והנה שלי.
@עבדקן תודה על הכיוון.
הע/ארותיכם בבקשה.
בס"ד
יום ראשון לסדר.
ישבתי בכיתתי על במת העץ המיועדת להרחיב את אופק ראייתי עד לאחרון עשרים ותשע התלמידים.
קולי עדיין צרוד מהשיעור בן הארבעים וחמש דקות שהעברתי לתלמידי החביבים. כן חביבים, אצלי כולם בגדר חביבים. זה לא קל, אני עובד על עצמי קשה מאד. אבל לאחר כשלושה חדשים מפרכים של תחילת הזמן כולם נהיים חביבים אצלי. שהרי בכל אחד טמון טיב כלשהי. כן, כולל יוסי עם הערותיו התמידיות הגובלות את גדרי החוצפה. וגם את מוטי שבלשונו המחודדת שולח חיצים, ובכושר שילוטו מרעיש עולמות של פזיזות וחוצפה. ובשעה בה אני מנסה להעמידו על רגליו, מיתמם עצמו ומסתכל עלי בעיניים תמימות כתינוק בן ז' ימים המסתכל על סנדקו, ומתקשה להבין מה נטפלתי בדיוק אליו.
שעת החזרה החלה, זוהי שעת האיכות שלי. לראות את כולם יושבים בזוגות רכונים מעל גמרותיהם. כולם כאחד עם רצונות טובים של יום ראשון. מנסים להבין את קושיית הגמרא, ובחיוך מגלים שזה מה שהפריע גם ל'תוספות'. מתענגים על דברי רש"י שהסברתי להם בטוב טעם ודעת - המבאר את שיטתו של רב חסדא בבהירות נפלאה.
המחזה נוסך בי כוחות מחודשים וסיפוק רב.
בתוך כל זה, צדו עיני את שמוליק. ילד מחונן, צייתן, ולומד. לא תמיד מצליח להתרכז בכל שעת השיעור, אבל פחות או יותר מבין את הסוגיא. אמנם לא ראש ברזל וכישרונות יוצאות דופן, אבל בעל הבנה ישרה, ממלא את המבחנים ברובם וקוצר אחוזיו בקלות. אף פעם לא נתקלתי איתו בהתנהגות בעייתית. בקצרה; מסוג הילדים שלא מקשים עלי את מלאכתי באסיפת הורים. הייתי מגדיר אותו כילד פשוט מאד - לא מהבעיתיים ולא מן החריפים.
אבל משום מה, אני רואה אותו יושב ליד החברותא שלו, בתנוחה שאינה מתאימה לאופי שלו. רגליו צמודות אחת אל אחת פרושות בצורה ישרה, נוגעות ברגלי הכסא של זה שיושב לפניו, ערפו נושק את משענת כסאו תוך שהוא מוריד את הגמרא אליו בצורה אלכסונית מסתכל בתוכה בלית ברירה וחוסר עניין. היה נראה כי אם לא החברותא שיושב לידו ולא מרפה ממנו, היה מיישר את עיניו לתקרה ובוהה בה.
'בטח סוג של עייפות או עצלות' אמרתי לעצמי 'גם זה יעבור'. אבל בתוך תוכי ידעתי שזו סתם התחמקות, מתוך ניסיוני רב השנים הייתה לי הרגשה שזה לא בדיוק כך. משהו במבטו ובעיניו הכבויות, הטריד אותי.
זאת הייתה רק ההתחלה. ההמשך המוזר היה שכשהגיע המנהל לבחון את הילדים בסוף השבוע. הוא שאל שאלה את שמוליק, אבל שמוליק, לא עונה. בכדי להקל עליו שואל אותו המנהל שאלה קלה מאד אשר גם החלשים שבכיתה ידעו להצביע שהם יודעים את התשובה. אבל שמוליק, בשלו. לא מגיב. אפילו לא מסמיק כאחד שמנסה להיזכר ואינו יודע, פשוט יושב ומפנה את מבטו אלי כמשדר 'תראה, אני לא יודע את החומר!' הבנתי שהילד רוצה משהו, אבל לא הצלחתי להבין מה.
גם כשניסיתי לתת לו מחמאה שתמיד הוא חרוץ ויודע כל כך טוב, ואני בטוח שבשבוע הבא הוא ידע מצוין כמו כל פעם, לא רצה לקבל את דברי רק חייך מאולצות, והלך לדרכו.
