שקט ופחות התמודדויות בבית, רק ברגע שאני לא עסוקה כל כולי בנקיפות מצפון על כך שאני לא מספיק נותנת חום ואהבה, כמו שאומרים בכל ההרצאות. שמישהו יסביר לי פעם איך אפשר למדוד חום ואיך אפשר לכמת אהבה, וכמה שתתני תמיד יבוא הילד בגיל ההתבגרות על תסביכיו ויאשים את ההורים שלא נתנו לו מספיק, מי החליט כמה זה מספיק?! ברגע שנרגעתי מהנקיפות שאני לא נותנת משהו בלתי מדיד, והבנתי שאני פשוט אוהבת, בלי לתת את זה. פשוט כי אני אמא, התפניתי בכלל לראות ילד, ולא אויב, ההיפך הוא הנכון, לפני שלמדתי הרגשתי שהילדים הם אויבים שלי, ואחרי שלמדתי את הגישה, זה לגמרי השתנה...
ברור שיש דברים שלא אמצתי כי הם לא נכונים לי, אבל זה גם אני עושה בכל הרצאה שאני שומעת, ובכל סדרה שאני לומדת. זה לא קשור בכלל לשפר.

 

[אלף אורות]

וכמה מילים משלי, פטור בלא כלום אי אפשי

אומר מראש שלא למדתי עדיין גישת שפר. ולמה אומרת עדיין כי בחודש הבא אני אמורה להתחיל קורס של זה.
ואז מענין יהיה לשמוע את המצדדים בעד במידה ואתנגד...

אני נגד הגישה.
נגד לגמרי.
ואסביר את דעתי לפי מיטב הבנתי.
לאילו החושבים שאין אסמכתא לדבר, מוזמנים לדלג.
מבטיחה לא להעלב.

לפי מיטב הבנתי גישת שפר באה באיזה שהוא מקום לתת רוגע נפשי ושקט תעשייתי לזרימה היומיומית הטובענית\תובענית.

ברגע שהמצפון נשאר נקי ביחס לציפיות מהילדים. מהדרישות לתפקוד וההצלחות או אי ההצלחות אז לא נכנסים לתסבוכות רגשיות מיותרות והיומיום ומטלותיו זורמים יופי.
אכן הרבה מספרים כמה הגישה היטיבה את תפקודם. ולא בציניות.

אלא מה- גידול ילדים, חינוכם. טיפול בהם מצריך הרבה הרבה אנרגיות ולעיתים רבות אנו נמצאים במקום שעצם הטיפול מתיש.
והכל שהילד גדל לא תמיד מיטיבים להבין את מניעי התנהגותו.
הילד מנסה להכיר את העולם, את עצמו ואת עצמו ביחס לעולם וזה בהחלט לא תמיד מסתדר עם קצב היום..
לצאת מעצמינו בכדי להתחבר לצורך הנפשי של השני או במקרה הזה הילד שלנו זה קשה בהחלט.
מה יותר קל מאשר לאמר שזה מטרתי ומגמתי?
הילד בוכה תשומת לב.
מתנקש תשומת לב.
וכן הלאה.
האם פסול יש בכך שאכן בננו רוצה את תשומת לבנו?
איזה עוון עשה שאנו אמורים להחליט האם תשומת הלב שהוא חפץ בה כרגע היא מוצדקת או שמא שתלטנית?

הילד שלנו זקוק לנו! כן . לנו!

מניסיון של הורים שהגישה אכן עובדת והילד מפסיק את הגחמות שלו. מפסיק את ה"טרור הרגשי".
מפסיק לבכות ומתחיל לבקש כמו בנאדם ומבקש רק מתי שהוא חייב.
זה לא כי הוא בוחר אלא כי הוא למד שאין מה לבקש מאמא.
כי אמא תתעלם ממנו.
הוא למד שחבל על הזמן שלו לצפות ולבקש.
אמא יותר חזקה ממנו.

האם זו גישת התורה להתעלם מהילד שלנו?
האם הורות זה רק לכיף ולנחת ולחווית הורות?? ואכן לא מצריכה כוחות גוף לנפש משלנו?
האם נתינה לילד לוקחת מאיתנו משהו.
עלולה חלילה להחליש אותנו או שמא לתת לילד שלנו זה בעצם לתת לעצמינו,
כי ילד שלנו הוא חלק מאיתנו?!