משם, זה התגלגל לריב שהיה לו עם שימי, חברו הטוב דווקא. כאשר שימי בכה אלי בקול מחניק ש'תמיד אני חבר טוב של שמוליק ואפילו ביקרתי כבר כמה פעמים בבית שלהם, והוא נותן לי אפילו וופלים בהפסקה, ופתאום הוא עושה את עצמו כאילו הוא לא חבר שלי ובעט בי חזק פה' כשהוא מחוה על רגלו, ומכנסיו 'חתומים' בחותמת התואמת למידת נעל כמו זו של שמוליק.
הופתעתי מאד מהתנהגותו המוזרה והפרועה כאחד. מאז תחילת השנה איני זוכר מקרה בו הרים יד על הזולת. ופתאום פה, הוא שולח יד, פושט רגל, ועוד על חבריו הטובים.
סימנתי לעצמי ביומן לקחת אותו לידיים, לנסות לפצח את החידה בשם שמוליק, ולראות מה עובר עליו. מילד עדין שקט ונעים הליכות, הוא נהפך לבעייתי ומחולל מהומות.
גם כשהוא התחצף למפקח לימודי החול, לא רציתי להעניש אותו. ראיתי והבנתי שהתנהגותו איננה נובעת מרוע. יש משהו שמעיק עליו.
כך הסתיים לו השבוע, מעונן, מעורפל, חסר פשר.
* * *
במשך כל השבת צפה דמותו של שמוליק מול עיני. מצאתי את עצמי מנסה לחשב את צעדי קדימה, במשימת שמוליק שנחתה עלי, כעלה שלכת על ראשו של עובר אורח תמים.
ישבתי על הכורסה בשבת אחרי הצהריים. כאשר למרגלותיי על רצפת הסלון, יושבים להם נכדי שקועים כולם במשחק וסחר המדבקות.
מה יצא לך צביקי? שואל אותו שלומי.
שתי 'שלושים ושתיםמים'! זועק צביקי בחדווה.
וווויייי, שלושים ושתים זה 'יקר'. אתה רוצה לעשות החלפות? מציע שלומי כאחד הסוחרים הממולחים, אני נותן לך ארבע שישים ושבע'אים ואתה תתן לי 'שלושים ושתים' אחד. מסכים? שלש תמורת אחד!
צביקי מהסס. ושלומי מנסה לשכנע אותו: שישים ושבע זה לא סתם 'זול' שאתה זורק לזבל, זה בסך הכל 'פוּשט' ותוכל לקנות איתו עוד המון יקרים.
שטויות!! מתעצבן צביקי, בכלל לא שווה. יש לי מלא פוּשטים ואין לי מה לעשות איתם. את הזולים אני יכול לפחות להדביק על האופניים או לתת לרותי לשחק בהם.
לאן בדיוק התפתחה המשא ומתן לא הספקתי לראות. אבל אני, את המסר שלי לקחתי: לא שווה להיות פּוּשְׁט. אף אחד לא יסתכל עליך לטב או למוטב.
* * *
את צהרי יום ראשון - הזמן אותו אני אמור להעביר עם חלשי הכתה ולהכין אותם לקראת השיעור הבא – הקדשתי הפעם לשבת עם שמוליק.
לא היה קל לשכנע אותו לבוא איתי.
אמרתי לו שאני צריך להכין את השיעור ואני רוצה 'חברותא' שיעזור לי ב'תוספות' של סוף העמוד.
אך הוא התחמק "שהמלמד יבקש מיואל וישי הם הכי טובים, ויש להם את הראש הכי טוב בכתה. הם אפילו קיבלו 'כרטיס מתמיד' מהמנהל. המלמד, לא נראה לי שאני מתאים לזה, אני סתם ילד פשוט... אני יודע ללמוד רק פשוט, לא כמו יואל וישי"
השערתי התאמתה מול עיני.
הטבתי את משקפי ולחשתי לו כאחד הממתיק סוד: נכון, יש עוד ילדים שיש להם ראש טוב, אבל רק אתה יכול לעזור לי ללמוד את התוספות. אתה יודע למה? כי כדי ללמוד איתי אני לא צריך סתם ילד פשוט שיש לו ראש טוב וזהו. אני מחפש ילד כמוך! מיוחד! ילד שכיף ללמוד אתו, ילד עם כישרונות בדיוק כמוך שאוהב את התורה ומתנהג בדרך ארץ למופת.
ראיתי איך שהוא בולע את דברי אחד לאחד ושותה אותם בצימאון גדול.
מאז נקטתי האי כללא בידי:
כל הפּוּשְׁט – יד נותנים לו.
הנושאים החמים
Reactions: אבסולוט פרימה בלרינה, חלומות ירוקים, Harmonyapro ועוד 113 משתמשים116 //