אני מחכה לעוד עשרים שנה בערך ואפילו קצת פחות בכדי לשבת עם כל חניכי השיטה ולשמוע את חוויותיהם.

ואתם יודעים מה? בעצם אין צורך --- לפני זמן מה ספרה לי חברה זכרונות ילדות.
הגדולה שלה כיום בת -6. והוריה היו חסידים נלהבים לגישה - היא זוכרת בחדות הוראה שלהם להפסיק לבכות על חתך באצבע כי זה נסיון מוגזם לתשומת לב.
זה לא שלא טיפלו. זה לא שלא נחמו וליטפו.
אבל הזיכרון שלה שהם "האמינו" שאם היא תחליט שזה לא כואב אזי זה לא.
וזה כאב לה מאד מאד
והזכרון שלה שהם התעלמו מהכאב שלה.
למזלה ולמזל שאר אחיה לא עבר הרבה מאד זמן והם נטשו את הגישה.
כיום בתור הורים להורים הם לא מצליחים להאמין איך הם אחזו ממנה עולמות, ועד כמה היו עיניהם סומות בהבנה כמה אטומה הגישה הזו מנפשו של הילד.

כשתלמדי שפר, אז תדברי על הנקודות שהעלית עם המנחה ואז תביני שלא מיניה ולא מקצתיה! אין כאן לא התעלמות ולא כלום. כן יש ניתוב נכון של הרגשות שלנו לכיוון הנכון. לא אכביר מילים, נדבר אחרי שתסיימי את הקורס. בהצלחה!!

 

[אלף אורות]

שוב כותבת, למדתי את הגישה, ולא יודעת איפה מצאת שם את ההתעלמות הזו מהילד?!
כל אלה שכותבים כך זה אלה שלא למדו, נקודה!!!
אני מכירה הורים שמתנהגים כך בלי קשר לשיטה שלמדו, ואני לא חושבת שנהיה לי יותר שקט ופחות התמודדויות בבית, רק ברגע שאני לא עסוקה כל כולי בנקיפות מצפון על כך שאני לא מספיק נותנת חום ואהבה, כמו שאומרים בכל ההרצאות. שמישהו יסביר לי פעם איך אפשר למדוד חום ואיך אפשר לכמת אהבה, וכמה שתתני תמיד יבוא הילד בגיל ההתבגרות על תסביכיו ויאשים את ההורים שלא נתנו לו מספיק, מי החליט כמה זה מספיק?! ברגע שנרגעתי מהנקיפות שאני לא נותנת משהו בלתי מדיד, והבנתי שאני פשוט אוהבת, בלי לתת את זה. פשוט כי אני אמא, התפניתי בכלל לראות ילד, ולא אויב, ההיפך הוא הנכון, לפני שלמדתי הרגשתי שהילדים הם אויבים שלי, ואחרי שלמדתי את הגישה, זה לגמרי השתנה...
ברור שיש דברים שלא אמצתי כי הם לא נכונים לי, אבל זה גם אני עושה בכל הרצאה שאני שומעת, ובכל סדרה שאני לומדת. זה לא קשור בכלל לשפר.

ואת מזכירה לי שאחרי שסיימתי שפר התחיל החופש הגדול. אותו החופש שתמיד הלחיץ אותי ושתמיד תכננתי בו מיליון פעילויות לילדים כדי שחלילה לא יבכו לי שמשעמם להם ושלא עשינו כלום ואיזו אמא אני ועוד ועוד. אבל החופש ההוא זכור לי כחופש הקסום ביותר, לי ולילדים. היה פשוט כיף! נהנינו, צחקנו, לא רצינו שייגמר! פתאום היו לי ילדים, פתאום שוחחנו, והם עצמם אמרו שהיה זה הקיץ הכי כיף שהיה להם אי פעם! וכל זה בלי אטרקציות ובלי לחצים! זה היה הקיץ הראשון בו יצאנו לבריכה ואחר כך הם אמרו לי כמה שהיה להם כיף, כי קיץ קודם אחרי הבריכה הם בכו שלא היה מספיק מזה ולא מזה, ולמה לא קניתי להם קרטיבים ובכלל לא היה כיף כי המים היו קרים מדי או חמים מדי... תמיד הייתי יוצאת מבילוי איתם בתחושת תסכול נוראית. אבל בזכות מה שלמדתי בשפר גיליתי ילדים חדשים, שמחים ומקסימים.